Tag Archives: אוטובוס

קווים כושלים  

המסע החל בשעה 16.07 בתחנת 55 בגני תקווה. על התחנה כתוב, שהאוטובוס יגיע בכל עשר דקות עד רבע שעה. אז כתוב.
לפי האפליקציות "מוביט" ו"איפה בוס" היה צריך להגיע אוטובוס בערך בארבע ורבע. אבל השמש קפחה והצל מרוחק והאוטובוס איננו. רק ב-16.38 הופיע סוף סוף מעבר לפינה. התלוננתי בפני הנהג והוא השיב לי: "אינני יודע. פנה למודיעין 2060*.

הקו הלא נכון (צילום אילוסטרציה)

זאת לא פעם ראשונה שאני פונה למודיעין ועשיתי זאת גם הפעם. נשארתי על הקו במשך שמונה דקות ושמעתי את הפזמון המוקלט החוזר "קווים, חברת התחבורה הציבורית הגדולה בישראל" ואחר כך נמסר לי שאני הראשון בתור. אחרי שמונה דקות התייאשתי. הבנתי, שאני יכול להמתין כך עד הבוקר. האוטומט לא יודיע לי שמוקדני החברה הגדולה בישראל כבר הלכו הביתה. לפני חמש אחר הצהרים!
נסענו והאוטובוס שהיה אמור למלא את מקומו של החסר, התמלא והתמלא ובגבעתיים, הנהג כבר לא פתח את הדלתות הקדמיות ושלח את הנוסעים לדלת האחורית. יידחפו שם.
בהמשך הדרך הנהג דילג על תחנה אחת. חשבתי, מה עושים האנשים שמחכים, כנראה כמוני, חצי שעה עד שיגיע האוטובוס והוא עובר על פניהם – צריך לחכות לנסיעה הבאה!
כשהגענו לתחנת הרכבת סבידור, וקהל רב הצטופף על המדרכה, הנהג העלה את חלקם ולא היה יותר מקום. שלושה אנשים נשארו בחוץ. אני אינני זוכר מקרה כזה.
בהמשך הדרך הנהג העצבני עשה שתי "כמעט תאונות". ישבתי בכסא הראשון, מושב זקנים, וראיתי כיצד כמעט כמעט נגע באחוריה של מכונית נוסעת ברמזור. אחר כך עצר בפתאומיות כדי לא לפגוע בפרטית אדומה, שנהגה לא נהג כרצונו של הנהג שלנו.
כתבתי את הדברים בידיעה שמנהלי "קווים", כנראה חברת התחבורה הגרועה בישראל, לא יתחשבו בדברים. הם יושבים במשרדים נאים ונוסעים בפרטיות ממוזגות. מה איכפת להם? אבל אני מתכוון להעביר את הדברים למשרד התחבורה. אינני מצפה מהם לרבות, כי המשרד הממשלתי הרי אינו שם לב לדבריו של איזה אזרח.
ישראל כ"ץ, שמעת?

תמונת רחוב
איש הולך ברחוב הירקון בתל אביב ורואה מקבצת נדבות עומדת ליד מתקן האיסוף לבקבוקים. שולה מתוך המתקן ונותנת בשקית שלה. היא מתפרנסת מזה – הוא מבין.
האיש ניגש אליה, שולף מתיק צד שלו שתי שקיות סופרמרקט ריקות ונותן למקבצת הנדבות. היא נדהמת תחילה ואחר כך מחייכת. חיוך ששווה הכל.

מודעות פרסומת

נהג האוטובוס אינו מתחשב בנוסעים

זה קרה לי יותר מפעם אחת ובאחרונה, היום, החלטתי להתלונן.
ביום שלישי בשעה 15.30 אוטובוס 55 יצא מתל אביב מתחנת הרבנות לקריית אונו. באחת התחנות הראשונות, אשה דפקה בדלת של האוטובוס, כשהוא היה בקצה התחנה. הנהג נתן גז ונמלט ממנה. כמה תחנות אחר כך, אשה רצה על המדרכה ונפנפה לפני האוטובוס. הנהג היה עדיין עמד בקצה התחנה, ובמקום לפתוח את הדלתות, פשוט נתן גז ונמלט. אולי היה עוד אדם שלישי שניסה לעצור אותו, אך לא ראיתי בבירור. את השתיים האלה הוא השאיר לחכות לאוטובוס הבא. מה איכפת לו?
בהמשך הדרך, בואכה תל השומר, עמד אדם ליד הנהג והם שוחחו. כשהגיע האוטובוס אל הגדר של בית החולים, לא ליד שער, עצר הנהג ופתח את הדלתות. האיש ירד והלך לדרכו.
חשבתי, שאין לנהג רגישות לאנשים, אבל יש לו – רק אם מדובר בחבר שלו.
האם הנהלת קווים תנקוט פעולה נגד הנהג הזה? הוא לא היחיד שמתעלל כך בנוסעיו.
בקצה המסלול הודיע הנהג בקול גדול, שהוא אינו נכנס לגני תקווה "עד מחר בבוקר", כי יש עבודות בכביש. בדלית ברירה הלכתי ברגל וראיתי, שאוטובוסים אחרים מס' 55 של חברת "קווים" נכנסים ויוצאים מגני תקווה.

להתחפש מחוץ לקופסה

אפשר ליצור תחפושת בבית

פורים עוד מעט ומצאתי את עצמי משוחח עם כאלה שעתידים לעטות מסיכה. מה רוצים לעשות? רקדנית, למשל, או שוטר וקצין ויש גם מן הצד השני – אור אזריה. הרבה ילכו אל הפתרון הקל – לחנות תלבושות.
זכרתי, שפעם, בימי קדם, לא היה מבחר תחפושות בחנויות. נדמה לי שלא היו בכלל תחפושות בחנויות. אז, באותם ימים, אמא שלי ניסתה להגות רעיונות – איך יוצרים תחפושת ממה שיש בבית, או מקבלים ממכרים. גם אני, שהייתי תלמיד בית ספר עממי, חשבתי והצעתי. כך, הגעתי לתחפושות של ערבי מצרי (גם תרבוש וגם חליפה שקבלתי כנראה מאבא), לצועניה (שהשמלה הגיעה מגברת אושרוב, בעלת המכולת) ומלכת אסתר, שלא מצאתי את תמונתה.
המסיכה שלבשתי לתחפושות הנשים היתה מסיכת-עיניים בלבד, שלא הסתירה את מלוא הפנים. ובכל זאת, בשתי תחפושות הנשים לא הכירו אותי. לא עלה על דעתו של ילד בבית הספר שהמתחפשת היא ילד…

החוב מהזמן שבגרוש היה חור

פעם, פעם, פעם, כשהייתי תלמיד בבית הספר היסודי, שקראו לו עממי, נהגתי לקרוא ספרים בספריה העירונית. אני התגוררתי ברמת יצחק, שכונת פועלים בקצה רמת גן, והספריה היתה בבית האזרח החדש והמצוחצח במרכז העיר, סמוך לעיריה. הספריה היתה בקומה השניה, מחוץ לאולם הכנסים הגדול והמהודר, והעליה אליה היתה במדרגות מחוץ לבניין. כמין "מוקצה"…
כמעט כל יום נסעתי באוטובוס דן מן הבית אל הספריה, כי בלעתי ספרים והחלפתי אותם בחיפזון. אמא נהגה לצייד אותי בארבעה גרושים, שניים לנסיעה בכל צד. ואם לא היו גרושים, הייתי הולך ברגל מקצה העיר, בשכונה, אל מרכזה, לספריה.

לא היה לתת לנהג

היה לתת לנהג

באותה תקופת ילדות יסדו להם את המדינה, וההנהגה הכלכלית החליטה להחליף את המטבעות – במקום הגרושים הישנים עם חור, יהיו מעות חדשים. בלי חור. אולי זה היה בשנת 1960. בכל אופן, אמא לא שמה לב שהמטבע עם החור איבד את ערכו וציידה אותי בשלושה חדשים ואחד ישן. גם אני לא שמתי ולב ובצאתי מן הספריה, עליתי לאוטובוס ונתתי לנהג את שני המטבעות שהיו לי. אבל הוא שם לב והודיע לי חגיגית, ש…לגרוש שלי אין ערך! כך, ירדתי ממדרגת האוטובוס והתחלתי ללכת ברגל הביתה. אבל אחרי עשרים מטרים בערך, עצר האוטו הגדול ליד הילד הקטן ונקראתי אחר כבוד לעלות בחזרה. איש אחד – דומני, שמר זילכה שמו וידוע לי שהיה עתונאי – תרם לנהג את הגרוש החסר. כך נסעתי הביתה באוטובוס 67 דאז. החלטתי, שאני צריך להחזיר את החוב לנוסע שייקלע למצוקה כספית. אגב, לימים נהייתי עתונאי בלי כל קשר לאירוע הקטן הזה.
נזכרתי בסיפור הזה עכשיו, כשחזרתי לנסוע באוטובוסים. עד עכשיו תרמתי ונידבתי ברצון, אבל את החוב לנוסע עדיין לא החזרתי. אני מרגיש חייב …

שיחה עם נהג
שמעתי באוטובוס שלי: נוסע ניגש לנהג והתלונן: "קר כאן מדי. אולי אפשר להעלות מעט את החום?"
הנהג השיב בתמיהה: "במשך חודש שהמזגן פועל, לא שיניתי אותו. אף אחד לא אמר מילה".
הנוסע: "אני כלוא באוטובוס לשעה הקרובה וקופא מקור. אנשים מתביישים לדבר או חוששים ממך וסובלים".
הנהג העלה את הטמפרטורה. איש לא התלונן.

מחפשים עובדים
פעם אמרה בעלת הבית "התימניה שלי". היום ראיתי מודעה: "דרושים עובדים לנקיון". למטה היה תרגום לרוסית…