ארכיון תג: הקאמרי

מה אתם הייתם מחליטים?

תארו לעצמכם, שאתם טייסי קרב בחיל האוויר ואתם צריכים לקבל החלטה חד פעמית וחד משמעית: קבלתם הודעה בקשר, שטרוריסטים השתלטו על מטוס אזרחי ובו 164 אזרחים. הטרוריסטים מפנים את המטוס אל איצטדיון, שבו אמור להיערך משחק כדורגל. הקהל – 70 אלף איש, והמטוס עלול להרוג את כולם. מה הייתם מחליטים? להפיל את המטוס עם כל נוסעיו או לשמור על חייהם של הנוסעים ולגרום למותם של האנשים באיצטדיון.

טייס בעבר, שחקן בהווה: אבישי מרידור

במחזה "טרור" בתיאטרון הקאמרי, הטייס החליט להפיל את המטוס האזרחי וגרם למותם של כל הנוסעים. הוא הציל את כל האזרחים באיצטדיון.
בקאמרי פגשנו פנים מוכרות – השחקנית עידית טפרסון הוותיקה היתה השופטת במחזה ואת הטייס שיחק אבישי מרידור (בנו של שר האוצר לשעבר, דן מרידור, ובעצמו היה טייס בחיל האוויר), כשהתובעת היא עדי גילת (בתו של העתונאי מוטי גילת). צוות של שחקנים מצויינים במחזה שאין בו דרמה של פעולה. הכל מתרחש באולם בית המשפט ובכל זאת ההצגה היתה מעניינת מאד ומותחת מאד. הסיבה, מלבד המשחק המצוין, אולי העובדה שהקהל, אנחנו, היינו חבר המושבעים. אנחנו נדרשנו לקבוע את פסק הדין – האם הטייס אשם, שהחליט להרוג 164 אזרחים כדי להציל 70 אלף אזרחים אחרים, או, אולי, הוא אשם ברצח. ואמנם כשנחת בשדה התעופה – נעצר מיד וישב בכלא שבעה חודשים עד שהתקיים המשפט (שלנו).

התובעת עדי גילת (ויקיפדיה)

השחקנית שרה פון שוורצה – בת להורים הולנדים נוצרים, שהתגיירו ועלו לארץ כשהיתה תינוקת – קראה את המחזה המקורי והתרגשה עד דמעות. היא תרגמה את הסיפור ונהייתה הבמאית של המחזה המותח אך חסר התנועה הזה.
בהצגה, שבה השתתפתי השבוע, קבעו שני שלישים מן המושבעים – הקהל באולם – שהטייס זכאי. שליש מצאו שהוא אשם. אני הצבעתי בשתי ידיים על חפותו, למרות שהפיל מטוס אזרחי כדי להציל הרבה יותר אזרחים אחרים. הוא עשה זאת בניגוד לחוקה הגרמנית. לדעתי, כל חוק צריך לקיים, אבל טייס קרב צריך לשקול את העובדות ואת מצפונו. מה יחליטו קהלים אחרים בהצגה – אינני יודע.

צרחנים באוטובוס
לנסוע באוטובוס זה לא תענוג גדול. משום מה, אוטובוסים נוטים לאחר. לפעמים, לאחר מאד. נהגי אוטובוסים נוהגים לברוח לנוסעים שלהם. הם מגיעים לתחנה, מסתכלים אם מחכים להם ולפעמים ממהרים ולא עוצרים. לעתים קרובות יותר – דוהרים למרות שהם רואים מישהו רץ במלוא כוחו אל האוטובוס.

הפעם רציתי לעסוק דווקא באלה שכבר הצליחו לתפוס מושב בתוך האוטו הדוהר. אלה שממהרים בשקט אל מחוז חפצם, ולפעמים שומרים את הנהג שומע רדיו. לא נעים, אבל לא נורא.
אני נוהג לשבת סמוך למושב הנהג כדי לראות את הדרך ושומע שהקולות הללו אינם גבוהים. אבל יש תופעה חוזרת ומציקה: בני נוער. בעיקר, בני נוער.
קבוצות קבוצות של בני עשרה עולים ביחד, נכנסים בהמולה ומחפשים מקומות לשבת ביחד. הם יושבים סמוך זה לזה וצועקים כאילו שמיעתם השתבשה. לעתים רחוקות מי מן הנוסעים מעיר להם ואז הרעש נחלש לזמן מה ואחר כך – אולי חוזר.
שמעתי כבר גם שהנהג מעיר לצורחים אלה, המפריעים את השקט המנומנם של שאר הנוסעים. העיר שכן לידי: "הנוער רועש באוטובוס כאילו הם לבד".

מודעות פרסומת