ארכיון תג: הארץ

מה שערבי יודע ויהודים לא

אורה היא מורה בתיכון חיפאי. המקצוע שלה: תנ"ך ובין הנושאים שהיא מלמדת: חילול הפרי. היא מסבירה לתלמידיה את המצווה הנידחת הזאת (ויקרא י"ט, כ"ג-כ"ה) וכאשר בעלה, איש עסקים, קנה בית קטן בקריות, החליטה לקיים את המצווה גם בביתה הפרטי. הלכו וקנו שתילים לשתול בגינה וקבעו כי בשלוש השנים הראשונות אסור לאכול מהפירות הערלים. עד אז הפרי נופל על הקרקע ונשאר שם. בשנה הרביעית, אוספים את הפירות ומביאים לכהן בירושלים. "ובכך עשית חילול הפרי. הפכת אותו מקוֹדש לחול", היא הסבירה לי, ערל שכמותי.
המורה לתנ"ך הוסיפה: "כל תוכניות הלימודים משתנות חדשות לבקרים, אבל העניין הזה נשאר.
את חוק השמיטה של קרקעות ביטלו למרות שאת המצווה הזאת מקיימים ('מוכרים' את הקרקע לגוי). מאידך, השאירו בתוכנית הלימודים את השמיטה של כספים, דבר שאף פעם לא קיימו".
כל עץ שהגיע לארבע שנים, קטפו את הפירות ועלו לירושלים וערכו טקס ליד הכותל. "הרגשתי שאני מתחברת ישר לתנ"ך".
העץ הראשון בגינה, היה לימון. "קנינו ענף דק ועלוב והוא גדל לעץ שנתן פרי נהדר. שכנים וחברים, כולם שמו עליו עין וביקשו את הלימונים הנהדרים, ו"אני צרחתי עליהם שלא יגעו. אז אמרו לי: 'נגנוב לך בלילה'…
"בבוא המועד, הוצאתי את הילדים מהגן ונסענו לירושלים. ליד הכותל קראתי את המצווה, סחטתי פרי ושתינו מיץ חמוץ. אמרתי, שיש כל כך הרבה משוגעים בכותל, אז יש עוד משפחה שהשתגעה. מאז, לכל עץ שנטעתי, עשיתי 'תוכנית חומש'. רק בשנה החמישית אוכלים".
שנה אחת, קיימו בבית הספר שלה פרויקט לגמלאים, שילמדו יחד עם תלמידי התיכון. סבא ונכד.
הגיעו אנשים, שלא היתה להם הזדמנות ללמוד תנ"ך. למשל, רופאה בפנסיה. כאשר אורה לימדה את הכיתה המעורבת על חילול הפרי, אמרה לפתע הרופאה: "כשאני באתי לארץ, לפני הרבה שנים, אמרו לנו שאסור לגעת בפירות בשלוש שנים ראשונות, כי העץ עדיין צעיר והוא נותן את כל כוחותיו לפרי. אם קוטפים פירות, העץ נותן עוד פרי ונחלש. פשוט, צריך להניח לפירות הראשונים, כדי שהעץ יתחזק ובשנה הרביעית כבר אפשר לקטוף".
"שתינו הופתענו. אני הבאתי את הצד הדתי והיא את הצד החקלאי", אמרה אורה.
לפני חודשים ספורים, אחרי שהמשפחה התרחבה, עברו לבית אחר וסיפור הגינה חזר. הלכה אורה לשוטט בין משתלות וחיפשה עצים בני שלוש, שנותנים פרי. "תגידו את האמת, כי זה הולך לירושלים", אמרה ובכל משתלה הביטו בה בתמיהה ולא ידעו במה מדובר. אורה היתה לחוצה, כי השנה שנת שמיטה והיא – שאיננה דתיה – ביקשה להספיק לטעת לפני ראש השנה.
חיפשה חיפשה ומצאה משתלה, שבה גנן שמדבר עברית מעולה במבטא שורשי. לא עם חי"ת ועי"ן, אבל שפתו ברורה. "אני מדברת איתו על השמיטה והוא משיב בהלכות שמיטה, חבל על הזמן. ידע הכל. ואז אמרתי לו שחשוב לי, שהעצים יהיו בני שלוש בגלל מצוות חילול הפרי. להפתעתי הוא ידע את זה".
משהו במבטא שלו נשמע שהוא ירושלמי אסלי או שהוא ערבי. שאלתי מה שמו, והוא אמר: פאהד.
כשמכרנו את הבית הקודם, לאדם דתי הוא לא ידע על מה אני מדברת. עורך הדין שלנו,שהכין את חוזה המכירה , גם הוא לא ידע. פאהד, דווקא כן.

אומץ או טפשות

יכולת לפרסם כאשר הרבה מנויים נוטשים את הארץ

מתפרסם כאשר מנויים נוטשים

הופתעתי לראות במוסף גלריה של הארץ (28.9.201499) את הקריקטורה היומית מתוך דה מרקר. צריך העזה לפרסם קריקטורה כזאת בעתון, שמנויים רבים עוזבים אותו (כולל אני).

בימים אלה

השבוע, הייתי בחנות איקיאה בראשון לציון. כשנכנסתי, שמתי לב שבשורת הקופאיות היו מעט לקוחות. פחות מאשר זכרתי מביקורים קודמים בחנות. גם בתוך החנות הצפיפות נראתה לי פחותה. אין פלא, בימים אלה.
הגענו למסעדת החנות לארוחת ערב משפחתית ובעיצומה של הלעיסה, הופתענו לראות את עובדי המטבח והדלפקים ממהרים החוצה. התמיהה נפתרה כשרמקול החנות קרא ללקוחות לצאת למרחב המוגן ועובדי החנות הזעיקו אותנו לצאת.
התרשמתי מן היציאה השקטה והמסודרת אל המסדרונות ולמטה. ניגוד מוחלט לאופי הרעשן וההיסטרי שלנו. כשהעפתי מבט לאחור, ראיתי מסעדה ריקה מעובדים ולקוחות. רק משפחה אחת ישבה סביב שולחן והמשיכה בשיגרה. גם זה בניגוד מוחלט לאופי הישראלי.

הארץ – סוף הארץ לוגו
את עתון הארץ אני קורא ארבעים שנה ויותר. אולי חמישים. אינני שלם עם הדיעות שהעתון מעודד, אבל יש בו חלקים שונים ומגוונים. מכיוון שאני חסיד אדוק של חופש הביטוי, המאמרים שאינם נעימים לעיני, נכללים בקטגוריה של החופש. בית המשפט העליון קבע את הגבול בין דיעות מעצבנות ובין הסתה ואני מכבד מאד פסיקה (קשה) זו.
את מאמריו של גדעון לוי אני קורא לעתים. לא תמיד. הם קשים לעיכול. כך, פספסתי את המאמר הרעים לטיס, שזכה לקיתונות של ביקורת ציבורית. לא רק מצד טוקבקיסטים מגעילים, אלא גם על ידי אישי ציבור, שדעתם מיושבת. המאמר הגיע אלי רק אמש בדוא"ל. קראתי ונדהמתי. "הם יושבים בקוק־פיט ולוחצים על כפתורים וג'וי־סטיקים, משחק מלחמה. גוזרי חיים ומוות"… וכן הלאה וכן הלאה.
היום התקשרתי להארץ והודעתי: אני מפסיק את המנוי.
אני רוצה להדגיש, שגדעון לוי רשאי להחזיק בדעותיו. גדעון לוי רשאי לפרסם את דיעותיו. אני אינני חייב לקרוא אותן וגם אינני חייב לשלם בעד פרסומן.

מה מפחיד את הארץ?

את עתון הארץ אני קורא שנים רבות. לעתים מסכים עם הדיעות, לפעמים מבקר, לפעמים סתם אדיש. את מאמרי המערכת, אינני מרבה לקרוא. יש להם קהל מוגבל, אני יודע, ואת דעותיו של העתון (והצוות הבכיר שלו) – אני מכיר. אין צורך לקרוא את המאמר עצמו.
ביום ששי האחרון, נדהמתי. הכותרת של המאמר הראשי היתה "מה מפחיד את השופטים". אני מקורב לנושא, בין היתר כי סיקרתי את בתי המשפט כעתונאי מטעם סוכנות עתי"ם ויש גם שופטת בביתי ולכן הכותרת משכה את תשומת לבי. מה שמצאתי מתחת לכותרת היה מביש ומחפיר. במיוחד מעתון הארץ שנלחם, בדרך כלל, למען ערכים, למען ערכי הדמוקרטיה, למען שוויון החוק ולמען מערכת המשפט.
מה מצאתי במאמר המערכת של העתון, שכל כך הדהים אותי? "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון… רוקחת גבולות לחופש הדיבור וההפגנה. אותם שופטים, היודעים להגן על זכויות אזרחיות אלה כשמדובר בזולת, נזעקים כשהנפגעים ממימושן הינם הם-עצמם", כותב העתון הלא חושב.
ניסוח הדברים מתאים, אולי, לצהובון. ולא לעתון שנלחם למען שלטון החוק כאשר יש בארץ גורמים מאורגנים, המתנכלים ל"כנופיית שלטון החוק". חוגים מסויימים ולא מעטים, רוצים שלא החוק יקבע במדינה ולא השופטים הם שיחליטו. חוגים אלה נלחמים בגלוי ובמפגיע למען שלטון אחר. למען חוק אחר. והנה בא הארץ ומבקש זכות להפגין בפני בתיהם הפרטיים של שופטים.
הארץ הגדול והחשוב שוכח, שמערכת המשפט חשובה לדמוקרטיה לא פחות מן התקשורת. אף יותר. התקשורת, בצר לה, נושאת את נס הדמוקרטיה ומבקשת "הצילו!" אסור לשכוח שמערכת המשפט הינה נדבך מהותי לדמות חיינו. תפקידם של השופטים הינו מיוחד ונעלה על תפקידים ציבוריים אחרים.
עתונאים צעירים כותבים או משדרים את האימרה "השופט טען". אלה אותם העתונאים, שכותבים מאמר מערכת מביש זה. הם אינם יודעים ששופט אינו "טוען". שופט מחליט ושופט קובע. זה תפקידו, ולא במקרה. זה חלק ממערכת הערכים של המדינה. תפקידו של השופט מייחד אותו מבעלי תפקידים ציבוריים אחרים, וגם בהם אין לזלזל.
במסגרת שחיטת "פרות קדושות", המתנהלת בצהלה ובששון, שוחטים-לא-מוסמכים שוחטים גם פרות שהן באמת קדושות. שמירת החוק היא היא הבסיס לשלטון בישראל. אז מה מציע מאמר המערכת המביש הזה: "אם שופטי ישראל אינם איתנים די כדי לעמוד בכל אלה (הפגנות ליד הבית), אפשר שטעו בבחירת משלח יד שהוא גם שליחות". התביישתי לקרוא את שכתבו עתונאים, שעוסקים במקצוע שהוא גם שליחות!
האם שופטים ייבחרו לפי אומץ לבם להתמודד עם מפגינים?
השופט עדי אזר נרצח ביולי 2004. הוא לא היה השופט היחיד שחשש לחייו. בעבודתי, לפני עשרות שנים, בבית המשפט ידעתי על שופט זה או אחר שמחזיק אקדח במגירת שולחנו. הם חששו שה"לקוחות" של מערכת המשפט, עבריינים אלימים לעתים, עלולים לנצל את ה"ידע המקצועי" גם בבתי השופטים. אני מניח שגם היום יש מי שחושש לחייו. והארץ מעז ואומר "אפשר שטעו בבחירת משלח ידם"!
הארץ טועה. השופטים אכן מיוחסים. התפקיד, שאליו מונו, מחייב יחס מיוחד כלפיהם. לא לשוא יושב שופט על הדוכן וסמל המדינה מאחוריו. השופט מייצג את המדינה, את החוק ואת הערכים.
בידיעה של הכתבת רויטל חובל, שקדמה למאמר המערכת הזה, היא מספרת על אב לילדים שפסק-דין לא מצא חן בעיניו. הוא אירגן משמרת מחאה של הורים לפני ביתה של השופטת ובסרטון ברשת מתוארת ה"קונספירציה של השופטת". זאת הדרך שהמאמר למעשה מטיף לה.
העתון יסתתר מאחורי נימוקים צבועים, כמו "ובלבד ש(המחאה) לא תהיה אלימה, פולשנית או מאיימת".
עורכי הארץ – אם הם מזדהים עם מאמר המערכת שלהם – האמנם הם מאמינים, שפריצת ערכים בישראל תביא למחאה מנומסת ומתחשבת? האווירה האלימה כבר שוררת בארץ והארץ מטיף נגדה (כמעט) תמיד.
ישראל נמצאת בעיצומה של שחיטת ערכים כללית וכבר הגענו להתפרעות בדיווח עיתונאי על משפטים.  אבדן האמינות של התקשורת תורם לאבדן משמעותה הציבורית.
גילוי נאות: השופטת שאיתי נמצאת כבר שנים בפנסיה ולא כתבתי את הפוסט הזה מתוך חשש שמישהו יבוא להפגין לפני ביתנו…

אתמול פרסמתי את הפוסט והיום הארץ מגיב?