ארכיון תג: דוד המלך

הפייק ניוז של דוד המלך

סיפורו המופלא של דוד הצעיר, שהרג את גוליית הענק באבן הקלע, מוכר לכל. לא רק המלך מוכר, אלא גם שירם של הגשש החיוור,  מים לדוד המלך, שכתב עורך דין, פזמונאי וח"כ עקיבא נוף. היה זה שמעיה קידר, שהיפנה את תשומת לבי לעובדה שיש טוען אחר לכתר: אלחנן בן יערי. הוא הרג את גוליית.יש לכך סימוכין בתנ"ך.

פסל דוד המלך – יצירתו של מיכלאנג'לו

מסתבר שיש ספקות לגבי הסיפור שדוד הצעיר הרג את גוליית הגדול.
שטפן היים, הסופר היהודי-גרמני, מעלה ספקות לגבי דבריו של מלך ישראל והוא עושה זאת בספרו דוח המלך דוד.
בוויקיפדיה קראתי, כי "על פי המתואר בספר שמואל א', י"ז, התרחשה מלחמה בין הפלישתים, שגוליית הוא גיבורם, לממלכת ישראל. איש מישראל לא ניסה לגבור על גוליית עד שהנער דוד התנדב להילחם בו והצליח להרגו. בכך הוכרעה המלחמה… המחבר המקראי מדווח, כי 'וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד דָּוִד' והוא הרג את גָּלְיָת בעזרת קלע ואבן".
אבל בתנ"ך יש גם סיפור אחר – בספר שמואל ב', פרק כ"א, י"ט. שם הוכה גוליית על ידי מישהו אחר – אלחנן בן יערי. בספר שמואל א' דוד הורג את גוליית בעמק האלה ואילו בספר שמואל ב' אלחנן בן יערי הורג את גוליית במקום בשם גוב. כדי להוסיף לבלבול, מובא סיפור שונה בספר דברי הימים א', פרק כ', פסוק ה': "וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יעור אֶת לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים". כלומר לפי דברי הימים, אלחנן הנ"ל הרג את אחיו של גוליית, ששמו לַחְמִי.
אז, לומר את האמת, לא ידעתי ששניים הרגו את גוליית. אבל את השיר של הגששים הכרתי היטב. בדקתי את מילות השיר ומצאתי שגוליית כלל אינו מוזכר שם. דוד חשק במים מן הבאר, שבידי הפלישתים, ושלושה גיבורים יצאו והביאו את המים. בדרך, סיפרו סיפורי גבורות.
על כריכת ספרו של שטפן היים, "דוח דוד המלך", כתוב "זהו סיפור על אודות מלך מת ועל אודות היסטוריה חיה.
זהו סיפור על עובדות ועל שקרים ועל האופן, שבו אגדות וסיפורים הופכים לאמת. דוח המלך דוד קיים באמת, אפשר למצוא אותו בתנ"ך."
בספר מציג הסופר היהודי-גרמני המנוח את הסיפור המוכר לנו, כלא-כל-כך-נכון. ואם אתם רוצים, הנה כיצד התנ"ך ראה את ה"פייק ניוז".

מלח הארץ

מלח הארץ, רמת השרון אוסישקין 1
חברת מלח הארץ מבקשת מכל עורכי הדין של חשודים בעבירות כל שהן לא להשתמש בשם שלה כדי להדביק אותו אליהם.
קבלתי את המשפט הזה מגדעון נוח, חובב אינטרנט שמשוטט באתריו.

 

 

מודעות פרסומת

הצד הכהה של דוד מלך ישראל

כך ראה אותו מיכלאנג'לו' - תהילת עולם

כך ראה אותו מיכלאנג'לו- תהילת עולם

כתבתי את דעתי על הספר "דוח דוד המלך" מאת שטפן היים, שבו הוא מציג את דמותו השנויה במחלוקת של דוד מלך ישראל. שנויה במחלוקת גם בספר הספרים. שמעיה קידר, בעבר עתונאי במעריב, איננו אוהב את דוד המלך, כפי שהוא מצטייר בתנ"ך. שמעיה מלקט את הפסוקים הרלבנטיים וכותב פוסט אורח:
+ + +
מסכים אני לחלוטין עם הדברים בבלוג, כי ספרו של שטפן היים, "דוח המלך דוד", הוא ספר מעולה. עם זאת אוסיף, שבין תיאורי התככים ומעשי הרצח למיניהם עשה הסופר חסד עם דמותו של דוד, דמות שנויה במחלוקת זה אלפי שנים.
לדוד מייחס התנ"ך מעשי רצח לא מעטים. זה החל עם אוריה החיתי, נמשך עם בני משפחת שאול המלך ולבסוף, לא ייאמן, הביא גם לרציחת האיש שהגן עליו כל חייו, חרף את נפשו ולחם את כל מלחמותיו, שר צבאו, יואב בן צרויה. כבר במשל כבשת הרש, שסיפר נתן הנביא לדוד ואשר התייחס להריגת אוריה החיתי, הגיב דוד: "בן מוות האיש העושה זאת" והנביא הטיח בפניו "אתה האיש!"  (שמואל י"ב א-ז)
על התנהגותו עם נשים נשואות, מבת שבע ואביגיל וכל השאר, כבר אין טעם לחזור ולהזכיר. זה בוודאי אינו מוסיף הרבה לכבודו.
ומה בקשר לבגידה, כן בגידה – אל מי נמלט דוד מפני שאול? אל האויב. כן. אל הפלישתים, אויבי ישראל. אל אכיש מלך גת. ושיתף עמו פעולה. אפשר לייחס לו גם חתרנות. חתירה נגד מלכותו של שאול.
בנדודיו עם אנשים נהג כמאפיונר: דרש כסף ומזון תמורת שמירה (כמו מנבל הכרמלי ואחרים). אכן, פרוטקשן.
האומץ לא היה תכונה מתכונות דוד. נהפוך הוא, הפחד איפיינו. בעוד שאר המלכים, שאול ואחרים, השתתפו בעצמם בקרבות נגד אויבי ישראל, דוד נמנע מלצאת עם החיילים ושיגר למלחמה את שר הצבא, יואב בן צרויה, עם חייליו.  אחת הדוגמאות לכך היא הקרב נגד עמון, שאליו נשלח אוריה החיתי אל מותו בעוד דוד העדיף להישאר בארמונו וגם לשכב עם בת-שבע. למה לא?
והעיקר שבעיקרים: לא דוד הרג את גוליית, אלא אלחנן בית הלחמי. זה כתוב בספר שמואל ב' כ"א י"ט (וגם בדברי הימים), הספר שכה טרח לפאר את דוד. וכך נאמר שם: "ותהי עוד מלחמה בנוב עם הפלשתים, ויך אלחנן… בית הלחמי את גלית הגיתי ועץ חניתו כמנור אורגים".
והוכחה נוספת, ותמיהה לצידה: זמן רב לפני הקרב עם גלית הובא דוד, כמעט מדי יום ביומו, לפני שאול המלך כדי לנגן לפניו להרגיע את רוחו. כאמור, דוד היה מבאי הארמון ונמנה עם אנשי חצר המלך. כשהובא לפני המלך האיש שהרג את גלית, לא הכיר שאול את האיש הזה. המלך שאל את שר הצבא אבנר על זהות האיש וגם הוא לא הכירו. "חי נפשך המלך אם ידעתי", אמר אבנר. שמואל א'  י"ז נ"ה.
היתכן? אם היה זה דוד, שאול היה מכיר אותו, את הנער שבא יום יום לנגן לפניו. ותמיהה נוספת: לאחר הקרב נאמר כי דוד לקח את ראש הפלישתי והביאו לירושלים. הכיצד? ירושלים הרי לא היתה אז בידי ישראל, אלא בידי היבוסי ורק שנים די רבות אחר כך נכבשה העיר והפכה בירת ישראל (שמואל א' י"ז 54).
ואם לא די בכך, כיצד יתכן ששמואל הנביא, שכה דאג לטפח את דוד, כלל אינו מוזכר באותו פרק מסוכן וגורלי בחיי העם – העימות הגדול עם הפלשתים והקרב עם גלית. המנהיג הדתי של העם בוודאי היה צריך לבוא, לעודד את העם ולבקש את רחמי האל.
ועוד, קרב "דוד וגלית" כלל אינו מוזכר בספר דברי הימים, ספר המרבה לתאר מעשי גבורה אחרים הנזכרים בספר שמואל.
ולמרות כל ההוכחות והפליאות למיניהן, כיצד זה חז"ל והמסורת ממשיכים לפאר את דוד ומייחסים לו מעשי גבורה, בניגוד לכל ההוכחות הכתובות בתנ"ך, שהובאו לעיל? ובכן, זה המעשה הגדול של סופרי החצר, היחצ"נים דאז. גם במקרה הזה, כמו במקרים אחרים באותם הימים, הם נהגו לייחס למלך מעשי גבורה של אנשיו או של אחרים. לשאול, המלך הגדול, שאיחד את העם ולחם בגבורה בכל מלחמותיו, לא היו סופרי חצר ולכן דמותו סבלה מדברי שטנה שהובאו מאוחר יותר.
ובכן, הדבר לא ישתנה. המסורת חזקה מכל ודוד יוסיף להיות המלך המהולל ולכבודו יתמידו לשיר "דוד מלך ישראל חי וקיים".
הערת נ"ב: לא מעט למדתי בנושא זה מהעתונאי שאול הון, איש מעריב בעבר, שהרבה לחקור את התחום הזה.

דוד המלך במבט אחר

 

רובנס בעקבות ליאונרדו דה וינצ'י

כאשר ישבנו בשיעור תנ"ך בכיתה ו' או ז' בבית הספר היסודי, אף אחד לא שם לב לשאלות-סתם, שבהן הטריד תלמיד חרוץ את המורה. גם מי שהיה פקוח אוזן בשיעור, לא ידע שמטרת השואל היתה לעורר את תשומת לבה של יפת-הכיתה, שגם התעניינה בתנ"ך. לי, שישבתי באותה כתה, התפענח הסוד כעבור כששים שנה, כשהגיע לידי הרומן החדש של סם רקובר, "למה לא רצחת את המלך?"  
בפרק הפותח שואל התלמיד, בן (גיבורו המשני של הספר), את המורה: "למה יואב לא רצח את דוד המלך?" שואל ולא מקבל תשובה. יפת-הכיתה דווקא ענתה לו: "אתה פסיכי"…
את התלמיד שהיה לפרופ' (לפסיכולוגיה), סם רקובר, שאלת התנהגותו של מלך ישראל הטרידה והוא שינן וקרא ולמד והגה ובסופו של דבר כתב את הרומן שעוסק בימים ההם של מלכות דוד. בתיאור מיוחד במינו משווה המחבר את הפוליטיקה, התככים והשלטון בחצר המלך לאירועים והפוליטיקה, שאנחנו קוראים ושומעים עליהם באמצעי התקשורת בני ימינו.  
הרומן מתאר את בן, חייל ישראלי שנפגע במלחמת לבנון השניה ושוכב מחוסר הכרה בבית החולים רמב"ם בחיפה. בזמן שהוא מוטל בבית החולים רמב"ם ואשתו מבלה ימים ולילות ליד מיטתו, רואים רופאיו שעיניו מרצדות והוא חולם. על ידי כך מייצר המחבר דו-שיח בין חייל בן זמננו ובין שר הצבא של עם ישראל בעת התגבשותו. יואב בן צרויה של הספר מכיר היטב את המציאות הישראלית ומקביל את סיפורי ההיסטוריה עם מה שקורה לצה"ל היום.
התנ"ך מספר, שכל ימיו היה יואב בן צרויה נאמנו הראשי של דוד ובסוף נרצח על ידי שליחיו של המלך הזקן. מזכיר, אולי, במשהו נאמנים של ראשי ממשלה המושלכים על ידיהם כחפץ נטול ערך.  
במהלך הספר משבח יואב בן צרויה את עצמו ולעומת זאת הוא מתאר את דוד גיבור ישראל כרודף נשים וקר מזג, איש שתאוות שררה מוליכה אותו וכלל איננו גיבור. הוא היה שחקן אדיר שידע לנכס לעצמו את כל הצלחות הצבא ורמטכ"לו בן צרויה.  
התנ"ך הוא ההצדקה לשובנו לארץ ישראל ומקור זכותנו עליה. מספר הספרים אנחנו למדים על ההיסטוריה של עמנו. הספר "מדוע לא רצחת את המלך?" איננו מקבל את הפירוש השיגרתי, המסורתי, לספר הספרים, אלא מציג תמונה שונה לגמרי, כפי שניתוח פסיכולוג מודרני את הדמויות שפעלו בחצר המלך.  
את ההיסטוריה אנחנו לומדים לפי מי שכתב אותה, לא לפי מה שהיה באמת. כבר אז פעלה נוסחת "עשית ולא דיווחת – לא עשית. דיווחת ולא עשית – עשית". בספרו טוען המחבר, שכך נולדה גם האגדה על דוד וגוליית. יואב בן צרויה מסביר לבן: "אתה מעלה על דעתך ששני צבאות ערוכים זה מול זה ולבסוף מכריעים את המערכה במשחק ילדים של הורדת ידיים? מתקבל על דעתך, שאבן קלע תחדור את השריון והקסדה של ענק פלישתי ותמית אותו? זה סיפור שדוד המציא והכתיב למשרתיו".  
אנחנו סומכים את זכותנו על הארץ על המקרא ודוד, שמצאצאיו יבוא המשיח, הוא גיבור ישראל. הפירוש שמציע סם רקובר לאירועים, לחלוטין אינו תואם את מה שלמדנו בבית הספר והשאלות הקנטרניות שלו דאז, הפכו לתורה סדורה ולפירוש היסטורי מקורי.
כך, למשל, לפי הספר הזה, אהבת דוד ויהונתן לא היתה ולא נבראה. יואב בן צרויה מספר שדוד שלח שליחים לרצוח את יהונתן במסגרת תככי בית המלוכה. אחר כך חיבר המלך את הקינה המפורסמת וקרא אותה בפני העם בדמעות תנין, שידע לפברק בכשרון משחק אדיר. רציחות בין טוענים לכתר ובין מתחרים על משרות, היו חזיון נפוץ בחצרות המלכים והתנ"ך מזכיר אותם אבל לא תמיד בהקשרים האמיתיים.  
את התאהבותו של דוד המלך באשת אוריה החיתי מתאר הספר כפרי תחבולה של בת שבע הערמומית ושל סבה אחיתופל רב המזימות. לא בדיוק מה שאנחנו חושבים אחרי לימוד התנ"ך. רק חייל פצוע ומחוסר הכרה יכול להזות סיפור כזה, או פרופסור לפסיכולוגיה שצלל למעמקי הסיפור המקראי.  
זה ספרו השביעי של פרופ' סם רקובר (חמישה רומנים, שני ספרי ילדים) מלבד ספרים בתחום הפסיכולוגיה, כמובן.  
לכריכת הספר יש סיפור נפרד. ליאונרדו דה וינצ'י (שהמחבר העריץ מנערותו) צייר בשנת 1500 את קרב אנגיארי. הציור המקורי איננו, אבל הוא שימש בסיס לרובנס להעתיק אותו לציור משלו כעבור מאה שנה. רובנס לא ראה את קרב אנגיארי וגם כותבי התנ"ך לא חיו בימיו של דוד המלך. הכל אגדה.  
  = = =

מצא חן בעיני המשפט "יש גבול לטפשות, אפילו אצל אנשי צבא" (עמ' 30)