ארכיון תג: בית כנסת

המחיר לצרכן

נזקקתי למכנסי התעמלות. מוצר פשוט, חשבתי. מגיע מסין ובוודאי אינו יקר במיוחד.
הלכתי לחנות של המשביר לצרכן בתל אביב ונדהמתי לשמוע, שמחירם של מכנסיים פשוטים 201 ש"ח. אבל המוכרת הנחמדה הציעה לתת לי הנחה של 20%. כלומר, המכנסים יעלו לי "רק" 160 ש"ח.
נראה לי קצת יקר, אז דחיתי את הקניה והגעתי לחנות מוצרי ספורט בקניון אחר. כאן היו, כמובן, מכנסי התעמלות ומחירם הרשום 160 ש"ח. אבל במבצע הם עלו חצי. כלומר, 80 ש"ח. קניתי וחשבתי שגם כך זה קצת יקר.

נערי הישיבה לא רק לומדים. בחצר בית הכנסת יש עמוד כדורסל והם משתמשים בו

במקרה הייתי באותו יום בסופרמרקט ובין הירקות והשימורים מצאתי ערימה של קופסאות מרובעות של מאווררים חשמליים. מוצר מסובך יותר ממכנסיים דקיקים, מסוגל לשלוש מהירויות ומסתובב לכיוונים שונים. כמה זה עולה? 99 ש"ח.
נ. ב. בדקתי במחשב כמה יעלו מכנסים שחורים פשוטים בעליבאבא, סליחה, ב"עלי אקספרס"? כתוב בקטלוג הממוחשב – מ-9 דולר עד 10. כלומר מ-32 עד 40 ש"ח. כולל משלוח. רק צריך לחכות קצת לדואר.
אכן, המחירים מסובכים.
אבל צריך שמיכת פיקה. הקיץ הגיע, לא? אני זקוק למשהו קל. נכנסתי לחנות המשביר לצרכן, חנות גדולה ומפוארת בקניון לב העיר. המוכרות חינניות ומיומנות ואחת הוציאה לי מיד שמיכת פיקה באריזה שקופה. בחר צבע – אמרה ונתנה מבחר של שמיכות קלות.
אני מנוסה ושאלתי תחילה: כמה זה עולה?
– "המחיר 200 ₪ אבל זה יעלה לך 100 ש"ח בלבד"
מצא חן בעיני. לקחתי.
קניתי את השמיכה ביום ששי ובסוף השבוע נתבקשתי להביא עוד אחת. "אין בעיה", אמרתי ודהרתי על הקלנועית אל הקניון הסמוך לבית. גם יש כאן חנות של המשביר ונכנסתי בצעד בוטח לצד הצפוני של החנות. כאן השמיכות, אמרתי למוכרת התורנית ואני מבקש שמיכת פיקה. כן, אמרה. מאה ₪? – שאלתי, כשאני בטוח במחיר. "
– "לא. זה מאתיים"?
– אבל בסוף השבוע זה היה חצי. בקניון שלכם בתל אביב.
– "כן, היה מבצע. עכשיו מאתיים".
בהמשך השבוע הגעתי לקניון דיזנגוף הוותיק בתל אביב. עברתי על פני החנויות המלאות אדם וגיליתי חנות של כלי מיטה. שאלתי, קצת באי אמון: יש לך שמיכות פיקה?
"בוודאי" – אמרה המוכרת והורידה כמה שמיכות מן המתלה.
יש לבנה? "בוודאי. איזה צבע שאתה רוצה".
וכמה זה עולה?
"75 שקלים". בלי הנחה, בלי טובות.

מודעות פרסומת

טיפול שורש בדז'  

אשה אחת, ישראלית לחלוטין, נולדה בארץ והגיעה לגיל פנסיה. לפתע גברו עליה געגועים לסיפורים שסיפרו לה אמה ואביה על תולדותיהם בעיר הולדתם, בטרנסילבניה. אזור, שעבר בין מדינות שונות והיום הוא שייך לרומניה. רצוי לנסוע לטיול שורשים, אמרה לעצמה והחליטה לקחת יוזמה.
התקשרה האשה אל ילדיה, שהיום הם כבני ארבעים, והציעה לנסוע לשם. לטרנסילבניה, לביקור. התוספו גם אחותה ובתה יראו הילדים איך נוסדה המורשת. מאין באו ההורים החלוצים וגידלו כאן את המשפחה.
סידרת טלפונים קצרה הביאה להסכמה כללית וכל החבורה יצאה לדרך.
את הסיפור המיוחד שמעתי מפי האם היוזמת,ליאורה.

בית התרבות העירוני שמור היטב

"הגענו אל העיר דז' ואפילו אל הבית שבו התגוררה משפחת הוריי לפני עלייתם לארץ. בית לא גדול, ישן מאד, ובדירה שהיתה שלהם מתגוררת אשה. כשהגיענו, האורחים, היא הציצה מהדלת בפנים זעופות וסירבה לתת לנו להיכנס", סיפרה ליאורה שההונגרית שגורה בפיה.
אבל בדירה השכנה, בעלת הבית דווקא הסבירה להם פנים. "אשה זקנה מאד פתחה לנו את הדלת, אפילו במאור פנים ואמרה שהיא אפילו זוכרת את הוריי שגרו כאן". המתגוררים בדירות היום חוששים מן היהודים שבאים לבקר שמא הם רוצים לדרוש את הדירות בחזרה. לליאורה לא היתה כוונה כזאת, כמובן. אבל היא קצת נפגעה מן התגובה הזעופה בדירת הוריה. לעומת זאת, השכנה היתה הרבה יותר חביבה.
ראינו את הדירה הישנה, שוחחנו איתה והיא שאלה לפתע "בבית הכנסת כבר הייתם?" התשובה היתה "כן, כמובן". והקשישה המשיכה: "אנחנו מבקרים בו כל חודש"…
לתמיהת המבקרים, הסבירה בעלת הדירה: "העירייה שמרה על בית הכנסת הישן. הפכו אותו לבית תרבות ובכל חודש יש שם קונצרט".
החבורה הישראלית ביקרה בבית הכנסת והופתעה לראות שהמקום משופץ ונקי, הכסאות הישנים עומדים בשורות ונוספו עליהם כריות, לנוחיות היושבים. ארון הקודש שמור עם פרוכת. ו…יש שומר במקום.

הכל מוכן לתפילה – ארון הקודש

העיריה, ששיפצה את הבניין, שכרה ראש קהילה, יליד המקום, שחי כעשרים שנה בישראל וחזר לטרנסילבניה. הוא פותח את דלתות בית הכנסת למבקרים – ויש מבקרים, והוא גם מקיים את פעולות התרבות במקום.
הקהילה, מסתבר, קצת קטנה. "שים לב, המשיכה ליאורה, בעיר מתגוררים כיום תשעה יהודים. אפילו לא מניין, ולא כולם רוצים להתפלל".
הבן הגדול, שהוא כיום בן ארבעים, אמר בסיום הסיור: "ידעתי הרבה על היהודים והגולה וגם על הקמת המדינה. אבל  ביקור השורשים הזה פקח לי את העיניים. טיפול שורש. כעת, זה נראה ממש אחרת".

פגישה מקרית
יהודית, כיום מרצה באוניברסיטה, התגוררה בבודפשט עד גיל 15. היא נהנה לנסוע באוטובוס מקומי וכמעט תמיד ראתה איש מבוגר ממנה יושב באותו מקום קבוע באוטובוס. לא היתה להם הזמנות לשוחח, אבל היא שמה לב שהוא מתמיד לשבת באותו מקום.

לימים עלתה לישראל והתגוררה בירושלים. יום אחד, כשנסעה באוטובוס מקומי, ראתה במפתיע את אותו איש מבודפשט. גם הפעם הקפיד לשבת באותו מקום…