המדרכות נועדו לנסיעה

פעם, כשהייתי ילד, לימדו אותי ללכת על המדרכה. "הכביש נועד למכוניות", הסבירה לי אמא לאט, כמו שמדברים אל ילדים קטנים, "והמדרכה – להולכי רגל". היא, כמובן, לא אמרה את המקף, אלא עצרה לרגע כדי להדגיש את המשפט. נכון, היו אז מעט מדרכות ברמת גן, עירי, וגם מעט כבישים. אבל זהירות בדרכים היתה חשובה מאד לאמא שלי. נזכרתי בהוראות של אמי, כשכתבה לי ידידתי מיכאלה רבינוביץ בדוא"ל: "נדמה היה לי שמדרכות מיועדות לאלה שדורכים עליהן – הולכי הרגל. אבל תסתכל מה קורה היום: המדרכות משמשות לחניית מכוניות, לחניית אופנועים, לחניית אופניים, לסחורות שהוצאו מתוך החנויות, והכי גרוע – בשטח הצר שנותר הן משמשות לרכיבה פרועה על אופניים.
"עכשיו תגיד לי, איפה יכולים ללכת בביטחון הקשיש, האשה בהריון, הילד קטן או סתם הולך רגל? "ועוד: שמעתי שיש איזה טמבל שמקדם החלטה לאפשר להגביר את המהירות שבה מותר לרוכבי אופניים לנסוע על המדרכה. אז מה עלינו, הולכי הרגל, לעשות? האם עלינו לארגן הפגנה בה נרד לכבישים ונצעד לאט לאט כדי לדרוש את זכויותינו הבסיסיות? או שננעל את הדלת וניכנס לבית מפחד הדריסה?

רון חולדאי על אופניים: התומך הגדול

"כהולכת רגל אני רואה כמעט כל פעם שאני יוצאת מהבית איך רוכבי האופניים פשוט פוגעים בהולכי הרגל ואפילו לא עוצרים לבדוק את הנזק".
עד כאן דבריה של מיכאלה, וגם אני, שכמעט אינני הולך על מדרכות תל אביב, מסכים עם כל מלה. אני משייט ברחוב (אם הוא לא פקוק) עד שאני מוצא חניה, ראיתי לא רק רוכבי אופניים, אלא גם דוהרי אופניים חשמליים ואפילו קטנועים, טסים על המדרכה. אינני יודע מה המהירות החוקית לאופניים החשמליים, אבל נראה שהרוכבים עוברים את המהירות המותרת ומצפצים על החוק.
מי שנתן זכות לדהור על כלי רכב אלה, פטר את הרוכבים מצורך ברשיון ואת כלי הרכב האלה פטר מהצורך בלוחיות זיהוי. כך, כל ילד יכול לעלות על כלי מירוצים ולדהור על המדרכה לעבר קשישים או עגלות ילדים. נדמה לי שהיה זה שר תחבורה, שהיום מתמודד בבחירות. לא אזכיר את שמו כדי לא להתערב בבחירה.
כשנמות יזכרו אותנו
בבית ראובן בתל אביב מתקיימת עכשיו תערוכה מקיפה מאד של עבודות האדריכל חיים פנחל, שפעל רבות בתל אביב. הוא עלה ארצה ב-1938 (ונפטר ב-1988). בתערוכה מוצג קטע מעתון "דבר", על ידי יו"ר התאחדות בעלי בתי הקפה. הוא פנה אל פנחל בהצעה: אנחנו נשלם לך משכורת חודשית, בתנאי שתפסיק לתכנן בתי קפה. בעקבות העבודה שלך, בעלי בתי הקפה הקיימים צריכים להשקיע הרבה בשיפוץ ותכנון מחדש…
ידידי, אדריכל במקצועו, הלך והתפעל מן החדשנות בעבודתו של פנחל בעיצוב בתי קפה, בתי מלון ועוד.
"הכרתי אותו", אמר ידידי. "הוא עשה עבודה בלתי רגילה".
והעריכו אותו? – שאלתי.
"לא", היתה התשובה.
שוב הוכח שאתה צריך למות כדי שיעריכו אותך.