ארכיון תג: חרדים

מהו חיסון סביבתי?

רותם ידידי שומע עברית היטב. לפחות את הדברים שאני אומר, הוא מבין. לרותם יש ילדה בת חמישה חודשים. תינוקת. היא עדיין לא מדברת, אבל את הזריקה המחומשת קיבלה. אבא שלה דואג, שלא תחלה חס וחלילה בדיפתריה, טטנוס או שעלת וגם לא המופילוס (מה זה?) ושיתוק ילדים. כן, הוא יודע במיוחד מה זה שיתוק ילדים.
אחרי שלירי, בתו, קבלה את הזריקה, שאלה האחות במרפאה: "אתה מוכן שהיא תקבל גם חיסון סביבתי?"
היה לאחות חיוך רך כששאלה את השאלה ורותם החל לחשוש. נכון, הוא יודע עברית, אבל מה זה "חיסון סביבתי" לא הבין. אז הוא שאל.
האחות, עם אותו חיוך יודע דבר, הסבירה שהילדה כבר מחוסנת גם נגד שיתוק ילדים. אבל אם היא תקבל חיסון נוסף, היא לא תינזק. החיסון הזה ייצא מן הגוף אל השירותים ויעבור לביוב. שם החיסון יחסל את הנגיף שימצא בדרך. כלומר, ימותו הנגיפים הללו ולא יפגעו בילדים שלא חוסנו.
"כך", אמר רותם הנדהם, "אז בתי תשמש מגן לילדים, שמסיבה זו או אחרת לא חוסנו?"
האחות השיבה לו מיד: "לא רוצה, לא צריך".
אז נשאר האב תוהה מדוע צריך להמציא מונחים לא מובנים כדי שההורים יסכימו לחיסון מיותר…

נהג אוטובוס מקורי לא הסתפק בתמונת טלפון לאיסור על שיחות מאחוריו. הוא כתב את השלט כולו

ללא ייסורים
הפסיכולוג וחוקר המוח, פרופ' יורם יובל, כתב הספד על עמיתו פרופ' קרלו שטרנגר, שהשאיר אחריו מורשת פסיכולוגית חשובה. שטרנגר נפטר בגיל 61. כבר בגיל 25 החל ללמד באוניברסיטה העברית בירושלים קורסים  בפילוסופיה ואחר כך בפסיכולוגיה. אשתו, המתרגמת יוליה אלעד שטרנגר, כתבה "אני שבורת לב לבשר על מותו של קרלו שטרנגר שלנו, בשלווה וללא סבל"…
דבריה אלה מזכירים לי דברים שאמרה לי אמי ז"ל: "אינני פוחדת מן המוות. אני פוחדת מן הייסורים שלפני המוות".

בשם אומרו
נשיא ארצות הברית, תומס ג'פרסון (1743-1826) אמר: "בכל הזמינות ובכל התקופות היו אנשי הדת עוינים את החרות".

מי יתפוס את העבריינים

על בניינה של עיריית תל אביב מופיעים שלטים שונים לרוחב הקיר, תלוי (תרתי משמע) בעונות השנה ובאירועים בעיר. במיוחד מירוצי האופניים ברחובות הראשיים וגם אירועים אחרים. עכשיו הופיע על הקיר שלט חדש, שאומר:
רכיבה באופנוע על המדרכה – 250 ש"ח
רכיבה בקורקינט ובאופניים חשמליים על המדרכה – 250 ש"ח
שימוש בנייד – 1000 ש"ח
שימוש באוזניות – 250 ש"ח
הפרעה להולכי רגל – 250 ש"ח.

רוכבי אופניים עוברים ביעף ליד השלט ולא מסתכלים על הכתוב בו

אודה על האמת, לא כל האיסורים מובנים לי. למשל, מה זה שימוש בנייד? לא ראיתי איש הולך על המדרכה  וטלפון בידו בלי שהוא שומע משהו באוזניות, או מדבר אל מאזין נסתר. שימוש באוזניות נפוץ מאד באוטובוסים. האם פקח של העיריה יעלה עליהם כדי להטיל קנסות? טוב, הפרעה להולכי רגל זה מובן לי יותר. במיוחד כאשר המדרכות ברחוב אבן גבירול, באזור המסעדות, מלאות ברעבי תל אביב שממתינים לתורם. אבל לא שמעתי שזאת "הפרעה להולכי רגל". זאת סתם הפרעה…
ברורות לי יותר עבירות אחרות, כמו רכיבה באופנוע על המדרכה. נדמה לי, שרוכבי האופנועים לא כל כך קלטו את ההוראה הזאת. עוד פחות מהם ממושמעים רוכבי הקורקינט (על פי האקדמיה: גַּלְגִּלַּיִם) והאופנים החשמליים. ליד בניין העיריה בתל אביב, סמוך לשלט האיסור, יש סימון מיוחד על המדרכה לרוכבים אלה. אבל לא אחת, הם נוסעים במהירות דווקא בצד שנועד להולכי הרגל. אז מה?
מטרידה אותי יותר ההוראה של רכיבה בקורקינט ובאופניים חשמליים על המדרכה, שמחירה 250 ש"ח. חשבתי לעצמי, מה יעשה פקח או שוטר שיראה רוכב טס על המדרכה ולא חושב לשלם? הרוכב ייתן חשמל והרכב שלו יטוס מן הפקח ולא ייראה יותר, או שהשוטר ירדוף אחריו עם צ'קלקה …
דרוש מספר לכל כלי רכב, אמרו לי. ואם יהיה מספר, צריך גם ביטוח. בקיצור, עדיף מצב שאין מספר ואין ביטוח ואין גם אפשרות לכפות את האיסור שבחוק.
פעם, בעבר הרחוק, היה לי טוסטוס. למי שאינו זוכר – אופניים עם מנוע עזר. על אף שהיה לי רישיון למכונית, הייתי צריך לעבור טסט לאופנוע. כשרכבתי, הייתי רק על הכביש ולא על המדרכה. אז מישהו יכול להסביר לי האם אופניים חשמליים אינם טוסטוס?
שר התחבורה, ישראל כ"ץ, הוא המתנגד התקיף ביותר לקביעת מספר על האופניים החשמליים. אחרי הצלחתו בהפעלת הרכבת לירושלים, הוא מבקש לקבל תיק בכיר יותר בממשלה…

אופני מנהלים
מה עושה מנהל חברה, כשפורש ממשרתו? בדרך כלל הוא צריך להשיב את המכונית ולהיפרד מן הנהג. לפעמים הוא ממשיך עם נהגו או מחפש לעצמו נהג אחר. אם איננו ממשיך לנהל, הוא קונה מכונית שמתאימה לו. קבלנים, למשל, ממשיכים לנסוע במכונית מפוארת גם אם מצב העסק גרוע. "הלקוחות מסתכלים על המכונית שלי ולפי זה קובעים אם העסק טוב", אומר קבלן.
אני מכיר מנהל חברה, שעם פרישתו מן התפקיד, קנה לעצמו מכונית קטנה וגם… זוג אופניים משומשים.
– למה אופניים?
– "כי בתל אביב צפוף ואין חניה", השיב לי.
– ולמה משומשים?
– כי אותם גונבים פחות…

ראש טוב
בימים אלה, כאשר מדברים על בחירות, כדאי לזכור את משקלן של המפלגות החרדיות. על כך נאמר: החרדים – אלה שחרדתם אומנותם, אבל בין החרדים גם אלה שיש להם ראש מתחת לכיפה.

שמירה על מקומות קדושים

בני קצובר עמד על פסגת אלון מורה והביט על הנוף הנהדר מסביב – מן הים התיכון במערב ועד החרמון בצפון והרי הגלעד בירדן במזרח ובקעת הירדן מתחתיו וגם שכם הצפופה נמצאת בעמק. הוא עמד בצל עץ עבות ליד קבר שיח' וקבוצת עתונאים ישבה על ספסל העץ הישן.

בני קצובר מסביר

בני קצובר מסביר

את תורתו של בני קצובר, ממייסדי גוש אמונים וההתיישבות בשומרון, אין צורך לשחזר כאן. האיש דק הגזרה תיקן בכל רגע את הכיפה על ראשו, שהתעופפה כמעט ברוח, וסיפר בלהט משכנע את תולדות האזור והציונות. כשהבטתי אל מאחוריו, ראיתי היטב זה מול זה את הר גריזים והר עיבל. שם, אפשר לומר, נוצר עם ישראל. הארכיאולוג אדם זרטל, ידיד קרוב של בני קצובר, גילה כאן את המזבח הראשון של ישראל. תגלית ארכיאולוגית אדירה (או נתונה לביקורת קשה…), שמשמשת בסיס לתורת הקיום של עם ישראל בארצו – בשומרון.
הארכיאולוג אדם זרטל, שנפטר לפני חודשים אחדים,  היה משוכנע שהוא חשף בהר עיבל את המזבח המתואר בספר יהושע ובספר דברים. בני קצובר תיאר בהתרגשות איך זרטל וצוות החופרים סקר את האתר שנחשף והשווה אותו לתיאור המקראי של המזבח במקרא.
לא סיירנו בהר עיבל עצמו. בדקתי את המידע והתרשמתי, שהמקום מהווה אתר טיולים מוכר והמסיירים בשומרון מרבים לבקר בו. אבל הוא לא שוחזר ולא נבנה מחדש, למרות ההערכה שזה המזבח הראשון של עם ישראל ואולי המקום שבו הוקמנו כעם.

בתוך המבנה - מצבור טינופת

במבנה – מצבור טינופת

הביקור באלון מורה הזכיר לי סיור נוסף בשטחים, שערכתי עם עמיתים לפני שנים אחדות. שילה, בבנימין, היתה מקום הפולחן של עם ישראל במשך 370 שנה, לפני שירושלים הפכה להיות עיר המקדש. גם כאן לא ראיתי שחזור של המקדש הקדום, אלא גל אבנים שנחפר וזוהה.
אנחנו ישבנו על פסגת ההר ליד קבר שיח' שנבנה במקום וכמו קברי שיח' אחרים גדל לידו עץ גדול ומצל. בני קצובר הזכיר בדבריו, שבעיני המוסלמים זה קברו של האימאם של מוחמד. אחד מן הקברים שיש לאותו אימאם, והחשוב שבהם, נמצא במכה. אין לי ספק, שבעיני המוסלמים זה קבר חשוב. עובדה, שהם החליטו לפני זמן לא רב שהשיח' הזה קבור גם – בקבר רחל. מסתבר שהקבר שם מקודש גם להם ולא רק לנו. בני קצובר סיפר זאת בנימת האי אמון, שבה התייחס לחשיבות שהמוסלמים מייחסים לקדושיהם.
הסתכלתי בבניין הקבר (שחסום בדלת ברזל מרושתת) וראיתי בפנים גל אבנים ולכלוך, שאיש לא טרח לנקות או לטפח. חשבתי, שהיחס שלנו לאתרים הקדושים איננו שונה מאד מהיחס של המוסלמים בארץ לקדושיהם.
כשירדנו באוטובוס מן המצפור הנהדר, שמעתי בחדשות ברדיו שהחרדים נאבקים על קדושת השבת ומנסים למנוע עבודות ברכבת ביום זה. חשבתי, מדוע אינם מתייחסים כלל למקומות הקדושים לישראל בארץ ישראל. נכון,  פרופ' ליבוביץ אמר שאין דבר או מקום קדוש מלבד הקדוש ברוך הוא. אבל הם ודאי לא נתלים בליבוביץ הציוני.

הגדרה חכמה
מצאתי במסכת אבות ה', ו':
"חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה; אינו נכנס לתוך דברי חברו ואינו נבהל להשיב; שואל כהלכה ומשיב כעניין; ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון; ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי; ומודה על האמת;
"וחילופיהן בגולם".

מי מכיר חרדים?

"נולדתי בהונגריה וכשהייתי ילדה 'ידעתי' שהצוענים הם גנבים ומלוכלכים.
"נכון, הכרתי רק צועני אחד – המנצח של התזמורת הפילהרמונית של בודפשט, חבר של אבי, והוא לא היה מלוכלך וגנב. היה איש מטופח ותרבותי מאד. אבל לא קישרתי בינו ובין הצוענים.
"הסטריאוטיפ היה כל כך ברור/חזק".
את הדברים סיפרה חברה, כאשר השיחה גלשה אל האנטישמיות של אירופה כלפי ישראל והיהודים. "זה אצלם בדם. זה החינוך מילדות באירופה כלפי היהודים", אמרה.
היום, כאשר ההסכמה בשיחות סלון היא מתיחת ביקורת על החרדים, נראה שהמבקרים אינם מכירים אישית אף חרדי. רק את הסטריאוטיפ יודעים.