ארכיון תג: דתיים

חרדים מפתיחת המוזיאון לחרדים

קראתי שמוזיאון ישראל פתח את שעריו לחרדים, גברים לחוד ונשים לחוד. מיד הוצפה הרשת בטוקבקים של גולשים, שממהרים להגיב לפני שבודקים את העובדות ובלי שמפעילים את ההגיון.

בערד נחשף המקדש היהודאי היחיד שנחשף מעולם. בתוככי המקדש פנימה, באולם שהיה כנראה קודש הקודשים, היתה מציבה חלקה, שייצגה אולי את נוכחות האל וכן שני מזבחות. המקדש נהרס בימי המלך חזקיהו, שביקש לבטל את כל מקומות הפולחן שמחוץ לירושלים.

הגדיל לעשות עו"ד גדעון רוזנבלום במייל ברשת כתב למנכ"ל מוזיאון ישראל, ג'יימס סניידר: "למדנו כי 'מוזיאון ישראל' יאפשר הקיץ, שעות ביקור נפרדות לנשים וגברים, כדי למשוך מבקרים חרדים לתערוכה מסויימת. זהו מעשה חצוף של הנהלת מוזיאון ישראל, שנטלה לעצמה זכות להנהיג במוסד ממלכתי, מנהגים השאובים מתקופת ימי הביניים. מוזיאון ישראל אינו בית כנסת! ירושלים הולכת ומתחרדת בשנים האחרונות, אף ללא עזרתך. הימנע מלהכניס את תרבות מאה שערים לכותלי 'מוזיאון ישראל' שלנו".
תגובת המוזיאון היתה: הרעיון הוא לפתוח את המוזיאון בשעות הערב, לאחר שעת הסגירה, חמש. שעות הפתיחה הנפרדות לא יפגעו בשעות הביקור הרגילות של המוזיאון. כלומר, לא תהיה פגיעה בקהל הרגיל, אלא ניסיון להוסיף מבקרים ממגזרים שאינם באים בשערי מוזיאונים.
הדבר מצא חן בעיני והחלטתי לבוא בשעריו ולראות מה קהל החרדי עשוי לראות בו.
בכניסה, ראיתי חובשי כיפות לא מעטים מסיירים בתערוכה "חסידים: לא רק שחור לבן". אחדים מהם מגיעים גם לאולמות אחרים. למשל, היסטוריה וארכיאולוגיה יהודית.
פניתי לאולמות אלה, שבהם תערוכות מעניינות להפליא. למדתי, שההיסטוריה של ארץ ישראל יותר מגוונת ממה שלמדתי בבית הספר. גם התרשמתי מכמה אמירות, שאינן תואמות את מה שקהל דתי מכיר.
אתחיל בציטוט מאחת הכתובות בתאי התצוגה: "בניגוד לסיפור המקראי, שלפיו הגיעו הישראלים לארץ ממצרים, ארכיאולוגים רבים סבורים שמוצאם בארץ ישראל. הם התגוררו בחבל ההר בקבוצות נוודיות למחצה ובמשך הזמן החלו לבנות ישובי קבע קטנים". בקיצור, לא יציאת מצרים.
במקום אחר ימצאו המבקרים חובשי הכיפה – אם יגיעו לאולם זה – את ההסבר: "איננו יודעים כיצד הגיעו הישראלים לידי אמונה באל אחד, אבל ברור שהיה זה תהליך הדרגתי שלא נשלם לחלוטין במהלך התקופה… אולם בד בבד הוסיף להתקיים ברחבי ישראל ויהודה פולחן עממי עשיר, ששאב את השראתו מן האמונות של העמים השכנים".
עורכי התערוכה לא רק סתרו את הנאמר בתנ"ך הם גם הוסיפו בהמשך: "פולחן זה הוקע וגונה בחריפות בידי הנביאים… הפולחן הציבורי התנהל לא רק במקדש בירושלים, אלא בכל רחבי הארץ – במקומות מקודשים ובאתרי פולחן, תחת כיפת השמים וליד שערי הערים. במאות השמינית והשביעית לפני הספירה הנהיגו המלכים חזקיהו ויאשיהו שורה של רפורמות דתיות שמטרתן היתה לרכז את הפולחן לאלוהי ישראל בירושלים ולבער את הפולחנים הזרים".
הבאתי דוגמאות בודדות ואני מברך על העידוד להביא את המגזר הדתי אל מוזיאון ישראל. אם שומרי שבת יגיעו לאולמות של ההיסטוריה הישראלית, ימצאו שהארכיאולוגיה אינה מקדשת את המקרא וההיסטוריה היהודית קצת שונה מכפי שהם לומדים. האם כל הדורשים בתוקף לקיים "לימודי ליבה", צריכים לגנות את מדיניות המוזיאון? הדרישה להכניס לימודים "חילוניים" לבתי ספר חרדים הגיונית. בצידה, נכונה גם הדרך לפתוח בפניהם את האפשרות לראות את ההיסטוריה מזווית אחרת.
ובכן, גילינו במוזיאון ישראל "מנהגים השאובים מתקופת ימי הביניים". אז צריך להזכיר שבמדינת תל אביב יש כבר שנים רבות חוף נפרד לדתיים. בהודעה רשמית מצאתי: "החוף הנפרד תל אביב שרתון-נורדאו ליד הנמל (רח' חבקוק) בין חוף מציצים לחוף הילטון. ימי רחצה – גברים: ב',ד',ו'. נשים: ימים א',ג',ה'. בשבת החוף אינו נפרד כלל!"
ואם בתל אביב כך, מה רע בירושלים?

מודעות פרסומת

האובססיה המינית של הדתיים

בימים אלה, כאשר פרשת הרב מוטי אילון אינה יורדת מן הכותרות, אני מביא סיפור אישי על מה שקרה בבית ספר ממלכתי-דתי לפני שנים הרבֵּה. סיפור דומה.
פוסט אורח מאת אלי זך*
כשלמדתי בבי"ס יסודי, ממלכתי-דתי בחיפה, היה לנו מחנך מיוחד: הוא הביא לנו מוסיקה וסיפורים מהעולם הגדול והוא היה ממש "קול" כזה, בהשוואה למורים הדתיים האחרים. אך הוא גם היה ממזמז תלמידים ומכניס ידו מבעד למכנסיהם הקצרים ומעבר לציציותיהם המשתלשלות. כולם ידעו את זה ושתקו. אני זוכר שקראנו לו החלבן ולחברנו, דני, שהיה מועדף על המורה – קראנו פרה.
אז טוב שיש "תקנה" ופרשת מוטי אלון על מנת לעורר את הבעיה העיקרית בחינוך הדתי: האובססיה בנושאי מין.
"אין אפוטרופוס לעריות", נאמר בגמרא ובמשך מאות בשנים גזרו עוד ועוד תקנות והרחקות בנושא המיני, כמו: קול באישה ערווה, איסור ייחוד ועוד ועוד. ברם, אולי ההתעסקות יתר בצניעות (על סיירת צניעות שמעתם? לא באיראן – בירושלים), באיסור שפיכת זרע לבטלה (על תיקון ותענית בגין זה שמעתם?) ועוד – משיגים את הדבר ההפוך.
הנה, התורה והתלמוד לא חוששים להתעסק בנושא המין באופן פתוח וללא כחל וסרק. ראובן, הבכור בשניים-עשר שבטי יה, חילל את יצועי אביו; יהודה בא על תמר שהתחפשה לזונה ומזה יצא דוד המלך המשיח (אחד מן הקטעים שדילגנו בביה"ס במצוות הצנזורה של "הדתיקן"). יוסף התמהמה (ראו שם הטעם שלשלת) לנוכח פיתוייה של אשת פוטיפר; ודוד המלך, או… הוו… ידוע בעלילותיו המיניות, החל מחטא בת שבע ועד סוכנת הבית שחיממה אותו בזקנתו. המספר התנ"כי לא מהסס ולא חוסך מאיתנו את התיאורים הכי צהובים. גיבורי התנ"ך הם בשר ודם ולא מלאכי עליון.
המשנה ב
מסכת כתובות (פרק ה, משנה ה) עוסקת בשאלה מהי עונתה, כלומר באיזה תדירות נדרש קיום יחסי מין כדי לקיים מצווה זו. וזו לשון המשנה: המדיר את אשתו מתשמיש המיטה – בית שמאי אומרין, שתי שבתות; בית הלל אומרין, שבת אחת. התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות, שלושים יום; והפועלים, שבת אחת. "עונה" האמורה בתורה: הטיילים, בכל יום; הפועלים, שתיים בשבת; החמרים, אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; הספנים, אחת לשישה חודשים, דברי רבי אליעזר.
רבי מאיר ורבי עקיבא דנים בגמרא (נידה) בסימני התבגרות של שערות בערווה והתפתחות הדדיים. האמוראים לא מהססים לבדוק פיזית פטמות, שדיים ושערות. ועורכי התלמוד רבינא ורב אשי – לא מצנזרים זאת.
ובתלמוד, מסכת עירובין נאמר: למה תורה נמשלה לאיילת אהבים, לומר לך מה איילת אהבים רחמה צר וחביבה היא על בועלה כל שעה כשעה ראשונה – כן תלמוד תורה". ללמדנו, שאת הדבר הזה לא המציא דן בן אמוץ שהתגאה ב"צר לי המקום".
רש"י, ברצותו לתאר את מעשה המישגל אומר "כמכחול בשפופרת".
הכל – חופשי, חופשי. הכי טבעי בעולם, ללא הדחקות ותסביכים.
היום – הרבנות והחרדים לא היו חושבים לדבר ולכתוב על דברים כאלה. השמירה הקנאית על הצניעות ועל עיסוק במין – העבירה אותם על דעתם וכל פרשייה של משגיח בישיבה שהתעלל מינית, או חשד של שליחת נערת ליווי לרב רנטגן או בבא – רק מציפים שוב את ה"סקס-מניאקיות", שצמחה בחוגים אלה עקב דיכוי והדחקת היצר המיני.
כשהייתי בבני עקיבא, הפעילות היתה מעורבת של בנים ובנות. ההורמונים המקפצים של ימי נעורינו לא הפריעו לאמונה שלנו ולתפילות שהתפללנו. כיום, יש שם הפרדה גם שם ויו"ר התנועה הוא רב ולא קיבוצניק תלמיד חכם, כמו שהיה בזמנו אמנון שפירא מטירת צבי.
היום – במגזר ההולך ומתחרד"ל, הנשים עוטות שביסים ומטפחות וההפרדה החרדית בחתונות ובאוטובוסים – היא בבחינת מוטציה של חומרות-על-חומרות, שזרות ליהדות. אצלנו, בניגוד לקתולים – החלק הבהמי והרוחני הולכים יחד.
המין, כפי שאמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ, הוא עיסוקה של ההלכה כמו האוכל וכשרותו. והגמרא עצמה אומרת "כוח דהיתרא עדיף" ושוללת אינפלציה של חומרות.
ואכן מי שגדול יצרו גדול ממנו ומי שתקף עליו יצרו – מומלץ כי ילבש שחורים וילך לעיר אחרת. לכל אחד יש מוצא וגם לאשת יפת תואר במלחמה, כפי שהתורה אומרת.
הנה כי כן, אפילו מזונה אפשר ללמוד ולא להתבייש ולספר על כך לחבר'ה. שכן התלמוד (מסכת עבודה זרה)
מספר, ככה בלי להתבייש, ש"אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך, ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת מעשה הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה" ואז ביקש – ללא הועיל – רחמים מן ההרים והגבעות, מהשמים, מהחמה ומהלבנה " ואמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".
האם יש תקנה לציבור הדתי-ציוני? כן, אם לא יעשו מהמין כזה issue. ובתנאי שיוקיעו את המתעללים וסוטי המין מקירבם.
* מנהל אתר המושיע האקדמי לסיוע במחקר מדעי ואקדמי
http://www.hamoshia.co.il