Tag Archives: חסכן

העונ"ש של דובנוב

יעקב שרתוק, אליעזר בן יהודה, זאב דובנוב (צולם ב-1901) מתוך ויקיפדיה

אתמול שלח לי ידידי, גדעון נח, את האתר עונג שבת (עונ"ש), שמצא ברחבי הרשת. באתר נמצא מאמרו של אליהו הכהן, חוקר השירה הציונית הדגול. הוא כתב על יעקב שרת, אביו של שר החוץ הראשון של ישראל ואחר כך ראש ממשלתה. הוא גם היה הראשון בביל"ויים, שעלו לארץ. הם היו בסך הכל ארבעה עשר.
נזכרתי במאמר הזה היום, כשהלכתי ברחוב דובנוב בתל אביב. כן, אז מה עניין שמיטה להר סיני? יש קשר ועל כך – בהמשך.
הרשימה של אליהו הכהן עסקה בדמותו של יעקב שרתוק (צ'רטוק). בן עשרים ושתיים היה כשהגיע לראשונה  לארץ ב-1882. בשלב מסויים הגיע לירושלים והם התיידד ידידות עמוקה עם זאב דובנוב, אחיו של ההיסטוריון הנודע, שמעון דובנוב, והציוני בין השניים. "בעודי בחוץ לארץ חשבתי שארץ ישראל היא מדבר שממה, פינה עזובה" – כתב זאב דובנוב לאחיו. "בירושלים מצויים המון בתי מלאכה וביניהם כאלה שאינם נופלים במאומה אפילו מבתי המלאכה שבפאריס"…
שמעון דובנוב, ההיסטוריון הדגול, שכתב את דברי ימי עם עולם, מעולם לא ראה בציונות פתרון לבעייה היהודית. בשנת 1881 פרסם מאמר פולמוסי חריף בעיתון היהודי-הרוסי ראזסווייט ותמך בהגירה לאמריקה. הוא הושפע מאוד מדיווחים בעיתונות היהודית על השחיתות והניוון, שפשו בקרב בני היישוב הישן בארץ ישראל. רק בערוב ימיו,  כשנוכח בפריחה ההתיישבותית והתרבותית שחלה בארץ,  שינה את טעמו וגילה הבנה ואהדה לציונות. שמעון דובנוב, יליד לטביה, נרצח בגטו ריגה בדצמבר 1941. הוא נקבר בקבר אחים ומקומו לא נודע.
לעומתו, אחיו זאב היה מראשוני העולים לארץ עם חבורת ביל"ו. הוא שלח מן הארץ מכתבים כמעט נבואיים על המדינה היהודית העתידה לקום, וכל זה בימים שהרצל עצמו אפילו לא חלם על ציונות. בשנת עלייתו, 1882, כתב זאב לאחיו שמעון: "המטרה הסופית שלי… להשתלט במשך הזמן על ארץ ישראל ולהחזיר ליהודים את העצמאות המדינית שנשללה מהם זה אלפיים שנה". עוד יקומו היהודים, ובנשק ביד (אם יהיה צורך בכך) יכריזו על עצמם בקול רם שהם אדוני מולדתם מקדם. אין הכרח בדבר שיום נהדר זה יגיע מקץ חמישים שנה או יותר. חמישים שנה אינם אלא רגע לגבי מפעל כזה".
כעבור חמש-עשרה שנה, גם בנימין זאב הרצל נקב בתקופה של חמישים שנה וכתב "אם תרצו אין זו אגדה".
זאב דובנוב ויעקב שרתוק היו כשני אחים וקשר נפשי עמוק קשר אותם זה לזה כל ימי חייהם. בסוף שנות השמונים התפרסם ברוסיה, ואחר כך גם בארץ ישראל, שיר געגועים לציון ששניהם אהבו לשיר. זהו השיר משאת נפשי, שחיבר מרדכי צבי מאנה בשנת 1886.
ההיסטוריון שמעון דובנוב, שלא האמין בציונות ומעולם לא ביקר בארץ ישראל, זכה שייקראו על שמו רחובות בכל רחבי הארץ, ואילו על שם אחיו זאב, אין אף רחוב והוא עצמו כמעט שאינו נזכר בספרי ההיסטוריה. בשנת 1885 חלה זאב דובנוב בקדחת וחזר לרוסיה. אחרי המהפכה עבר לגור במוסקבה ושם מת בשנת 1940.
אגב, הפנסיונרים של "מעריב" נפגשים מדי חודש בערך כדי להעלות זכרונות ולדבר על ספרים. אחרי הבוקלאב הולכים ל…קפה דובנוב לשוחח.

הוצאה חשובה
החסכן אומר: מה שאחרים חושבים שהוא הוצאה מוכרת או הוצאה מותרת, בעיני היא הוצאה מיותרת.



 

מודעות פרסומת

היא קראה לי קמצן

ואולי קמצן זו לא מילת גנאי?
ישבנו בבית קפה ואחרי כמה כוסיות (לא של קפה) החבר שלי היה נינוח, רגוע ופטפטן. השיחה שעסקה בעניינים יומיומיים, נהייתה יותר ויותר אישית, ולפתע – הצהרה מפתיעה: "אשתי אמרה שאני קמצן!"
אמר בחצי חיוך נבוך ועצר.
יכולתי להגיד בתדהמה "מה, באמת?" אפשר גם להגיב "נו, באמת"… כלא מאמין. והחכם בעת ההיא יידום. בחרתי באפשרות האחרונה. הנסיון (והסקרנות) לימדו אותי, שהמשך יבוא.
ואמנם ההמשך בא:
"זה קרה כשהיינו נשואים היטב מזה שנים, והיו ויכוחים כמו אצל כולם. יום אחד דיברנו על כסף והיינו קצת יותר חמומים מהרגיל, אולי היה יום קיץ, ופתאום היא זרקה 'אתה קמצן! אתה לא מוכן לקנות'… אינני זוכר אפילו מה. אבל אני זוכר שהיא זרקה לי 'כשאני רוצה להחליף כיריים במטבח, אתה אומר שהם עדיין טובים. כשאני רוצה לצאת לחופשה בחו"ל, אתה אומר שזה אתר יקר מאד. אפשר להסתפק בפחות, בחופשה בארץ. כשאנחנו מקבלים את חשבון האשראי, אתה מסתכל על החשבון'…
"התרגזתי. מה, אתה לא היית מתרגז? אולי התרגזתי יותר כי היא פגעה בנקודה רגישה.
"שלושה ימים לא דיברנו, מלבד איזה המהומים של 'כן' ו'לא' ו'אולי'. אחר כך התחלתי לחשוב".
אינני מכיר את ידידי כקמצן והווידוי הפתיע אותי. איש רעים להתרועע, יודע לשתף ולהשתתף, אינו מקפיד כאשר מדובר בהוצאה משותפת, ופתאום הצהרה כזאת, שלא באה משום מקום.
נראה היה כאילו המולת בית הקפה גברה. ידידי  שתק מעט, היסס ואז המשיך: "אתה מבין, התגובה הראשונה שלי היתה 'מה פתאום? מדוע היא אומרת את זה?' זאת תגובה אינסטינקטיבית – לדחות את האשמה. להעביר את הכדור אל הצד השני, הרשע, הפוגע, המזיק. אבל אחרי התגובה הראשונה והכעס, התחלתי לחשוב: אם אשתי, יקירתי מזה שנים, אומרת משפט כזה, צריך לחשוב מדוע. לא די להסתפק במחשבה המרגיעה, שהיא כעסה ופלטה משפט שתצטער עליו (והיא לא נראתה מצטערת…) הפסקתי לכעוס ושאלתי: 'מדוע אמרת את זה?'
"'כי אתה חושב פעמיים לפני שאתה מוציא אגורה', השיבה לי. 'כשיש לי מצב רוח, אני הולכת לקניון ומפזרת את הדיכאון בחליפה חדשה. אני חוזרת ואתה עושה פרצוף. אבל יש לך מעלות אחרות. אל תכעס'. אמרה ולא הפכה את העניין לוויכוח". שוב היתה עצירה מתודית בשיחתנו. הטיעון שלה נראה קצת מופרך ולא משכנע, כי מה שהיא אומרת זה שהחבר לא מפרגן לה שהיא מבזבזת, ולא שהיא חושבת שהוא קמצן.
"אבל אתה לא קמצן" – לימדתי סניגוריה. "נכון, אתה סגפן. אתה לא מבזבז על עצמך, אבל לא ראיתי שאתה מקמץ".
האיש שלי קצת מוזר "האיש שלי" לתאר חבר חייך: "תודה על ההשתתפות. סגפן? לא חשבתי על זה".
"תסביר לי" – הצקתי לו.
"הלכתי והרהרתי בדברים שאמרה ובחנתי את המנהגים שלי. אני, כנראה, לא ישראלי ממוצע. לא ממהר לקנות. אני בודק מחירים. ויותר מזה, אני בודק אם אני צריך את המוצר או את השירות. הרבה פעמים אני מוצא שפשוט אינני זקוק. כלפי חוץ זה נראה כמו קמצנות. ואשתי, שתחיה, כשאינני רץ לחגוג איתה בחנויות, חשבה שאני מתנכל לה. אבל אנחנו חיים היטב והיא למדה קצת ממני. התרסנה".
חזרתי ושאלתי: "תסביר לי למה".
"בעקבות אותו ריב ואחרי מחשבה, הגעתי סוף סוף להבנה של ההתנהגות שלי.
"לכל אדם יש מדד פנימי של ערכים. מדד, שאני קורא לו 'מה שווה וכמה שווה'. לדוגמא, אם יציעו לך לקנות צלחת מטבח פשוטה בחמישים שקלים, תגיד: אני יכול לקבל כזאת בחמישה שקלים. זה לא שווה. או אם יציעו לך לקנות מכנסיים באלף ש"ח, תגיד 'לא', כי בחצי מחיר תקבל מכנסיים מתאימות וברבע מחיר תקבל מכנסיים שיספיקו ליום יום. יש לך מדד פנימי.
"אצלי המדד הזה יותר הדוק. יותר מחושב. מי שאינו מכיר אותי יחשוב שאני קמצן. שיחשוב. אבל אשתי?… היא ממש הרגיזה אותי. הרגיזה אבל גרמה לי להבין מדוע אינני בזבזן. הרגיזה, ועכשיו אני יודע שאני צודק".
אמר, הזמין חשבון ונתן טיפ נדיב למלצרית.

המפץ הגדול היה זריז מאד
פגשתי פיסיקאי והוא הסביר לי מהו הניסוי ב"מפץ הגדול" שנערך בשווייץ. אחרי שנדמה היה לי שהבנתי את המהלכים המסתוריים הללו, שאלתי: כמה זמן ארך המפץ הגדול?
חלקיקי מיליונית של שניה – השיב.
קשה לתפוס.