אני אוהב עט נובע

יש משהו משותף ביני ובין אהוד אולמרט: אנחנו אוהבים עטים נובעים. כאלה שדיו זולג מהם. אבל הוא אספן של עטים יקרים ואני רק אוהב לכתוב בהם. כמה הם עולים? זו שאלה, שאעסוק בה אחר כך…
בכתה א' כתבנו בעפרון. בכתה ב' המורים אמרו לנו לכתוב בעט. (אמרו – זאת היתה הוראה).
למה אני אוהב לכתוב בעטים נובעים? אולי מפני שבבית הספר העממי כתבנו בעטים נובעים. בדרך כלל מתוצרת "כתב", שהיה המפעל הישראלי לייצור עטים. העטים נזלו ועל כל המחברות שלנו היו כתמי דיו כחולים. כתבנו בעטי "כתב", כי עטי הציפורן הישנים כבר יצאו מן האופנה, אבל בשולחנות עדיין היתה מגרעת לקסת של דיו, שכבר לא היתה בשימוש בבית הספר.
הייתי הראשון בכתה, דומני בכתה ד', שהשתמש בעט כדורי. "גלובוס", קראנו לו אז. אבי ז"ל נתן לי אותו במתנה וזה היה עט גרוע שבגרועים. אבל לא טפטף כמו העט הנובע.
לימים, אחרי שהשלכתי עטים כדוריים רבים ושונים, חזרתי אל אהבתי הישנה – עט נובע.
באחרונה שוטטתי בתל אביב – שאין בה הרבה חנויות של עטים כאלה – וביקשתי להוסיף עט למלאי הקטן. 136 ש"ח עלה הזול ביותר. לקחתי והוא משמש אותי לשביעות רצוני המלאה. אבל פתאום נחתה עלי פרסומת של הסינים האלה, "עלי אקספרס".
כאן היו מודעות של עטים שונים, עם ציפורן או כדוריים, קטנים, גדולים, צבעוניים ועוד ועוד. כמה עולה עט סיני כזה? כאן נכונה לי הפתעה. אפשר לקבל עט במחיר של 5.40 דולר. כעשרים שקל, כולל המשלוח.
מיד הזמנתי באינטרנט. לקח כחודש עד שהדואר הודיע לי שהחבילה הקטנה הגיעה.
התחלתי לכתוב בעט הזה ואני מרוצה.

כמה שווים העטים של אולמרט?
אביעד גליקמן פרסם ב- YNET ב-13.07.2010 כי שאלת שוויים של עטי ראש הממשלה לשעבר עלתה לדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים, במהלך משפטו של אולמרט. בכתב האישום טענה הפרקליטות כי במועד תחילת כהונתו של אולמרט כשׂר התמ"ת הוא היה בעלים של אוסף העטים, שהוערך על ידי שמאי מטעמו בשווי של כ-1.3 מיליון שקלים, אך כעת מתברר כי ערכם הריאלי מוערך ב-30% מסכום זה.
לטענת הפרקליטות, בכל הצהרותיו של אולמרט למבקר המדינה הוא כתב כי ערכו של אוסף העטים שבבעלותו הוא כ-140 אלף שקלים בלבד.

קבלתי מציאה מהבנק
יום אחד מצאתי בחשבון הבנק שלי סכום של 60.21 ש"ח ולא ידעתי מאין זה צמח. נכון, אני קורא את דפי החשבון שלי ולפעמים, לעתים רחוקות, זה אפילו כדאי. אז רציתי לדעת מדוע מעשירים אותי ומצאתי שהסכום האדיר הזה הגיע בגין פשרה בתביעה ייצוגית מספר 63162-02-15.
קראתי לא אחת בעתונים על תביעות ייצוגיות, והבנתי שבדרך כלל עורכי הדין של התובעים מרוויחים סכומים יפים ואילו התובעים? אז הפעם, מסתבר, גם אני תובע ואפילו זכיתי במשפט…
טרחתי וחיפשתי את התביעה הייצוגית וקראתי אותה. בתמצית פסק הדין הבנתי שהבנק גבה מאיתנו, הלקוחות הקטנים, עמלות גבוהות יותר מכפי שהוא גובה מלקוחות גדולים. הכסף הזה הוא ההפרש!
בתמצית ההחלטה, שיש לה תוקף של פסק דין כתוב מה ייעשה למי שסכום הפיצוי שלו קטן מעשרים ש"ח וגם יש אפשרות (שחלפה מזמן) להודיע לבית המשפט, שאני (אחד התובעים!) אינני מסכים להסדר הפשרה.
טוב, אז קבלתי את הכסף ולא התנגדתי.

בנק מפגר

פתחתי חשבון חדש בבנק גדול. קיבלה את פני פקידה חייכנית וחביבה, מילאתי טפסים, וטפסים, וטפסים – הריטואל הרגיל ואמרתי לה: "תני לי את הדוא"ל שלך כדי שאוכל להתקשר". פתאום, החיוך התחלף במבוכה. "התקשורת במייל לא כל כך טובה, לא בטוח"… היתה התשובה המהוססת. אבל בכל זאת קבלתי את הכתובת.
אחר כך, ראיתי שהתקשורת דווקא היתה טובה מאד. כשפניתי, קבלתי תשובה מיד.
זאת יש לומר, אינני אוהב טלפונים. צריך לחפש את המספר וכשאני מתקשר, הטלפון תפוס ואז יש לחייג שנית. לפעמים, מקרה גרוע, עונה בן משפחה נודניק ואני נכנס לשיחה שלא רציתי בה. ואם משיב המענה האלקטרוני, אז מה יתרונו של הטלפון?
בדוא"ל אני פשוט כותב את שמו של הנמען וחלאס. כך גם אל הבנקאית שלי.
לפני ימים אחדים נפגשנו לשיחה כספית, שהתגלגלה הלאה. היא סיפרה, שבעקבותיי הציעה שיפור בבנק. המחלקה שלה קיבלה משימת שיווק והפקידים נדרשו להתקשר בטלפון אל הלקוחות ולספר לכל אחד מהם על נפלאות ההצעה הבנקאית. אחרי חצי שעה עבר המנהל באולם וראה את הפקידים טורחים על הטלפון והרשימות שלהם עוד ארוכות. רק הפקידה שלי ישבה ועסקה בעניינים אחרים. בחיוך, כרגיל.
"מה קורה?" התעניין.
"גמרתי", השיבה והראתה לו את רשימת הדוא"לים של לקוחותיה. אל כולם שלחה את ההצעה וכמה כבר השיבו.
לי היא סיפרה, שמקור מבוכתה בשיחתנו דאז היה כי יש הוראה בבנק לא להתקשר בדוא"לים. "היו בעיות עם לקוחות… אבל אתה לחצת, נתתי לך את הדוא"ל שלי וראיתי שזה עובד מצויין. אז התחלתי לקחת כתובות של לקוחות, וכשאפשר – אני כותבת להם. עכשיו, סיפרתי על ההצעה שלך למנהל שלי והוא אמר שיעביר את זה למעלה".
"הבנק שלכם מפגר בעידן המודרני", אמרתי. "כן", גמגמה הפקידה שלי.

מלצר טיפש
אני ישבן בתי קפה, כבר כתבתי על כך. היום ישבתי עם עמיתה באחד מבתי הקפה של העיר, כזה שרוח קלילה נושבת במרפסתו. הזמנו את המנה הקבועה "קפה ומאפה" וביקשתי כוס מים, כמנהגי.
נדמה לי שיש איזה חוק, שצריך להגיש כוס מים במסעדה ובית קפה, אף אם הלקוח לא ביקש. אבל, ניחא. המלצרית הביאה את ההזמנה ושכחה את המים. קראנו לה, הזכרנו והכוס המבוקשת הגיעה.
מאוחר יותר, ביקשה גם עמיתתי כוס מים. ביקשה ולא נענתה. עד שביקשנו את החשבון, כעבור זמן, המים לא הגיעו.
לימדה אותי בעבר חברה לקורס מקצועי: אני עובדת כמלצרית ומקבלת יותר טיפים מאחרים.
"איך?"
"אני מחייכת".
מלצרים טפשים. את התשלום בעד ההזמנה מקבל הבוס. את הטיפ בעד המים – מקבל המלצר. זאת שלנו, לא קיבלה היום את שלה. אין שירות – אין טיפ.