חיפשתי בארונות בין ספרים ישנים ומזכרות ומצאתי קלטת מלפני שנים. עליה הוקלט טקס קריאת חדר בבית ספר על שמה של מורה, שיצאה אז לגימלאות. עכשיו, חזרתי והקשבתי לדברי ההוקרה לאותה מורה, שכבר מזמן איננה בין החיים. את הדברים שמעתי במקורם, כשהייתי נוכח בעת הטקס לפני הרבה שנים. הקטע הבא נגע ללבי והוא מתוך מה שאמרה תלמידתה של אותה מורה, שהיתה גם היא למורה.
שתי המורות – המבורכת והמברכת כבר אינן בין החיים. אבל הדברים ראויים להישמע.
"שמונה שנים הייתי תלמידתה של חנה גולדרינג. כבר כשהייתי ילדה ידעתי מה אני רוצה להיות – מורה, כמו המורה חנה.
"אספר רק קצת מזיכרונותיי מן הימים שלפני הקמת המדינה…
"חנה לימדה אותנו. כל המורים מלמדים, אבל הלימוד שלה היה מלווה תמיד בהמחשה ברורה. ולא רק זאת, בראש ובראשונה היא חינכה אותנו.
"אני זוכרת שאת הסיפור 'מתן בסתר' למדנו רק לאחר מעשה שעשינו בעצמנו. ומעשה שהיה כך היה. "המורה סיפרה לקבוצה של תלמידות, שיש בכתה ילדה שהמצב הכלכלי שלהם קשה מאד, עד כדי כך שאפילו את השבת אין הם יכולים לכבד. הבנות החליטו לאסוף כסף ומדי שבוע הצטבר סכום של שתי לירות.
"באותו זמן שתי לירות זה היה כסף.
"המורה שינתה את יום החלפת הספרים מיום ששי ליום רביעי כדי שהכסף יגיע בזמן. לא מאוחר מדי. את הכסף היא הכניסה לספר הספריה, שנתנה לתלמידה. התלמידה קיבלה את הספר ומצאה את שתי הלירות וכמובן שמיד היא באה למורה ואמרה: 'המורה, מצאתי שתי לירות בספר. בוודאי מישהו שכח את זה'. אף תלמידה לא הרימה יד ואז נאמר: 'הכסף לא שייך לאף אחד. אז זה שלך'. ואז באמת באותה שבת היתה שבת בבית ההוא.
"המעשה הזה חזר שוב ושוב ואז הבינה התלמידה… אחר כך למדנו את הסיפור מתן בסתר. ואז הבנו כולנו את המשמעות של הסיפור הלכה למעשה".
עניינים יומיומיים / יאיר דקל 