חדשות מדור הקלנועית

אני רוכב על קלנועית מזה שנים אחדות ועכשיו חיפשתי באינטרנט ומצאתי שהסופר אמנון שמוש (ספרו האלמותי "מישל עזרא ספרא ובניו" פורסם ב-2012 והפך לסידרת טלויזיה). הוא כתב על הקלנועית והדברים פורסמו באתר "בא במייל" בנובמבר 2011. למי שלא קרא – עכשיו הזמן.

דור הקלנועית יודע היטב מה זה בוק. ספרים ליוו אותו כל חייו. יודע גם מה זה ילען אבוק. אבל מה זה, לעזאזל, פייס בוק?
דור הקלנועית שר כל חייו "למָך ולזקן אנו פה חומת מגן". אין לו מושג מה זה מך. ומה מחבר את המך לזקן. אם מישהו מכם יודע, שיגיד בקול רם. השמיעה כבר לא משהו.
דור הקלנועית יודע להבדיל בין זגג לבין גגן – מתקן גגות. אבל מי זאת ליידי גגה? מה היא מתקנת?
דור הקלנועית עבד בכל עבודה פיסית בשדה, בבניין ובמרעה. תאילנדים ראה בנעוריו רק בקולנוע. סינים היו רק שניים. בכינור גדול.
דור הקלנועית אהב קולנוע. ראה אינספור סרטים. לא מבין מה הקשר בין סרט לפופקורן. התירגום היה תמיד של ירושלים סגל, תל אביב.
דור הקלנועית נסע בסוסיתא, הפליג לאמריקה באוניה וכשחזר סיפר בהתפעלות שלכל משפחה יש שם … שתי מכוניות. שתיים! ולקלנועית שלהם הם קוראים גולף-קארט. דור הקלנועית זוכר את בן-גוריון עומד על הראש. עומד על שלו וכשפולה אומרת – שוכב לישון. ואוי למי שמנסה להעיר אותו.
דור הקלנועית קרא לשרב חמסין, לשרברב אינסטלטור, למונית טקסי, לרווחה סעד, ולאייבי נתן עושה שלום. היום – במרומיו.
דור הקלנועית ידע לחלום וללחום. לֶחֶם וחֶלֶם. ידע להוציא לחם מן הארץ ולעשות את הארץ חלם. את כולנו הפך מחכמים לחסכמים. חסכמי חלם!
דור הקלנועית ממשיך להאמין בויטמין ובמין. לא זוכר בדיוק מדוע ולמה ואיך, אבל עובדה: בכל שנה–שנתיים יש נין. איזה כיף!
דור הקלנועית חולם עדיין על הגלידה בבר האמריקאי באלנבי, על המערבונים בגן רינה ועל זאת עם הצמותיים, הקוקו והסרפן. מה היה שמה??! רינה או נירה או נורית? אה, כן, זרובבלה.
דור הקלנועית נקרא בנעוריו דור הפלמ"ח. אח"כ דור האספרסו. מאוחר יותר דור הגלולה. דור דור ודור-שׂב.
דור הקלנועית מסתכל בחמלה על נעים ההליכון שבא מולו על המדרכה. בלי הליכון לא קל להגיע לקל-נועית. חבל שהקלנועית אינה יכולה להגיע לכל מקום.
דור הקלנועית פותח כל בוקר את העיתון לראות את מודעות האבל. אם שמו לא מופיע, הוא יודע שהוא חי. כיף חיים.  
דור הקלנועית אוהב להשתמש בסלנג המתחדש. לא תמיד במקום הנכון. תמיד עם חיוך מנצח. אין דבר. יש ישראל היום. חינמון. המצאה חבל על הזמן.
דור הקלנועית כבר לא ליד ההגה. ויתר בלי להוציא הגה. אפילו בקלנועית אין הגה. אבל העיקר שהיא נוסעת והוא מחייך. נשאר לו ההיגיון. הגה קטן.

דור הקלנועית שאיבד את הראייה דוהר על המדרכות. הוא לא ידרוס לעולם, אלא את מי שראוי לדריסה. ראו הוזהרתם!
דור הקלנועית והקלנועית שלו צמחו בקיבוץ. חלוצים לפני המחנה. את הקלנועית, הקיבוץ יוריש לכל זקני ישראל באשר הם שם. תחזקנה ידי כל האוחזים בקלנועית.
דור הקלנועית הבא ייסע על מסלולים שייבנו במקביל למדרכות ולכבישים. לאורך המסלולים הללו ייבנו קיוסקים בהם ימכרו גזוז, לבניה, אסקימו לימון, אסימונים ומכשירי שמיעה. חנויות הספרים המודפסים על נייר יעברו גם הם אל מסלול הקלנועיות. עַם הספר מזדקן. בּוּק כבר אמרנו?!
גמרנו.

משפריץ חיוכים
שמעתי שיחה בסופרמרקט:
הצעיר לקשיש: ראיתי שנותנים לך כבוד. מתייחסים אליך יפה. למה, בעצם?
הקשיש: נכון. אני משפריץ חיוכים…
הצעיר: אז אתה בטח מזייף…
הקשיש: לא! פשוט יש לי מצב רוח טוב.

הדור שבסיכון (ראו רשימה)
גדעון נוח שלח אלי רשימת אנשים בצמרת, שנמצאים כבר בגיל של קבוצת סיכון. לדוגמא, נשיא המדינה, רובי ריבלין, הוא צעיר בן 80.
מעניין אם הם בהסגר…

השכונה שלי ברמת יצחק

אני אוהב לקרוא עתונים. אחרי למעלה מארבעים שנה בעתונות המודפסת, לא נשאר לי אלא לקרוא עתונים (וגם לראות חדשות באינטרנט ובטלוויזיה). וכך, בערב יום העצמאות, במוסף החג של ידיעות אחרונות (27.4.20209 מצאתי כתבה שעניינה אותי. הנושא: מרים ברקת (אשתו של תא"ל שייקה ברקת, שהתפרסם כסוכן של חברת תיסנקרופ) מחזיקה בשיר שכתב ביאליק לאבי סבה, ואני זוכר אותה כמיקי אוארבך בת כתתי בתיכון אהל שם ברמת גן.

הכתבה עסקה בשיר של ביאליק, שנתן המשורר לסבא-רבא של מיקי, יצחק לייב גולדברג. בכתבה נאמר שהוא "היה נדבן יהודי, שתמך רבות במפעל הציוני ובבנין הארץ ותרם מכספו להתיישבות"…

בחוברת המחזור של בית הספר איתרתי את הטלפון של מיקי ברקת ושאלתי מה שעניין אותי: האם על שמו של יצחק גולדברג נקרא המקום "רמת יצחק". משכונת עובדים זו באתי ללמוד באהל שם, בעוד היא באה מתל בנימין, השכונה של עשירי רמת גן. מסתבר שגם את אדמות תל בנימין תרם הסבא-רבא.

אז באותה שיחת טלפון היא השיבה לי שאיננה יודעת על רמת יצחק, אבל לסבא היו פרדסים אחרים, במקום שהיום נמצאת בו בורסת היהלומים. ידעתי שרמת יצחק נקראה על שם יצחק, שהיה בעל פרדסים ומכר אותם לבניית בתים. אינני יודע אם יצחק גולדברג היה בעל הקרקע או היה זה יצחק אחר, שממנו הורי ז"ל קנו את המגרש שלהם.

שנים רבות ביליתי ברמת יצחק, מגיל שלוש. כשהלכתי לגן הילדים ברחוב עציון, היה דב רוסיאנסקי חבר טוב. לימים, הוא נעלם מעיני. אני הלכתי לבית הספר "העליות". כשהגעתי לתיכון אהל שם, גיליתי את דב רוסיאנסקי, שלמד בעממי "המרכז" ברמת גן.

אביו של דב היה יו"ר ועד השכונה ובניירות של אבי ז"ל מצאתי, שהמקום נקרא במשך זמן מה "רמת גן ב'". אחר כך נהייה חלק מרמת גן העיר.

הצריף – מראה מחצר ביתי. אני מצולם למרגלות העץ.

לאחר שנים פגשתי צעירה, שהתגוררה בקרית בורוכוב. אמרתי לה: "את יודעת שזה חלק מרמת יצחק?" הסתכלה בי בתמיהה והשיבה: "לא שמעתי את השם הזה"…

כך חולפת תהילת עולם.

אין תקווה
נוכח הדיווחים האינסופיים על מגיפת הקורונה והאיומים מעוררי הפאניקה בציבור, נזכרתי באמרה של אמי ז"ל: "אם אין תקווה – אין חיים".

 

לקראת משבר – קמצנות וזהירות

מכיוון שהסגר מחייב אותנו להתבודד, התכנסנו ביום ששי חברי הפרלמנט, העבריינים, בדירתו של אחד מאיתנו. כשישבנו על כוס קפה ועוגה, שהכינה בעלת הבית, סיפר אחד: "אם היה תופס אותי שוטר, כשאני נוהג הנה, הייתי מסביר שאני נוסע לסופרמרקט, שהוא רחוק מהבית". . .
כולנו בגיל סיכון, אבל אנחנו נזהרים ושומרים מרחק ומצטיידים במסיכות לא של פורים. ובכל זאת, לא מוותרים על מפגש חברתי. והיום הנושא המרכזי הוא "מה יהיה?"
אמר מאן דהוא: איזה סגר מיותר. איזה אסון כלכלי.

 

השיב לו אחר: "כולנו שירתנו בצה"ל כשהיינו צעירים. נתנו פקודה להסתער – הסתערנו. נתנו פקודה לירות – ירינו. אף אחד לא שאל את הקצין שלו – איזה סגן משנה צעיר – למה ומדוע. נתנו פקודה, אז צריך לבצע.
"היום כולנו קשישים כולנו שואלים שאלות. רואים בטלוויזיה שהסגר הוטל ללא תכנון וללא מחשבה מרובה. לצוות זה הכי קל (כך למדנו בצבא) והיום, נותנים פקודה – זה הכי קל, והציבור ממושמע".
אחרי התלונות הבלתי נגמרות ליד השולחן, אמרתי:  "אני קורא כלכלונים ואני יודע שהעתונים נוטים לאיים והמשבר הכלכלי הצפוי – הוא אחד מהם. הם אומרים, שהמשבר הכלכלי יהיה נורא ואני חושש שאנחנו באמת עומדים בפני משבר כלכלי כבד בישראל וכמוהו בארצות הברית ובעוד מדינות שפחות מעניינות אותי.
"איומי משרד הבריאות זכו להכרה והוכנסנו להסגר קשה וגם מיותר במידה רבה. עכשיו לא יודעים איך לצאת ממנו, אבל אני חושש מאד שהרבה עסקים לא ישוקמו ורבים רבים ישלמו במשכורתם. התוצאה – פגיעה בכל המשק וגם באלה שנפגעים פחות".
השאלה ליד השולחן, שבו כולם מסודרים כלכלית והפנסיה מובטחת, היתה: מה לעשות?
"לדעתי, לצמצם הוצאות ככל האפשר. לא לקנות מה שלא מוכרחים ומה שאפשר לדחות – לדחות לימים טובים יותר. כאשר פורץ משבר, הבזבוז נעלם מעצמו. מוטב להיות חששן עם קצת עודף מאשר בטוח בעצמו בלי גרוש.
לדעתי, כדאי להשאיר את החסכונות בחשבון הבנק. שיהיה עודף".
השולחן לא נדם. מישהו אמר שזאת הזדמנות לעשות קצת רווח.
"דעתי, מי שמציע רווחים, עלול להתבדות. אני חושש מהשקעות סרק.
"בקיצור: קמצנות וזהירות".
נ. ב. כשחזרתי הביתה החלטתי להוסיף פיסקה: אל תחשבו שרק דעתי לא נוחה מניהול משבר הקורונה. כדאי להאזין לדבריהם של שני רופאים בכירים פרופ' יורם לס ופרופ' איתן פרידמן בטלוויזיה וביו-טיוב.

עניין של הגדרה
קל מאד להגיד שעשירים הם קמצנים. אולי הם יודעים מה ערכו של כסף?

אמרות בימים של חול

פסח הוא, כנראה, לא הזמן לספר סיפורים רציניים, אז עבר החג וליקטתי דברים ואמרות שהצטברו פה ושם. למשל, אמר לי חבר, פנסיונר מבוגר, כשישבנו בפרלמנט של יום ששי: "אני מחליט, כל עוד אני עומד על הרגליים שלי". הגיב פרלמנטר אחר, אף הוא פנסיונר: "עדיף לי לסחוב מאשר שיסחבו אותי"…
לא אמרתי במושב הלצים הזה, אלא קראתי במייל של יועצת הנקה את הסיסמא: "חלב אם – המזון האיכותי ביותר באריזה הייחודית והידידותית לסביבה". בהמשך נמצאה התגובית: "אני בעד האריזה"…

(הציור: פייר אוגוסט רנואר – אם מניקה)

ואם אני מזכיר ענייני נשים, הרי אמא חכמה אמרה לי: "איש חכם יודע, שכלב קטן זה לא ילד קטן". אני מקווה שגם ההורים יודעים את זה.
באותו פרלמנט, שממנו אני שואב רעיונות, אמר מאן דהוא: "הייתי השבוע אצל האופטומטריסט. הבאתי לו את העיניים להסתכלות".

מבחר חידודי לשון :

באג במחשב – שתיקת הקבצים
משוגע ללחם – פסיכו-פת
חלום של כל מורה – גיר אוטומטי
גול – בעיטה בעיתה
הנחת רעפים – ארגון גג
קורס מצילים תורני – תורת מושה
מיטת זוג ענקית –  דו-נם
אשף לשון – מג-ניב
מי שבניו ערקו מהצבא – אבי העורקים
כותרת – ראש הנקרא
אדנית מרהיבה – גן אדן
ממטרה – השקאה לטווח ארוך
קלמר – בית הלורדים
תאומים זהים – היינו אח
מגזים בהקפאה – מפריז
מיקסר-התנועה לסחרור העיסה
נתיב חלופי – אלתרנתיב

(כתב יעקב פרוינד לפני מספר שנים ואני משתף)

הגדרה
אהבה: מחלה חולפת, הנרפאת בעזרת נישואים. מכילה ארבע אותיות, שלוש הברות ושני אידיוטים.

 

 

הפוליטיקה לא מחזיקה מעמד

אני אוהב פוליטיקה, כי היא כמו טלנובלה. הכל משתנה כל הזמן, ופרשנים פוליטיים יכולים להתבדות בתוך יום כי השחקנים הפוליטיים/המפלגתיים משנים את דעתם. מה שנועד להיות ממשלת חירום, הופך להיות (אולי?) הממשלה הגדולה ביותר שהיתה בישראל והיא עוסקת(?) בהרבה עניינים שאינם קשורים למגפה.
פרופ' יצחק בן ישראל מתח ביקורת על משרד הבריאות בערוץ 12 והמגישה, יונית לוי, אמרה לו תודה בחמיצות פנים ולא נתנה לו לסיים את דבריו. פרופ' יורם לס (בעצמו, בעבר, מנכ"ל משרד הבריאות) נשמע באחרונה זועם ברדיו של כאן11 ואמר שלא נותנים לו להישמע באמצעי התקשורת מאז שמתח ביקורת על משרד הבריאות. פרופ' איתמר גרוטו המנכ"ל הרפואי של המשרד, שמנהלו הוא כלכלן, אמר בשידור, שאסור לתת לפרופ' לס לדבר. בשידור אחר גרוטו צעק על פרופ' זאב רוטשטיין (מנכ"ל הדסה), שהוא בוגד.
 סתם דוגמא לתארים אקדמאיים: ב-1986 ח"כ דוד לוי אמר על יריבו משה ארנס, "מיהו הפרופסור הזה" עם דגש מבזה על המלה "פרופסור". ארנס ז"ל היה שר בטחון טוב. דוד לוי כנראה לא יהיה נשיא ובתו, אורלי לוי-אבקסיס – מה עשתה אנחנו יודעים.

פעמים רבות עברתי ברחוב העמקים ליד הפח של משפחת גנץ (לא חבר הכנסת). אתמול חשבתי שיש משמעות פוליטית לפח האשפה הזה. האם מהלכיו של בני גנץ יוליכו אותו בדרך זו?

זום בחירתי (2)
 ליל הסדר, שנחגג השנה בהסגר, גילה לרבים את תוכנת זום המשמשת לוויעוד הרבה משתתפים. החברה עצמה פרסמה כי הפלטפורמה של שיחות הווידאו זינקה מ-10 מיליון ל-200 מיליון משתמשים ביום. אבל צריך לזכור שיש גם גם ליקויים מטרידים. למשל, יש תופעה חדשה  – טרולים מתפרצים לפגישת זום, שאליה לא הוזמנו. הם משתפים תמונות וסרטוני זוועות, אלימות קשה או פורנוגרפיה. יש גם אפשרות, שגורם זר יחדיר לכם תוכנה זדונית דרך קובץ שנשלח אליכם בפגישת זום. אך לא זאת בלבד.
החברה עצמה מציינת בעמוד הפרטיות, כי היא אוספת מידע כמו שם משתמש, כתובת פיזית, מייל, מספרי טלפון, כתובת IP, ועוד…
לפני ימים אחדים פרסמו חוקרי אבטחה כי 530,000 סיסמאות של זום נמצאים ברשת האפלה וניתן לקנות כל סיסמא בפחות מסנט או לקבל אותה בחינם.

ביטוח לאומי משלם
הופתעתי כאשר בטלפון שלי נחת מסר: ביטוח לאומי מפקיד בחשבון הבנק מענק קורונה 500 בן ש"ח, כי אני מקבל מענק זיקנה.
אינני זקוק ל-500 ש"ח. אם זה פיצוי לטרדות של הסגר – חבל על הכסף. אם זה פיצוי לנזקקים – אינני נזקק. בקיצור, בזבוז כספי ביטוח לאומי.
ובהזדמנות זו אוכל לציין שהקורונה גרמה לכבישים ריקים ומדרכות כמעט ללא אדם. מאידך, המגפה סגרה את בתי הקפה ולי, ישבן בתי קפה, זה ממש חמור.

אימרה פוליטית
"למאמינים הוכחה לא נחוצה, למפקפקים אף הוכחה לא תשכנע".
סטיוארט צ'ייס (כלכלן אמריקני, שחי במאה הקודמת)

זומניה בחירתי

אנשים חיפשו פתרון כיצד לשמור על קשרים חברתיים כאשר אסור לצאת מן הבית. זום, התוכנה החדשה, שהיתה בשימוש בעיקר מקצועי, הפכה לנחלת הכלל. היא מאפשרת לקיים פגישה של יחידים או של קבוצות והפכה להיט. זומניה בחירתי.

זום: על מסך המחשב

התוכנה מאפשרת למורה להעביר שיעורים לכיתות (אפילו שיעורי מוסיקה לריקודים, מדיטציה והתעמלות), כולם רואים את כולם ואפשר לקיים שיעור. אפשר לקיים "פגישות" של אחד על אחד. רק אין אווירה ורעש של בית קפה או של פאב. אבל לתוכנה אין הגנות מספיק טובות ומשרד החינוך בניו יורק אסר על השימוש בה למטרות לימודים, כי זו תוכנה שקל להאקרים לפרוץ אליה.
אנשים נעזרים בצורה אחרת בתוכנה החדשה. יש, למשל, אנשים שמתחילים להסתדר או להתייפות. זאת אומרת להסתרק קצת, לנסות לא לעשות העוויות. "אף פעם לא ראיתי כיצד אני נראה. זה כמו מראה בעיצומה של פגישה", הסביר מישהו. שני אמר, "אני מבין את נתניהו, שהופיע בטלוויזיה בלי שהספר והמאפרת טיפלו בו. בשביל מי שמציג בטלוויזיה, זה מאד משמעותי".
מישהו אחר סיפר על "מפגש מחשב", שבו השתתפו שניים. אחד הניח את צג המחשב לפניו על השולחן ואת הצג השני, של השותף לשיחה, הניח על הרצפה. הגיב המשתמש השני בתמיהה: "זה מה שהוא רוצה, אותי על הרצפה?"…
עומר כביר, עתונאי, אמר באתר העין השביעית: אם עושים שיחות זום וישיבות מרובות משתתפים, אין את האלמנט של מפגשים מקריים, שמוליד רעיונות חדשות.
אומרים שלקראת פסח הלהיט "זום" יהיה עוד יותר נפוץ.  בקיצור, יהיה בסדר.

מתוך מכתב פרטי

אבא, הגעת לגיל שאתה יכול לעשות מה שאתה רוצה…
כן, אני יודע. אבל השאלה אם אני יכול.

עכשיו אני יודע שאינני חולה

ראיתי שמשרד הבריאות מאשר שהקים אתר באינטרנט ובו אפשר לשאול שאלות בעניין הקורונה. התקשרתי מיד וממשרד הבריאות הופניתי לאתר של מכבי. השיבה לי מוקדנית מסכנה, לנודניק, ושאלתי אותה מה לבדוק בבית כדי לדעת שאני לא חולה. הצהרתי שאין לי חום, אין לי קשיי נשימה ואני לא משתעל.
"זה אומר שאתה בריא", אמרה. 
אז אני יודע, שאינני חולה. בינתיים.

בלאגן של הדואר בימי המגיפה
שתי הודעות מן הדואר הגיעו ביום אחד. מסמך אחד הודיע על חבילה רשומה שהובאה לסניף הדואר ברחוב שלמה המלך 78, שאותו אני מכיר היטב. באתי, חייכו אלי, קיבלתי. המסמך השני הודיע לי על מכתב רשום, שהגיע אל הדואר ברחוב רפאל איתן 1. הגעתי אל המרכז המסחרי, שגם אותו אני מכיר, ושאלתי היכן סניף הדואר. מסתבר שפתחו סניף דואר חדש בקראוון במגרש החניה, אי שם אחרי בניין החנויות הגדול. עובדים בחנויות הפנו אותי לרדת במדרכות אל תחתית הבנין ושם מצאתי את הדואר ובו איש צעיר וחביב מאחורי חלון סגור למחצה. המחלה בחוץ.
האיש עיין במסמך והודיע לי בהחלטיות "זה לא פה". צלצל אל טלפון 171 ותברר היכן החבילה שלך.
הסתכלתי במסמך, שצילומו מצורף כאן, ומצאתי כתוב: "רח' רפאל איתן 1, מתחם מרקט פלייס קריית אונו".
לא עזר לי. האיש התעקש ואני עשיתי כדבריו. צלצלתי אל מודיעין הדואר, 171. האוטומט במודיעין הזה לא לוקה במגיפה אבל גם לא עוזר. הוא מסביר לי ארוכות, שהמשרד לשוויון חברתי דואג לי (לקשישים) והביטוח הלאומי דואג ומעביר את מענקי הזיקנה אל הקשיש. ואז הודיע לי המכשיר לא במפתיע "ברישומינו לא נמצא דבר דואר למספר הטלפון הזה. טראח. איש לא עונה. אין מוקדן שישמע ויסביר.
משרד דואר יקר, דומני שהקורונה לא פוגעת במחשבים ובאוטומטים. אולי דבר הדואר באמת לא שייך לטלפון הזה, כי הוא של בן משפחה ולא שלי? אולי לבעל החבילה יש שני טלפונים והוא משתמש בשני? ואולי, ואולי, ואולי…
הליכה לקרוואן הדואר הזה אורכת כשעה לכל כיוון. בקלנועית פחות, ובכל זאת  זה בזבוז זמן יקר. 
ברכיבה דרך הרחובות השוממים למחצה, רואים בפינות הרחובות שקיות, שקיות של אשפה. שקיות גדולות בצבעים שונים ובהן אשפה ביתית, שאנשים הוציאו מבתיהם אל פינות הרחוב, במקום להשליך לפחי האשפה. והשקים נערמו כי עובדי הרשות המקומית לא באו לאסוף אותם. יש קורונה.
ומי שעיתותיו בידו בגלל הסגר, יכול לקרוא את ספרו המצויין של אלבר קאמי "הדבר", ואם לא – יש לו אפשרות לקרוא את "אהבה בימי כולרה" של גבריאל גרסיה מארקס.

המסמר החשוב

גלל איומי הסגר והמגיפה, אנשים מיהרו לחנויות לקנות חבילות של נייר טואלט. נזכר אחד מוותיקי הקיבוצים של מפ"ם: פעם, כשנזקקו לנייר טואלט, חתכו את העתון לגזרים ותלו אותם על מסמר בשירותים. "קראו לעתון 'על המסמר'.
בגלל איומי הסגר והמגיפה, אנשים מיהרו לחנויות לקנות חבילות של נייר טואלט. נזכר אחד מוותיקי הקיבוצים של מפ"ם: פעם, כשנזקקו לנייר טואלט, חתכו את העתון לגזרים ותלו אותם על מסמר בשירותים. "קראו לעתון 'על המסמר'.

קוראים לזה תבהלה, אבל זאת סתם פאניקה

רכבתי על קלנועיתי והיה לי זמן להרהר. הרחובות ריקים, כי אנשים נשארו סגורים בבתיהם. גם אני סגור בבית במשך יממות ארוכות, אבל יוצא לפעמים. אז בדרך יכולתי לבחון את עצמי:
אילנה אמרה לי יום אחד, שאני עצלן. תמיד היתה אשה לצידי – אמי, אחר כך אשתי ז"ל. השבוע, העוזרת לא הגיעה לעבודה. קורונה. אז היום הכנתי סלט במו ידיי וגם עשיתי ארבע מכונות כביסה (ביומיים) והעברתי את הכביסה למייבש ואת הכלים במטבח ניקיתי במדיח. אחר כך החלפתי מצעים במטה כדי לשכנע את עצמי שאינני סתם בטלן. מה לעשות. יש מקרונה. המציאו את המלה הזאת, כי באיטליה המחלה נפוצה יותר.
גם אצלנו המציאו מלה. אומרים תבהלה במקום להגיד סתם פאניקה.

המציאות מכריחה אותנו

אחר כך הלכתי ברגל בגן הציבורי כדי לעשות צעדה ולשאוף אוויר צח. חשבתי לעצמי, מה אעשה אם יבוא שוטר וישאל אותי. השבתי לעצמי: אגיד לו שאני עושה הליכה. שלושת ילדיי, בהם אחות ותיקה בבית חולים, אמרו לי שהליכה בגילי, היא בריאות. ולפי התקנות, מותר לעסוק בבריאות.
שוטר לא בא לרחובות בשכונתנו כדי לבדוק אותי, אבל שמעתי מן הרחוב הראשי צפירות של ניידת משטרה. הסתכלתי וראיתי, שהניידת דוהרת בקולי קולות ברחוב הריק. השוטרים בניידת עברו על פניו של איש, שהלך על המדרכה ברחוב ולא טרחו לעצור כדי לבדוק את מעשיו.
למה נהגו כך ולמה ציפצפו? מה, יש מצב חירום?
כן, יש מצב חירום ויש פאניקה בארץ. לדעתי, מישהו מפיץ מידע מפחיד. כך, מצאתי ב-ynet את הידיעה שיו"ר הסתדרות עובדי המעבדות, אסתר אדמון אומרת כי הבעיה היא בחוסר הסדר בשטח. לדבריה, "יש לבדוק את שרשרת ההעברה ואת מסלול הדגימה כולו".

קריאה בעתונים מציגה עוד ועוד ביקורות שעיקרן – חוסר סדר בניהול המשבר.
אוסיף לכך את דבריו של עידו אפרתי בהארץ (28.3.2020): בגלל טעויות בהקלדה נבדקים לקורונה קיבלו תוצאות שגויות: חלק מהנבדקים קיבלו תוצאות בדיקות של אחרים.
מהרבה ידיעות בתקשורת מסתבר, שאין מי שמנהל כראוי את המשבר שהוא רציני מאד, אבל לנו אומרים "הישארו בבית". מישהו הצליח להחדיר בנו את המחשבה שהתקשורת ("תשקורת") זה פסול.


אני ממשיך לקרוא בעתונים ומוצא בידיעות אחרונות מאמר גדול מאד על "הכלי" – המכשיר הענק שהשב"כ משתמש בו לאסוף מידע לקראת אירועי טרור. באותה כתבה גם נאמר , שהשרים, בתקופות שונות, אישרו חוקים שנתנו לשב"כ סמכויות יוצאות דופן. עתונאים ריאיינו את אותם שרים, והללו אישרו, שלא הבינו את המשמעויות ואת הסמכויות שהם נותנים. דומני, שגם היום, שרים מאשרים את מה שמניחים לפניהם בלי להבין את המשמעות. כך, שרים מסכימים היום לסגור את המשק הישראלי (בלי מטוסים, בלי אניות ובלי הרבה מפעלים) אבל דורשים להחריג את צוות העוזרים שלהם (הפוליטיים) בלשכה.
סיפרתי על כך לידידה והיא השיבה מיד: "נכון, השרים יודעים שאנחנו בדרך לדיקטטורה ולא איכפת להם מדמוקרטיה".
ואז, כשמכניסים אותנו לפאניקה, תוך הסברים מבולבלים, אנחנו יושבים בבית ומגיעים למסקנות שגויות, לפעמים.  במצב של פאניקה מקבלים כל אמירה בלי מחשבה. כאשר אמרתי את זה לאשה דתית, היא השיבה לי "אין מחיר לחיי אדם".
אמירה יפה, אבל לא נכונה. כאשר אדם צריך להחליט כמה הוא מוכן להשקיע כדי להציל בן משפחה – פתאום מסתבר שלמחיר יש משמעות. כך, לדוגמא, אמר לי ד"ר גרינברג ז"ל, שהיה מנהל מחלקה בהדסה בתל אביב ז"ל: "כאשר אנחנו עומדים בפני חולה צעיר יחסית ואשה מבוגרת מאד ושניהם זקוקים לאותו טיפול. אנחנו צריכים לשקול למי לתת את הטיפול הזה". דומה השיקול האנושי גם לשיקול הכספי – כמה אנחנו, הציבור, מוכנים לשלם כדי למנוע מקרה מוות אחד!
כך חשבתי לעצמי ומצאתי בדה מרקר, שכותבת מירב ארלוזורוב: "מחיר – האם עשרת אלפים מתים שווים 140 מיליארד שקל?" ומה המחיר של סגירת המדינה? ובהמשך אני קורא את אלון בן דוד במעריב: "נתניהו לא מנסה כלל לנטוע תקווה או לשרטט את הדרך שהוא מתכוון להוביל את הטיטאניק אל מעבר לקרחון".
מסתבר שפעמים אחדות ניסו שרי הממשלה לבקש מהשב"כ להשתמש במידע הזה לצרכים שאינם טרור – וסורבו. המקרה היחיד שהצליח – כשנתניהו ביקש מידע על אזרחי ישראל לצורך המלחמה במגיפה.
האירוע זכה לביקורת רבתי של התקשורת.
הפסיכולוגית לירז מרגלית מסבירה במעריב: "כשמנתחים את התנהגות ראש הממשלה מאז פרוץ משבר הקורורנה, ניכר שהוא קרא היטב את כל ספרי ההדרכה לעיצוב הרגלים. הוא הצליח ליצור אסוציאציה בין דמותו לתחושת הוודאות, שהציבור כה משווע לה בעת הזו".
המגיפה הינה אסון קשה באמת. אבל דרך הטיפול בה ראוי לבחינה, ולא מעל גבי הקלנועית.

ימי קורונה או ימי פאניקה

הימים, ימי קורונה (לא בירה ממקסיקו) והציבור בישראל בפאניקה. יש מלבּים את ההתרגשות אך אין מרגיעים את הרוחות.
קראתי היום את אריאנה מלמד במוסף תרבות של הארץ. היא כתבה זאת בשולי מאמר גדול על הפאניקה שמשרים אמצעי התקשורת על הציבור:  
"באחד מנאומיו הידועים, קבע יוזף גבלס, כי 'לולא הרדיו לא היינו עולים לשלטון'. הרדיו שידר שעות על גבי שעות נאומים של היטלר, אמן הפאניקה הגדול של כל הזמנים. הטון המאוים של המנהיג, הצווחות, נפנופי הידיים והמימיקה העזה של פניו הצביעו, לדעת מומחים לבריאות הנפש, על מצבים פסיכופתולוגיים מורכבים, אבל היו יעילים מאין כמוהם ליצור תבהלת רדיפה אצל גרמנים, שחששו לנפשם מפני אויבים מדומים".

תודה לאל – זה לא בארץ

מי יוצר את הפאניקה
כאשר מדברים על הפאניקה, מאשימים מיד את התקשורת ובמיוחד את ערוצי הטלוויזיה. לדעתי, הפאניקה מופצת מלמעלה ושדרי הטלוויזיה טועים כשאינם מנסים לאזן את התמונה. למשל, קריינית החדשות מדווחת בפנים רציניות מאד על כ-250 חולי קורונה (מספר המשתנה מיום ליום). אין חמלה בהבעה שלה. היא גם לא מספרת כמה מן החולים הינם ילדים ונערים, שהמחלה תעבור מהם בקלות. היא מסתירה כמה החלימו והפכו, כנראה, לחסינים למחלה. בכלל, למה לנסות להוריד את רמת הבהלה? נהפוך הוא לגבי המזון. ערוצי הטלוויזיה מקדישים זמן כדי להסביר ולחזור ולשנן שיש מספיק אוכל ולא צריכה להיות בהלת קניות.  
תורתם השתמטותם
הוראתו של הרב קנייבסקי להמשיך ללמוד תורה ולא לסגור את הישיבות, שפורסמה היום, מזכירה את ההגדרה: תורתם השתמטותם.   

שאלה ללא תשובה
בעקבות הקורונה שאלתי בפרלמנט של יום שישי: האם מי שאינו פוחד הוא גיבור או טיפש?
במבול הקולות לא הצלחתי לרשום את התשובות.   

מי צריך את זה?…
טראמפ מבסס את מדיניותו, במידה רבה, על מדדי הבורסה האמריקנית. מישהו שחזר משם הסביר לי: בסיס הכלכלה האמריקנית עומד המשפט "אני לא צריך את זה, אני רוצה את זה" עם דגש על "רוצה".  
. I want it, I don't need it  

משלוח מנות
בין יהודי אמריקה נפוצה בדיחת קורונה חדשה: מה לשלוח במשלוח מנות?
סבון לרחיצת ידיים, חומר סטריליזציה, מסכות (לפה)…

אפשר להשיג חסכון בכניסה למכוניות

הלכתי לטייל, כמנהגי ברחובות היפים של השכונה – וילות בתוך גנים ומדשאות. לכל בית כניסה למכונית, נעולה בשער (ליד שער הכניסה להולכי רגל), שלא ייכנסו זרים ר"ל. עלה בדעתי, שאף בעל מגרש לא היה מוכן לוותר לשכנו ולקבוע כניסה משותפת לשתי מכוניותיהם. כניסה אחת, שבה ייכנסו מן הרחוב ויתפצלו בקצה, כל אחד לחנייתו בחצרו.
המון מקום, אפשר לחסוך בחניה משותפת ובשטח המתפנה, אפשר לשתול דשא או שיחים או נוי אחר.
באחת הווילות מתגורר בוודאי עורך דין, שיוכל להכין חוזה סטנדרטי לבעלי מגרשים סמוכים, שיוכלו לנצל טוב יותר את מגרשיהם.

חניה לשתי מכוניות לשני בתים. צילם: יאיר דקל

חשבתי שאף אחד לא הגה את הפתרון הפשוט הזה ואז, ברחוב הנגב, גיליתי שדווקא כן. שני בתים סמוכים השאירו את הכניסה לבית פתוחה ושם מקום לשתי מכוניות. (יש תמונה בטלפון).
דווקא בארצות הברית, כשטיילתי ברחובות של בתים נמוכים, ראיתי שמן הבית יש דשא עד המדרכה ו…אין גדר ואין שער. מי שרוצה – ייכנס ומחלקי העתונים באמת עושים את זה. מעניין, שמכל המשוגות האמריקניות, דווקא את המועילה לא העתקנו.

פסנתר לרשות הציבור

חשבתי שאף אחד לא הגה את הפתרון הפשוט הזה ואז, ברחוב הנגב, גיליתי שדווקא כן. שני בתים סמוכים השאירו את הכניסה לבית פתוחה ושם מקום לשתי מכוניות. (יש תמונה בטלפון).
דווקא בארצות הברית, כשטיילתי ברחובות של בתים נמוכים, ראיתי שמן הבית יש דשא עד המדרכה ו…אין גדר ואין שער. מי שרוצה – ייכנס ומחלקי העתונים באמת עושים את זה. מעניין, שמכל המשוגות האמריקניות, דווקא את המועילה לא העתקנו.

הגיע בחור צעיר, התיישב והתחיל לנגן. צילום: יאיר דקל

המשכתי לטייל בשכונה ובכיכר העיריה (סליחה, זאת לא עיריה. זאת מועצה מקומית) מצאתי חידוש: פסנתר ולידו מושב לפסנתרן. מפעל הפיס העמיד את הכלי לרשות הציבור באמצע הרחוב, חופשי, חפשי. אחר כך ראיתי שיש עוד פסנתרים לרשות הציבור, שגופים הציבו במקומות שונים.
אני, שאינני מנגן, ניסיתי את הקלידים וראיתי שהכלי אמנם מנגן. אם הוא מזייף – אינני יודע. אבל באחד מטיוליי עברתי בכיכר וראיתי איש צעיר מגיע באופניים, מניח אותם על המרצפת, מתיישב על הכסא השחור ומנגן…
כלומר הציבור, או לפחות אחד ממנו, ניצל את הכלי לנגינה.
סיפרתי על כך לידידתי, ליאורה, ושמעתי ממנה סיפור על פסנתר אחר. בילדותה, הוריה רצו שתלמד לנגן כמו נערה מרכז אירופית טובה. פסנתר לא היה להם בבית, אז שלחו את הילדה אל שכנה זקנה בשכונה, שלה היה פסנתר. ההורים שילמו לאשה את דמי הביקור והילדה ניגנה (מה שעבר לה עם השנים…)
הזקנה השכירה את הפסנתר לילדים ומילאה את תפקידה וישבה להשגיח עליהם שלא יתבטלו בשעת האימון. אכן, פרנסה.

בחירות בלי סוף

חשבתי שהבחירות הסתיימו, אבל שמעתי את נאומיהם של בנימין נתניהו ובני גנץ חמישה ימים אחרי הבחירות. עברתי ברחוב אלחריזי בתל אביב וראיתי בחצר המטופחת שלט: "האלימות היא כרסום יסוד הדמוקרטיה".

יש דעות שונות על הדמוקרטיה. צילום: יאיר דקל

אינני יודע מי קבע את השלט בחצר.