Tag Archives: טיול מאורגן

היי דרומה לא בזמן

חברת נסיעות אירגנה טיול חופשה לזקני תל אביב. זוגתי, אילנה, שאלה בטלפון וענו לה: 'אי אפשר להזמין מקום לנסיעה באוטובוס. חוץ מזה, לא נחכה לאף אחד. יוצאים בזמן".
מיהרנו להגיע במועד והיינו בתחנה בשבע ארבעים וחמישה. שני המקומות הראשונים, ראה זה פלא, תפוסים. יש פתק. מסתבר, שאחד הצליח לשמור מקום לו ולזוגתו באוטובוס של המקומות-הלא-שמורים.

משאת נפשנו – אילת

מה לעשות, אמרו שצריכים לצאת בזמן, בשמונה. אבל ההוראות לנהג אחרות – המשַלַחַת אומרת לו להמתין. מחכים למי שלא הגיע. רק בשמונה וחצי יוצאים. זמן לא ארוך, לכאורה. אבל מיהרנו לצאת מוקדם, כי "לא מחכים לאף אחד". אז כן מחכים.
באמצע הדרך ניגש אחד הנוסעים אל הנהג. הוא צריך שירותים. קשה לאנשים זקנים להתאפק, והוא ואשתו הזמינו מונית מוקדם כדי להגיע לאוטובוס. הנהג מלמל מה שמלמל ולא עצר. הזקן הגיע עוד פעמיים וביקש לעצור. בפעם השלישית אמר הנהג "תוך חמש דקות נגיע לדימונה". שמעתי. מה לעשות, הגענו אחרי רבע שעה. זה היה בעשר וחצי. כלומר בערך שלוש שעות ומעלה מאז הצליח האיש לעשות את צרכיו בבית. קשה להתאפק זמן כזה ואולי הוא עשה משהו באחורי האוטובוס.
בסוף המסע מגיעים אל מלון מהודר באילת. יש בו צוות גדול ושירות מצויין. אבל בחדר חם, לא נעים ואין מיזוג. גם בחדרים האחרים כך. הצוות מסביר: עד לפני חודש היה מיזוג אוויר באילת. היה חם בחוץ. כאשר החל החורף, סגרו את המיזוג לכל המלון ובחדרים אותו מצב. ברדיו, אמרו שבצפון קר ובתל אביב יורד גשם. אבל אי אפשר להתנחם בכך באילת הנעימה בחוץ וחמה מדי בפנים.
כאשר התייצבנו בקבלה במלון, אמר הפקיד, ש"אין ברירה". הוא היה מנומס.
נכון, היה צוות שירות גדול מאד. בחדר האוכל מבחר גדול ומגוון מאד. נחמד.
בוקר אחד, לפי התוכניה, בשעה עשר אמורה להיות סדנת צחוק. היתה כבר השעה עשר ועשרה ואני עדיין באמצע הקפה. אבל עזבתי את הספל כדי שלא נאחר. יורדנו לאולם וישבנו עם הקהל המצפה והשעה כבר עשר וחצי. נו טוב, איחור של חצי שעה בלבד וגם חצי כוס קפה. אז עולה על הבמה בחור צעיר עם קוקו. "מצטער. הוא אומר. הליצן נפל מסולם. אין סדנת הומור כרגע". אפשר לזרוק את התוכניה לפח.
בדרך חזרה, כדי שלא נהיה שמחים מדי, יצאנו לדרך רק באיחור של רבע שעה. המשַלַחַת של החברה המארגנת סַפרה את האנשים באוטובוס והורתה לנהג לנסוע. במצב רוח עליז הוא יצא מאילת אל הדרך ואז הגיע טלפון: "נמצאו עוד שני אנשים. חזור בבקשה למלון וקח אותם"…
נוכח האירגון, נראה לי שכדאי לשמוט את השטיח מתחת לרגלי המעופפים.

המלה האחרונה בבית
יושבים שניים מחברי הפרלמנט ומשוחחים על הנושאים שברומו של עולם. למשל, התלונות על הטרדות מיניות. וכמובן, צצה השאלה למי המלה האחרונה בבית.
"לי אין בעיה, אני אומר את המלה האחרונה בבית" – אומר האחד.
– כיצד??
"פשוט, אני אומר 'כן יקירתי'".

מודעות פרסומת

סיציליה ללא מאפיה

טסנו לחופשה לסיציליה והגענו לסיצ'יליה. המדריכה, מריה, הקפידה על ההיגוי המקומי. כן, ci קוראים צ'י. מלבד זה הוכיחה בקיאות רבה באתרים הנהדרים, בהיסטוריה של האי והאגדות שלו ובסיפורים המעניינים. נוסף לכך – וזה חשוב – שלטה בקבוצה ביד ברזל וכולם התייצבו בזמן. כל מי שנסע בקבוצה יודע עד כמה זה מוסיף להנאת הטיול.

מדרגות הפרחים של אנה

מדרגות הפרחים של קַלטַג'ירונֶה


התיישבנו באוטובוס והנוסעים הציגו את עצמם. ידידי אלי, שהיה בצעירותו מדריך טיולים בחו"ל, כאשר התחום הזה היה טרי, אמר לי: "כל הקבוצות הישראליות – אותו דבר. והמדריכים? גם הם אותו דבר… אותם טריקים ואותם שטיקים וכולם מוֹכרים לך את השירותים הנוספים בתשלום".
נסענו, עצרנו, טיילנו ומצאנו את ההגדרה המודרנית לשודדי דרכים. "מלכודות התיירים". הבדיקה נעשתה בעזרת אספרסו – מדד המחירים האולטימטיבי שלי. ספל קטן של אספרסו ארוך עולה בבית קפה רגיל יורו אחד ולפעמים אפילו קצת פחות. בקפטריות שליד אתרי התיירות – שניים וחצי יורו.
"אני נהנה לעמוד על המקח. זה לא יורו יותר או יורו פחות", אמר ידידי כשנכנסנו לקפטריה היקרה ביותר באי על האתנה המעלה עשן. כמה עולה עוגה? – הוא שאל. "שלושה וחצי יורו", אמרה את המחיר המופקע לעוגיה קטנה בלי להניד עפעף. אני משלם שלושה – אמר. הלכה הדלפקית והתייעצה. חזרה עם תשובה שלילית.
כמה עולה קפה? "שניים וחצי יורו". אני משלם שנייים, השיב. הלכה והתייעצה והתשובה שלילית.
אני משלם בעד שניהם חמישה יורו, המשיך הישראלי העקשן, המשועשע. הלכה והפעם חזרה עם חיוך ותשובה חיובית.
בסיציליה ניצחנו את שודדי הדרכים.
סירקוזה ידועה בגלל ארכימדס, גאון המדע שנדרס על ידי קלגס רומאי. בעירו עברנו ברחובות הרובע היהודי. "לא לטעות, זה לא הגטו!" – הקפידה מריה להדריכנו. שלטי הרחוב מציינים, שכאן היה "רחוב היהודים" ומתחת לבית מלון קטן ונעים, במורד 46 מדרגות, נמצא המקווה העתיק, שאליו ממשיכים לזרום מי נהר תת קרקעי.
כשהיינו במרכז קטניה, עיר שדה התעופה ומקום המלון שלנו, בחרתי, כמנהגי, בית קפה ברחוב צדדי. אחרי דקות אחדות משכה את תשומת לבי תנועה מוזרה: אשה, לבושה היטב, עומדת ברחוב, על המדרכה הצרה שבפינת בית, ושוטפת בקבוק פלסטיק. שוטפת ושופכת, שוטפת ושופכת. אז הבחנתי בברז גינה יוצא מן הקיר. לא מתז לשתיה. ברז חום רגיל. אינני רגיל לראות ברזי גינה בפינת קיר חיצונית של בית שאין לידו שום סימן לגינה.
האשה השלימה את הניקוי, מלאה את הבקבוק והלכה. אבל הפינה לא נשארה ריקה. הגיע מישהו, שנראה כעובד זר, וחזר על הטקס של ניקוי בקבוק של משקה קל ומילויו. ואחריו – הפתעה – אשה צעירה, מטופחת, ובידה כלבון, צ'יוואווה כנראה. הפעם זה תורו של הכלב לשתות מן הברז הציבורי. ואחריה עוד איש עם בקבוק.
השכנים מכירים את המקום.
ערי סיצ'יליה מלאות בארמונות פאר, תוצרת המאות הקודמות, כאשר האי פרח. היום הארמונות כהים מפיח ואין תקציב לאחזקתם. כשיוצאים מן הרחובות הראשיים, שבהם בתים יפים וחנויות יוקרתיות, אל הסמטאות הצרות, מגלים דלתות פח נעולות במנעולים חלודים או דלתות עץ חסומות בקרשים – הרבה דירות ריקות ועסקים נטושים, בין קירות קלופי צבע או נטולי טיח מתפורר. לצד החזות היפה מאד לעיני התיירים, יש בליה. בקצה המגף האיטלקי קיבלו בעיטה.
המדריכה, מריה יודעת הכל, סיפרה שהמאפיה שולטת באי ביד רמה וסילקה את האלימות מן הרחובות וגם גניבת המכוניות והכייסות נעלמו. את החשבונות החשובים לה יודעת המאפיה לסדר הרחק מעיני הציבור. אבל היא דואגת למצב הכלכלי ובו חל שיפור ניכר.
אני לא פגשתי מאפיונר מקומי. וטוב שכך. אבל באוטובוס היתה לנו "לה פמיליה" משלנו – הורים, ילדיהם הבוגרים וחתנים-כלות. ביחד שבעה, שהוסיפו לשמחה בקבוצה.
לא רק הקבוצה שלנו טיילה בימים אלה באי. היו לנו עדי שמיעה בכל אתר והוזהרנו "תייר היזהר בלשונך בסיציליה".

ברצלונה מבוזבזת

ברצלונה עיר יפה, עיר של אתרי תיירות ותיירים. מיליוני תיירים. גם ישראלים.
ביקרתי כבר בעבר בעיר ואין טיול אחד כטיול אחר. הפעם נסעתי בטיול מאורגן בבלאגן. לא יקר וגם התוצאות כך.
ברצלונה לה רמבלה פרחים

 שוק הפרחים בלה רמבלס. מרהיב  

הטיסה שלנו נקבעה לשעה 6.40 בבוקר. התייצבות בשדה התעופה, רצויה שעתיים קודם ולכן חבריי ואני היינו בשדה בשעה 4.30. תוך זמן קצר גילינו שהטיסה תידחה ותעבור גם ברומא. רצינו צ'רטר, קבלנו צ'רטר. הטיסה נועדה ל-8.30. אוף, יכולתי לישון עוד שעתיים…
באולם היוצאים אנחנו בוהים בלוח והפרטים משתנים: הטיסה נדחית עוד קצת ועוד קצת ומגיעה ל-9.30. לא נורא, קראנו בעתון על איחורים גדולים יותר.
יצאנו לדרך והמטוס נחת ברומא. לא ראינו איש יורד או איש עולה. אז הסקרנים התחילו לשאול וקיבלו תשובות מן הדיילות: היתה רוח נגדית חזקה ולכן החליטו לעצור. מוזר שידעו על הרוח הזאת כבר בנתב"ג לפני ההמראה ואנחנו לא הרגשנו כלל שהמטוס מיטלטל.
"זאת לא הרוח. צריך לתדלק" – אמר, ממתיק סוד, דייל אחר. לא ראינו שמחברים צינור למטוס והתירוץ שהדלק לא מספיק עד ספרד, נראה גם הוא מופרך. הדיילים עתירי הדמיון סיפרו וסיפרו ואנחנו ראינו שהדיילים התחלפו. צוות חדש הגיע למטוס. לא חייכו, לא הסבירו, לא כלום.
כך הגענו באיחור ליעד והסיור של היום הראשון – התבטל.
באוטובוס מברצלונה לעיר השינה שלנו, הזהיר המדריך שאנחנו אמנם במלון ארבעה כוכבים, אבל אלה כוכבים קטנים. כשהגענו, ראינו שהוא צודק.
האוטובוס היה כלי הסיור העיקרי שלנו. לא צריך להצטייד ברגליים חזקות, כי למה להתעייף? מבעד חלון האוטובוס הנוף נראה יפה ואין צורך להתאמץ. סע וראה.
המדריך טרח והסביר, וחזר והסביר, טרח ודיבר. המטיילים קיבלו בשקיקה את הדברים. אבל, הרשעים הללו (אנחנו), שהתכוננו לטיול ואספנו מעט חומר, היינו פחות מרוצים. יותר מדי הבדלים גילינו בין ההסברים ובין המציאות.
חבר היה לי, חיים ז"ל, מראשוני המדריכים של ישראלים בחו"ל. והוא סיפר לי מעלילות הטיולים שלו ואני זכרתי, משום מה, את הכלל החשוב של המדריכים: "אם אינך יודע – תמציא"…  
גדול בניה של ברצלונה הוא האדריכל אנטוניו גאודי. האוטובוס מוביל את הקבוצה המנומנמת אחרי הטיסה רבת התהפוכות והמדריך משתפך: "אחיו הגדול של גאודי החליט להיות כומר ולכן הוריו קיוו שהאח הצעיר ימשיך במסורת המשפחה – בעלי מלאכה, נפחים"… אבל בתיק הנסיעות שלי היה מאמר על האדריכל, שהיה האח החמישי מתוך חמישה. היו לו שלוש אחיות ועוד אח שלמד רפואה ונפטר זמן קצר אחרי שהשלים את לימודיו. כומר לא היה שם וגם בסיס לסיפור של המדריך – לא.
המדריך יכול לעיין בוויקיפדיה כמוני, אבל למי איכפת מן האמת… אחרי כן האמנו פחות בתורתו של המדריך.
בעיר חירוֹנה (אם תרצו גירוֹנה) שמענו הסבר מדוע העליה לקתדרלה היא בת תשעים מדרגות, מחולקות לשלוש קבוצות בנות שלושים. לא היה קשה לספור במקום שיש 33 מדרגות בקבוצה. סתם פרט קטן, שניתן לבדוק בו במקום.
עכשיו כבר הפכו דבריו של המדריך למוקד תחרות: מי ימצא יותר שגיאות. במנזר מונסרט, בצל הצוקים הענקיים, שמענו שעריץ ספרד, פרנקו, היה קומוניסט וצבאו נלחם בחיילים מצבאות של מדינות אחרות. חיילים? לא מתנדבים לבריגדה הבינלאומית?
המדריך שלנו לא לבד. בקצה הרמבלס שמענו מדריכה ישראלית נאה מאד צועדת עם פרח בקצה מוט  סימון ומספרת לקבוצה שלה שטויות לא פחות גדולות.
בסיום הטיול, הודו משתתפים בהתלהבות רבה למדריך הנחמד על ההדרכה המאלפת ועל המידע הרב שלימד אותם. מידע לא כל כך היה שם.
הטיסה מברצלונה לתל אביב יצאה במועד, אחרי חצות. כאשר ביקשתי שמיכה מן הדיילת, השיבה לי בחיוך זוהר: "מצטערת, אין יותר שמיכות". דייל עמד לידה עם שקית עוגיות, הביט בי במבט משתתף והמשיך ללעוס עוגיות. היה קר במטוס.