ארכיון תג: אופניים חשמליים

תל אביב עיר מסוכנת

אני הולך לעתים קרובות ברחוב אבן גבירול בתל אביב. רחוב בתי הקפה והבליינים, קצת תחליף למה שהיה פעם דיזנגוף ולפניו אלנבי – מקום לשוטט בו וגם לשבת ולצפות בנוף המתחלף. אבל מה שלא היה פעם, יש עכשיו: אופניים חשמליים וגם קורקינטים חשמליים. סכנת נפשות.
מותר לאופניים לנסוע על מדרכות בשבילים מסומנים. מותר לנסוע 25 קמ"ש, אבל במאקו מצאתי פרסום שהם עשויים להגיע עד 80 קמ"ש. יותר נכון לומר עלולים. האם הרוכבים שומרים על המהירות המותרת? האם הרוכבים עושים זאת רק במסלולים המסומנים? התשובה לשתי השאלות היא שלילית. הם מצפצפים. עלינו. לא בצופר.
מי שהולך על מדרכות אבן גבירול, מסתכן. כדי שלא נטעה, פירסמה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה כי במהלך 2018 נהרגו 19 רוכבי אופניים חשמליים ורוכב קורקינט חשמלי. אל תשמחו, כי 2,000 בני אדם נפגעו מכלים אלה.
האם דוהרי האופניים נתפסו ונענשו? מסופקני.

בגבעתיים אסור לרכב על המדרכה

תארו לעצמכם, שאופניים חשמליים דרסו אדם ברחוב. הרוכב נתן חשמל ודהר. אם מישהו היה עד לתאונה, יכול היה לומר: הצעיר ההוא עם החולצה הכחולה הוא שדרס וברח. גם פקח עירוני לא יצליח להשיג את הדוהר ופוגע.
אין מספר לאופניים. שר התחבורה הכושל לשעבר, ישראל כץ, התנגד בתוקף לקבוע מספרים לכלים זעירים ומסוכנים אלה. הוא לא זכר, כנראה שבימי המנדט ועם קום המדינה היו מספרים לאופניים (ללא מנוע!) וכעבור שנים, אני רכבתי על טוסטוס, אופנוע זעיר, שהיה לא יותר מאופניים עם מנוע. היה לי מספר וקבלתי אותו רק אחרי שעשיתי טסט.
העיריה בתל אביב קבעה שלטים, שבהם הזהירה על הטלת קנסות של 250 ש"ח למי שייסע על המדרכה שלא במסלולים המסומנים. אז זה עזר? מי שם לב?
בגבעתיים, לשם שינוי, ראיתי שלט: "אסור לרכב על המדרכה". נהדר!
מכנסים עם כיסים (בחוץ)

הכל גלוי

מפעם לפעם אני רואה ברחוב צעירות חטובות עם מכנסי "מרבה רגליים" והכיסים בחוץ. אופנה.
אז מסתבר, שהאופנה תמיד מתחדשת. פעם, בערך כשקמה המדינה, היו נערים, בוגרי בית ספר יסודי ובני גילם שהלכו עם מכנסי חקי קצרים של אתא. אלה, שחשבו עצמם שהם "גברים", קיפלו את המכנסיים ודאגו להוציא את הכיסים החוצה. להראות.
היום, המכנסים הקצרים של הבנות, תמיד, ג'ינס. גם זה מעורר זכרונות. חבר שלי בגימנסיה קיבל מאביו מכנסי דוגנריז. הם לא היו מוּכרים בארץ וכך קראו להם אז. מסתבר, שייצר אותם הנרי דיוויד לי, שנולד ב-1849 בוורמונט. הוא החליט כי "הבגדים יהיו ברמת איכות שתאפשר שימוש רב". היו אוברולים, ז'אקטים ודונגָריז ואלה המכנסיים, ששירתו את פועלי אמריקה. היום הם קרויים מכנסי ג'ינס.
מבטיחים אבל…
אמר חכם סיני זקן: "מה שהבטחתי, אני מקיים. מה שלא מובטח – לא קיים".
אני בטוח, שבמערכת הבחירות הנוכחית אומרים. אינני בטוח שמקיימים.

מודעות פרסומת

מי יתפוס את העבריינים

על בניינה של עיריית תל אביב מופיעים שלטים שונים לרוחב הקיר, תלוי (תרתי משמע) בעונות השנה ובאירועים בעיר. במיוחד מירוצי האופניים ברחובות הראשיים וגם אירועים אחרים. עכשיו הופיע על הקיר שלט חדש, שאומר:
רכיבה באופנוע על המדרכה – 250 ש"ח
רכיבה בקורקינט ובאופניים חשמליים על המדרכה – 250 ש"ח
שימוש בנייד – 1000 ש"ח
שימוש באוזניות – 250 ש"ח
הפרעה להולכי רגל – 250 ש"ח.

רוכבי אופניים עוברים ביעף ליד השלט ולא מסתכלים על הכתוב בו

אודה על האמת, לא כל האיסורים מובנים לי. למשל, מה זה שימוש בנייד? לא ראיתי איש הולך על המדרכה  וטלפון בידו בלי שהוא שומע משהו באוזניות, או מדבר אל מאזין נסתר. שימוש באוזניות נפוץ מאד באוטובוסים. האם פקח של העיריה יעלה עליהם כדי להטיל קנסות? טוב, הפרעה להולכי רגל זה מובן לי יותר. במיוחד כאשר המדרכות ברחוב אבן גבירול, באזור המסעדות, מלאות ברעבי תל אביב שממתינים לתורם. אבל לא שמעתי שזאת "הפרעה להולכי רגל". זאת סתם הפרעה…
ברורות לי יותר עבירות אחרות, כמו רכיבה באופנוע על המדרכה. נדמה לי, שרוכבי האופנועים לא כל כך קלטו את ההוראה הזאת. עוד פחות מהם ממושמעים רוכבי הקורקינט (על פי האקדמיה: גַּלְגִּלַּיִם) והאופנים החשמליים. ליד בניין העיריה בתל אביב, סמוך לשלט האיסור, יש סימון מיוחד על המדרכה לרוכבים אלה. אבל לא אחת, הם נוסעים במהירות דווקא בצד שנועד להולכי הרגל. אז מה?
מטרידה אותי יותר ההוראה של רכיבה בקורקינט ובאופניים חשמליים על המדרכה, שמחירה 250 ש"ח. חשבתי לעצמי, מה יעשה פקח או שוטר שיראה רוכב טס על המדרכה ולא חושב לשלם? הרוכב ייתן חשמל והרכב שלו יטוס מן הפקח ולא ייראה יותר, או שהשוטר ירדוף אחריו עם צ'קלקה …
דרוש מספר לכל כלי רכב, אמרו לי. ואם יהיה מספר, צריך גם ביטוח. בקיצור, עדיף מצב שאין מספר ואין ביטוח ואין גם אפשרות לכפות את האיסור שבחוק.
פעם, בעבר הרחוק, היה לי טוסטוס. למי שאינו זוכר – אופניים עם מנוע עזר. על אף שהיה לי רישיון למכונית, הייתי צריך לעבור טסט לאופנוע. כשרכבתי, הייתי רק על הכביש ולא על המדרכה. אז מישהו יכול להסביר לי האם אופניים חשמליים אינם טוסטוס?
שר התחבורה, ישראל כ"ץ, הוא המתנגד התקיף ביותר לקביעת מספר על האופניים החשמליים. אחרי הצלחתו בהפעלת הרכבת לירושלים, הוא מבקש לקבל תיק בכיר יותר בממשלה…

אופני מנהלים
מה עושה מנהל חברה, כשפורש ממשרתו? בדרך כלל הוא צריך להשיב את המכונית ולהיפרד מן הנהג. לפעמים הוא ממשיך עם נהגו או מחפש לעצמו נהג אחר. אם איננו ממשיך לנהל, הוא קונה מכונית שמתאימה לו. קבלנים, למשל, ממשיכים לנסוע במכונית מפוארת גם אם מצב העסק גרוע. "הלקוחות מסתכלים על המכונית שלי ולפי זה קובעים אם העסק טוב", אומר קבלן.
אני מכיר מנהל חברה, שעם פרישתו מן התפקיד, קנה לעצמו מכונית קטנה וגם… זוג אופניים משומשים.
– למה אופניים?
– "כי בתל אביב צפוף ואין חניה", השיב לי.
– ולמה משומשים?
– כי אותם גונבים פחות…

ראש טוב
בימים אלה, כאשר מדברים על בחירות, כדאי לזכור את משקלן של המפלגות החרדיות. על כך נאמר: החרדים – אלה שחרדתם אומנותם, אבל בין החרדים גם אלה שיש להם ראש מתחת לכיפה.

השר (הלא) ממונה על תאונות דרכים

בימים האחרונים לא ראיתי ידיעה על קשיש שהופל על ידי אופניים על מדרכה בתל אביב ונהרג. מת. אולי לא נהרגו בימים האחרונים. רק נפצעו, וזאת כבר לא ידיעה גדולה והיא כלל לא מתפרסמת. אבל האסונות הללו מתרחשים וניתן להפחית אותם ולהקל בהם.

לא לטעות: זה כלי מסוכן

שר התחבורה מלא המרץ רוצה להיות ראש הליכוד וגם ראש הממשלה. אינני עוסק במשאת נפשו הפוליטית של השר, אלא במפעלותיו התחבורתיים. אני רואה בטלוויזיה שהאיש גוזר סרטים ופותח צמתים ומאפשר לתנועה המקרטעת לזרום. אכן, איש עם יוזמה.
אבל יש תחום, שמרצו אינו ניכר בו. אולי זה לא תחום פופולארי או אולי אי אפשר לקושש בו קולות. מדובר במתן רשיונות לאופניים חשמליים.
אני הולך הרבה ברחובות תל אביב ובחלקם יש מסלול מיוחד לרוכבי אופניים, שנגרע מחלקם של הולכי הרגל. האם זה חוקי? הרוכבים על האופניים החשמליים נוסעים במסלול המיוחד וגם דוהרים על ידו בתחום שנועד, לכאורה, להולכי הרגל. לכאורה.
הולך לתומו אדם ברחוב. על המדרכה. אופניים חשמליים נוסעים במהירות והרוכב, אולי, שקוע בסמרטפון שלו ואינו משגיח באיש ההולך. הרוכב עובר במהירות, מפיל את הזקן על המדרכה. נעצר לשניות אחדות, מסתכל ותוהה מה לעשות. אחרי רגע הרוכב נותן חשמל (לא, אין לו גז) ונעלם במהירות אחרי הפינה.
הולכי רגל ממהרים להגיש עזרה לנפגע ואפילו אם היו עדים לתאונה, מה הם יכולים להגיד? ראו איש צעיר עם שיער מתולתל וחולצה חומה. זה מספיק לזיהוי? לא. כלומר הרוכב, שאולי הוא רוצח, נמלט ואיננו. למשטרה, אם תרצה לחקור פציעה בתאונה או הריגה על המדרכה – אין קצה חוט. אין את מי לחפש.

ירד במשקל, אבל לא ידע

אז מה צריך לעשות השר הנמרץ? לקבוע שכל זוג אופניים חשמליים ישאו מספר. שאפשר יהיה לזהות את בעליהם והמשטרה תוכל לאתר אותם.
אם מדובר בתקנה, זה בוודאי עניין של שבוע שבועיים. אם חתימת השר לא מספיקה וצריך חוק – הוא יכול ללחוץ בממשלה ויהיה חוק כזה תוך חודש או חודשיים. וכאשר תהיה חובה לקבוע מספר רישוי לאופניים, זה לא צריך להיות מקור הכנסה. אפשר לקבוע שהמספר אינו עולה כסף או אולי, עשרה שקלים לכיסוי הוצאות. העיקר שיהיה רישום ורישוי!
אני יודע שהרעיון לא חדש. דיברו עליו, כתבו עליו והשר הנמרץ לא שמע, לא עשה.
ישבתי עם ידידי אלי והוא הסתכל עלי בתמיהה – אין מספרים לאופניים…
ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה את התקנות המסדירות את השימוש באופניים עם מנוע עזר חשמלי. ב- 18 במאי 2016 נכנסו לתוקף תקנות חדשות המגבילות את גיל הרכיבה על אופניים חשמליים ל-16 שנים לפחות. באותו זמן פורסם ב-:YNET "כולם נוסעים כבר מגיל 10. אז למה שהחוק החדש ישנה?"
התקנת מספר על אופניים חשמליים תעזור לגלות אם ילדים/נערים לא רוכבים על כלי הרכב המסוכן הזה בניגוד לחוק. אפשר יהיה גם לגלות אם לאופניים יש בלמים תקינים ואם הצמיגים אינם שחוקים.
בעבר, המשטרה התחילה לאכוף את החוק בתל אביב. במשך שלושה ימים השוטרים עצרו את הרוכבים ברחובות ולמבצע היה פרסום / יחסי ציבור אדיר. מאז, נעלמה המשטרה. רוכבי האופניים נשארו וגם מספר ההרוגים והפצועים לא קטן.

מני מת
מני לויתן היה האיש שאירגן את המחזור שלנו בתיכון "אהל שם" ברמת גן. הוא כינס אותנו למסיבת המחזור לפני כעשור ודאג לאסוף את התלמידים לשעבר לטיולים, מפגשים, חגיגות. לפני כחודשיים הודיע מני שהוא חולה ופורש מעיסוקיו הציבוריים. השבוע נודע שהוא נפטר והלווייתו נערכה.
מאד צר לי עליו. עצוב.
פרסמתי פוסט על מני ב-4 במארס האחרון, לפני כחודשיים בלבד.
https://yairdk.wordpress.com/2017/03/04/מני-לויתן-עשה-מבצע

המדרכות נועדו לנסיעה

פעם, כשהייתי ילד, לימדו אותי ללכת על המדרכה. "הכביש נועד למכוניות", הסבירה לי אמא לאט, כמו שמדברים אל ילדים קטנים, "והמדרכה – להולכי רגל". היא, כמובן, לא אמרה את המקף, אלא עצרה לרגע כדי להדגיש את המשפט. נכון, היו אז מעט מדרכות ברמת גן, עירי, וגם מעט כבישים. אבל זהירות בדרכים היתה חשובה מאד לאמא שלי. נזכרתי בהוראות של אמי, כשכתבה לי ידידתי מיכאלה רבינוביץ בדוא"ל: "נדמה היה לי שמדרכות מיועדות לאלה שדורכים עליהן – הולכי הרגל. אבל תסתכל מה קורה היום: המדרכות משמשות לחניית מכוניות, לחניית אופנועים, לחניית אופניים, לסחורות שהוצאו מתוך החנויות, והכי גרוע – בשטח הצר שנותר הן משמשות לרכיבה פרועה על אופניים.
"עכשיו תגיד לי, איפה יכולים ללכת בביטחון הקשיש, האשה בהריון, הילד קטן או סתם הולך רגל? "ועוד: שמעתי שיש איזה טמבל שמקדם החלטה לאפשר להגביר את המהירות שבה מותר לרוכבי אופניים לנסוע על המדרכה. אז מה עלינו, הולכי הרגל, לעשות? האם עלינו לארגן הפגנה בה נרד לכבישים ונצעד לאט לאט כדי לדרוש את זכויותינו הבסיסיות? או שננעל את הדלת וניכנס לבית מפחד הדריסה?

רון חולדאי על אופניים: התומך הגדול

רון חולדאי על אופניים: התומך הגדול

"כהולכת רגל אני רואה כמעט כל פעם שאני יוצאת מהבית איך רוכבי האופניים פשוט פוגעים בהולכי הרגל ואפילו לא עוצרים לבדוק את הנזק".
עד כאן דבריה של מיכאלה, וגם אני, שכמעט אינני הולך על מדרכות תל אביב, מסכים עם כל מלה. אני משייט ברחוב (אם הוא לא פקוק) עד שאני מוצא חניה, ראיתי לא רק רוכבי אופניים, אלא גם דוהרי אופניים חשמליים ואפילו קטנועים, טסים על המדרכה. אינני יודע מה המהירות החוקית לאופניים החשמליים, אבל נראה שהרוכבים עוברים את המהירות המותרת ומצפצים על החוק.
מי שנתן זכות לדהור על כלי רכב אלה, פטר את הרוכבים מצורך ברשיון ואת כלי הרכב האלה פטר מהצורך בלוחיות זיהוי. כך, כל ילד יכול לעלות על כלי מירוצים ולדהור על המדרכה לעבר קשישים או עגלות ילדים. נדמה לי שהיה זה שר תחבורה, שהיום מתמודד בבחירות. לא אזכיר את שמו כדי לא להתערב בבחירה.
כשנמות יזכרו אותנו
בבית ראובן בתל אביב מתקיימת עכשיו תערוכה מקיפה מאד של עבודות האדריכל חיים פנחל, שפעל רבות בתל אביב. הוא עלה ארצה ב-1938 (ונפטר ב-1988). בתערוכה מוצג קטע מעתון "דבר", על ידי יו"ר התאחדות בעלי בתי הקפה. הוא פנה אל פנחל בהצעה: אנחנו נשלם לך משכורת חודשית, בתנאי שתפסיק לתכנן בתי קפה. בעקבות העבודה שלך, בעלי בתי הקפה הקיימים צריכים להשקיע הרבה בשיפוץ ותכנון מחדש…
ידידי, אדריכל במקצועו, הלך והתפעל מן החדשנות בעבודתו של פנחל בעיצוב בתי קפה, בתי מלון ועוד.
"הכרתי אותו", אמר ידידי. "הוא עשה עבודה בלתי רגילה".
והעריכו אותו? – שאלתי.
"לא", היתה התשובה.
שוב הוכח שאתה צריך למות כדי שיעריכו אותך.