ארכיון תג: דויד גרוסמן

דויד גרוסמן: החיים זה לא משחק 

קראתי את ספרו האחרון של דויד גרוסמן, "אִתי החיים משחֵק הרבה", ונהניתי כמו משאר ספריו. אז הלכתי אל ויקיפדיה והופתעתי לגלות שהסופר, בן הששים וחמש, כתב כבר 20 ספרים למבוגרים (נוסף לספרי ילדים) וזכה בעשרה פרסים בישראל ובעולם. כלומר, אני לא היחיד שמאד מהלל ומשבח את ספריו.
בראיון איתו לפני כחמש שנים, אמר גרוסמן בין היתר: "כשאני כותב, אני יכול להיות בכל מיני מקומות. אני יכול להרגיש מה זה להיות אדם אחר, שלפעמים הוא הרבה יותר אינטנסיבי ממני וחריף ממני". ואמנם לצורך כתיבת הספר הוא נסע גם לגולאג גוֹלי אוֹטוּק ביוגוסלביה לשעבר.
בהמשך הראיון אמר: "כל דמות שלי, אני חייב להבין אותה פיזית, מבפנים. איך היא מתנועעת, איך מתח השרירים שלה. לפני שיש לי דמות גוף של גיבור או גיבורה שלי, אני לא יכול לכתוב אותם".
"אִתי החיים משחֵק הרבה" אינו ספר קליל והוא דורש ריכוז בעת הקריאה. ניכר שהמחבר הקדיש הרבה מאמץ והרבה מחשבה לכתיבתו. זה מתחיל כבר בשם, שרצוי לקרוא אותו במבטא הונגרי. זאת לא עברית נכונה וגרוסמן משתמש בשפתה של עולה ותיקה, שלא איבדה את שפתה המיוחדת ואת המבטא שלה מסרבו-קרואטיה. הוא ממשיך כשהוא מעניק שפה מיוחדת לכל אחת מהגיבורות – הסבתא ורה, בתה נינה ונכדתה גילי, שהיא מספרת הסיפור. שפתו ברורה, חדה ומהודקת והיא משתנה ומתאימה לכל אחת מהגיבורות. הספר נכתב במחשבה ולא לאחר יד.
גרוסמן מבסס את סיפורו על חייה של אווה פאניץ'-נהיר, שהיתה קומוניסטית ביוגוסלביה ונשלחה לגולג גולי אוטוק, בימיו הקשים של טיטו. הוא קבל רשות לכתוב את הסיפור כרצונו וברור שעשה זאת, ועשה היטב. אם שתי דמויות מבוססות על אווה פאניץ'-נהיר ובתה, הרי הנכדה, המספרת, היא המצאה של המחבר. הוא גם קרא לה בשמה "גילי" והוא גם שם בפיה את המלים, שהיא לא אהבה את השם הזה…
כך גם בקטעים אחרים בספר, הוא מרמז בראשיתו על אירועים שקורים אחר כך, כמו במקרה, בהמשך. הדרך של גרוסמן לשלב את האירועים ולקשר אותם במהלך הספר, הם חלק מכשרונו של המספר. בקריאה, רצוי לשים לב לקשרים של הדברים והתפתחותם. לא כאן המקום להזכיר את האירועים השונים, אבל, כדוגמא, אזכיר שלאורך הספר כולו גילי ואביה, רפי, מראיינים ומצלמים את הסבתא, אווה, כדי להשאיר עותק מצולם לבתה, נינה. מהלך חייה של נינה משתלב עם אירועי הסרט עד סופו בסוף הספר.
רמז אחר – בתחילת הספר, ילדי הקיבוץ מספרים על נינה, ש"נזרקה לרחוב" ומוסיפים מבט רב משמעות בלי לפרשו. בהמשך מתברר שנינה היתה נימפומנית בהיותה מבוגרת. האם יש קשר בין הרמז בתחילה והסיפור בסוף?
במקום אחר מסופר על רפי, שאמו נפטרה כשהיה בגיל 15 והיא "גאלה אותו מיסוריה", וכך יש לגרוסמן עוד ביטויים המייחדים את ספרו וראוי לקרוא אותם לאט ובתשומת לב.

דויד גרוסמן רואה את החיים בצורה אחרת

גרוסמן משלב את הדמויות של הנשים, גיבורות הספר וקשה לדעת בתחילת כל שיחה מי היא המדברת. לאט לאט היא מתגלית ודבריה משתלבים עם סיפורן של האחרות. למרות הקושי הזה, הסיפור מושך ומותח. האם הצעירה ביוגוסלביה משאירה את בתה כי איננה רוצה ללכלך את שמו של בעלה האהוב, שהתאבד בעת החקירות של האודבה למרות שלא היה אשם במאום. היא מבלה כשלוש שנים בגולאג האיום והספר מתאר את חייה שם כפי שהיא, כנראה, סיפרה בקולה לדויד גרוסמן. כאשר האם ובתה היו בקיבוץ, זנחה נינה את בתה הקטנה ואת בעלה הצעיר, שאוהב אותה עד אין קץ, ונוטשת את המשפחה. עזיבה ראשונה ועזיבה שניה. גרוסמן מצליח להציג את האירועים ואת הרגשות של שתי הילדות הננטשות, כול אחת בתורה. הוא מראה גם את הרגשות והמחשבות של ורה, הסבתא שהיתה אשה צעירה וגם את רגשותיו של רפי, הגבר שאשתו נטשה אותו והוא לא חדל לאהוב אותה.
כשהונח "אִתי החיים משחֵק הרבה" על שולחני, הייתי באמצע הקריאה של "רוכב האופניים" מאת אלי עמיר שטיפס אל ראש הבסטלרים. לא התפעלתי ממנו ותהיתי "במה גרוסמן יכול להיות יותר טוב?" כשלקחתי ליד את הספר של גרוסמן הבנתי. קוראים לזה פשוט כשרון.

סוס אחד רק לאנשים חכמים

סוס אחדכאשר יוצא ספר חדש של דויד גרוסמן, אני ממהר לקנות אותו. כך עשיתי כאשר הופיע "סוס אחד נכנס לְבָּר". השם בעצמו מעורר סקרנות.
קראתי את הספר והתאכזבתי. מכיוון שיש לי הערכה רבה לסופר, הנחתי שאני, בחפזוני, איבדתי את המשמעות. קראתי שנית והאכזבה בוטלה. דויד גרוסמן יודע את מלאכת הכתיבה ואני התרגשתי. כנראה זקוק הייתי ליותר מקריאת הסיפור כדי לקלוט את משחק הדמויות ועומקן.
הספר עוסק באישיותו של הליצן העצוב דבל'ה  גרינשטיין. גרוסמן מקנה לו חיים ויוצר משמעות ליחסים בין הסטנדאפיסט הכושל ובין שופט בדימוס ובין אשה קטנה, כמעט גמדה, פיץ.
לא, אף אחד מהם איננו סוס. זאת רק התחלת בדיחה, שמספר נהג צבאי לנער, פליט גדנ"ע, והמשך אין לה. כמו פרטים אחרים בספר, שמגלים רמזים ומעוררים עניין, אך משאירים לי ולנו הרבה מקום לחשוב.
הסיפור, לכאורה, פשוט: סטנדאפיסט חולה, בן 57, מתקשר אל מי שהיה חברו בתקופת הלימודים ודרכיהם נפרדו לפני שנים הרבה, ומזמין אותו לבוא למופע שלו בבָּר קטן בנתניה. החבר, כיום שופט בדימוס, שופט שהודח מתפקידו, נענה באי רצון לבקשה. בתוך המועדון, בעת המופע, נעות תגובותיו החל מרצון להימלט מהמקום ועד נכונות להושיט יד ולתמוך בחברו מן העבר. האשה הקטנה, פיץ, מתגלה כמי שהכירה את הסטנדאפיסט, דבל'ה, כשהיה ילד מוכה בשכונה. ילד, שאביו היכהו בחגורה בבית  וילדים היכוהו ברחוב. כדי להימלט מן המכות, התחיל ללכת על הידיים. במצב משונה זה, לא קיבל מכות מהילדים עד שאביו גילה את התופעה והיכהו שבעתיים. האשה, שנקלעה לבר במקרה, היתה ילדה קטנה בשכונה ודבל'ה כלל לא זכר אותה. בילדותם, רצתה ליצור איתו קשר. קשר שלא נענה. בבָּר, בלילה, היא המשתתפת, המרחמת, האיכפתית.
תוך כדי המופע, כאשר דבל'ה מנסה לשעשע את הקהל הגס וקצר הרוח, הוא נחשף ומעלה סיפורים מן העבר, כולל אירועים שהיו בינו ובין הנער שנהיה לשופט. כאן התברר לי, שהסיפור של סוס אחד נכנס לבָּר, אינו פשוט ודל כפי שנראה במבט הראשון.
דויד גרוסמן הציג שלשה קודקודים למשולש: ילד מוכה, שאביו עלה לפני השואה וכל משפחתו נספתה; אמו, ניצולת שואה, שכנראה היתה מעורערת בנפשה ובנה הקטן קיבל את התפקיד לשמור עליה; השופט, שהיה חבר ונמלט בעת צרה; וכאמור, הילדה הרחומה.
העלילה מתרחשת בבָּר קטן ודחוס בנתניה והיא שזורה המון בדיחות של הליצן העלוב. דויד גרוסמן יוצר פה את אחד המִשלבים המוזרים: בדיחות אינטליגנטיות, שאינן מעוררות תגובה אצל הקהל. הליצן מבין ובקלילות רבה עובר לגסויות, שעליהן האנשים מגיבים. אבל האיש העצוב אינו מצליח לעצור את זליגת הקהל החוצה. רק מעטים נשארים. האם גרוסמן רומז, שרק מיעוט בציבור הישראלי מוכן לחשוב ולהבין נושאים שטעונים מחשבה? האם הרוב הוא גס ואטום וקולט רק גסויות נמוכות?
כאשר שוחחנו על הספר, הצהרתי שמימי לא ביקרתי בתוכנית סטנדאפ. ביקשתי, שירים את ידו מי שהיה במופע כזה. איש לא הרים את היד. אולי התביישו?… בשל כך, אני יכול להעיר שבדמות השופט, גרוסמן מציג אותנו – אלה, שקוראים את ספריו ואינם הקהל של בדיחות גסות (ובסוגריים – של תעמולת בחירות זולה). ציבור של אנשים אינטליגנטיים ומשכילים.
גרוסמן בחר את השופט לתפקיד של הגיבור מספר שתיים לא רק משום שהליצן דבל'ה חיפש מישהו שיביע דיעה על המופע שלו, אלא משום שיש בארץ גם ציבור ביקורתי, מסתכל, חושב ומסיק מסקנות משמעותיות יותר. קהל ששופט.
הקוטב השלישי היא האשה הקטנה. אשה איכפתית. צלע חשובה בעולם מנוכר. שלוש דמויות שמקבלות אופי ומשמעות בספר החדש הזה.

חג האוברדרפט
יום פרסום דו"ח העוני הוא המועד שאמצעי התקשורת שמחים "לגלות" שכל עם ישראל "חי על האוברדרפט. לפני ארבע שנים כתבתי בבלוג הזה, שמשיכת יתר – הלוואה מקוללת, והאמונה ש"חיים על האוברפט" היא אמונת שווא. כדאי לשוב ולקרוא.

4.99

החגים מתרגשים עלינו ועל רשתות השיווק. התקשורת מלאה פרסומות לקראת חגי הקניות. עכשיו הזמן להתכונן לעשות קופה. התקשורת גם מלאה כתבות הסוקרות את הבלוף של ה"הנחות" הגדולות.
אינני מתרשם מן המבצעים וההנחות ולא שם לב לפרטים שמנחיתים עלינו בהמונים. אבל, כאשר אני שומע שמציעים משהו ב-4.99 ₪ או ב-49.90, אני מתחלחל. כשמציעים עודף של אגורה, ריח הבלוף עולה באפי.
נופל מחוץ לזמן
שבועיים עברו מאז מבצע צוק איתן. 72 הרוגים והתחושה שכל זה רחוק מאיתנו.
בימים אלה אני קורא את "נופל מחוץ לזמן", פואמה אישית שכתב דויד גרוסמן אחרי נפילת בנו, אורי, במלחמת לבנון השניה. אני קורא ונשימתי נעתקת.
דויד גרוסמן חתימה