ארכיון תג: הטרדה מינית

הטרדה מינית – אמת או חובה 

לפני כחודשיים פורסמה הידיעה הראשונה על הטרדות מיניות מצד מפיק העל ההוליוודי הארווי ויינשטיין והיא פתחה סידרת תלונות אינסופית בעיר הסרטים וברחבי העולם. הגל הגיע גם אלינו, בתלונותיהן של עתונאיות ידועות נגד אנשי מפתח בתקשורת. אותה תקשורת שמחה לגלגל את התלונות הללו והסיפורים הולכים ורבים מיום ליום. לא במפתיע, שמותיהם של הגברים מופיעים וגם תמונותיהם. כמה מהם הודו במעשים וכמה השעו את עצמם. ושמות הנשים המתלוננות?  ברוב המקרים שמותיהן אינם נמסרים ולרוב גם פניהן מוצללות וקולותיהן מוסווים.  בכל מקרה, שוויון אין כאן.

נתן זהבי נתפס בכעסו

גבר, ששמו הושמץ, יכול לצעוק מכאן עד מחרתיים, שאין לו אחות. המקרה היחיד בארץ, שגבר עשה מעשה הוא של איש הרדיו נתן זהבי. הוא הגיש תביעה על הוצאת דיבה נגד העתונאית הדס שטייף, שבעבר פרסמה שמות של גברים הנאשמים בהטרדות מיניות ואף גרמה להדחתם חלקם מן העבודה, אך מיעטה בפרסום שמותיהן של המתלוננות.
חשבתי על האי שוויון בין הנשים – שלרבות מהן יש תלונות ממשיות – ובין הגברים, שלא תמיד אשמים. יש כאלה.
היום פורסמה ידיעה חדשה: נסגר תיק החקירה נגד מני נפתלי. שמו הופיע בכותרות גדולות בכל אמצעי התקשורת ולא פעם אחת. ומי המתלוננת? בידיעה קטנה מצאתי כי "אב הבית לשעבר הגיע למשרדי להב 433 ועומת עם סבטלנה גורודצקי, שטוענת כי ביצע בה מעשים מגונים במספר הזדמנויות". מני הגיב: "הפרקליטות נגדי, והיועץ המשפטי לא שֹם עליי… היא טוענת שנגעתי לה בגב וזה היה במדרגות, ושרה נתניהוטוענת שזה היה במיטה שלה… והתיק הזה ייסגר מחוסר אשמה".
בסופו של דבר מני נפתלי צדק. כמה מוכנים להילחם כמוהו?
מסתבר, שיש בעיה קשה של הטרדות מיניות, אבל יש גם אי שוויון בין הצדדים וחוסר פרופורציה מוחלט בפרסומים עליהם.

עניין של זיכרון
דן בן-אמוץ המנוח היה אומר: "מה שקרה אני לא לגמרי זוכר, ומה שאני זוכר לא לגמרי קרה".
– למה נזכרתי דווקא עכשיו במשפט הזה?

מודעות פרסומת

אשה מתאפרת באוטובוס

 

פעם, במאי 2008, כתבתי פוסט על נשים שמנות, שמזיעות באוטובוסים ומסריחות את הסביבה. זה היה, כמובן, בקיץ, והפוסט ההוא זכה למירב הגולשים. הפמיניסטיות עלו על הסיפור, עשו לו פרסומת רבה והצליחו להביא לכך שקראו אותו נשים רבות, וגם גברים. היום, אולי יש בקיץ פחות נשים מסריחות באוטובוסים הממוזגים.

ג'יין פונדה מככבת בפרסום למייקאפ. זאת לא המתפדרת שלי...

ג'יין פונדה מככבת בפרסום למייקאפ. זאת לא המתפדרת שלי…

כבר התרגלתי לכל מיני תופעות בתחבורה הציבורית והן מפתיעות למי שירד מהגה המכונית הפרטית. הנוף באוטובוס שונה לחלוטין. מתאימים כאן דבריו של אריק שרון בהיותו ראש ממשלה: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם"…
כך, אני שומע מקצה המכונית אנשים צועקים את דבריהם בסלולרי. אני זוכר, שאמנון דנקנר ז"ל כתב במעריב כיצד נסע באוטובוס ציבורי ושמע סיפור מאד מעניין בטלפון של אחד השכנים למושב. זה היה מצד אחד בלבד, אבל היה מאד מושך עד ש…האיש ירד. העתונאי נשאר עם סיפור בלי סוף.
אתמול נתקלתי באוטובוס בתופעה חדשה: איפור.
ישבה מולי אשה מבוגרת למדי, עם תוספת שיער מעולה וגם שתי גבות מצויירות למשעי. לפתע שלפה מן התיק הגדול שלה מראה פיצפונת ומלקחיים קטנות והתחילה למרוט את השערות המיותרות על הפנים. ישבתי ממול וראיתי את התהליך. אין גבול לגסות הרוח.
במקרה זה לא הייתי מתנגד שהיא תקדים לרדת.

דברים שונים שהצטברו

מכיוון, שכותב דברים אלה "סוחב על גבו הרבה שנים", הצטברו על שולחני כמה דברים ואמרות.

היום, כשיש לי הרבה עבר, אני יודע עד כמה הוא עבר. ההווה נעלם מיד, והעתיד – למרות שהוא הרבה יותר קצר – עדיין בגדר תעלומה.

בעקבות הפיגוע בבלגיה, לא הופתענו שמנהיגינו הציעו את עזרתם. הרי אנחנו יודעים יותר טוב: הילדים יודעים יותר טוב מההורים, התלמידים יודעים יותר טוב מהמורים, הסטודנטים יודעים יותר טוב מהפרופסורים,  ועורך דין יודע שהשופטים חמוֹרים.
אני שומע שמרבים לצטט בתקשורת את "המקורבים" של איש ציבור זה או אחר, שנתפס ונידון ברותחין בדעת הקהל. מנסיון עתונאי אני יכול להעיד, שבדרך כלל איש הציבור עצמו מדבר עם עתונאים ואומר את מה שיש על לבו (או את מה שאיש יחסי הציבור הכתיב לו) והוא מבקש לא להיות מצוטט. כך נולדו ה"מקורבים".

לפני ימים אחדים עמדנו בפני פקידת הכרטוס בשדה התעופה. האשה שעמי: "תודה על השירות. כמה שאת נחמדה"… אני: "טוב שהיא אמרה לך את זה. אילו אני אמרתי, היתה מיד תלונה על הטרדה"…
הפקידה פרצה בצחוק.

חדלתי לנהוג וקבעתי פגישה עם חבר בהרצליה. "בשבילך כל נסיעה זה סיפור" – אמר לי בטלפון.
"נכון, אני חי בסיפורים" – השבתי.
"אז אתה בטח תכתוב את זה בבלוג"…
כתבתי.

קבלתי טוקבק: "אתה כותב על נושאים משעממים, אבל אתה עושה את זה מעניין ואני אוהב לקרוא אותך". חתום ישראל זך.

 

פרשיה רודפת פרשיה ואנחנו מאבדים את העשתונות

גברת שחיתות

אדר דריאן: גברת שחיתות


גילוי נאות: לא הצבעתי בשביל סילבן שלום, אך גם אינני מסתייג ממנו. עכשיו, יש לנו פרשה חדשה. יש מתלוננת ויש מי שמבעיר מדורות. התקשורת מתלהטת ואתמול שמעתי בטלוויזיה ש"היועץ המשפטי כנראה יחליט שהמשטרה תחקור את סילבן שלום". מאין ידעו הכתבים שהיועץ המשפטי "כנראה יחליט"? מישהו טרח לידע אותם. המישהו הזה איננו חבר כנסת אלמוני או "יודע דבר" מטעם עצמו. ניחוש פשוט אומר שההודעה יצאה מחצרה של הגבורה. מישהו החליט שהמשטרה תחקור והמישהו הזה הודיע על כך לעתונאים. ולמישהו הזה היתה סיבה פוליטית.
מסקנה פשוטה: הגורם שמצא מתלוננת אנונימית, גם דואג בעוצמה רבה, שהעניין של סילבן שלום יהפוך מתלונת סרק שולית (אחרי חמש עשרה שנה!) להדחה של אדם מהמירוץ לנשיאות. זאת לא דמוקרטיה. זאת שחיתות.
החיים כקריקטורה
אדר דריאן, כיום בן 83, היה שנים רבות קריקטוריסט במעריב, שם גם אני עבדתי. כיום נערכת תערוכת קריקטורות שלו בגלריה עמליה ארבל בתל אביב. ברשות הגלריה אני מביא קריקטורה שצוירה לפני יותר משלושים שנה.

האובססיה המינית של הדתיים

בימים אלה, כאשר פרשת הרב מוטי אילון אינה יורדת מן הכותרות, אני מביא סיפור אישי על מה שקרה בבית ספר ממלכתי-דתי לפני שנים הרבֵּה. סיפור דומה.
פוסט אורח מאת אלי זך*
כשלמדתי בבי"ס יסודי, ממלכתי-דתי בחיפה, היה לנו מחנך מיוחד: הוא הביא לנו מוסיקה וסיפורים מהעולם הגדול והוא היה ממש "קול" כזה, בהשוואה למורים הדתיים האחרים. אך הוא גם היה ממזמז תלמידים ומכניס ידו מבעד למכנסיהם הקצרים ומעבר לציציותיהם המשתלשלות. כולם ידעו את זה ושתקו. אני זוכר שקראנו לו החלבן ולחברנו, דני, שהיה מועדף על המורה – קראנו פרה.
אז טוב שיש "תקנה" ופרשת מוטי אלון על מנת לעורר את הבעיה העיקרית בחינוך הדתי: האובססיה בנושאי מין.
"אין אפוטרופוס לעריות", נאמר בגמרא ובמשך מאות בשנים גזרו עוד ועוד תקנות והרחקות בנושא המיני, כמו: קול באישה ערווה, איסור ייחוד ועוד ועוד. ברם, אולי ההתעסקות יתר בצניעות (על סיירת צניעות שמעתם? לא באיראן – בירושלים), באיסור שפיכת זרע לבטלה (על תיקון ותענית בגין זה שמעתם?) ועוד – משיגים את הדבר ההפוך.
הנה, התורה והתלמוד לא חוששים להתעסק בנושא המין באופן פתוח וללא כחל וסרק. ראובן, הבכור בשניים-עשר שבטי יה, חילל את יצועי אביו; יהודה בא על תמר שהתחפשה לזונה ומזה יצא דוד המלך המשיח (אחד מן הקטעים שדילגנו בביה"ס במצוות הצנזורה של "הדתיקן"). יוסף התמהמה (ראו שם הטעם שלשלת) לנוכח פיתוייה של אשת פוטיפר; ודוד המלך, או… הוו… ידוע בעלילותיו המיניות, החל מחטא בת שבע ועד סוכנת הבית שחיממה אותו בזקנתו. המספר התנ"כי לא מהסס ולא חוסך מאיתנו את התיאורים הכי צהובים. גיבורי התנ"ך הם בשר ודם ולא מלאכי עליון.
המשנה ב
מסכת כתובות (פרק ה, משנה ה) עוסקת בשאלה מהי עונתה, כלומר באיזה תדירות נדרש קיום יחסי מין כדי לקיים מצווה זו. וזו לשון המשנה: המדיר את אשתו מתשמיש המיטה – בית שמאי אומרין, שתי שבתות; בית הלל אומרין, שבת אחת. התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות, שלושים יום; והפועלים, שבת אחת. "עונה" האמורה בתורה: הטיילים, בכל יום; הפועלים, שתיים בשבת; החמרים, אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; הספנים, אחת לשישה חודשים, דברי רבי אליעזר.
רבי מאיר ורבי עקיבא דנים בגמרא (נידה) בסימני התבגרות של שערות בערווה והתפתחות הדדיים. האמוראים לא מהססים לבדוק פיזית פטמות, שדיים ושערות. ועורכי התלמוד רבינא ורב אשי – לא מצנזרים זאת.
ובתלמוד, מסכת עירובין נאמר: למה תורה נמשלה לאיילת אהבים, לומר לך מה איילת אהבים רחמה צר וחביבה היא על בועלה כל שעה כשעה ראשונה – כן תלמוד תורה". ללמדנו, שאת הדבר הזה לא המציא דן בן אמוץ שהתגאה ב"צר לי המקום".
רש"י, ברצותו לתאר את מעשה המישגל אומר "כמכחול בשפופרת".
הכל – חופשי, חופשי. הכי טבעי בעולם, ללא הדחקות ותסביכים.
היום – הרבנות והחרדים לא היו חושבים לדבר ולכתוב על דברים כאלה. השמירה הקנאית על הצניעות ועל עיסוק במין – העבירה אותם על דעתם וכל פרשייה של משגיח בישיבה שהתעלל מינית, או חשד של שליחת נערת ליווי לרב רנטגן או בבא – רק מציפים שוב את ה"סקס-מניאקיות", שצמחה בחוגים אלה עקב דיכוי והדחקת היצר המיני.
כשהייתי בבני עקיבא, הפעילות היתה מעורבת של בנים ובנות. ההורמונים המקפצים של ימי נעורינו לא הפריעו לאמונה שלנו ולתפילות שהתפללנו. כיום, יש שם הפרדה גם שם ויו"ר התנועה הוא רב ולא קיבוצניק תלמיד חכם, כמו שהיה בזמנו אמנון שפירא מטירת צבי.
היום – במגזר ההולך ומתחרד"ל, הנשים עוטות שביסים ומטפחות וההפרדה החרדית בחתונות ובאוטובוסים – היא בבחינת מוטציה של חומרות-על-חומרות, שזרות ליהדות. אצלנו, בניגוד לקתולים – החלק הבהמי והרוחני הולכים יחד.
המין, כפי שאמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ, הוא עיסוקה של ההלכה כמו האוכל וכשרותו. והגמרא עצמה אומרת "כוח דהיתרא עדיף" ושוללת אינפלציה של חומרות.
ואכן מי שגדול יצרו גדול ממנו ומי שתקף עליו יצרו – מומלץ כי ילבש שחורים וילך לעיר אחרת. לכל אחד יש מוצא וגם לאשת יפת תואר במלחמה, כפי שהתורה אומרת.
הנה כי כן, אפילו מזונה אפשר ללמוד ולא להתבייש ולספר על כך לחבר'ה. שכן התלמוד (מסכת עבודה זרה)
מספר, ככה בלי להתבייש, ש"אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך, ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת מעשה הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה" ואז ביקש – ללא הועיל – רחמים מן ההרים והגבעות, מהשמים, מהחמה ומהלבנה " ואמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".
האם יש תקנה לציבור הדתי-ציוני? כן, אם לא יעשו מהמין כזה issue. ובתנאי שיוקיעו את המתעללים וסוטי המין מקירבם.
* מנהל אתר המושיע האקדמי לסיוע במחקר מדעי ואקדמי
http://www.hamoshia.co.il