ארכיון תג: חופש הביטוי

רוזלינד מעל האחרות

פרופ' סם רקובר פרסם ספר חדש "מי את, רוזלינד?" רומן בלשי על רצח ונקמה. האם ספרו של פרופסור טוב יותר מספרו של כותב אחר? אם יש לו, כשרון – בוודאי. רקובר פרסם עשרה רומנים עד היום, מלבד ספרים מקצועיים בפסיכולוגיה, שהיא תחום עבודתו ("כששואלים אותי, אני אומר שאני לא פסיכולוג של אנשים, אלא של חתולים"…) אבל הוא משתפר בכתיבתו הספרותית ו"מי את רוזלינד" בהחלט מעניין וראוי לקריאה.
הסיפור, לכאורה, פשוט: מיכאיל וורושילובסקי, בעל דפוס עשיר ונכה בכסא גלגלים, הזמין לארוחת פרידה את שני בניו, אבנר, שמנהל את הדפוס, ואבשלום, שמצייר ומקבל קיצבה טובה מאביו.

בסוף הספר מתבררות כל השאלות

מיכאיל, הנוטה למות, מבקש לומר מילים אחרונות אבל מצליח רק לספר סיפור על מפקחת שוש לוגסי, יפהפייה אדומת שער, העוברת מהמשטרה לפרקליטות. פרקליט המחוז מבקש ממנה להכין חוות דעת על תיק רצח של יעקב פרח. בחקירה מגלה שוש, שאחיו של הנרצח נפטר בבית אבות בערך באותו מועד וחושדת ששני האחים נרצחו ועל ידי אותם אנשים.
אבשלום מצייר את דוגמניתו, אבל מסתמך על תמונת ישנה שמצא במגירת אביו והציור מעורר אצלו בכי מר. מדוע? הבן אינו יודע והספר מוליך אותנו במסע מעניין. לאחר מות אביו מחפש אבשלום תשובות לשאלות: מיהי הבלשית גיבורת הסיפור, שוש לוגסי? ולאן נעלם גרישה, המטפל הצמוד של אביו וגם ידידו מאוקראינה?
הספר מוליך אותנו אל רוזלינד, אחותו המנוחה של האב. בסיפור היא דומה לשוש (רוזה, רוזלינד) לוגסי (מלוגנסק שבה החלה העלילה). רוזלינד עוּנתה, נאנסה ונרצחה באוקראינה בעת שנכבשה על ידי הנאצים. בספר המרתק מתברר גם הקשר אל רצח שני בחיפה.
שאלתי את כותב הספר, שמצא חן בעיני, והוא לא היסס לספר: "הבסיס לכל הכתיבה הוא שאני ממש אוהב לכתוב פרוזה. בוא נגיד כך: מתחילים להתהוות אצלי סיפור, עלילה נחמדה מעניינת או מתהווה מול עיני דמות משעשעת ומעניינת ואז אני מרגיש לחץ לכתוב. אני חושב, שלא פחות מהצורך לכתוב אני חש בצורך לחקור ולנסות להבין תופעות התנהגותיות.
"בלש לא רחוק מלהיות חוקר (פרופסור, פסיכולוג חוקר) במעבדה. בלש הוא חוקר בחיים. במעבדה אתה לא יודע מה תהיה התוצאה, כי הטבע מחליט . אבל בסיפור אתה יכול לתפור פתרונות . רק שזה נורא מסוכן. למה? כי אני מצאתי שרוב הבלשים, כולל סרטים, מסתיימים בצורה ממש אידיוטית. לכן אני מנסה לשקף את המציאות בכתיבת רומן מתח ולהשאיר את הסיום פתוח, אבל בצורה כזו שמבחינה אמנותית הרומן יהיה סגור כמו שצריך, בעיני כמובן".
לכאורה הרבה שאלות פתוחות וארוחת הערב החגיגית לא מספקת תשובות לכל, מה גם שמיכאיל וורושילובסקי נפטר וגרישה, הידיד והמטפל, נעלם עם סכום כסף ניכר. אבל המחבר דאג לסגור את כל הפינות ולכל פניה בעלילה, נמצא הסבר מתאים ומעניין. הסיום מפתיע!

דברים על חופש הדיבור
בשבוע שעבר כתבתי כאן על הספר "ילדה רעה" של נעמי לויצקי. בימים אלה של מערכה נגד בית המשפט העליון והערכים של החברה בארץ, יש חשיבות רבה לדברים, שאמר עו"ד אשר לויצקי, אביה המאומץ, של המחברת (עמ' 191). הוא היה מבכירי המשפטנים בארץ, איש ההגנה שהגן על לוחמי האצ"ל והלח"י.
"מצאתי את ההרצאה ההיא של אבי בין דפיו המצהיבים של אחד התיקים בארכיון שלו", כותבת נעמי לויצקי:
"חופש הדיבור הוא אחת מהחירויות המקודשות של כל משטר דמוקרטי, העומדת בשורה אחת עם הזכות לחיים, לרכוש ולשויון בפני החוק. אין זו זכות האזרח בלבד, אלא זכותו של האדם בחברה המאורגנת באשר הוא אדם. זהו אחד היסודות העיקריים של זכויות האדם, שיש לדון בו ברטט של קדושה, שהרי היא תולדה של חופש המחשבה וחופש המצפון"…

מודעות פרסומת

חופש הביטוי לפורנוגרפיה

לפני כחודש אסר בית המשפט העליון על פרסומו של ספר בשל פגיעה קשה בפרטיות של אשה. פסק הדין עורר תגובות נסערות של סופרים, המבקשים לשמור על חופש הדיבור ועל חופש האמנות. אין כמו שבוע הספר לדון בשאלה חשובה זאת.
אני חסיד נלהב של חופש הביטוי, ראיתי תמיד את העיקרון הזה כאחד העקרונות של הדמוקרטיה וכבסיס לעתונות חופשית ומצאתי את עצמי מגן בלהט על פסיקת בית המשפט העליון, שאסר את פרסום הספר. ספרים
השופטים נכנסו לפרטים והעריכו את הזכות לפרטיות של המבקשת (אשה שפרטיה נחשפו, כנקמה, על ידי ידידה לשעבר) לעומת זכותו לפרסם יצירה ספרותית. המבקרים אמרו "פסיקה מטרידה מאוד המעוררת דאגה בנוגע לחופש הביטוי" או " גל של התנכלות לחופש הביטוי ולדמוקרטיה" ודיעה לא שונה "יש יצירות גרפומניות מכל מיני סוגים ויכול להיות שאדם יכתוב על משפחתו בצורה גועלית, אבל אי אפשר להתערב בזה".
קראתי את הדיעות והתקוממתי. את הספר לא קראתי, כמובן, ולהערכתי ערכו הספרותי – מינוס. כתב פלסתר שכתב אדם כנקמה, איננו ספרות. ויש להדגיש, שלא כל מה שהודפס ונכרך בכריכה הינו ספרות, גם אם הוא ספר.
הרהוריי הוליכו אותי ליצירות אמנות אחרות: צילום, למשל. ואם מישהו העלה לרשת תמונות של חברתו לשעבר שנטשה אותו – תמונות שצילם בהסכמתה בעת קיום יחסים, והעלה אותן לרשת כנקמה. הוא יבוא ויטען שיצירות אמנות אלה אסור לפסול. האם יקפצו צלמי עתונות, צלמי תעשיה, צלמי פרסום וצלמי אמנות ויגנו על "חופש הביטוי" של היוצר ה"אמן"?
קל להגיד שיש הבדל בין ספר ובין צילומי פורנו. זה לא נכון. ספר לא הופך להיות אמנות, כאשר הוא כרוך, כמו שצילום אינו הופך להיות אמנות ברגע שהופץ ברשת חברתית.
קראתי את פסק הדין שכתב השופט נעם סולברג ומצאתי בו רגישות רבה ואבחנה נכונה לגבי חשיבות האמנותית ולגבי זכות הפרט. השופט לא כתב את דעתו על איכותו של הספר המדובר. מן הכתוב, יכולתי לנחש שגם הוא לא ראה כאן יצירת אמנות. מכאן, שהתגובה הביקורתית, לפעמים מתלהמת, על פסק הדין, היתה מיותרת ופגומה. בשבוע הספר צריך להגיד זאת בפה מלא.

רב סרן שמועתי עלה בדרגה
בימים אלה הרשת רוחשת שמועות. רובן ככולן שמועות שוא ורובן ככולן זוכות לאוזן קשבת.
זה מחזיר אותי לימים שנעלמה הצוללת דקר. ויקיפדיה אומרת שהדבר אירע בינואר 1968. הייתי אז כתב צעיר בסוכנות עתי"ם וסיקרתי את בית המשפט בתל אביב. יום או יומיים אחרי היעלמות הצוללת, פנו פקידי בית המשפט אל העתונאים וסיפרו ששמעו ממקור בטוח שהצוללת נתגלתה. מן הכרמל ראו אותה נכנסת לנמל חיפה.

הר הרצל: הצוללת דקר, ויקיפדיה, צילם ד"ר אבישי טייכר

הר הרצל: הצוללת דקר, ויקיפדיה, צילם ד"ר אבישי טייכר


שלושת הכתבים בבית המשפט – יגאל לב ז"ל ממעריב, משה רונן מידיעות אחרונות ואני – מיהרנו אל הטלפונים הציבוריים, נדחקנו בין עורכי הדין שעמדו בתור המעורבב אל המכשיר החיוני. כשהסברנו את סיבת המהירות, נרתעו עורכי הדין לאחור ונתנו לנציגי הממלכה השביעית את הכבוד.
צלצלנו ושלושתנו קיבלנו את התשובה המאכזבת: השמועות חסרות בסיס. הצוללת לא נמצאה.
נושמים ומתנשפים מיהרנו בחזרה אל המזכירות, לדווח שאלה שמועות שוא. אבל פקידי בית המשפט העדיפו את השמועות על פני הידיעות המבוססות, שהגיעו מן המערכות של אמצעי התקשורת.
חוששני שדעת הקהל לא השתנתה.

המכתב מהבנק קצת התאחר
פתחתי את תיבת הדואר ומצאתי מכתב מוזר. בנק דיסקונט שלח הודעה משוכפלת לגב' עליזה פרידמן. הכתובת היתה נכונה, פרטי החשבון נכונים וכן גם מספר תעודת הזהוי. רק פרט אחד נשמט מפקידי הבנק החרוצים: גב' פרידמן נפטרה לפני עשרים שנים, בחודש יולי, בגיל 103. לא מאוחר קצת לפנות אליה במכתב?