Tag Archives: אהל שם

מני לויתן עשה מבצע

זה סיפור אישי שלי, על התיכון "אהל שם" ברמת גן, שסיימתי את לימודיי בו לפני שנים רבות. סיפור, שראוי לספרו, לא מפני שהוא הסתיים, אלא מפני שקבלתי מייל ממנחם (מני) לויתן, שלמד איתנו בכתה. פעם, בימי קדם.
כמו כל אחד מחברינו, פרש מני לדרכו, נשא לאשה את נעמי (גם היא בת המחזור), הסתובב בחו"ל, בין היתר כנציג אל על בארצות הברית. ופתאום, מתוך הנשיה, הופיעה לפני כמה שנים פניה שלו: "אני רוצה לכנס את כל בוגרי אהל שם ומי שיודע כתובת או טלפון של בוגרים אחרים – שיודיע".  הודענו לו והופתענו.

המורה ספרדי מטפס אל הדגל. צילם מני לויתן

דגל הפיראטים על הגג. צילם מני לויתן

אני זוכר, שאיסוף הכתובות כמעט הסתיים, כל אחד סיפר את סיפורו והחוברת עמדה לפני הדפסה. רק אחרונת התלמידים נעדרה. מני המשיך בחיפוש וגילה שהיא המשיכה להתגורר ברמת גן, סמוך למקום שבו היה בית הספר, ולא החליפה את שם המשפחה. היא אותרה ב…ספר הטלפונים.
מני לא רק "ביקש" טלפונים וכתובות. הוא אירגן בעזרת ישראל קז את האולם והכיבוד לכנס המחזור, הוא יזם עריכת חוברת, שבה הוקדש דף לכל אחד מהבוגרים, הוא אירגן את ההנחיה (ע"י יעקב אחימאיר) וגם את הדברים שנשאו אחרים.
כנס המחזור היה מרגש למרות שלא היה בו דבר מיוחד. רק מפגש של אנשים, שאת רובם לא ראינו שנים רבות. לא הצלחתי להירדם באותו לילה ואחר כך סיפרו לי גם אחרים שהתרגשותם היתה רבה כל כך.
אחרי הכנס, ערכתי בדיקה ומצאתי, שמן המחזור שלנו (כ-75 תלמידים) יצאו  17 דוקטורים וששה פרופסורים. מבוגרי המחזור, רובנו הגדול מאד נשארנו בארץ.
בית הספר שלנו שכן בבית מגורים במרכז רמת גן, מול העיריה. בית, שאחר כך הפך לבית משפט ולבסוף עלה באש. היום שם מגרש חניה… בית הספר עבר לשדרות הילד, בדיוק מול ביתו של מני הצעיר. יום אחד, בשנה האחרונה, החליטו שובבי השמינית, בראשותו של דב רוסיאנסקי וקבעו דגל פיראטים שחור על גג הבניין. המורה לאנגלית, ספרדי, החל לטפס על המרזב כדי להסיר את הדגל. בינתיים, מני מיהר הביתה, חזר עם מצלמה והנציח את הדגל.
מני לא הזניח את התפקיד. הוא אסף את המיילים של כל בני המחזור ועדכן אותנו בחדשות שלנו. הוא אירגן מפגש עם מחנך הכתה שלנו לשעבר, הרצאות, טיול משותף, תערוכות, שבהן השתתפו מאנשי המחזור (כמו יואל הראל, לדוגמא), ועוד ועוד …
בשבוע שעבר קבלנו מייל ממני לויתן: " לצערי בשל מחלתי הממושכת כרגע אין באפשרותי להמשיך בפעילות של ריכוז הקבוצה". כאן אני רוצה להודות לו על פעילותו החשובה.

מודעות פרסומת

המורה בתיכון שטיפס על קיר

לפני שבועות ספורים צויין בקול ענות חלושה מבצע סיני, שבו חברה ישראל לבריטניה וצרפת למלחמה על חצי האי המצרי. המלחמה המכונה על ידי הערבים "התוקפנות המשולשת" ובוויקיפדיה מוקדש לה ערך מפורט. הלא-אירוע הזכיר לי משהו מדברי ימיי בבית הספר התיכון אהל שם ברמת גן.

המורה בעל רוח ספורטיבית

המורה בעל רוח ספורטיבית


כשהייתי בכתה הששית, כשנתיים לפני פרוץ המבצע, נדרשנו לכתוב חיבור באנגלית על נושא חופשי. מורי, יונתן ספרדי, היה בעברו חבר אצ"ל וידעתי שדעותיו ימניות. חשבתי לתומי, שאם אכתוב חיבור לאומני מתלהם, זה יוסיף לי משהו בציון. לפיכך, הגיתי מבצע שבו ישראל תכבוש את סיני ואת תעלת סואץ.
על פני עמוד וחצי סקרתי בעיני נער את המערכה העתידית וכמובן לא ידעתי, ואיש לא ידע, שמדינת ישראל תקיים את התחזית שלי כעבור כשנתיים בלבד.
כשקבלתי את החיבור, הופתעתי לגלות בתחתית העמוד השני באותיות מרובעות גדולות ובדיו אדומה את המלה "פשיסט". לידה, באותה דיו, אבל באותיות כתב קטנות היה הציון "טוב +". מסתבר שהמורה לא התרשם מתורת הלחימה שלי.
אחרי חלוקת החיבורים, הסתובבתי לקחת את הקלמר מן התיק שהיה מונח מאחור על כסאי, שהיה אחרון בכתה. המורה פנה אלי: "יאיר, מה אתה מחפש? את היום של אתמול?" הוא לא אהב את ההסתובבויות שלי.
"המורה, מה פירוש המלה 'פשיסט'" – היתה התשובה שלי. כמה פנים הסתובבו אלי בתמיהה. אבל המורה ספרדי, שהיה בעל רוח ספורטיבית, נענה לאתגר. במשך כל השיעור נתן לנו הרצאה (בעברית) על הפשיזם. אחר כך לקח ממורה אחר את השיעור הבא, שנועד להיסטוריה, והמשיך את ההרצאה.
כשיצאנו בסוף השיעורים, קבלתי ברכות על שהצלחתי לבטל שני שיעורים.
עברו שנתיים, הגענו לסוף השמינית וכמה בני כתה עלו לגג הבניין ותלו עליו דגל פירטים שחור, שעשה מסינור המעבדה השחור של דב רוסיאנסקי. עליו ציירו שני עצמות וגולגולת לבנים. המורה ספרדי, שהיה בעל רוח ספורטיבית וכושר, הלך להוריד את הדגל מהגג. אבל הגג היה סגור ואז הוא טיפס על המרזב. מני לויתן, שגר מעבר לכביש, הביא מצלמה והספיק לצלם את המורה בטיפוסו.
מאז עברו מים רבים בתעלת סואץ וגם בירקון.
כמה שזה ישראלי
עמדתי בתור בנמל התעופה שארל דה גול בפריז וחיכיתי חסר סבלנות כמו כולם עד שתסתיים הבדיקה הבטחונית של התור. תוך כדי עמידה, חצה נער צעיר מאד את חבלי הסימון ועבר מן השליש הראשון של התור אל השליש האחרון. הוא פגש מכרים, התחבק איתם ופטפטו מעט. אחרי דקות אחדות עבר הנער בחזרה אל ראש התור, כשהוא מוביל מזוודה גדולה. איש לא ערער. אולי גם איש לא הרהר.
כעבור כרבע שעה של התקדמות איטית במסלול החבלים, ראיתי את המכרים מסוף התור עוברים את החבלים אל ראש התור. הם עברו ללא מזוודות.
הסתכלתי לפנים ועל דלפקי הבידוק הופיעה הסיסמה של חברת התעופה הלאומית: "אל על הכי בבית בעולם".