Tag Archives: טלוויזיה

כסף זה דבר יקר ואפשר לחסוך אותו

לספור את הכסף

כשיושבים בפרלמנט של יום ששי ואחרי שתמו נושאי הרכילות, מציע מישהו לדבר על כלכלה. אבל "עניינים כלכליים משעממים", מזדעק קצה השולחן. "דווקא, כסף חשוב מאד", משיב היוזם, שהוא גם יזם. "אתם לא מדברים כל הזמן על כסף? יותר מקטרים מאשר מדברים לעניין. יש לי אפילו כמה דוגמאות משכנעות".
כאן משתתק הזמזום בחבורה. כלכלה זה משעמם, תקציבים, חוקים, וכו'. אבל כסף זה מעניין.
"מצד אחד, בתי קפה מלאים ואנשים אפילו מחכים בתור בחוץ. אחר כך משאירים 4000 ש"ח לשולחן ויותר. אז אתן לכם דוגמא איך אפשר לחסוך קצת – ממשיך האיש שהעלה את הנושא.
"ידיד שלי, מטלפן כל שנה לספקים שלו כדי לעשות קצת 'שופינג' ולעמוד על המקח. כך, למשל, בחודש האחרון הרים טלפון למוקדנית בחברה, שהוא קונה ממנה שירותים. האיש ביקש 50 ש"ח הנחה לחודש. אינני זוכר את הנימוק שלה, שלא יכלה להיענות לבקשתו. אז העקשן שלי ביקש לדבר עם האחראי. הגיעה אליו מוקדנית שניה ושוב דיבר איתה על הנחה. התוצאה (המפתיעה) – היא הסכימה. 'כך עשיתי 600 ש"ח לשנה בחצי שעה של טלפונים. אף פעם אני לא מצליח להרוויח 600 ש"ח בחצי שעה'… הוא סיפר.
"הנסיון הטוב גירה את רצונו – המשיך היזם שלנו – וסיפר כי ידידו, לקוח של הוט, צלצל אל ספק  הטלוויזיה. 'אחי משלם פחות מ-270 ש"ח לחודש ואני 325 ש"ח. אני רוצה לשלם פחות' – הוא אמר למוקדנית. 'אם לא תתנו לי, אעבור ליס'. הנימוק לא הספיק למוקדנית, אז הוא דרש לדבר עם האחראי. הדרישה עזרה והאחראי התקשר. שוב שיחת עמידה על המקח והאיש שלי קבל את המחיר הנמוך של אחיו. אחר כך המוקדנית האחראית בדקה ואמרה לו: 'אבל אתה קיבלת ממיר וציוד חדישים והאחים שלך קבלו ציוד מיושן'. השיחה נמשכה עוד מעט, והיזם סיפר בחיוך: 'בסוף המוקדנית האחראית השאירה לו את ההנחה ו…הוסיפה הנחה של 20 ש"ח לחודש לכל אחד מהאחים שלו. בסך הכל חסך 1,450 ש"ח לשנה".
ליד השולחן בבית הקפה נראו כמה פנים נדהמים. כך, פשוט, אפשר לחסוך? ואז היזם שלנו המשיך ואיתגר את היושבים לידו: "את תלוש הפנסיה אתם פותחים? מסתכלים?"
כמובן שהתשובה הכמעט אחידה היתה: זה משעמם, לא מבינים בזה!
אז האיש של העסקים המשיך בשלו: "טיפש צעיר אחד עשה פנסיה בחברת ביטוח. פעם, בסעודת השבת, ישב עם אחיו שעובד בבנק. איכשהו התגלגלה השיחה והאח שמע על שיעור עמלה גבוה – 6.5% והאיץ באחיו לשאול מדוע כל כך הרבה כסף. האח הצעיר לא היסס לטלפן לחברה כבר בראשית השבוע ושמע את הנימוק: 'אנחנו לוקחים כמה שהחוק מרשה'. באותה שיחה סיים האח הצעיר את הפנסיה באותה חברה. שיחות טלפון לחברות אחרות העלו קרן פנסיה, שהסתפקה בעמלה של פחות משני אחוזים. שווה לטלפן?"
מישהו מיושבי הפרלמנט קרא אל יוזם השיחה: "שמע, זה מעניין. היום אני משלם בעד הקפה. גם שלך". אבל היוזם-היזם לא ויתר: "אתם משלמים משכנתא, ואם לא אתם – ילדיכם. האם אתם יודעים שיש מבחר של סוגי משכנתאות? האנשים סומכים על הייעוץ של פקיד הבנק. אבל לפקיד יש אינטרסים של הבנק ולא של הלקוח. כלומר, הפקידים מייעצים לכם לקחת את המשכנתא הטובה לבנק ולא לכם.
"אז מה עושים? יש יועצי משכנתאות. כלכלנים, שלומדים את הנושא ומייעצים ללקוח הנבוך איך לכלכל את מעשיו. הייעוץ עולה כסף, אבל המשכנתא הרבה הרבה הרבה יותר יקרה".
כאן נעצרה השיחה על עניינים כלכליים משעממים. אבל היוזם ביקש עוד את זכות המלה האחרונה, נאנח ושאל: "אז במה כדאי להשקיע עכשיו?"

תמונת מצב

הכיפות של הגברים הולכות וקטנות. כיסוי הראש של הנשים ("טורבאן") הולך וגדל.

מודעות פרסומת

הוצאתי את הטלוויזיה מן הבית

באפריל השנה פרסמה הגר אמיר בורקמן* עצומה, שהתחילה במלים "בכל פעם שהתקשורת זועקת געוואלד על הנוער האלים שלנו, ו'מה נהיה??' ו'איך זה קרה??' ואחריות הורית!! – אני מרגישה איך הכעס גואה בי ואני בעצמי נהיית אלימה.
"הרי זו אותה תקשורת שמפוצצת את לוח השידורים בחרא בלי לבן! וצר לי שאני לא מוצאת מילים בוטות פחות לתאר את לוח השידורים הזה"…
על כך כתבה פוסט התקשורת הורסת את ילדינו.
העצומה זכתה לתגובות ואחרי תקופה קצרה – השתרר שקט בחזית הציבורית.
הגר, אם לילדים, החליטה לעשות מעשה: היא הוציאה את מכשיר הטלויזיה מן הבית.
את הפרטים היא כותבת בפוסט אורח:

בשיחת הבוקר היומית שאנו מקיימים בבית הספר, שוב עלה לדיון עניין הטלוויזיה וכשציינתי שכבר כמה חודשים אין לי טלוויזיה, שאל אותי אחד התלמידים: "מה זאת אומרת אין לך טלוויזיה? אז איך את רואה טלוויזיה?"
"אני לא רואה", הסברתי לו.
"כן, אבל איך את רואה תוכניות?" הוא הקשה.
"אני לא רואה תוכניות", אמרתי.
"אבל מה זאת אומרת??" הוא היה המום נוכח האפשרות שעל פני כדור הארץ מסתובבת אשה, רגילה למראה, נחמדה בסה"כ, בריאה (טפו, טפו, חמסה, חמסה, שום, בצל, מלח, מים, עיגולים…) וכל זאת על אף העובדה שאין לה טלוויזיה.
"אבל למה?" הוא שאל, "יש תוכניות טובות".
"נכון, יש כמה תוכניות נהדרות", עניתי.
"אבל ריח הזבל שאופף אותן הכריע את הכף".
"עספור?" הוא שאל.
"מעניין שאתה מציין דווקא את התוכנית הזאת, אבל כן. עספור היתה הקש, או יותר נכון לום הברזל, ששבר את גבי סופית".
בימים שעוד הרביתי להתבכיין על מר גורלי וגורל ילדיי, לא פעם הציעו לי להוציא את הטלוויזיה מהבית. האפשרות הזאת שהיתה אמנם זמינה וקלה לביצוע בעיקר הרגיזה אותי. מה פתאום שאני אוציא את הטלוויזיה מהבית? שהזבל ייצא מהטלוויזיה שלי! זכותי להנות ואלף ריאליטיז לא יצליחו לכבות אותי!
בשלב מסויים, בעצת כמה מתומכי המאבק, הקמתי קבוצה בפייסבוק בתקווה להשאיר בכותרות את המאבק שלי. אחרי כמה חודשים הגעתי למספר העצוב של 168 מצטרפים, ביניהם כמה חברים שהצטרפו לאות סולידריות, סתם כי לא היה להם נעים (במקביל אגב, המשיכו להתדיין עם חברים אודות הפרק האחרון של הבורר…)
מהר מאוד נותרנו בודדים, אני והכעס שלי. רעידת האדמה שככה, הפסקתי לקבל מכתבי תמיכה ועידוד על המאבק הצודק שלי בענקיות הרייטינג ואפילו הקללות והקריאות לגירוש נדמו. הכעס שלי ואני נותרנו עריריים. ממש כמו תוכי יוסי.
אז החלטתי לנסות.
בעיצומו של החופש הגדול שלפנו את האנטנה מהקיר.
אחרי שבוע בדיוק, הבן שלי גילה שיש תקלה בטלוויזיה. "מדליקים ורואים רק שחור", הוא אמר.
וכך הודענו חגיגית לילדים, שמלפני שבוע אין טלוויזיה. הם כמובן ידעו למה וגם מדוע. שאלו אם יהיה מותר להם לראות אצל חברים ואצל סבתא וסבא. מובן שאישרנו וגם אמרנו שסרטים ב-DVD מותר.
אז איך אנחנו חיים בלי טלוויזיה?
החיים אחרי הטלוויזיה מזכירים את החיים לפניה, רק בלי העצבים – כי מה שלא יודעים לא כואב, ואני פשוט הפסקתי לדעת. אנחנו קוראים יותר, מדברים יותר, שומעים יותר את רעש מכונת ההנשמה של הדגים באקווריום, משחקים יותר, אבל לא הרבה יותר. הטלווזיה מעולם לא תפסה חלק גדול בחיים שלנו אבל גם מהחלק הקטן ההוא שמחנו להיפטר. היה קטן אבל מרגיז…
מקריאות ההתפעלות אני למדה, שאנחנו "העופות המוזרים" בשכונה…
בעלי קצת מתגעגע לכרישים מהלופ האינסופי בנשיונל ואני, קצת, ללופ של סיינפלד, ושנינו לא מתגעגעים בכלל למהדורות החדשות, שנדמה שגם הן נתקעו בלופ אינסופי של מחדלים, שקרים, תאונות ופוליטיקה מושחתת…
איכות החיים שלי השתנתה לאין ערוך, פשוט כי הפסקתי להתרגז והחזרתי לעצמי את השליטה בחיי. אמנם, נכון, רק באופן חלקי – אבל בהתחשב בנסיבות זה לא רע בכלל.
אני ממשיכה להיות חרדה לילדיי ומקווה שיום אחד יגיע השינוי המיוחל.
אני מדברת הרבה עם נוער על נוער על עתיד ותקווה, גם במקומות שנדמה שהתקווה אבדה מזמן ורוצה להאמין ש"עוד לא אבדה תקוותנו…"

*הגר אמיר בורקמן hagarbu@gmail.com

התקשורת הורסת את ילדינו

באפריל השנה כתבה הגר אמיר בורקמן מכתב לשר התקשורת ולשר החינוך. המכתב הופץ בדוא"לים והגיע גם אלי. הגבתי עליו והבטחתי להעמיד לרשותה את הבלוג הצנוע שלי, כשתרצה. אני עושה זאת ברצון עתה.
הטור של יאיר לפיד(מיום ששי האחרון, 23.7.2010)  אינו מופיע ב-
ynet ובגלל סיבה טכנית, אינני יכול לצרף אותו לפוסט הזה.
אל המכתב המקורי של הגר.

יאיר דקל

התקשורת הורסת את ילדינו – תגובה ליאיר לפיד
לפני כמה חודשים שיגרתי מכתב לשר התקשורת, שר החינוך והרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, ועל הדרך שלחתי אותו גם לכל רשימת התפוצה שלי. המסר: התקשורת הורסת את ילדינו – מספיק!
המכתב הזה יצא למסע חובק עולם (באמת) בלי הרבה מאמץ מצידי, ואני מוכרחה להודות, שרעידת האדמה שבאה בעקבותיו תפסה אותי לגמרי לא מוכנה: פתאום מזמנים אותי לראיונות, מפרסמים את מכתבי בערוצי התקשורת השונים ונותנים ציונים לאמהות שלי.
קיבלתי אינספור תגובות, רובן אוהדות ותומכות, ופה ושם נתקלתי בקריאות להגלות אותי לאיראן. כמובן שסירבתי להצעה בנימוס – "מעדיפה את היופי הישראלי על פני הרעלות שמציע אחמדיניג'אד" עניתי, נפרדתי לשלום והקמתי עצומה ("הצילו את ילדינו") שצברה בינתיים רק קרוב ל-2,800 חתימות, וזה בהחלט רחוק מלהיות מספיק.
את המכתב הזה, שרבים מכם קיבלו כיוון שתפס תאוצה ברשת, שלחתי ישירות ליאיר לפיד, בתקווה שיהיה בעל ההשפעה הראשון שיחבור אליי.
לזכותו (או אולי דווקא לזכותי) ייאמר, יאיר הגיב למכתבי בתוך כמה שעות עם מכתב מנומק היטב, כמו שרק הוא יודע ואני מוכרחה להודות שבתחילה היה לי קשה שלא להסכים עם קביעתו לפיה אבוי לתרבות שתקבע ע"י ארבעה אנשים.
אבל ממש כשם שמכתבי (ואני מצטטת) "לא הניח לו", תגובתו לא הניחה לי:
הרי בראש כל תיק יושבים מספר אנשים (מצומצם יחסית). חלקם חכמים, חלקם חכמים פחות, חלקם אפילו לא חכמים בכלל והאנשים האלה קובעים את גורלנו בענייני ביטחון, תחבורה, חינוך, בריאות… אז למה לא בענייני תקשורת? מה יש בתקשורת שכולם כל כך מפחדים לגעת בה? ואיך זה שהצנזורה היחידה, חלה על ה…צנזורה?
"חופש הביטוי", הוא כתב לי, "תמיד גורם נזק בטווח הקצר אבל הכרחי כאוויר לנשימה בטווח הארוך".
"חופש הביטוי"… מתגלגל נעים על הלשון ומשמש כנימוק נהדר כל אימת שהשפעת התקשורת עולה לדיון ממש כשם ש"זכותו של הציבור לדעת" גם ואפילו כשהוא ממש לא רוצה, כשהידיעה גורמת נזק בלתי הפיך למדינה… קבעו ש"זכותו לדעת" אבל אין מי שיעז לקבוע לו "זכות להגנה מפני חורצי לשון חסרי אחריות".
חופש הביטוי… קשה להימנע מלהזכיר את הכרזות של יצחק רבין לבוש במדי קצין אס. אס. מלוות בטקסט "רבין רוצח" "רביד בוגד". האם חופש הביטוי עולה בקנה אחד עם כרזות כאלה? מדוע אם כן מי שיעז להניף היום דגל כזה ימצא את עצמו מואשם בהסתה או בשידול לרצח? הרי זוהי מדינה חופשית…
"הצנזורה האפשרית היחידה היא שמספיק בני אדם יעדיפו לא לראות את סוג התכנים האלה", הוא הוסיף.
אמת לאמיתה יאיר. אך כיצד תגרום לציבור שלם לצרוך תכנים אחרים כאשר התקשורת בתכניה מצעידה אותנו עקב בצד אגודל אל עבר תהום עמוקה של הבל ואלימות, שכבר מזמן לא ניתן לאמוד מה עומקה?
אז האם מישהו מאיתנו מוכן "לסגור את הדמוקרטיה הישראלית ולזרוק אותה לפח", כפי שהציע יאיר בטורו?
דמוקרטיה… עוד מילה שאני תוהה על קנקנה בימים אלו. עוד מילה, שנפלטת לאוויר בקלות מרגיזה כמעט. מהי בכלל דמוקרטיה? האם ייתכן שאנחנו מבלבלים בין "דמוקרטיה" ל…"אנרכיה"?
מדוע אם כן, אני, כאדם החי במדינה חופשית ודמוקרטית, לא יכולה להחליט מה היא מהירות הנסיעה המותרת? מדוע אני לא יכולה לגנוב? או ללכת בעירום ברחובות תל אביב? או אפילו סתם לשמוע מוזיקה בקולי קולות אחרי השעה 24:00 בלילה?
הנה. אני מוכנה לתרום רעיון פשוט לפתרון שלא יפגע, חלילה, בדמוקרטיה ובחופש הביטוי והיצירה של האמנים שלנו, ויאפשר לי להיות האחראית הבלעדית על הצנזורה, הנחוצה לי, כזכור, לחינוך ילדיי:
מה היה קורה, נגיד, אם אפרת גוש היתה יכולה לגנוח רק בין השעות 22:00 ל05:00 וגם אריק ברמן היקר היה מעדכן אותנו אודות הדרדס ששוכן במכנסיו רק אז?
מה היה קורה אם תוכניות כמו "עספור", "נבלות" (ושמישהו יקרא לזה אמנות…) ותוכניות הריאליטי למיניהן יקבלו ערוץ משלהן? שם יוכלו לעשן, להסניף, להמר, לבגוד ולרצוח את הדור הצעיר (אגב זה אותו הנוער, שאני מבכה ושנרצח באלימות בגלל מה שהפך להיות באדיבות סדרות כמו "נבלות". איזה אבסורד…) ולי תהיה אפשרות לרכוש אבל בעיקר לא לרכוש את הערוץ הזה.
כך תהיה לי שליטה על התכנים, שנכנסים לביתם של ילדיי לפחות עד גיל 18, וכשיהיו גדולים וחכמים או לפחות קצת יותר שקולים והרבה יותר מעוצבים, יוכלו לבחור בעצמם את התכנים שיראו וכבר יהיו מצויידים בהבחנה בין טוב לרע. יש להניח שהבחירות שלהם יהפכו איכותיות יותר ולהם ולנו תהיה תקווה.
ואסיים במשהו קטן על אחריות הורית.
בחודשים האחרונים נתקלתי לא פעם בהאשמות קשות אודות ההורות שלי מאנשים זרים, שקראו את מכתבי (אותם אלה ששלחו אותי לאיראן). "הטלוויזיה משמשת כבייביסיטר לילדייך", כתבו לי. היו מי שקראו שאדבר עם ילדיי במקום לזרוק אותם למיטה ב-20:00 בערב ועוד כאלה (לא רבים תודה לאל…).
ילדיי, ממש במקרה, לא שהו עם בייביסיטר יום אחד בחייהם. לא כזאת עם שתי עיניים אף ופה ובטח ובטח לא עם המרובעת הטיפשה מהמזנון בסלון… (ולא כי אני חושבת שבייביסיטר זה רע).
הורות היא עניין של תפיסה. בכל בית יושבים זוג הורים (במקרה הטוב), שבדרך כלל אפילו ביניהם הדעות חלוקות.
אז מהו חינוך: האם חינוך הוא לתת לילדים להחשף לרעות החולות ולהסביר להם את ההבדל בין טוב לרע? האם חינוך הוא לא לתת לילדינו להחשף לרעות החולות כלל? האם חינוך הוא לתת לילדים לטעום מהרעות החולות על מנת שיזהו בעצמם את טעמו המר של הרוע, את טעמן החמוץ של הטיפשות והרדידות?
אני מניחה שלכל אחד מכם יש תשובה אחרת לשאלה הזאת.
והאמת היא שחינוך הוא כנראה קצת מכל דבר, וכתב יאיר נכון, למרבה הצער, שלא תמיד נוכל להגן עליהם. הבעיה היא שאין היום חוק חינוך הורים חובה ולא כל ההורים יודעים / יכולים / רוצים להתמודד עם חינוך ילדיהם. אולי כי בלהגיד להם "לא" יסתכנו, לא עלינו, בתגובה מאוכזבת, אולי כי אין בדיוק זמן או חשק (כי אנחנו באמת עובדים קשה כל היום…)? ואולי כי זה נורא קול להיות החבר המגניב של הילד? אולי…
בסופו של דבר, כל אחד ינהג על פי הבנתו, והבנתנו (כמו גם המוסר שלנו) נגזרת מהדברים אליהם אנחנו נחשפים ביומיום ומהיכולת למיינם. כך נוצר מצב (ואת הדוגמא הזאת, אני מודה, נתתי לרבים שהציעו לי לזרוק את "מכשיר הטמטום" מהבית) שממש כמו בכביש, גם אם תנהגו בזהירות, תצטרכו הרבה מזל לא לפגוש את הטיפש היחיד שיחריב את עולמכם… אז תסלחו לי אם אני רוצה לעשות עבור ילדיי יותר מסתם לזרוק את הטלוויזיה לכל הרוחות.
אז מה אתה אומר, יאיר? האם יש סיכוי שתתנו לנו את ההזדמנות בלי להקריב את כולנו על מזבח הדמוקרטיה?

לוח השידורים הנורא בטלוויזיה

לפני ימים אחדים הגיע אלי דוא"ל רב תפוצה תחת הכותרת "מכתב מצויין". קראתי ונתתי לו כותרת משלי "מכתב עצוב".
המכתב, שכתבה אם מודאגת, הופנה אל שר התקשורת, שר החינוך, הרשות השנייה לטלוויזיה ולרדיו ועוד. "בכל פעם שהתקשורת זועקת 'געוואלד' על הנוער האלים שלנו, אני מרגישה איך הכעס גואה בי ואני בעצמי נהיית אלימה. הרי זו אותה תקשורת, שמפוצצת את לוח השידורים בחרא בלי לבן! וצר לי שאני לא מוצאת מילים בוטות פחות לתאר את לוח השידורים הזה"…
"איך נוער יכול לצאת נורמלי כשהאח הגדול, הישרדות והרווק, הם פסגת התרבות שלו! ומה על הנערות, שפסגת שאיפותיהן להגיע – בעקבות המחנכת שלהן – לבית הרווק. לרכל זו על זו ולהתמזמז איתו כל אחת בתורה לעיני כל עם ישראל!
"ושמישהו יגיד לי איך, לעזאזל, אני חוסמת את זה?!
"אתמול בערב חזרה בתי מסבתה עם חולצה חדשה, שקיבלה מתנה. רק שסבתא לא שמה לב להדפס על החולצה  Sex Online… Call me". על חולצה של ילדה בת עשר!"
עד כאן הדוא"ל שקבלתי.
כתבתי תשובה אל בעלת "המכתב המצויין", כי אנחנו ממהרים להטיל אחריות על האחרים – בית הספר, המשטרה, הטלוויזיה ועוד ועוד ועוד. אנחנו שוכחים, שההורים צריכים לעסוק בחינוך ילדיהם. ההורים, בארץ, נפטרים בקלות מן האחריות, מרימים ידיים ואז מחפשים "אחראי".
זהו זה, אין אחראי אחר! אין למי לגלגל את הכדור, כי האחריות עליכם.
זה לא מכתב מצויין. זה מכתב עצוב. מכתב שמצביע על מצבם העצוב של הכותבים ושל המעבירים אותו בשמחה בדוא"ל.
כאן, אני יכול להוסיף שכותבת המכתב המקורי הוכיחה לי שהיא דווקא איננה מתחמקת מאחריות. "האמן לי שלא הייתי מעלה בדעתי לכתוב את המכתב לולא מילאתי את חובותיי כאמא". אני כיוונתי אל עדר הגולשים שמעבירים את הדוא"ל בשמחה ובכך מנקים את מצפונם. וה"זנב" הולך וגדל.
המכתב מועבר כעצומה ובוודאי יזכה לתמיכה רבתי.
 האם החותמים רוצים שתחזור הצנזורה על סרטים ומחזות, שהיתה נהוגה בארץ ושבקה חיים לכל חי? האם הכותבים רוצים שיהיה מי שיצנזר את הטלוויזיה – בתחילה סדרות פסולות ומטופשות ואחר כך דעות של יריבים פוליטיים? אינני חושב.
הכותבים, בסך הכל, רוצים שתהיה טלוויזיה לטעמם.
אם כך, מי הם הצופים בערוצי הטלוויזיה שלנו? אמריקנים, צרפתים, או אולי תושבי דרום אפריקה?
ערוצי הטלויזיה מנוהלים על ידי חברות מסחריות, שרוצות להרוויח. שיקולי צפיה ("רייטינג") עומדים בראש מעייניהם, כי זה מביא רווח.
הצופים – אותם הורים שממהרים להתלונן – הם הצופים בתאווה בסדרות הללו.
הורים, שרוצים להסתיר את הצג מעיני ילדיהם, צריכים להחשיך אותו גם לעצמם. הם צריכים להציע לילדיהם אוכל תרבותי אחר. יש במאות ערוצי הטלוויזיה גם ערוצים תרבותיים. נכון, הם פחות "סקסיים" מהערוצים הסקסיים, אבל אפשר להפנות אליהם את הנוער. הספריות הציבוריות משאילות ספרים בחינם. אולי הורים צריכים לגלות יתר תשומת לב לילדיהם ("זמן איכות" קוראים לזה).
הפתרון של סגירת ערוצים על ידי רגולטור – לא יקום ולא יהיה. חבל להשחית מלים על כך.
מי שאיכפת לו מילדיו, צריך לחזור ולגלות שהוא הורה ויש לו מה להגיד בבית.
בעיני, החשובה ביותר היא התנהגות ההורים. התנהגות כתבתי, ולא חינוך. הילדים מחקים את התנהגות ההורים הרבה יותר מאשר את גיבורי הטלוויזיה. ואני יודע שמיילים באינטרנט, כמו גם מאמרים בעתונים, לא ישנו את המצב.
אם רוצים לשנות את הטלוויזיה, צריך להחליף את העם.

סיפור חם בהוט

בימים האחרונים נציגי הוט מכבדים אותנו בטלפונים מפנקים עם הצעות לשיפור השירות והוזלתו במסגרת מבצע. עיסקת חבילה ל-36 חודשים. אבל לנציגים המטלפנים היו נתונים לא מדוייקים על התשלום שלנו.
לא הבנתי מה מקור ההתלהבות של הוט עד שקראתי בעתון, שמשרד התקשורת מבקש לשנות את תנאי השירות של חברות הכבלים ומחיר החבילה יירד פלאים. מי שיקבל את ההצעה ל-36 חודשים, כבול למחיר הישן.
בינגו.
עוד על הוט