ארכיון תג: דוד גרוסמן

אליהו הנביא היה כאן?

חג הפסח מתקרב והמוני בית ישראל – שעורכים את הסדר – פותחים את הדלת לאליהו הנביא. נזכרתי, שהייתי פעמים רבות בחיפה, טיילתי בעיר היפהפיה והכרמל הירוק שלה ואפילו במוחרקה הייתי. שם בנו כנסייה לזכרו של אליהו הנביא, שמכאן עלה לשמים. רק במערת אליהו עדיין לא הייתי.
לא קשה להגיע למערת אליהו בצידו הצפוני של הכרמל, ליד רחוב אלנבי, שהיה פעם רחוב מרכזי. מתחנת האוטובוס צריך לעלות אי אלו מדרגות – כשלוש מאות בלבד, ומגיעים קצרי נשימה אל המערה שעל צלע ההר.

כסא אליהו לסנדק, שעל ברכיו בן הברית (ויקיפדיה)

כשמגיעים אל המבנה שעל צלע ההר, עוברים דרך שער לא סגור, חולפים ליד מבנה ריק, ששימש, אולי, למנוחתם של תלמידי חכמים או עולי רגל, ומגיעים אל שני תנורים גדולים, המשמשים לשרוף נרות בעת הילולה. תנור כזה ראיתי אצל רבי ברוך אבו חצירא בנתיבות. הילולות, מסתבר, מתקיימות גם כאן, על הכרמל.
לפני הכניסה למערה שולחן כיבוד עם עוגות ועוגיות ואחר כך מכירות של כיפות, צעיפים וספרי קודש. עוד ספרים יש בתוך המערה ועל הקירות צעיפים – לגברים ולנשים.
אילנה, שביקרה בעבר הרחוק במערה, התפלאה. "כשהייתי כאן בעבר", אמרה, "היתה אווירה של קדושה. היו כאן, בעיקר, ספרדים. ישבו ביחד גברים ונשים והתפללו. מאז שהשתלטו האשכנזים, אני רואה מחיצה עם שלט 'גברים, נשים'".
דעה זו אינה חדשה. מבקר סיפר בשנת 1835 על ביקורו במערה: "ומצאנו שם הרבה יהודים. ויהי כאשר התחלנו להתפלל אז התפילה הייתה נובעת בפה ועינינו זולגות דמעות אשר מעולם לא התפללתי כן, אז הבנתי כי אדמת קודש היא וגם כתבנו שמינו על הכותל".
כאשר היינו במערה, אילנה נכנסה מאחורי הפרגוד ואני התיישבתי על הספסל לנוח מעמל העליה להר. הסתכלתי על הקירות, עשויי הבטון. ברור לי שבימי אליהו הנביא לא היו כאן קירות. מקובל, שהסתתר כאן כשנמלט מן המלך אחאב ואיזבל אשתו.
עלילותיו של אליהו הנביא רבות מאד. אזכיר רק שהוא עלה בסערה השמימה, כלומר לא מת. לפי המסורת, יחזור כמבשר לקראת בואו של המשיח.
שתי נשים ישבו בצידי הספסל וקראו בספרי קודש. ניגשה אלי אחת מהן ובקול נמוך ובנימוס רב ביקשה שאעבור לצד השני. "כאן עזרת נשים", אמרה. בצד השני היו מעט גברים ואחד מהם, במבטא אמריקני הציע לי, בנימוס רב, להניח תפילין.
אליהו מוזכר פעמים רבות במקרא, בעיקר בספר מלכים. ידידי, אלי זך, מצא בספר מלאכי ג' כ"ג: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא — לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא"…
לא אחכה עד אז.

פרס לדוד גרוסמן

פעמים רבות אמרתי שאני מעריך מאד את הסופר דוד גרוסמן. וכאילו להיענות להשערותיי, זכה בפרס בוּקר הבריטי. עכשיו זכה הסופר השמאלי הזה בפרס ישראל. אני גאה בכך. אצטט בדיחה שהוא מזכיר בספרו "סוס אחד נכנס לבר" – מותר לנהג של חבר'ה קדישא לשים שלט: "בדרך לעוד לקוח מרוצה"?

מודעות פרסומת

 למה סוס אחד נכנס לבר

קראתי את הספר סוס אחד נכנס לבר, מאת דוד גרוסמן, זמן רב לפני שזכה בפרס בוּקר הבריטי. מודה אני, לא ידעתי את מקור השם. נכון, בספר מזכיר המחבר, שנהג צבאי מספר בדיחות ומתחיל את הבדיחה הזאת ולא מסיים אותה. אבל זאת לא סיבה סבירה לבחור חצי בדיחה כשם לספר, ובמיוחד לספר רציני בעל משמעויות.
קראתי ביקורות רבות על הספר ובאף אחת מהן לא נמצא לי מקור השם.
בשבוע שעבר עסקנו בבולקאב של יוצאי מעריב בספר הזה. דיברנו ארוכות וליאורה עיני מצאה וגילתה לנו:
בעמודים 83-84 מספר דוד גרוסמן מהו, כנראה, מקור השם של הספר.
דובי ג'י, שהיה מאד מסור לאמו, השתדל להצחיק אותה במחזות ששיחק לפניה. אביו לא התיר לו ללכת על הידיים, אז הוא חיפש דרך אחרת לעשות תעלולים. הוא החליט לשחק שח בחשאי – שאיש מלבדו לא יידע על המשחק. כך היה מחליט כל פעם, שהוא מייצג את אחד הכלים בשחמט ואמו היא המלכה, שעליו להגן עליה מפני אביו.
במשחקו היה לפעמים משחק צריח והיה הולך רק ישר. לפעמים שיחק רץ והלך רק באלכסון. לפעמים שיחק סוס והיה הולך פעמיים ישר ופעם הצידה – טה-טה-טטה.
בספרו, דובל'ה ג'י מכנה את עצמו "סוס" על פי משחק השחמט. וה"סוס" הזה נכנס לבר. לבר האנונימי הקטן בנתניה(ו).
הכל קוראים שזאת בדיחה בלתי מושלמת. זו פעם ראשונה שקבלתי הסבר למקור השם של הספר. והנה הבדיחה במלואה:
סוס נכנס לפאב, מבקש וויסקי.
המוזג מביא לו וויסקי, והסוס שותה עד הטיפה האחרונה, עוצם את העיניים ומתענג על הטעם
.
"כמה זה עולה
?"
"שישים ושנים שקלים
?"
הסוס משלם, מסתובב, והולך לכיוון היציאה
.
המוכר, עדיין המום מהסיטואציה, מתעשת וקורא אחריו
:
אה… אדון סוס, תראה, זאת אומרת…, אף פעם לא ראיתי סוס שותה וויסקי
.
הסוס מסובב אחורה את הראש הגדול שלו, ואומר
:
"במחירים כאלה – גם לא תראה
".

 למלכלכים בעם

בגינה השכונתית שלי, יש מתקני משחקים לילדים וספסלים להוריהם. גם דשא עשוי כהלכה וסככה מצלה מעל.
הגינה סבלה מלכלוך (של שכנים, כמובן. אף אחד אחר לא מגיע הנה) עד שקם מישהו והחל לתלות פתקים: "שמרו על השכונה שלי נקיה" או :"למלכלכים בעם – השאירו את הגינה נקיה".
במשך חודשי הקיץ אמנם חלה ירידה גדולה בליכלוך, אבל הפתקים נתלשו מפעם לפעם והאלמוני חזר והדביק.
השבוע התרחש ממש אסון. מישהו תלש את הפתק וקרע אותו. ליד הספסל נמצאו צלחות פלסטיק וכוסות וגם אריזה של נשנוש ושקית שחורה. המלכלכים יכלו ללכת פחות מעשרים מטר עד הפח. אבל למה ללכת לשם?

 

אשה בורחת – ספר והצגה

אורה, שבנה החייל יוצא למבצע צבאי גדול, בורחת מביתה כדי לא להתענות בציפייה לבשורה הרעה, שאין לה ספק כי תגיע. כסרבנית-בשורה, אולי תוכל למנוע אותה ולהציל את בנה.
אינני אובייקטיבי לגבי הסופר דוד גרוסמן, וספרו "אשה בורחת מבשורה" הוא הטוב בעיני בין ספריו ואחד הטובים ביותר שכתב סופר ישראלי. לכן, כאשר שמעתי שהתיאטרון הקאמרי מציג הצגה על פי הספר – מיהרתי, למרות שטרם פורסמו ביקורות עליה. הייתי, צפיתי וחוויתי חוויה עצומה. ראיתי הצגות תיאטרון וגם הצגות טובות. נדמה לי שזו הטובה שבהן. הצגה מעוררת עניין והתרגשות, עשויה בעדינות, בחוכמה וברגישות.
כאשר התחילה ההצגה, עם במה ריקה וקירות לבנים – היה לי חשש שטעיתי והציפיות יתבדו. אולם הבמאי עשה עבודה מצויינת של עיבוד הספר בן 630 עמודים להצגת שעתיים, שבה משולב הסיפור של אורה, אם לחייל, שיצא למבצע צבאי והיא חוששת להישאר בבית לבדה ולקבל את הבשורה המרה, שקרה משהו לבנה. בעלה-גרושה, אילן, נמצא בדרום אמריקה בטיול והיא נוסעת מירושלים לתל אביב, אל אהובה לשעבר, אברם, מוכה הלם קרב. אורה לוקחת אותו עמה לטיול בכביש ישראל ובדרך מספרת לו על עופר, הילד שבצבא.

דרור קרן ואפרת בן צור בבית החולים

דרור קרן ואפרת בן צור בבית החולים

חנן שניר, שעיבד את הספר וביים את המחזה, הצליח לשלב במסע של השניים מוסיקה (אורי וידיסלבסקי), שמוסיפה השראה מצויינת תוך שימוש בשירי מלחמה מן התקופות השונות של הסיפור. תוך כדי המסע משתתפים השניים בסצנות קצרות מחייו של עופר, שבהן משתתף גם בעלה של אורה, אמנון. בכל סצנה כזאת מתגלה פרק נוסף מחייו של הנער וכך מקבל אברם את תולדות הילד ואנחנו, הצופים, מתרגשים יותר ויותר מפרק לפרק. תוך כדי המחזה אנחנו מתוודעים לקשר ההדוק בין אילן, אברם ואורה והילד-החייל. המחזה מסעיר ומסביר.
נהניתי מקריאת הספר, שהוא ארוך ולא פשוט, ונהניתי והתרגשתי גם בראיית המחזה. נראה לי, שהבמאי עשה מלאכת קסם בעיבוד הסיפור ומלאכת קסם שניה בבימוי. צוות השחקנים (דרור קרן, אפרת בן צור, אמנון וולף  ועוד תשעה שחקנים, שהם גם  נגנים וגם זמרים), שעוברים מתפקיד לתפקיד על ידי החלפת בגד ומעט תפאורה, עושים תיאטרון מרשים. המוסיקה חשובה לא פחות, כשהיא משתלבת ביצירת העלילה.
לשאלה אחת אין לי תשובה מלאה: האם דרושה קריאת הספר כדי להבין היטב את המחזה? המחזה לא קל ומרגש והסיפור לא פשוט. לי הוא היה ברור כי זכרתי את הספר. עדיין לא שאלתי לדעתם של אחרים.
כמה מלים לספר?
הסופר יגאל גלאי אמר פעם: "לא נחביר מלים". לפי המילון – לא נרבה במלים. במקרה של אשה בורחת מבשורה – זה לא מתאים. ספר של 630 עמודים לא הספיק לי.

מועדון הספר שלי

מודעה גדולה בעתון מטעם משרד התרבות והספורט מוכתרת "ישראל קוראת" ומודיעה על חודש הקריאה והספרות. במודעה, רשימת מפגשי סופרים וקוראים ואירועים ברחבי הארץ. הרעיון מצא חן בעיני ולעידוד הקריאה אתרום משהו על חוויית הבוק קלאב, מועדון ספר אם תרצו, שבו אני משתתף כבר שנים אחדות.
כשהזמינו אותי להשתתף במועדון הספר, אני מודה, לא ידעתי על קיומו של מוסד כזה. הסקרנות וחיבּת הקריאה הביאו אותי לשם ומאז לא החסרתי מפגש, אלא בנסיעה אחת לחו"ל וגם באיזה שפעת נשכחת אחת.
בינתיים, למדתי שיש קבוצות מועדון ספר רבות ומסוגים שונים. לא מפתיע, כשרואים את דוכני הספרים בחנויות ובקניונים וכשיודעים שבארץ יוצאים לאור כעשרה כותרים חדשים ביום.
כיום אני עוסק בהקמת בוק קלאב* חדש. של פנסיונרים. אני מקווה שגם צעירים יצטרפו.
הבוק קלאב שלנו, שאותו אני יכול לתאר, קיים כבר למעלה משלושים שנה. שניים-שלושה מן המייסדים עדיין מגיעים בהתמדה מעוררת כבוד. האחרים הינם "עולים חדשים" ואני כמעט האחרון שבהם. לא בקלות מוכנים עמיתיי מורמי החוטם להוסיף מישהו לקהלנו. ביקשתי הסבר וקבלתי: צרות הדירות מלהכיל יותר אנשים. צרות של בוק קלאב.
המתכונת שלנו פשוטה: כולם קוראים ואחד מנחה.
בוחרים ספר, שכל החברים צריכים לקרוא. בוחרים מנחה, שיקרא את הספר פעמיים ואולי יותר, יחפש פרטים על הסופר, ביקורות על הסיפור ובלוגים שיעשירו את המידע ואז, כשנתכנס בפעם הבאה, יַרצה המנחה את רשמיו מן הסופר, יאמר את דעתו על הספר ויוסיף כהנה וכהנה. לפי הכללים הבלתי כתובים, הוא צריך לסיים בעשרים דקות. אבל מי יכול להסתפק בכה מעט זמן לספר שמצא חן בעיניו?
אחרי שהמנחה מרצה בהתלהבות את דעתו על הספר, מתחיל דיון ואז המגיש הנלהב מגלה שחלק מחבריו נלהבים דווקא לחלוק עליו. הספר, שזכה לסופרלטיבים, מקבל ביקורות.
כך גיליתי במדגם מקרי ביותר מפגישה אחת, שחובבי עמוס עוז אינם אוהדים את דוד גרוסמן ולהיפך.
– מי בוחר את הספר?
– אנחנו.

המשתתפים מציעים ומנמקים וכולנו מחליטים. לא תמיד זה עובר בצורה פסטורלית. קרה, שמ', משתתפת קבועה, לא הגיעה. "הספר שנבחר לא מצא חן בעיני", אמרה במיאוס. ובמקרה אחר, הצהירה י' הדעתנית: "אם תחליטו על הספר המיושן הזה, אני לא באה!"…
משום מה, אנחנו נכנעים די מהר לאולטימטום כזה. אבל פעם ניסה שתלטן אחד להחליט בעצמו על הספר הבא ופרץ הצווחות הפר את כל כללי הנימוס…
– ואיך קובעים את המפגש הבא?
– אנחנו. המשתתפים מוציאים לוח ומחפשים מועד למפגש הבא. רצוי בעוד חודש, אבל קצת קשה לתאם מועד שיתאים לרוב הנוכחים. ואז נמצאים גם המתנדב להנחות את הספר הבא (בדרך כלל, זה שהציע אותו) ויש מתנדבים לארח את המפגש. תמיד בדירה פרטית.
בין הרצאה לדיון, אנחנו עומדים ליד המזנון גדוש עוגות ומשקאות ומפטפטים. לא רק על ספרים, אבל לא על פוליטיקה. ערב אחד בלי ביבי, אולמרט או מאיר דגן…

ספר חדש
בהזדמנות זו אני רוצה להמליץ על ספר חדש, שטרם קראתי: "נופל מחוץ לזמן" מאת דוד גרוסמן. כל ספר שלו הוא חג בשבילי ומצאתי שהספריה החדשה מציעה את הספרים במכירת "טרום בכורה" במחיר של 40 ש"ח (כולל דמי משלוח) במקום המחיר הקטלוגי.
אינני ממתין עד שספרי דוד גרוסמן יהיו על הדוכנים במבצע של "שניים במחיר אחד" ואני קופץ על המציאה באתר של הספריה החדשה.  

להיות מנוי זאת לא התחייבות לקנות. זאת רק הזדמנות לקבל הנחה.
________ 
*השם המקורי של הפוסט היה "הבוק קלאב שלי". בגלל סכסוך משפחתי, השם הוחלף.