חוק ההמלצות עבר בכנסת, אחרי פיליבסטר רב שעות. הקואליציה הצליחה להעביר את החוק, האופוזיציה נכשלה ונדמה לי שגם הציבור. מספר צווי איסור הפרסום, שמוציאים בתי המשפט לבקשת המשטרה, הולכים ורבים ועכשיו, גם המלצות המשטרה – אם יהיו המלצות – ייגנזו בדרך לפרקליטות והציבור לא יידע דבר.
על זכות הציבור לדעת – שמעתם?
טוב, אז אני חושב שהחוק, שחוקק במאמץ כל כך גדול של הקואליציה, אינו שווה הרבה. לעניות דעתי, לא יתקיים ולמעשה לא יופעל. החוק עבר אבל ימות מות קדושים.
כדי להגיע למסקנה כל כך נחרצת, אנסה לשאוב מעט מנסיוני בעבר כעתונאי.
דוד אמסלם לחץ והחוק עבר
אתחיל בצנזורה הצבאית. זכורני, שבשנים עברו היה המוסד הזה מאד מאד נחרץ ועצר כל פרסום ראוי או בלתי ראוי. הכתבים הצבאיים שמרו על הכללים והתרשמו שלא אחת מוחקים להם ידיעות שאין ערך ממשי לפסילתן. לא היה בהן מידע נסתר.
בשנים האחרונות החלישה הצנזורית הצבאית הראשית את מלאכת הגרזינים והרבה הרבה ידיעות, שבעבר נאסרו, פורסמו בריש גלי. אפשר להניח, שבצנזורה הבינו שלא צריך להכביד את היד ללא צורך ממשי ואולי היו אלה הרשתות החברתיות, שמחקו את הצנזורה.
כך אמרה הצנזורית הצבאית הראשית, אל"מ אריאלה בן אברהם, בראיון בלעדי לגלובס (23.4.2016): "מה אני, משטרת המחשבות? במשטרים אפלים מפילים דפי פייסבוק, מורידים רשתות. אנחנו לא שם".
לא ראיינתי את אל"מ אריאלה בן אברהם, אבל גלובס עשו זאת בראיון מאד מאד ארוך.
אז הרבה הרבה ידיעות – גם כאלה שאינן דווקא ידיעות צבאיות – מופיעות ברשתות החברתיות. לא כולן מדוייקות. חלקן אמיתיות בחלקן וחלקן שקריות ממש ("פייק ניוז", שמישהו היה מעוניין להפיץ).
אבל יש לי השערה נוספת מדוע החוק לא כל כך יחזיק מעמד. אחת הדרכים של עתונאים ישראלים להעביר מידע לעתוניהם – לטלפן לעמית בחו"ל, לספר לו את הסיפור (כי העתונאי חושב שיש לפרסמו גם אם מישהו מתנגד לכך) ואחר כך לפרסם את הידיעה בארץ "ממקורות זרים". עאלק זרים.
אבל זו לא הדרך היחידה. תארו לעצמכם, שעתונאי יקבל מידע על המלצות המשטרה והמקור יבקש: "אל תגלה מי סיפר לך". העתונאי עשוי לפרסם את הידיעה החמה תחת ההערה: "אני משער שהמשטרה תמליץ להעמיד לדין את האדם הזה או הזה". האם מישהו יעמיד לדין את העתונאי "המשעֵר" על פי החוק החדש? מה, אסור לשעֵר?
אבל אולי באמת העתונאי לא קיבל שום הדלפה. העורך לחץ והכתב ניחש ואת דבריו שלו כתב בנוסח "אני משער". האם מישהו יעמידו לדין על ניחושים?
אם יש לכם, מחוקקי החוק, עדיין ספקות, יש לי סיפור מן העבר הרחוק. פעם, כשעבדתי במעריב היה שם כתב צבאי, יעקב ארז. לימים נהיה העורך הראשי של העתון. בתקופת צבאיותו, רצה לכתוב באופן חופשי על אלוף אחד, אריק שרון. לא כל מה שארז חשב לכתוב היה מוצא חן בעיני האלוף ולזה היה קל להפעיל את הצנזורה. מה עשה הכתב הצבאי? התחכם. הוא כתב סידרה של אגדות. באגדותיו סיפר ארז על שבט בארץ רחוקה, שבראשו עמד האיש לבן השיער. אותו איש עשה דברים לא רצויים או לא ראויים. העתון פירסם את האגדה כלשונה. החומר לא נשלח כלל לצנזורה, כי הצנזורה הצבאית לא בודקת אגדות…
מה יהיה מחר, כאשר כתב ירצה לכתוב אגדה על איש ממשל בכיר באיזה מדינה נידחת, שלקח קצת שוחד ועניינו נחקר ואולי, אולי, אותה משטרה וחוקריה, מצאו לנכון להעמידו לדין. האם החוק עלול לפסול אגדות?
עניינים יומיומיים / יאיר דקל 