בני ברק – למען השם

ק"ק (קהילת קודש) בני ברק עיר צפופה מאד ואף מצטופפת. לחרדים אין מספיק מקומות מגורים, אך מוסיפים עוד ועוד דירות בעיר הדתית. רבים מתושבי בני ברק אינם שומרי חוק על הכביש – הולכים היכן שרוצים וחוצים באין מעבר חציה. והנהגים? שישברו את הראש. ובכל זאת, ללכת ברחוב רבי עקיבא, הרחוב הראשי והצר של העיר הוא הנאה לעין, כשמסתכלים על השלטים. זאת אומרת, כשלא מביטים על הפקקים ברחוב שאין להרחיבו.
יש כאן מבחר גדול של שמות עבריים לחנויות. נכון, יש שמות לועזיים, אבל הם מעטים יחסית והרוב שמות מיוחדים ולמסורת העברית יש רעיונות מקוריים. בקטע קטן של רחוב רבי עקיבא ליקטתי מעט מן השמות המיוחדים.
למשל, "ספרי אור החיים". אור החיים מרמז על ספר הלכה בשם זה ואלה המלים הגדולות בשלט, אבל את תשומת לבי משכו דווקא האותיות הקטנות – "מרכז הספר היהודי הגדול בעולם" האמנם? בני ברק היא, כנראה, מרכז העולם החרדי ובכל זאת…
לא הרחק נמצאת חנות עם השלט מעורר הרצון לליקוק "ממקולדה" ובשורה השניה: "שפע של ממתקים". איזה רעיון!
החנות "הטוב והמיטיב" היתה סגורה כשעברתי ברחוב. אבל הוא מהדהד ברכה בנוסח זה. בשורה השניה היה הסבר: "סביח, שקשוקה, שניצל, חזה עוף, קבב, המבורגר, סלטים". נדמה לי, שאף עֵדה לא מקופחת כאן. צריך רק לחכות לפתיחת החנות.  
"שוקה שקל" נמצאת במורד אותו רחוב וכדי שלא נטעה יש הערת הסבר: "השקל שלכם שווה יותר". ואם זה לא מספיק, בהמשך כתוב, שכאן יש "הכל לגן ולבית הספר, צעצועים, משחקים, מתנות, ציוד משרדי, כלי בית". ומזרזים את הקונים "מהר מהר, לפני שייגמר". ידעתי, שבני ברק עיר זולה והמלצתי בחום לקנות כאן כלים גדולים – מקרר, מכונת כביסה וכו'. לא חשבתי על "שוקה שקל", שאולי ראויה לשם "שוק בשקל".  
במספר 118 מצאנו את חנות "שושנית", שבה מוצעות מתנות לחתונות ושמחות. בתל אביב לא מצאנו שם מקורי כזה. ממש לידה, באותו בית, יש חנות בשם "שמחונית" והיא מציעה מזכרות ייחודיות לאירועים. באותו רחוב החנות "נקי 10" לחומרי ניקוי ומוצרי נייר. איפה עוד נמצא כזה נקיון?
ברחוב רבי עקיבא 112 החנות קרויה "כיסופין". למי שנכסף – טעות. זאת חנות לכלי כסף וזה מקור השם. החנות נמצאת בתוך החצר ולא על המדרכה ובכניסה אליה ניצבים כמה פחי אשפה. לא מזמין להזמין כלי מתכת יקרה. אבל היא נמצאת כאן למי שנכסף. אולי המחיר קובע?
בסיום הסיור מצאתי שתי חנויות עם שמות מיוחדים, כאילו עד כה היו שמות רגילים. תחילה החנות "חד וחלוק", שמשתבחת ביבוא חלוקים מאמריקה. שמה מהדהד את הביטוי "חד וחלק", שבמילון מילוג מפורש כבאופן חד משמעי, בבירור, או חד לשון. בעיר, שחלוקים הם תלבושת חגיגית לבית הכנסת, זאת חנות בהחלט ייחודית.  
בבית הסמוך נמצאת החנות "משכן התכלת", שבה מציעים "טלית ברמה אחרת". יש לזכור שתכלת היא מרכיב מרכזי בציצית. מסתבר שהחנות שייכת ליצרני טליתות. מי שהצטייד בחלוק בחנות הקודמת, יכול למצוא כאן טלית.  

צה"ל זקוק למלחמה
שמעתי מחבר, משה רונן, עיתונאי בפנסיה, שראיין את השר והאלוף בדימוס רחבעם זאבי וזה אמר אז: "צה"ל זקוק למלחמה מפעם לפעם".  
האלוף זאבי נרצח, כידוע, ב-2001 בבית מלון היאט בירושלים המזרחית על ידי מחבלים.

התשקורת שלי

אנחנו משתמשים בכל מיני מלים בלי להקדיש רגע מחשבה למשמעותן ואיננו שמים לב מאין צמחו. לדוגמא "התשקורת". הלכתי לאתר מילוג ומצאתי שזה "כינוי גנאי לתקשורת". ויקיפדיה הוסיפה: ההטיה מעבירה את העיתונאי מתפקיד של הצגת החדשות לעמדה של תועמלן, המנסה להשפיע על הלך הרוח בציבור. זה מותר בפובליציסטיקה ובמדורי דעות של העיתונים. אבל מישהו מסנן לציבור את הדיעה ש"הכל תשקורת". כלומר, שמאלנית רחמנא ליצלן שמתנגדת לממשלה ומדיניותה.
אז החלטתי להציץ אל מאחורי הקלעים של התקשורת בישראל. למשל, כמה עתונים יומיים, ערוצי טלוויזיה, רדיו, כמה עתונאים יש…
המלה תשקורת זה קל, זה מתגלגל על הלשון, קל לזכור את זה. הכינוי מבטא את הכעס, את הביקורת, את אי ההסכמה. בשביל למה לבדוק את הנתונים? העיקר שיש לנו סיסמא קליטה. באנגלית קוראים לזה פייק ניוז. בעברית – חדשות מזוייפות.
רציתי לבדוק את העובדות. האם יש באמת גוף כזה "תקשורת", שמאחד את כולם? האם אפשר בכלל להגיד שכולם הם חבורה אחת עם מדיניות אחת?
אז הסתכלתי ומצאתי שיש הרבה עתונים. למשל, הנפוץ ביותר בארץ הוא ישראל היום, ויש ידיעות אחרונות וגם מעריב ויש המודיע ויתד נאמן שלא לדבר על הארץ שהוא באמת באמת ביקורתי. ולא לשכוח את גלובס.
באנגלית, מזה הרבה שנים מוּכר הג'רוזלם פוסט וכמובן מופיעים עתונים ברוסית ועיתונים בערבית, שהם לא נחשבים, ועוד ועוד.
אם הקדשתי מקום לעתונות הכתובה, הרי יש גם ערוצי רדיו – כאן11 (שהיה קול ישראל) וגלי צה"ל וערוץ 7 ורדיו קול חי וקול ברמה ועוד.
אסור לשכוח את החדשות בטלוויזיה שמשפיעות יותר, כמו ערוץ 10 וערוצי 12 ו-13 וכמובן כאן11. אז כדי שלא נישאר בתחומי השמאלנים, נזכיר את ערוץ 20.
ויש גם אינטרנט ובו ערוצי חדשות, כמו וואלה שנחקר על ידי המשטרה. בקיצור, מי שאומר "תקשורת" מתכוון לכל השמאלנים האלה?
גם צריך לזכור, שלכל הגורמים הללו יש בעלים ומנהלים בעלי דיעות שונות ובכל אחד מאלה יש עתונאים, מעטים ומרובים, ויש גם להם דיעות.
שווה להזכיר שני גופים שאיחדו פעם את כל התקשורת –
היתה ועדת העורכים, שבה כולם שיתפו פעולה, כולל בהסתרת מידע. אבל הגוף הזה אינו קיים עוד. עדיין קיימת מועצת העיתונות, שאין לה שיניים, או השפעה.
באיגוד העתונאים יש למעלה מחמשת אלפים חברים. חלק קטן מהם עוסק בפוליטיקה וכותב/משדר על מדיניות הממשלה.
אז מי שמדבר על "תשקורת" כולל בחבילה אחת את כל הדיעות – של אלה שאוהבים את הממשלה ומדיניותה ושל אלה שמבקרים אותה.

זהירות, מלחמה בדרום
אני שומע רוחות מלחמה מנשבות מרצועת עזה. לא, אין לי מקורות כמו לבנט וליברמן, אבל אני שם לב שדוברי צה"ל בתקשורת משמיעים את החששות, שמלחמה עלולה לפרוץ.
בלי להביע דיעה על החמאס וכוונותיו, ראיתי לפני זמן קצר את ספרו של העתונאי משה רונן, "משפט ריגול". ספר שבו כותב המחבר על משפט, שאילו ניתן היה לכתוב את הפרטים, אי אפשר היה לפרסמו…
בעמוד 8 מספר הכותב על פגישתו של עתונאי, אבי, עם אלוף רחבעם זאבי. באותה פגישה אמר האלוף גנדי, במשרדו: "כל 7-9 שנים צה"ל צריך מלחמה. אחרת הוא מתנוון".
אני יודע שפגישה כזאת התקיימה בזמנו.