Tag Archives: אוטובוסים

קווים – סתם שירות גרוע

נסעתי מתל אביב הביתה וחיכיתי לאוטובוס 55 של חברת קווים. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי ובאפליקציה של מוביט ראיתי שהאוטובוס צריך להגיע ואז שוּנה המועד ואחר כך שוב שוּנה המועד ובסוף, אחרי 25 דקות של המתנה מעצבנת הגיע אוטובוס מלא למדי. לפניו, לא היו אוטובוסים בתחנה.
האוטובוס התמלא ואני התקשרתי בזמן הנסיעה אל המודיעין *2060 והתלוננתי על ההמתנה הבלתי סבירה. המוקדנית הצעירה אמרה בנימוס: "היה עומס בדרכים".
קווים תמונה טובהאוטובוס מס' 55 בתחנה – תמונת אילוסטרציה

מאחורי שמעתי התמרמרות של אנשים, שנדחקו במעבר והתלוננו על ההמתנה הממושכת. אני כבר לא הייתי רגוע ואמרתי לה בקול רם: "תגידי למי שהמציא את התירוץ הזה, שזה לא נכון. אני עומד על הכבישים כבר הרבה מאד זמן והיום לא היה שום עומס. השירות פשוט גרוע!"

עמד לידי מר מכנס, וביקש להיכנס לשיחה. " אני עומד וממתין כבר שעה ולא היה אוטובוס", הוא אמר למוקדנית בטלפון שלי. "יש לי תור לבית חולים ורציתי להגיע בזמן". בזמן, הוא לא הגיע.
בינתיים האוטובוס המשיך בנסיעתו ובכל פעם שמישהו רצה לרדת, הנהג נאלץ לפתוח את הדלתות. אנשים פרצו פנימה והוא אמר בזעף: "אתם לא רואים שמלא?" בתחנת מנחם סבידור (הקרויה על שם איש יקר, שהיה יו"ר הכנסת) עלו למעלה משלושים אנשים, כפליים מן הרגיל, ואני שמעתי קולות זעם ותלונות. נפלא ממני איך אנשים מצליחים להידחק עוד ועוד למעבר הצפוף כל כך.
המשכנו בדרך ופתאום, בתחנה ברחוב וולך בקרית אונו הופיע לפנינו אוטובוס 55 מספר 73-480-52. מאין הוא צץ? הוא לא עבר בכל הזמן שחיכיתי בתל אביב וגם אנשים אחרים לא ראו אותו. איזה שהוא נהג פישל והגיע לקרית אונו בלי לעבור את כל המסלול ובלי לקחת את האנשים המצפים לשירות.
האם זה מקרה יחיד? לא! בשבוע שעבר, במשך יומיים רצופים ראיתי שני אוטובוסים 55 באים לתחנה בזה אחר זה. הראשון היה מלא, ואנחנו רצנו אל השני, שהיה כמעט ריק. נסענו איתו כשכל הדרך אנחנו עוקפים וחוזרים אחרי האוטובוס 55 השני. כעבור יום, שוב נסעתי ב-55 וראיתי לפני נוסע אוטובוס נוסף באותו קו.
בדקתי בבלוג שלי ומצאתי כי כבר התלוננתי בעבר על המודיעין של חברת קווים. הללו שגו בפרטים והטעו אותי לגבי תחנת יציאה והשעה. זה היה בשנת 2008. אז התלוננתי במשרד התחבורה והקדשתי מזמני לשיחה עם חוקר. הוא רשם את כל הפרטים ולבסוף אחרי שלוש שנים(!) קבלתי מכתב ש"אין עניין לציבור".
אני יודע שלציבור יש עניין. למשרד התחבורה – אין.

יום הולדת ה-500
את הפוסט הראשון כתבתי ב-13 באפריל 2008, לפני תשע שנים. והנה הגעתי לחמש מאות.
כשכתבתי את הראשון, לא ידעתי למה לצפות ולאן אגיע. במשך הזמן כתבתי על כל מה שבא לי ועל מה שקרה לי.
כשהתחלתי, לא ידעתי מה אכתוב בשבוע הבא. מאין יבואו נושאים? ואז נזכרתי בימיי הראשונים בעתונות. היו אז כעשרים ומעלה עתונים עבריים ואני תהיתי, מנין תהיינה להם ידיעות גם מחר ומחרתיים. עברו שנים רבות ולמדתי מאין מגיעות הידיעות וממלאות את העתונים…
התחלתי את הבלוג באתר "רשימות" והעברתי את הדברים לאתרים נוספים וגם הגיעו עוד קוראים. אפילו אינני יודע כמה, כי לא בכל אתר מספרים לי.
ביקשתי לקרוא לאתר "ענייני דיומא", אבל זה היה מסגיר את גילי המתקדם. היום גילי התקדם יותר ושם האתר, עניינים יומיומיים, כבר לא משנה.

אופנה
גבר א': שמלות אהל הן באופנה. הן מכוערות. אם היו יפות, האופנה לא היתה מתחלפת.
גבר ב': אבל הרי נשים מתלבשות כדי להרשים את הגברים, ואתה אומר שהאופנה מכוערת…
גבר א': אם הייתי אומר את דעתי על הנשים, הפמיניסטיות היו מתנפלות עלי.

לא אמרו את זה ברצינות

המייל הזה איננו חדש ולא אני כתבתי אותו. אבל הוא  הגיע אלי ושעשע אותי. תהנו.

 מי אמר את המשפט הבא:

וויי,  כמה דואר נכנס היום?
(הכותל)

%d7%94%d7%9b%d7%95%d7%aa%d7%9c

משה, קרעת אותי
(ים סוף)

כולם יורדים עלי
(מדרגות)

עוד פעם אחת אתה מפוצץ אותי – אני מביא ת'חברים שלי
(חצ'קון)

אם תיפול, תמיד אהיה שם בשבילך
(הרצפה)

כולם לוחצים עליי
(מקלדת)

נראה אותך נוגע בי. אני אפוצץ אותך
(גדר חשמלית)

איזה ראש תפסתי
(הכינה נחמה)

לא יוצא. למה, מה קרה?
(ברל'ה)

וויי, יצא לי משפט קטלני
(פיתגורס)

אתם חייבים להפסיק לדבר לקיר
(אינטרקום)

הפסיקו לגעת בי!
(אייפון)

ממתי בדיוק יש אפרוחים על עצים?
(יונתן הקטן)

אוף… איזה ייבוש!
(הכינרת)

די כבר עם הפוזות!
(מצלמה)

המון מתים עליי בעבודה
(קברן)

בואנה, מכסחים אותי…
(דשא)

מה הם מוצאים בי?
(גוגל)

אני לא צריך גוגל
(בחור נשוי – אשתי יודעת הכל)

הגעתי! סתאאאם…
(החורף בישראל)

ככה אתה זורק אותי?
(כדורסל)

אל תזוז או שאני יורה!
(הגשם הראשון)

אם תדליק אותי, אהרוג אותך!
(סיגריה)

די לחפור!
(אדמה)

אוהבים אותי למרות שאני ארסי
(קולה)

איזה צבועה היא
(חוברת ציור)

הפסיקו לשלוח אלי אנשים!
(עזאזל)

רצה לברך ולא יצא לו…

נסעתי באוטובוס תל אביבי ועל הזכוכית מאחורי הנהג הדביקו את השלט הזה.
לי זה נראה כאילו מישהו טעה ויצא לו "אלוהים אוהב אותך, אידיוט".%d7%a9%d7%9c%d7%98-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%98%d7%95%d7%91%d7%95%d7%a1

לעומת זאת, בנסיעה אחרת, ישבתי ליד נהג אוטובוס. לפתע עצר את כלי הרכב הכבד שלו, ניגש לדלת עם מצלמה וצילם. ראיתי שעמדה שם מכונית, שנהגה נעמד וסגר נתיב נסיעה. אני מניח מה עשה נהג האוטובוס בתמונה הזאת. כל הכבוד!

לא כל שכיר הוא בטלן  

באמריקה, כך אומרים, משכורות הן נושא שיחה מקובל. "כמה אתה מרוויח?" ו-"כמה אתה?" – אלה עניינים שמקובל לדבר עליהם. בישראל, זה טאבו. לא שואלים ולא מסַפרים. אפילו לחברים טובים, ובמיוחד במקום העבודה. רק לחברי הוועד, אולי. הם צריכים להשוות משכורות ולהילחם למען מי שאינו יודע לעשות זאת בעצמו.
אבל הייתה לי הפתעה, בישיבת אקראי בבית קפה שכונתי הייתי עד לשיחה יוצאת דופן.
ישבתי עם חבר ושוחחנו על הא וגם על דא ועבר ידיד שלו והצטרף אלינו. היה נחמד שתינו קפה, וכאשר הייתי בעיצומה של שתייתשחור גדול, שלף הידיד את תלוש משכורתו והראה, די בגאווה, שקיבל החודש כ-9,500 ש"ח. החבר שלי גילה עניין ואף אמר מילות עידוד לידידו המשתפך. אני שתקתי.
כאשר הקפה שלי הסתיים וגם הידיד הסתלק, יכול היה חברי לומר את דעתו: "זה לא כסף זה".
שניהם, יש לומר, עובדים במתן שירותים אישיים באותו מקום. חברי עצמאי ומשלם בעד המקום וידידו שכיר, מקבל משכורת מן המקום. בקיצור, חברים טובים שעושים עבודה דומה. אז כמה מרוויח חברי העצמאי? "משהו בין שלושים אלף לארבעים אלף בחודש", אמר בגאווה.
– אז איך הוא מרוויח כל כך מעט, ועוד מתפאר בזה?
"זה ההבדל בין שכיר ועצמאי. הוא עושה 126 שעות בחודש. כלומר, הוא עובד עשרים ימים בחודש ממוצע, ביום ממוצע שש שעות וקצת".
– ואתה?
"אני עצמאי. זאת אומרת אני עובד מתי שצריך ומתי שאני יכול. אני מתחיל מוקדם, אפילו בשש בבוקר, ומסיים מאוחר. מתי שמבקשים אותי – אני בא. מלבד שבת, שמוקדשת למשפחה. למשל, הייתי בבית באיזה ערב. קצת עייף, קצת נח וצלצל לקוח. הוא שאל אם אוכל לבוא, ואני כמובן באתי. לא מוותרים על פרנסה, אפילו קטנה".
– זאת אומרת, שכיר הוא בטלן?
"כן. עושה את השעות שלו ואחר כך רואה טלוויזיה או אני לא יודע מה"…

אוטובוסים וקרייניות שלא יודעות לדבר  

כשהתחלתי לנסוע באוטובוסים התפעלתי מן השירות, הדייקנות והיחס. אחר כך זה קצת עבר לי, כשהכרתי את התקלות. אבל יש תקלה מעצבנת: ההקלטה של הקרייניות ברמקול.
מישהו החליט, בצדק, לקרוא את שמה של התחנה הבאהבקול רם לפני שמגיעים אליה. נכון, טוב לא לשגות. א-מה-מה? הקרייניות. הן שוגות בשמות האישים שעל שמם נקראים הרחובות הסמוכים והשגיאות חוזרות ונשנות בלי סוף.

באוטובוס אין קרייניות, יש הקלטה

באוטובוס אין קרייניות, יש הקלטה

ליקטתי כמה מן השמות היותר משובשים.
למשל, בתל אביב סמוך לדרך בגין נמצאת תחנת גן וולובלסקי. שם מסובך, שאני זוכר אותו היטב מתקופת אזור המלאכה של וולובלסקי בדרום תל אביב. אבל הקריינית הוסיפה לו ב' וקוראת לתחנה 'גן וולובלבסקי לך תצעק לנהג, שלא ידע מי האיש ששמו בן שמונה אותיות, כמעט כמו 'נוח בשבע שגיאות'.
על שם מי נקרא רחוב 'מנדס', אינני יודע. היה ראש ממשלת צרפת היהודי, פייר מֶנדס פרנס והיו כמה רופאים מפורסמים. הכול נקראו מֶנדס עם מ' בסגול. רק באוטובוס קוראים לו מַנדס עם מ' בפתח. הוא לא היה מכיר את עצמו.
נשיא מכבי העולמית היה פייר גילדסגֵיים. שם אנגלי והג', כמובן, בצֵירֶה. באוטובוסים הג' בפַתַח. נשמע רע.
מעטים יודעים על דב בוריס פאנתלייביץ' שהיה מתרגם גאון מגאורגיה, שתרגם מגיאורגית ומרוסית לעברית. יש על שמו רחובות אחדים וכל בר דעת יודע ששמו גַפּונוב. באוטובוסים שינו את שמו לגֶפּונוב, עם ג' סגולה…
ראש עירית ניו יורק עיה"ק, האיטלקי פּיורלו לה גווארדיה, זכה ועל שמו נקרא שדה התעופה הגדול בארה"ב. המוני ישראלים עברו דרך השדה ואף אחד לא שם לב שבאוטובוס בארץ שינו את שמו ל"לֶה גארדיה".
עולי הגרדום במצרים, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, השתתפו בחוליית ריגול וחבלה ישראלית במצרים. שמם הונצח ברחובות רבים בשם מרזוק-עַזַר. באוטובוס נאמר מרזוק-עֵזֶר…
אוטובוסים זה לא המקום ללמוד עברית, אבל גם לא המקום ללמוד שגיאות.

אוטובוס לא יאומן

כתבתי כאן, שירדתי מן ההגה ועברתי לשירותי האוטובוסים. כמשתמש חדש, יש לי תלונות אבל גם הערכה. אתחיל בה: היום יש באוטובוסים שילוט אלקטרוני על התחנה הנוכחית והתחנה הבאה ויש שלט זוהר כאשר נוסע מבקש לעצור. כך הנהג והנוסעים יודעים שיעצור בתחנה הבאה (לפעמים לא, אבל זה לעתים רחוקות). גם כרטיס הרב-קו נוח מאד לתפעול ולא יקר.
אני משתמש רבות באוטובוסים של חברת "קווים" באזור המרכז וראיתי שהנהגים ממהרים לאן שהוא. הם מאיצים את המכונית הכבדה שלהם גם כשהם מתקרבים לרמזור או לתחנה ואז הם בולמים בבת אחת. לנוסעים, זאת לא חגיגה. לפעמים העומדים כמעט נופלים, אם לא נאחזו בחוזקה בעמוד, והיושבים מוטחים קדימה אם לא התכוננו למכה הקרובה. והנהג – נדמה לי שהוא לא בא על סיפוקו אם מישהו לא נפל. אמר נהג אחד, בנוכחותי: "יש ביטוח, 80 אלף ליד או רגל"…

פעם היה צה"ל כזה...

פעם היה צה"ל כזה…

נזכרתי בשירותי בצה"ל בתותחנים פעם,  פעם. בנצי, חברי שהיה נהג משאית – באנגלית משובשת קראנו להן "סיקס פילר" – סיפר לי שבנסיעה מתל אביב לחיפה הוא חוסך פח בנזין. אני, שאף לא היה לי רשיון נהיגה, תהיתי כיצד. והוא הסביר: "אני נוסע בעדינות. לא מאיץ לשוא ולא בולם פתאום".
אני בטוח, שאילו נהגי קווים היו יודעים את התורה הזאת, החברה היתה חוסכת כסף רב.
הנהגים חובבי ההאצה ובלימה, משתדלים להוסיף להתנכל לנוסעים: הם לא עוצרים בתחנה ליד ראש תור הממתינים. הנהגים מקפידים לעצור שניים-שלושה מטרים לפני התור. לפעמים יותר. לא ראיתי אם הנהג מחייך כשהוא רואה שהאנשים רצים אל הדלת. אבל ראיתי, שהנהגים מסרבים לפתוח את הדלתות לנוסע שרץ על הכביש כדי לתפוס את האוטובוס שרק זז ממקומו. זאת כנראה תורת הנהיגה שהם למדו בקורס של החברה.
איך אני יודע? נסעתי לפעמים באוטובוסים של "דן". וכאן, הופתעתי. בדרך כלל הנהג עצר ליד הנוסעים והם לא רצו. ואפילו, כמעט לא יאומן, הוא עצר לאיש שרץ על הכביש ופתח לו את הדלתות אחרי שכבר התחיל לנסוע.

יש בניאס בלי פּ"א?
חברת הכנסת ד"ר ענת ברקו נאמה במליאת הכנסת על הפּה פּה פּה של הפלשתינים.
ענת בֶּרקו בת  56 היא חברת כנסת מטעם הליכוד, דוקטור לקרימינולוגיה וסא"ל במילואים. מוזר היה בעיני, שחברת הכנסת, בעלת רקורד כזה, תישא נאום מטומטם ותזכה לצחוק גדול במליאה. מוזר, אבל לא כל כך חשוב. אלא, שלמחרת הנאום, רואיינה ד"ר ברקו בגלי צה"ל ושם שמעתי הסבר, שאותו לא שמעתי בכנסת: אין עם שמכנה את עצמו בשם, שכולל אות שאיננה קיימת בשפתו. בשפה הערבית המדוברת באזורנו אין אות פּ דגושה. יש רק פ' רפויה.
מנין בא השם פלשתינאים? מפּלשתינה. מקור השם בפּרובינציה הרומית סוריה-פּלשתינה, שהוקמה לאחר דיכוי מרד בר כוכבא כדי להעלים את יהדותה של הארץ. לקחו הפ'לשתינים את השם ולא יכלו להעבירו לערבית כמות שהוא. על כך דיברה חברת הכנסת.
באותו זמן נזכרתי במפגש שהיה לי בבניאס. זה היה ב-1968, אחרי מלחמת ששת הימים, כאשר נסענו לטייל ברחבי ישראל בלי מורא ובלי מגבלות. בבניאס ניגש אלי אדם מבוגר ושאל: "מדוע קוראים למקום בניאס?"
ידעתי שמקור השם באל פאן, אל הרועים במיתולוגיה היוונית. אבל אז הבנתי, שלפני עומד ערבי. איך מסבירים לאדם זה שבערבית אין פּ"א? באותו רגע לא היתה לי תשובה פשוטה. באה ענת ברקו והציגה את העובדה במערומיה.

תור לדואר
שירות הצבי של דואר ישראל מזמן הפך לצב. לעתים, אפילו לצב צולע שלא מגיע. אבל לשירות הזה מגיעה גם מלה טובה: אפשר להזמין תור מראש. יש אפליקציה לטלפון (דואר ישראל) ויש אתר באינטרנט, שבהם ניתן להזמין תור בסניף שלכם לשעה המתאימה. כאשר מזמינים את התור ומגיעים בזמן – יוצאת פתקית כמהמכשיר ובתוך פחות מעשר דקות, אתם יוצאים מחייכים כשעל הספסלים ממשיכים לשבת אנשים רבים בפנים מכורכמות ומחכים. ניסיתי וזה עבד.

אני לא עניין ציבורי

פעם נסעתי ליריד הספר בתל אביב. אחרי כן הגשתי תלונה למשרד התחבורה (למפקח על התעבורה בדרכים). זה היה ביולי 2008. השבוע קבלתי תשובה מלשכת היועצת המשפטית של משרד המשפטים. כשלוש שנים לקח להם להודיע לי לקונית "ההליכים המשפטיים נגד הנאשם בוטלו מחוסר עניין לציבור". 
נעלבתי. לא בשמי. בשם הציבור.
את תחילתו של הסיפור כתבתי בפוסט קווים ללא מטרה (פורסם 6.9.2008) ואחזור על עיקרי הדברים:
במוצאי שבת התכוונתי לסייר ביריד הספרים בתל אביב. כדי לחסוך עצבים (חניה), כסף (דלק) ולזכות בנוחיות, החלטתי לנסוע באוטובוס ובכך גם לתרום לאיכות הסביבה. הצצתי באתר של חברת "קווים" ולא ראיתי שבמוצאי שבת יש שינוי בתוואי האוטובוס. ליתר בטחון, התקשרתי למוקד של החברה (פעמיים!) ושתי מוקדניות שונות הבטיחו לי שאין שינוי בקו. אז הבטיחו.
עמדתי בתחנה, התייאשתי, חזרתי למכונית והגעתי ליריד הספרים המשובח של אותה שנה. 
אינני לקוח קבוע של חברת "קווים", וגם קודמתה, "דן", לא זכתה לתת לי שירות במשך הרבה שנים. לפיכך, הגשתי את התלונה למשרד התחבורה בשמם של אנשים שכן נזקקים לאוטובוס. בקיצור: הציבור.
הוזמנתי למשרד למסור עדות ושם חזרתי בעל פה על כל מה ששלחתי בכתב, חתמתי ואישרתי והמתנתי והמתנתי והמתנתי והמתנתי להזמנה להעיד בבית המשפט על התרשלותה של חברת האוטובוסים.
התשובה הגיעה השבוע: ביטול מוחלט. 
משרד התחבורה, מסתבר, מזלזל בציבור. אם בתלונה בעניין קווי אוטובוס אינו מצליח לטפל, איך ינהל את הרכבת הכושלת?

 הגדרה 
פסימיסט רואה קושי בהזדמנות.
אופטימיסט רואה הזדמנות בקושי!

הקרן הקיימת מגדלת עגבניות

וגם – המשך הסיפור על חברת קווים

ידעתי שהקרן הקיימת נוטעת עצים וגם מכשירה אדמות להתיישבות וגם סוללת דרכים. שהקרן הקיימת מגדלת עגבניות וגם פרחים מיוחדים כסיוע לחקלאים – לא ידעתי. 
משהו על פעולותיה למדתי בסיור לעתונאים ותיקים (פנסיונרים, אם תרצו) שארגנו קק"ל ואגודת העתונאים בתל אביב בשבוע שעבר.

עגבניות מתנשאות לגובה. צילם גיורא עיני

בחבל הבשור הוקמה חווה למחקר ופיתוח חקלאי, שמטרה לסייע לחקלאים. פירות המחקר נמסרים לחקלאים ללא כל תמורה –  סיפר מנהל המו"פ, מירון סופר, כשאנחנו עומדים בחממה (חמה מאד ביום חם) בין ערוגות של שיחי עגבניות ענקיים (באורך של חמישה מטרים ויותר, כאשר חלק משתרע על הארץ וחלקו תלוי בגובה שצריכים להרים ראש כדי לראות את אשכולות האדומים, אדומים).
פרי יפה – מה יש לחקור? מירון סופר מסביר, שמבקשים אשכול עגבניות שרי שיהיה כולו אדום בעת ההבשלה. בינתיים, שחלקן אדום-בשל וחלקן ירוק. המטרה – להגיע לירק קל לגידול, בהשקיה פחותה, בהוצאות קטנות עם תוצאות טובות.
חוות המו"פ עוסקת באיקלום מגוון רחב של צמחים ויש לה תוצאות טובות. כלומר, "אם אנחנו מצליחים לאקלם צמח אחד מתוך חמישים – זאת הצלחה יפה מאד", דברי מירון סופר.
לא רק בירקות עוסקים כאן, אלא גם בגידולים נוספים. אותי הרשים מאד גידול הפרח אדמונית החורש.
עליה מצאתי בוויקיפדיה: "צמח נדיר מאוד בישראל, המהווה את הגבול הדרומי של תפוצתו העולמית. היא גדלה בישראל רק בשמורת הר מירון והוא צמח מוגן". ועוד פרט חשוב: "הפריחה היא בתחילת האביב, בחודשי אפריל ותחילת מאי".
מסביר מנהל המו"פ בסבלנות רבה: ענף הפרחים ספג מכה קשה מתחרות של מדינות אפריקה ודרום אמריקה, שמסוגלות לייצא לאירופה פרחים במחירים אפסיים. בחוות המו"פ מחפשים פתרונות ואדמונית החורש היא אחד מהם.
לפרח יפהפה זה, שנפוץ מאד באירופה הקרה, יש ביקוש רב בחגיהם. אבל הוא מתעקש לפרוח שם במועדים אחרים. בארץ מבקשים לגדל אותו בתנאי חממה ולהפריחו בדיוק לחג המולד וליום האם במאי.
– איך עושים את זה?
– מרמים. באוקטובר מכניסים את הפרחים למקרר ומגדלים אותה במשך חודש בצל המזגנים. שיחשבו שזה החורף. אחר כך מוציאים אותם ל"אביב" בחורף הישראלי ובדיוק בזמן הם פורחים כדי להישלח לאירופה הצמאה לפרחים ומוכנה לשלם שני יורו(!)  לפרח.
אם צמח נותן חמישה-עשר פרחים בממוצע, ובחווה הצליחו להגיע גם לעשרים וחמישה פרחים לצמח – זאת הצלחה אדירה.

עתונאים עם שתילים צילם גיורא עיני

כדי להראות, שהקרן הקיימת לא נטשה את תפקידה המסורתי, לקחו אותנו אל המדבר שמצפון לבאר שבע, שם נוטעים יערות חדשים. אחת המטרות, שביקש מנהל מקרקעי ישראל – לעצור, באמצעות ייעור, את כיבוש הקרקע על ידי פלישה בדווית לשטחים ריקים.
הביאו אותנו למורד נחל, שבו נסלל סכר ונחפרו בורות ולידם שתילי עצים. אנחנו, הקשישים, הוזמנו לנטוע עץ במדבר.
נזכרתי בפעם האחרונה, שבה השתתפתי בנטיעה ציבורית: זה היה בפארק הלאומי ברמת גן, כשעדיין היה שדות בור בקצה העיר. אמרו לנו שכל ילד ישתול עץ אחד, אבל מלא מרץ הסתערתי על השתילים והספקתי לשתול חמישה. היום אני מטייל עם המשפחה מדי יום ששי בפארק הלאומי ועובר בגאווה בחורשת האקליפטוסים. יש לי חלק בה.
בתום הסיור, בדרכי הביתה מבית סוקולוב, שמעתי בחדשות, שמתקיימת הפגנה של בדווים נגד הפקעת אדמותיהם מצפון לבאר שבע. האם שוב השתתפתי במשימה לאומית?

קווים תועמד לדין

פעם, פעם, פעם, ליתר דיוק – בספטמבר 2008 – סיפרתי כאן שהגשתי תלונה נגד חברת האוטובוסים קווים. עיקרה: ביקשתי לנסוע במוצאי שבת לתל אביב. התקשרתי בטלפון לחברת קווים והמוקדנית הודיעה לי חגיגית שהקו נוסע כרגיל גם במוצאי שבת.
בתחנה לא היה שום איזכור לשינוי הקו במוצאי שבת. אבל אוטובוס לא הגיע.
החברה לא טרחה להודיע לצרכניה שיש שינוי כזה. אני, שאינני משתמש כבד, באתי, חיכיתי, התאכזבתי.
בעקבות תלונתי למשרד התחבורה, זומנתי ומסרתי עדות מפורטת. לא שכחתי מן העניין, אבל חשבתי שמשרד התחבורה שכח. ובכן, טעיתי. טחנות הצדק אמנם טוחנות לאט אבל טוחנות ואתמול הגיע מכתב המודיעני, שנגד חברת קווים הוגש משפט. אוזמן להעיד.
למדתי, שצריך להתלונן.
http://www.notes.co.il/deckel/47465.asp