ארכיון תג: טייקונים

לך אחרי הכסף

אינני זוכר שהרבה אישי ציבור סירבו להופיע בפני ועדת הכנסת. מקרה אחד קרה לא מזמן, כאשר היועמ"ש החליט כי נציגי פרקליטות המדינה, משטרת ישראל ומח"ש, וביניהם מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך, לא יתייצבו לדיון בועדת הפנים בעניין ניצב ריטמן, כדי לא לפגוע בחקירות ראש הממשלה. סערה פרצה בכנסת כאשר דורית סלינגר, הממונה על שוק ההון, הגיעה לכנסת וסירבה ברגע האחרון להעיד בוועדה לחקר האשראי לטייקונים. זה נראה כאילו למישהו יש עניין שהציבור לא יידע מדוע ניתנו הלוואות של מיליארדים מכספי הבנקים לעשירי ישראל ובלי בטחונות מתאימים.
יו"ר הוועדה, ח"כ איתן כבל, אמר כי הישיבה נועדה להגדיר את היחסים בין הרשויות השונות. "כבר זמן רב אנחנו יודעים שיש לא מעט אנשים ברשות המבצעת שהתבלבלו והם אלה שקובעים לרשות המפקחת איך להתנהל – זה לא יקרה".
אינני יודע מה יקרה לפקידה (הבכירה) הסוררת, אבל לי זה הזכיר בדיחה: לקוח הגיע לבנק, התייצב בפני הפקיד והורה לו בלשון גסה – "תן לי כסף, אידיוט". הפקיד נדהם ושאל: "מה? למה?" והאיש חזר על דבריו – "תן לי כסף, אידיוט".
הפקיד זינק משולחנו אל חדרו של מנהל הסניף ואמר: "אינני מוכן לשרת לקוח גס רוח".
"מה שמו ומספר החשבון?" – שאל המנהל. הוא תקתק במחשבו ואז נזף בפקיד: "תן לו כסף, אידיוט".
אולי יש בכך תשובה להתנהגותם של הבנקים בוועדת הכנסת.

ילדה במעבר חציה

ילדה ברחוב, אבל רק תמונה

רכבתי על הקלנועית, חציתי כבישים, ולפתע נקלעה עיני בילדה, שלא ראיתי אותה קודם. היא עמדה ליד מעבר חציה וחייכה אלי. אלי? לא. זאת לא היתה ילדה, אלא תמונה.
מישהו העתיק את תמונתה של הילדה המחייכת והציב אותה ליד עמודים במעברי חציה. לדעתי, נהג שנוסע במהירות, יאט כדי לראות אם הילדה לא קופצת לו מתחת לגלגלים. אם לא ייסע כל כך מהר – השיגה התמונה את מטרתה.
שלישיית גשר הירקון שרה את שירו של חיים חפר: "אל תעברי לבד ילדה ברחוב"… כדאי לקרוא את השיר כולו באתר שירונט.

מודעות פרסומת

כולם רמאים כולם*

כשהורי הגיעו ארצה, אמרו להם שבשוק של יפו כולם רמאים. פנטזיה מזרחית שולטת כאן. בתל אביב – כך התרשמו – חיים אנשים הגונים. תרבות אירופה מול תרבות המזרח.
טוב, זה היה פעם. מזמן מאד.

על מי הם מדברים?

לפני שבוע כתבתי פוסט על הטעיה בחנות בגדים, כאשר מכרו לי במירמה כרטיס ויזה מיותר. חברת אשראי עולמית ענקית. לא חברה שמרכזה במזרח התיכון. ההוא, של פעם. ויצאתי ממנה עם טעם לא נעים. היום, במקרה בשעת כתיבת הפוסט הזה, התקשרה אלי אלין, נציגה של החברה, והודיעה לי שהכרטיס בוטל. 
בעקבות האירוע שקרה לי, קבלתי תגובות באתרי הבלוג שלי (הוא מתפרסם בשלושה אתרים) וגם תגובות בעל פה. "עשו לי אותו דבר", סיפר שמואל, ידידי הטוב. "הציעו לי כרטיס דיינרס, ואמרתי שאני לא רוצה כרטיס. אבל הוא הגיע אלי בדואר ואני מנסה להיפטר מהספח הזה"…
"החתימו אותי על כרטיס של הרשת ואני חברת מועדון, אבל לא ברור לי אם הנפיקו לי גם כרטיס אשראי מיותר", סיפרה ידידה ותיקה, שאיננה מתמצאת כל כך בענייני בנקים, אשראים וכדומה.
חשבתי שחברות כרטיסי האשראי הענקיות אינן לבד. גם בנקים מכובדים הואשמו פעם ופעמיים בהטעיית לקוחות, בתשלום עמלות שלא היו צריכות להיות וכדומה.
רגע, מישהו נאשם באמירת אמת? פוליטיקאים, למשל. הם מבטיחים הבטחות שלא יעלו על דעתם לקיימן ("מחשב לכל תלמיד", למשל) ואנחנו מקבלים זאת כמובן מאליו. הרי אלה פוליטיקאים – אומרים האזרחים הקטנים במשיכת כתפיים מיואשת. אנחנו שוכחים, שהפוליטיקאים הם המחוקקים. הם בוחרים את הממשלה, שמנפיקה לנו את החוקים. האם אלה שכחו שצריך לומר אמת?
האידיאל הישראלי המוחלט הוא להתפרסם בתוכנית "ריאליטי" כלשהי, שהיא כמובן תוכנית בלוף-אמת, שצוות מיומן מנהל את המריונטות המצולמות בכאילו-ריאליה. והאידיאל הגדול יותר של כולם – כסף. להיות עשיר חסר ערכים. המעושרות, למשל.
כסף, הרי זה טייקונים. הם עשירים, הם מפורסמים, הם מצליחנים. הם גם "מסַפרים". ואז מתברר לנו שהטייקונים אינם מצטיינים בדייקנות ובעסקי אמת. מי שהפקיד את כספו בידיהם, אם בהשקעות ישירות במניות או אג"ח ואם באמצעות קופת הגמל שלו, מגלה שהתספורת היא עליו. על כספו. האמת – איננה ערך שיש לה ערך בעסקים.
איך הפך השוק המזרחי להיות הערך העיקרי במדינת ישראל?
* הכותרת על פי השיר "כולם חכמים כולם". ביצוע מקורי: הגששים. מלים ירון לונדון; לחן יאיר רוזנבלום.

כולם חכמים כולם
כולם מטפסים בסולם
עושים כסף כולם,
קונים דירות, נוסעים לחו"ל – רואים עולם
כולם חכמים כולם.

בקישור: הגששיות   

אין פשפשים בשוק

משהו טוב קורה בשוק הפשפשים: אין בו פשפשים…
שמש חמימה היתה אתמול ביפו וחבורת המטיילים שלנו נהגה את המכונית לדרום תל אביב. יום טוב להגיע פעם נוספת לאזור החביב עלינו – יפו ושפת הים. היה צפוף לחנות ליד הקישלה, שמחכה לשינוי – להיות סינדרלה של מלון חדיש ומצוחצח, ובמקום שבו היו תאי אסירים מימי הטורקים, יהיו תאי מנוחה ונופש. אבל מצאנו פינה ליד קצה הטיילת ואז הבחירה לאן לפנות ברגל לא היתה קשה – שוק הפשפשים.
הלכנו לא אחת בעבר בין החנויות הקטנות והכוכים של סמטאות השוק ובכל זאת היתה לנו הפעם תחושה של שוני. התחדשות.
התחלנו את המסע בטיילת מפרץ שלמה. הכביש סגור – פועלים עובדים במרץ וסוללים מחדש את הרחוב ליד המסגד הגדול. במקום רחוב אספלט משובש יהיה כביש אבנים. נקודה חיובית ראשונה.
ברחוב בית אשל הסמוך זכרנו את גבב האשפתות, מרכז של ג'אנק של מתכות ובעיקר חנויות מפוייחות למכונות נירוסטה ותנורים כבדים. הפתעה: בניינים נקיים או מחודשים בבניה וחנויות מבהיקות שמקדמות בחיוך את פניהם של תיירים הגולשים מגן הפסגה. חלונות זכוכית מאפשרים להציץ פנימה לחנויות של רהיטים (מיוצרים עתיקים בבתי חרושת חדשים), לגלריה של תמונות יפות ובגדים צבעוניים או למיני שטויות מבריקות לאורחים צווחנים מחו"ל. בהמשך הרחוב יש עדיין מרכז של ציוד למסעדות ומטבחים מסחריים, אבל הכל מסודר, המדרכות נקיות ולא נכשלים בחפצים זרוקים.
מכיוון שאנחנו נוהגים לפתוח את מסעינו בקפה, עצרנו בבית קפה קטן, שנפתח לאחרונה בתוך כוך משופץ בבניין ישן. שלושה ארבעה שולחנונים, כמה כסאות ושמש חמימה לקול המולת המכוניות הצופרות ברחוב בית אשל הצר.
–  "יש קפה טורקי? מבושל"…
 לא. יש אספרסו, יש הפוך…
– "בושה. ממול מוכרים פינג'אנים מקוריים ולכם אין קפה מבושל?"…
טוב, נתרצו. נכין לכם…
אנו נודדים אל רחוב רבי יהודה מרגוזה הסמוך ושמו מעורר סקרנות: מי היה הרבי מַרגוזָה הזה? יש ידען מעצבן, שתמיד תשובה בפיו: לא "מַרגוזה" אלא רבי יהודה מן העיר רָגוּזָה. ואם אתם תוהים היכן אותה עיר בעלת השם המוזר, הרי היא דוברובניק, שאנחנו ששים לטוס אליה לטיול בקרואטיה, סלובניה או מונטנגרו. זו היתה עיר ואם בישראל ורבּה הגיע לכאן, ליפו, להיות הרב הבכיר בארץ ישראל.
הסמטאות הובילו לשוק עמיעד, שהסחורות מונחות בו על דוכנים נמוכים ואף על הרצפה ממש. בעיקר יש בו חפצים משומשים – מספרים ועד מספריים, וכלי עבודה וחפצי חשמל וכלי אוכל ומזגן שכתוב עליו "אני עובד"…
במרכזו של שוק עמיעד נמצא זה מכבר בית קפה, מקום לצפונבונים שבאים לראות אקזוטיקה. הסתובבנו בשוק והפתעה: לבית הקפה הוותיק מעץ צהוב קמו מתחרים. כמה בתי קפה חדשים מסובבים את הכיכר המלאה תנועה ורחש. ולא רק הם, גם בסמטאות הסמוכות צצו מסעדות ובתי קפה והם מלאים בלוגמי אספרסו ומכרסמי קראוסונים, שמיעוטם בטלני השוק ורובם תיירים מן הצפון.
בתי הקפה הם חלק מן השינוי הגדול שעשתה העיריה בשוק הפשפשים: נסללו כבישים ומדרכות, נקבע שילוט חדש ובעיקר – נקיון. השוק נקי!
שוק פשפשים בלי פשפשים.
אחרי כתיבת הדברים קראתי ראיון עם מנהל המישלמה של יפו.

זהירות מייבש!
אף פעם אל תשאיר מייבש כביסה פועל כשאיש לא בבית! – שמעתי היום עצה זו מקובי, החשמלאי שלי, והטון שלו היה מאד רציני.
במייבש הכביסה יש גוף חימום ויש חגורה, הוא הסביר. אם החגורה נקרעת, גוף החימום ממשיך וגורם לשריפה והיא מתפשטת בבית. כאשר אין אף אחד – זה מאד מאד מסוכן.  
אם פרצה שריפה במייבש וראיתם – צריך להפסיק מיד את החשמל. כלומר, להוציא את התקע מן הקיר.
אם התקע נמצא מאחורי המייבש והגישה אליו קשה – להוריד את המפסק המרכזי!