ארכיון תג: הגר

הוצאתי את הטלוויזיה מן הבית

באפריל השנה פרסמה הגר אמיר בורקמן* עצומה, שהתחילה במלים "בכל פעם שהתקשורת זועקת געוואלד על הנוער האלים שלנו, ו'מה נהיה??' ו'איך זה קרה??' ואחריות הורית!! – אני מרגישה איך הכעס גואה בי ואני בעצמי נהיית אלימה.
"הרי זו אותה תקשורת שמפוצצת את לוח השידורים בחרא בלי לבן! וצר לי שאני לא מוצאת מילים בוטות פחות לתאר את לוח השידורים הזה"…
על כך כתבה פוסט התקשורת הורסת את ילדינו.
העצומה זכתה לתגובות ואחרי תקופה קצרה – השתרר שקט בחזית הציבורית.
הגר, אם לילדים, החליטה לעשות מעשה: היא הוציאה את מכשיר הטלויזיה מן הבית.
את הפרטים היא כותבת בפוסט אורח:

בשיחת הבוקר היומית שאנו מקיימים בבית הספר, שוב עלה לדיון עניין הטלוויזיה וכשציינתי שכבר כמה חודשים אין לי טלוויזיה, שאל אותי אחד התלמידים: "מה זאת אומרת אין לך טלוויזיה? אז איך את רואה טלוויזיה?"
"אני לא רואה", הסברתי לו.
"כן, אבל איך את רואה תוכניות?" הוא הקשה.
"אני לא רואה תוכניות", אמרתי.
"אבל מה זאת אומרת??" הוא היה המום נוכח האפשרות שעל פני כדור הארץ מסתובבת אשה, רגילה למראה, נחמדה בסה"כ, בריאה (טפו, טפו, חמסה, חמסה, שום, בצל, מלח, מים, עיגולים…) וכל זאת על אף העובדה שאין לה טלוויזיה.
"אבל למה?" הוא שאל, "יש תוכניות טובות".
"נכון, יש כמה תוכניות נהדרות", עניתי.
"אבל ריח הזבל שאופף אותן הכריע את הכף".
"עספור?" הוא שאל.
"מעניין שאתה מציין דווקא את התוכנית הזאת, אבל כן. עספור היתה הקש, או יותר נכון לום הברזל, ששבר את גבי סופית".
בימים שעוד הרביתי להתבכיין על מר גורלי וגורל ילדיי, לא פעם הציעו לי להוציא את הטלוויזיה מהבית. האפשרות הזאת שהיתה אמנם זמינה וקלה לביצוע בעיקר הרגיזה אותי. מה פתאום שאני אוציא את הטלוויזיה מהבית? שהזבל ייצא מהטלוויזיה שלי! זכותי להנות ואלף ריאליטיז לא יצליחו לכבות אותי!
בשלב מסויים, בעצת כמה מתומכי המאבק, הקמתי קבוצה בפייסבוק בתקווה להשאיר בכותרות את המאבק שלי. אחרי כמה חודשים הגעתי למספר העצוב של 168 מצטרפים, ביניהם כמה חברים שהצטרפו לאות סולידריות, סתם כי לא היה להם נעים (במקביל אגב, המשיכו להתדיין עם חברים אודות הפרק האחרון של הבורר…)
מהר מאוד נותרנו בודדים, אני והכעס שלי. רעידת האדמה שככה, הפסקתי לקבל מכתבי תמיכה ועידוד על המאבק הצודק שלי בענקיות הרייטינג ואפילו הקללות והקריאות לגירוש נדמו. הכעס שלי ואני נותרנו עריריים. ממש כמו תוכי יוסי.
אז החלטתי לנסות.
בעיצומו של החופש הגדול שלפנו את האנטנה מהקיר.
אחרי שבוע בדיוק, הבן שלי גילה שיש תקלה בטלוויזיה. "מדליקים ורואים רק שחור", הוא אמר.
וכך הודענו חגיגית לילדים, שמלפני שבוע אין טלוויזיה. הם כמובן ידעו למה וגם מדוע. שאלו אם יהיה מותר להם לראות אצל חברים ואצל סבתא וסבא. מובן שאישרנו וגם אמרנו שסרטים ב-DVD מותר.
אז איך אנחנו חיים בלי טלוויזיה?
החיים אחרי הטלוויזיה מזכירים את החיים לפניה, רק בלי העצבים – כי מה שלא יודעים לא כואב, ואני פשוט הפסקתי לדעת. אנחנו קוראים יותר, מדברים יותר, שומעים יותר את רעש מכונת ההנשמה של הדגים באקווריום, משחקים יותר, אבל לא הרבה יותר. הטלווזיה מעולם לא תפסה חלק גדול בחיים שלנו אבל גם מהחלק הקטן ההוא שמחנו להיפטר. היה קטן אבל מרגיז…
מקריאות ההתפעלות אני למדה, שאנחנו "העופות המוזרים" בשכונה…
בעלי קצת מתגעגע לכרישים מהלופ האינסופי בנשיונל ואני, קצת, ללופ של סיינפלד, ושנינו לא מתגעגעים בכלל למהדורות החדשות, שנדמה שגם הן נתקעו בלופ אינסופי של מחדלים, שקרים, תאונות ופוליטיקה מושחתת…
איכות החיים שלי השתנתה לאין ערוך, פשוט כי הפסקתי להתרגז והחזרתי לעצמי את השליטה בחיי. אמנם, נכון, רק באופן חלקי – אבל בהתחשב בנסיבות זה לא רע בכלל.
אני ממשיכה להיות חרדה לילדיי ומקווה שיום אחד יגיע השינוי המיוחל.
אני מדברת הרבה עם נוער על נוער על עתיד ותקווה, גם במקומות שנדמה שהתקווה אבדה מזמן ורוצה להאמין ש"עוד לא אבדה תקוותנו…"

*הגר אמיר בורקמן hagarbu@gmail.com

התקשורת הורסת את ילדינו

באפריל השנה כתבה הגר אמיר בורקמן מכתב לשר התקשורת ולשר החינוך. המכתב הופץ בדוא"לים והגיע גם אלי. הגבתי עליו והבטחתי להעמיד לרשותה את הבלוג הצנוע שלי, כשתרצה. אני עושה זאת ברצון עתה.
הטור של יאיר לפיד(מיום ששי האחרון, 23.7.2010)  אינו מופיע ב-
ynet ובגלל סיבה טכנית, אינני יכול לצרף אותו לפוסט הזה.
אל המכתב המקורי של הגר.

יאיר דקל

התקשורת הורסת את ילדינו – תגובה ליאיר לפיד
לפני כמה חודשים שיגרתי מכתב לשר התקשורת, שר החינוך והרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, ועל הדרך שלחתי אותו גם לכל רשימת התפוצה שלי. המסר: התקשורת הורסת את ילדינו – מספיק!
המכתב הזה יצא למסע חובק עולם (באמת) בלי הרבה מאמץ מצידי, ואני מוכרחה להודות, שרעידת האדמה שבאה בעקבותיו תפסה אותי לגמרי לא מוכנה: פתאום מזמנים אותי לראיונות, מפרסמים את מכתבי בערוצי התקשורת השונים ונותנים ציונים לאמהות שלי.
קיבלתי אינספור תגובות, רובן אוהדות ותומכות, ופה ושם נתקלתי בקריאות להגלות אותי לאיראן. כמובן שסירבתי להצעה בנימוס – "מעדיפה את היופי הישראלי על פני הרעלות שמציע אחמדיניג'אד" עניתי, נפרדתי לשלום והקמתי עצומה ("הצילו את ילדינו") שצברה בינתיים רק קרוב ל-2,800 חתימות, וזה בהחלט רחוק מלהיות מספיק.
את המכתב הזה, שרבים מכם קיבלו כיוון שתפס תאוצה ברשת, שלחתי ישירות ליאיר לפיד, בתקווה שיהיה בעל ההשפעה הראשון שיחבור אליי.
לזכותו (או אולי דווקא לזכותי) ייאמר, יאיר הגיב למכתבי בתוך כמה שעות עם מכתב מנומק היטב, כמו שרק הוא יודע ואני מוכרחה להודות שבתחילה היה לי קשה שלא להסכים עם קביעתו לפיה אבוי לתרבות שתקבע ע"י ארבעה אנשים.
אבל ממש כשם שמכתבי (ואני מצטטת) "לא הניח לו", תגובתו לא הניחה לי:
הרי בראש כל תיק יושבים מספר אנשים (מצומצם יחסית). חלקם חכמים, חלקם חכמים פחות, חלקם אפילו לא חכמים בכלל והאנשים האלה קובעים את גורלנו בענייני ביטחון, תחבורה, חינוך, בריאות… אז למה לא בענייני תקשורת? מה יש בתקשורת שכולם כל כך מפחדים לגעת בה? ואיך זה שהצנזורה היחידה, חלה על ה…צנזורה?
"חופש הביטוי", הוא כתב לי, "תמיד גורם נזק בטווח הקצר אבל הכרחי כאוויר לנשימה בטווח הארוך".
"חופש הביטוי"… מתגלגל נעים על הלשון ומשמש כנימוק נהדר כל אימת שהשפעת התקשורת עולה לדיון ממש כשם ש"זכותו של הציבור לדעת" גם ואפילו כשהוא ממש לא רוצה, כשהידיעה גורמת נזק בלתי הפיך למדינה… קבעו ש"זכותו לדעת" אבל אין מי שיעז לקבוע לו "זכות להגנה מפני חורצי לשון חסרי אחריות".
חופש הביטוי… קשה להימנע מלהזכיר את הכרזות של יצחק רבין לבוש במדי קצין אס. אס. מלוות בטקסט "רבין רוצח" "רביד בוגד". האם חופש הביטוי עולה בקנה אחד עם כרזות כאלה? מדוע אם כן מי שיעז להניף היום דגל כזה ימצא את עצמו מואשם בהסתה או בשידול לרצח? הרי זוהי מדינה חופשית…
"הצנזורה האפשרית היחידה היא שמספיק בני אדם יעדיפו לא לראות את סוג התכנים האלה", הוא הוסיף.
אמת לאמיתה יאיר. אך כיצד תגרום לציבור שלם לצרוך תכנים אחרים כאשר התקשורת בתכניה מצעידה אותנו עקב בצד אגודל אל עבר תהום עמוקה של הבל ואלימות, שכבר מזמן לא ניתן לאמוד מה עומקה?
אז האם מישהו מאיתנו מוכן "לסגור את הדמוקרטיה הישראלית ולזרוק אותה לפח", כפי שהציע יאיר בטורו?
דמוקרטיה… עוד מילה שאני תוהה על קנקנה בימים אלו. עוד מילה, שנפלטת לאוויר בקלות מרגיזה כמעט. מהי בכלל דמוקרטיה? האם ייתכן שאנחנו מבלבלים בין "דמוקרטיה" ל…"אנרכיה"?
מדוע אם כן, אני, כאדם החי במדינה חופשית ודמוקרטית, לא יכולה להחליט מה היא מהירות הנסיעה המותרת? מדוע אני לא יכולה לגנוב? או ללכת בעירום ברחובות תל אביב? או אפילו סתם לשמוע מוזיקה בקולי קולות אחרי השעה 24:00 בלילה?
הנה. אני מוכנה לתרום רעיון פשוט לפתרון שלא יפגע, חלילה, בדמוקרטיה ובחופש הביטוי והיצירה של האמנים שלנו, ויאפשר לי להיות האחראית הבלעדית על הצנזורה, הנחוצה לי, כזכור, לחינוך ילדיי:
מה היה קורה, נגיד, אם אפרת גוש היתה יכולה לגנוח רק בין השעות 22:00 ל05:00 וגם אריק ברמן היקר היה מעדכן אותנו אודות הדרדס ששוכן במכנסיו רק אז?
מה היה קורה אם תוכניות כמו "עספור", "נבלות" (ושמישהו יקרא לזה אמנות…) ותוכניות הריאליטי למיניהן יקבלו ערוץ משלהן? שם יוכלו לעשן, להסניף, להמר, לבגוד ולרצוח את הדור הצעיר (אגב זה אותו הנוער, שאני מבכה ושנרצח באלימות בגלל מה שהפך להיות באדיבות סדרות כמו "נבלות". איזה אבסורד…) ולי תהיה אפשרות לרכוש אבל בעיקר לא לרכוש את הערוץ הזה.
כך תהיה לי שליטה על התכנים, שנכנסים לביתם של ילדיי לפחות עד גיל 18, וכשיהיו גדולים וחכמים או לפחות קצת יותר שקולים והרבה יותר מעוצבים, יוכלו לבחור בעצמם את התכנים שיראו וכבר יהיו מצויידים בהבחנה בין טוב לרע. יש להניח שהבחירות שלהם יהפכו איכותיות יותר ולהם ולנו תהיה תקווה.
ואסיים במשהו קטן על אחריות הורית.
בחודשים האחרונים נתקלתי לא פעם בהאשמות קשות אודות ההורות שלי מאנשים זרים, שקראו את מכתבי (אותם אלה ששלחו אותי לאיראן). "הטלוויזיה משמשת כבייביסיטר לילדייך", כתבו לי. היו מי שקראו שאדבר עם ילדיי במקום לזרוק אותם למיטה ב-20:00 בערב ועוד כאלה (לא רבים תודה לאל…).
ילדיי, ממש במקרה, לא שהו עם בייביסיטר יום אחד בחייהם. לא כזאת עם שתי עיניים אף ופה ובטח ובטח לא עם המרובעת הטיפשה מהמזנון בסלון… (ולא כי אני חושבת שבייביסיטר זה רע).
הורות היא עניין של תפיסה. בכל בית יושבים זוג הורים (במקרה הטוב), שבדרך כלל אפילו ביניהם הדעות חלוקות.
אז מהו חינוך: האם חינוך הוא לתת לילדים להחשף לרעות החולות ולהסביר להם את ההבדל בין טוב לרע? האם חינוך הוא לא לתת לילדינו להחשף לרעות החולות כלל? האם חינוך הוא לתת לילדים לטעום מהרעות החולות על מנת שיזהו בעצמם את טעמו המר של הרוע, את טעמן החמוץ של הטיפשות והרדידות?
אני מניחה שלכל אחד מכם יש תשובה אחרת לשאלה הזאת.
והאמת היא שחינוך הוא כנראה קצת מכל דבר, וכתב יאיר נכון, למרבה הצער, שלא תמיד נוכל להגן עליהם. הבעיה היא שאין היום חוק חינוך הורים חובה ולא כל ההורים יודעים / יכולים / רוצים להתמודד עם חינוך ילדיהם. אולי כי בלהגיד להם "לא" יסתכנו, לא עלינו, בתגובה מאוכזבת, אולי כי אין בדיוק זמן או חשק (כי אנחנו באמת עובדים קשה כל היום…)? ואולי כי זה נורא קול להיות החבר המגניב של הילד? אולי…
בסופו של דבר, כל אחד ינהג על פי הבנתו, והבנתנו (כמו גם המוסר שלנו) נגזרת מהדברים אליהם אנחנו נחשפים ביומיום ומהיכולת למיינם. כך נוצר מצב (ואת הדוגמא הזאת, אני מודה, נתתי לרבים שהציעו לי לזרוק את "מכשיר הטמטום" מהבית) שממש כמו בכביש, גם אם תנהגו בזהירות, תצטרכו הרבה מזל לא לפגוש את הטיפש היחיד שיחריב את עולמכם… אז תסלחו לי אם אני רוצה לעשות עבור ילדיי יותר מסתם לזרוק את הטלוויזיה לכל הרוחות.
אז מה אתה אומר, יאיר? האם יש סיכוי שתתנו לנו את ההזדמנות בלי להקריב את כולנו על מזבח הדמוקרטיה?