ארכיון תג: חניה

טוי זה לא רק משחק

"פעם, בימי קדם, זאת אומרת בשנת 1979, רצינו לנסוע לטיול בספרד. כל המשפחה. אז לא היו טיסות ישירות מלוד למדריד והיינו צריכים לטוס באל על לפורטוגל. שם הזמנו מכונית לנסוע לספרד ולשוב לפורטוגל כדי לחזור אחרי שבוע לארץ.
התאכסנו במלון קטן בבירת פורטוגל וידענו שבערב מתקיימת בירושלים תחרות האירוויזיון, אבל היינו עייפים, זוגתי ואני. הילדים, בני 15 ו-12 ביקשו להישאר ערים. מכיוון שהטלוויזיה של המלון היתה בקומת הקרקע, בבאר – ביקשנו מהברמן להניח לילדים לשבת על הכסאות הגבוהים ולצפוֹת. הם לא הפריעו לאורחים, שאינם דוברי עברית, לשתות בירה בכמויות.
אנחנו ישנו היטב ולא שמענו את האירוע המופלא. רק בבוקר קפצו עלינו שני הקטנים בשמחת אין קץ: הללויה! האירוויזיון שלנו!

תום יער כנטע ברזילי בתוכנית "ארץ נהדרת"


מסתבר, שלא רק נטע ברזילי זכתה השבוע בליסבון עם שירה טוי. גם אנחנו היינו באותה עיר ממש כאשר הללויה זכתה לפני 38 שנים. אחת מתוך ארבע הפעמים שבהן זכתה ישראל. בוויקיפדיה מצאתי, שישראל נמצאת במקום הרביעי בטבלת הזכיות של התחרות, יחד עם הולנד. שיאנית הניצחונות היא אירלנד עם שבעה אירווויזיונים.
כשיצאנו באותו בוקר אביבי אל השוק של ליסבון, שהיה סמוך למלון, הופתענו מאד. כמעט כל השוק השמיע את "הללויה" מעל קסטות. ספרד, שהיתה אז במקום השני, זכתה רק במעט השמעות בשוק. שמחנו מאד בזכיה ואחר כך גם בטיול.
מלהקת חלב ודבש, ששרה עם את הללויה, לא נפרדתי. קוראיי הנאמנים קראו את הפוסט שכתבתי לפני קצת למעלה מחודש בלבד על ביצועה של להקה זו בנגינתו של המלחין קובי אושרת בפסטיבל עין גב.
מצורף צילום של תום יער כנטע ברזילי בתוכנית "ארץ נהדרת"
הקפיצה אסורה

הר הקפיצה: רק לא לאופניים


בהר הקפיצה בנצרת (הנוף נהדר) מצאתי את השלט: "הכניסה לסוסים אסורה". לאופניים דווקא מותר.
אגב, הנוצרים מאמינים שישו ברח לכאן וקפץ מן ההר (397 מטר מעל פני הים) אל עמק יזרעאל. לפי האמונה, הוא הסתתר במערה שלמרגלות ההר. בה נמצאו שרידים חשובים של האדם הקדמון, אבל לא של הנצרות.
צילום האופניים על הר הקפיצה
בעיית חניה
כתב לי ידידי אלי זך: בחניון של מפעל הפיס בתל אביב, ראיתי לפני שבוע נהג זועם, שמכוניתו נחסמה על ידי מאן דהוא. הנהג הסתכל כה וכה, שלף עט ונייר, כתב משהו ותלה במגב והסתלק מהמקום.
התקרבתי לראות מה זה. בפתק היה כתוב: נבזה!!!

מודעות פרסומת

כוחן של הפתקיות הקטנות  

ישבנו, כרגיל, בפרלמנט של יום ששי ועסקנו בעניינים של יום יום. כלומר, פוליטיקה. יוריק התרגז וטען: "אי אפשר בלי הממשלה והכנסת וכל התרגילים שהפוליטיקאים עושים לנו? תראו, למשל, אני"…
כמו תמיד, כשמישהו מתרגז, מפסיקים להתכתש ומוכנים להקשיב. מה יש לו לומר?

       פתקיות: לא קשה להדפיס אותן

"אני גר בעיר שינה בגוש דן. לא בתל אביב המעטירה. ואצלנו אוהבים נהגים להחנות על המדרכה. עומדים בשני גלגלים ולפעמים חוסמים את המעבר גם לעגלות ילדים ואפילו להולכי רגל.
"פעם הלכתי בסמטה ונהג החנה את המכונית על המדרכה ואני הייתי צריך לרדת לכביש. לא רוצה!
"המדרכה נועדה להולכי רגל ואיננה מגרש חניה של הנהגים. אז האיש, בדיוק יצא, וצעקתי עליו 'המדרכה לא שלך ואתה לא יכול לחנות ככה'… בדיוק אישתו יצאה ומשכה אותו לחצר. חצוף אחד".
– טוב, הרי לא את זה רצית לספר.
"אז נכנס לי רעיון לראש. אזרח, כלומר אני, לא חייב להסתפק בתלונות בפרלמנט כאן. אפשר לעשות משהו.
"הלכתי הביתה אל המחשב שלי והדפסתי פתק 'אל תחסום את החניה'. גזרתי את הדף לארבעה עותקים קטנים ויצאתי לרחוב שלנו עם הפתקיות האלה. מי שחסם את המדרכה, קיבל פתק על השמשה. היה אפילו נהג, שפגשתי אותו ברחוב והוא שמע את הסיפור והבטיח לי שלא יחנה יותר על המדרכה. הוא קיים את הבטחתו ועומד בחניה על הכביש.
– הסתפקת בפתקיות?
"קודם כל, אני מוכרח לציין שהפתקיות עזרו ומכוניות עומדות עם שני גלגלים על המדרכה, אבל לא סוגרים את הדרך. לפחות ברחוב שלי. שנית, הרעיון עודד אותי לכתוב מיילים למועצה ולהתריע על תקלות. למשל, כאשר צריך לתקן ברז דולף בגינה הציבורית (חבל על המים). הם מתקנים!
"לא תאמינו, כאשר משאית הזבל נגחה את המדרכה וסילקה ממקומן בלטות של המעבר – הודעתי ומן המועצה באו ותקנו. אנשים הניחו זבל וגזם על המדרכה במקום, שהוקצה למעבר עגלות ילדים ואופניים. מייל למועצה הביא מישהו לצבוע פסים לבנים ומאז – המעבר פתוח".
– כלומר, כל התקלות אצלכם תוקנו?
"לא הכל תוקן, אבל אני למדתי לקח: אזרח יכול להזיז דברים. כדאי לנסות".
נדמה לי, שאחרי הסיפור שלו הקפה היה יותר טעים.

מספר חזק 

פעם, בימי המנדט הבריטי, היו כאן מעט מכוניות והמספרים שלהן הסתכמו בארבע ספרות. אחר כך קמה המדינה והמספרים של המכונית הגיעו לשבע ספרות – שתים-שלוש-שתים. נדמה לי שהיה זה שר התחבורה משה קצב שקבע את סדר הספרות או הוסיף להן את דגל ישראל.
בכל אופן, המספר האופטימלי הזה החזיק מעמד הרבה שנים. והנה, באחרונה, ראיתי שהמכוניות החדשות זכו למספר יותר גדול – שלוש-שתים-שלוש. ביחד שמונה ספרות.
משרד התחבורה שינה את המספר בשקט. נהג מונית, ששאלתי אותו, השיב לי "לא שמתי לב"…
השבוע הלכתי ביפו וראיתי פקח עירוני. "ראית שיש מכוניות עם שמונה ספרות?" – שאלתי. "בוודאי", השיב האיש שאמון על רישום דו"חות חניה.

שילמת חניה וגם נקנסת

בפאתי אוניברסיטת בר-אילן נמצאים רחובותיה של רמת-גן, העיר המאכסנת, וכן רחובותיה של גבעת שמואל, העיר השכנה. רבים מגיעים במכוניתם אל שערי האוניברסיטה ומחנים בחוץ, מול המרכז המסחרי הקטן. כדי לשלם שולפים את הסלולרי ומקליקים את קוד החניה.

בר-אילן - פינת הסכנה

המכשיר מצרצר: "אמור את שם העיר שבה אתה רוצה לחנות". מיד משיב כל אחד כיד דמיונו הטובה עליו. יש בוחרים ברמת-גן ויש שבוחרים בגבעת-שמואל.
הולך האדם לעיסוקיו באוניברסיטה, בטוח ששילם את חוב החניה. אולם, איתרע מזלו וחזר ומצא דו"ח על שמשת החלון: גם שילם וגם נקנס.
הלך לברר: במה חטא, הרי שילמתי…
מסתבר שאורחים מזדמנים אינם יודעים לאיזה עיר צריך לשלם את דמי החניה. אין שום שלט או הודעה באיזה משתי הערים חנית. אם אינך יודע את סדרי הרחובות בפינת האוניברסיטה – אתה נתון לחסדי המזל. והעיריות מרוויחות מבורותם/אי ידיעתם של האורחים.
אם יקבעו שלטים ברורים: כאן תשלם לרמת גן וכאן תשלם לגבעת שמואל, העיריות יפסידו קנסות.
עיריה, הרי איננה חייבת בשקיפות והגינות. במה היא טובה מטייקון, שהחברות שלו עושקות את הלקוחות?
ציפיה מחברת החשמל
ביום ששי, יום הסיפורים בקפה ז'ולי, פתח עמי: ,מחברת החשמל אני מצפה ליותר מאשר מסתם בוּר ישראלי מצוי".
"בדידי הווה עובדה", אמר: "חייגתי ל-103 כדי לברר חשבון בדירתי במצפה רמון. חייגתי את מספר החוזה, כפי שדרש ממני האוטומט המוקלט ובתגובה זה אמר: 'מיקום הדירה, מַצפה רמון'…
"חשבתי שאינני שומע טוב וחייגתי שנית את מספר החוזה ונתתי לזוגתי להאזין להודעה המוקלטת ושוב אמר המכשיר ללא היסוס: 'מיקום הדירה, מַצפה רמון'…
"כשענתה לי לאחר מכן המוקדנית החביבה, התלוננתי שאין בעברית מלה 'מַצפה' ואין בארץ יישוב ששמו 'מַצפה רמון'. היא צִחקקה והגיבה: 'לא ייתכן. חברת החשמל אומרת מַצפה רמון?'
"אז ייתכן, חביבתי. בחברת החשמל יש", השלים את הסיפורון וגם את האספרסו.