אראלה התקשרה !!

הכסף לא חשוב?

הלכתי ברחוב וראיתי מודעה גדולה של מפעל הפיס תלויה על דוכן של המפעל. אחר כך ראיתי שהמודעות הגדולות הללו תלויות על הדוכנים כולם. המפעל יודע היטב למכור את סחורתו וכבר פורסם, שהוא מגיע דווקא אל העניים וחסרי הממון, שיפסידו עוד קצת.
ומה נאמר במודעות הענק ברחוב: – – –  (כאן בא שם) זכה בפיס ב-125 אלף ש"ח וקיבל שיחת טלפון מאראלה. שימו לב למלים "וקבל שיחת טלפון מאראלה". בעיני – זה העיקר.
כלומר, לזוכה המאושר חשובים סכומי הכסף אפילו פחות משיחת הטלפון מאראלה. מה נאמר? מוקדנית…
זאת אומרת, המפעל שתפקידו לפגוע בחלשים ומקצועו לבזבז כספי ציבור, יכול לחסוך. למשל, המפעל יכול להקטין את סכומי הזכיה שלו ולחסוך כסף אבל יקפיד שאראלה תטלפן. לא יעלה את יוקרתו בעיני הלא-זוכים…

 

 

העולם הזה האמיתי

העולם הזה – אילוסטרציה

באחרונה שודר סרט בטלוויזיה על דב יודקובסקי, עורכו מיתולוגי של "ידיעות אחרונות". יודקובסקי הוא אחד משני העתונאים הגדולים, בעיני, שהיו בישראל. השני – עורך "העולם הזה" אורי אבנרי.
סיפרתי למכרה שלי סיפור ישן על עתונו של אבנרי: אמי, ז"ל מכרה גם עתונים בחנות מכשירי כתיבה וצעצועים. יום אחד נכנס לחנות חרדי עב פיאות וביקש את "העולם הזה". אמא שלפה עתון מן הערימה ונתנה ללקוח המוזר. זה הסתכל בעתון ואמר: "זה לא זה. אולי משבוע שעבר?"
אמא הבינה והפכה את העתון לצידו השני. "כן, זה העתון", אמר האיש.
אורי אבנרי המציא את הפטנט העולמי של השער הכפול. מצד אחד היה לשבועון שער פוליטי ומצידו השני – שער סקסי.
סיפרתי את זה למכרה שלי והיא אמרה לי שאבנרי נמנה עם מכריה. במקרה, דיברו בטלפון והיא סיפרה לו את הסיפור. "הוא היה מאושר", אמרה לי מתמוגגת.

 

באמת שכונה נקיה?

די בפתקאות?

יום אחד צצו בשכונה שלי פתקאות. אפשר לומר שלטים קטנים, מאולתרים. מישהו הדפיס במדפסת הביתית את המלים "שמור על השכונה שלי נקיה".
הפתקאות נתלו על ספסלים באזור השעשועים של הילדים ועל הגדרות בגינה הציבורית.
באזור הזה משליכים אנשים, כנראה שכנים, את פסולת הבקבוקים והכוסות ששתו מהן ואת אריזות המעדנים שאכלו מהן ואולי גם סתם שקיות נייר ומפיות. לא טורחים ללכת אל הפח הציבורי או אל הפחים הביתיים הקרובים. פשוט משליכים.
זה חינוכי, להראות לילדים? לא. אבל מי חושב. סתם עצלות.
הלכתי לברר מי טרח להדביק בפסי צלוטייפ את הדפים הללו. הצלחתי למצוא – שָכן. איש תמים, המאמין שפתקאות יניאו אנשים מעצלותם ויבטלו אותם מלכלוכם.
נמתין ונראה אם זה עזר.
כאשר עשיתי סיבוב נוסף עם הכלבה בשכונה, עברתי ליד פינת המשחקים וראיתי, שהאיש שלי כועס. מישהו הסיר את ההודעות שלו והוא לא הרפה ותלה חדשות:
"למלכלכים בע"מ
עשו את מלאכתכם במקום אחר,
השאירו את השכונה שלי נקיה"

איך לא זכיתי (וגם לא הפסדתי…)

 

פעם, בטרם היות האינטרנט והאי-מיילים, הגיעה פניה אל מערכת העתון הכלכלי שבו עבדתי עם הצעה לפרסם מודעה. המודעה, באנגלית, כללה הצעה של טייקון אפריקני לזכות במענק כספי גדול למי שייתן לאיש עזרה כספית קטנה. הכסף של הטייקון, נאמר במודעה, כלוא בבנק באירופה. מי שיעביר את הסכום המבוקש – סכום לא קטן בעיניים ישראליות – יקבל מענק גדול מאד, גם בעיניים אירופיות.
התלבטנו, העורך נתן פרידמן ואני, והחלטנו לפרסם את המודעה הלא שיגרתית. כמובן, שהיה זה אביו ממציאו של "העוקץ האפריקני" ואם מישהו שם את כספו על קרן הצבי, זה נשאר שם. גם העתון לא קבל תשלום בעד המודעה.
אבל פרשת העוקץ הזה לא הסתיימה בכך. לימים, כשהמיילים התרוצצו ברשת, קבלתי אחד כזה, נסער, מאיציק, בן מחזורי בגמנסיה. "תמי, חברת מחזור, נסעה לטיול בלונדון ושם נשדדה ברחובות העיר. במצוקתה, פנתה אל חברינו לכתה וביקשה סיוע כספי". כך כתב לי איציק.
מכיוון שאיציק נוהג לשלוח מסרים נסערים, החלטתי לחכות. ואמנם, כעבור שעות ספורות הגיע מייל נוסף מאיציק. "הכל בלוף", הוא כתב בעקבות מייל-תיקון. "נכון, תמי בלונדון, אבל לא נשדדה ולא ביקשה עזרה". מישהו ידע שהיא בחו"ל וידע את כתובת המייל שלה ושלח בשמה פּניה כדי לקבל כסף לחשבונו בבנק.
השבוע הופתעתי גם אני לקבל מייל כזה. הפעם, זאת היתה גוגל הנערצת והחברה הודיעה לי שזכיתי בכסף. אני אישית זכיתי לקבל הודעה באנגלית ממרכז גוגל בלונדון, שמגיע לי פרס.
"בתור משתמש גוגל זכית ובקובץ המצורף יש מכתב אליך אישית", אמר במכתב חתום על ידי איילין נותון, מנהלת התפעול של גוגל אנגליה.
מכיוון שלא לכל דבר אני מאמין, הסתכלתי מאין הגיע המייל. ומצאתי את כתובת השולח: info.russia@laureatedesign.com. זה לא נראה לי גוגל לונדון. זה נראה לי בלוף רוסיה…
אחר כך קראתי את המכתב המצורף (לקרוא, לא עולה כסף) ובו נאמר "אין ספק שהודעה זו באה לך בהפתעה" (אכן). "אתה אחד מתריסר הזוכים בהגרלה האלקטרונית לשנת 2016" (לך תאמין). "ואם תמשיך לפעול באמצעות גוגל, הוכן צ'ק בנקאי על שמך בסך 950 אלף ליש"ט". כאן הפסקתי לקרוא את כל התנאים שצריך לקיים כדי לקבל את הכסף, אבל בסוף ראיתי הערה חשובה: "שמור בסוד את העובדה שזכית בהגרלה"…
מכיוון הפדופילים ברשת אומרים תמיד לקורבנותיהם הצעירות "אל תספרי דבר לאבא ואמא", ידעתי שאת הסוד הזה אינני צריך לשמור.
האמת, אינני יודע על מישהו שנענה להודעה ושילם כסף בדרך זו. אבל אם שולחים פניות מייל להרבה מאד אנשים, אולי למפרסמים יוצא מזה כסף. הפראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים.
שאלת תם
אתמול שאלתי מישהו, שהלך עם כלב לא קשור:
–  "אתה לא חושש לאבד אותו?"
– "הוא חושש לאבד אותי", השיב.

תמונות קשות מעוררות תגובה – תערוכת עדות מקומית

בניגוד לשנים קודמות, בתערוכה הזאת צה"ל אינו מככב. למעשה, כמעט לא מופיע וישראל איננה ה"נאשם". אני חושב שראויים להערכה גם על כך שופטי התערוכה והאוצרת, הצלמת ורדי כהנא.

ידוע שתמונות קשות מעוררות תגובות חזקות ולכן יש בתערוכה מספר גדול למדי של סיפורים מעניינים, אך לא רק אימים ודמים. כך, אחת התמונות הבולטות היא של חתונה אריתריאית בחיפה, על מדרגות מול הנמל. במקום אחר, נשים אריתריאיות מחזיקות בתינוקות כבני יומם ומחכות לטבילה. סתם אירועים של יום יום, שאיננו זוכים לראות אותם.

אחת התמונות המרשימות ביותר של ג'רום ססין. הוא צילם בעקבות התאונה של המטוס המאלזי, שנפל באוקראינה בדרכו מאמשטרדם לקואלה לומפור. המטוס נפל מגובה עשרת אלפים מטרים ואחד הנוסעים הוטח לקרקע כשהוא עדיין קשור לכסא, שעליו ישב. הגוויה בכסא מונחת במרכזו של שדה חיטה פורח בשיבוליו. בתמונה סמוכה אנחנו מציצים אל תוך חדר, שנוסע אחר במטוס נפל לתוכו כשהוא מנפץ בדרכו את התקרה. בעל הבית עומד בגבו אל הגוויה ומסתכל אל החצר. מראה איום. בתמונה ליד, קבוצת שכנים אוקראינים באו לראות את תוצאות האסון.

ישראל אינה נעדרת מן התערוכה. הדס פרוש צילמה בירושלים את הארמנים, המתאבלים במלאות מאה שנה לרצח עמם. התמונות מפגינות את השלווה בטקסים בכנסיה ואת השקט של הציבור המתאבל מחוצה לה.

מנחם כהנא: שלוש נשים המומות אחרי הרצח בכפר דומא

 

צלם ישראלי, שזוכה להבלטה רבה (בצדק) הוא אביר סולטן. סידרת תמונות מציגה את נסיגתו של ים המלח, שהשאירה בניינים נטושים של עובדי המפעל, עצים שיבשו ובריכות רחצה ריקות ולידן מגלשות מים שילדים כבר מזמן אינם משחקים בהן. על החוף, בסמוך, תמונת ספינה חרֵבה.

נראה לי שהסיפור המזעזע ביותר צולם בסידרה של דארסי פַדילה מארצות הברית. הוא צילם את ג'ולי ביירד, שעברה בתים רבים, גברים רבים, לידות, עוני, איידס וסמים. "מאבקה של אשה אחת עד מוות", הגדיר זאת הצלם, שבתמונה האחרונה מראה את ג'ולי ביירד רזה מאד, שדופה, ממש ערב מותה.

סין מצטיינת, כידוע, בזיהום ובאחרונה אירעה מפולת של אשפה והרסה תחתיה בנייני מגורים. ערים גדולות הפכו מלכודת של אוויר מזוהם. לו גוואנג נתן לכך ביטוי בצילומי האשפה הנערמת בהררי פסולת. תמונה סמוכה מציגה שדה ירוק, שהפך שדוף והשלטונות הציבו שם פסלי כבשים כדי להטעות את העין. מזעזעת מכל תמונה שלישית בסידרה – בתוך שדה קצור עומד איש זקן, את בידו והוא חופר בור. לידו מוטלת גווייתו של פעוט, שיובא עוד מעט לקבורה. תמונה מזעזעת.

הצלם יובל טובול יצא למסע של שנים לאורך גבולות ישראל. את התוצאה אנחנו רואים בתמונות – גדרות, חומות, עמדות בטון הרוסות, חפירות ביצורים ובית נטוש. מקומות שאיש מבאי התערוכה בוודאי לא היה בהם.

מקום אחר – כפר דומא ורוצחי משפחת דוואבשה נמצאים עכשיו בחדשות. הצלם מנחם כהנא הקדיש לכך תמונה מרטיטה: שלוש נשים המומות בתוך ביתה של המשפחה השרוף. לא ראיתי שמנחם כהנא זכה בפרס על תמונתו זו. אני הייתי מעניק לו אותה.

כתבתי על עדות מקומית בדצמבר 2013.

איש שצריך ללמוד ממנו

לא כתבתי דבר מאז מותו של יוסי שריד, וחשבתי להציג כאן סיפור שלא מצאתי בהספדים האחרים. את הסיפור כתב יוסי שריד עצמו בהארץ ביום ששי 17.3.2006. חשבתי לנכון להציג את הסיפור הזה על איש ציבור, שר לשעבר וחבר כנסת, שלא "עשה לביתו". יתר מכך, הוא גם לא חיפש פרוטקציה בבירוקרטיה הישראלית הנוראה.

המעשה, בקצרה, פשוט: חשקה נפשה של דורית שריד להרחיב את מרפסת ביתה בתל אביב. בעלה נזעק לעזרה והלך למחלקה המתאימה בעיריה. הוא לא אמר "אני, אני, אני" וגם סירב להיעזר בשירותיו הזריזים של מאכער. הוא פשוט מילא את הטפסים, עבר מפקיד לפקיד, צירף אישור לאישור ואחרי… שנה, קיבל את האישור המבוקש.

בעיני, זה איש ציבור שצריך להעתיק את הליכותיו ולא לנהוג כאותם ראשי ממשלה שניצלו את קשריהם ומעמדם הציבורי כדי להרוויח כסף. יהי זכרו ברוך.

 

אבירת השירות הרע

כתב אלמוני. מן הרשת

התקשורת שלי עם בזק לא כל כך צלחה ודריו, טכנאי המחשב שלי, המליץ להתקשר עם הוט, לקבל קו טלפון. נכון, זאת חברה ידועה לשמצה והיא נקנסה פעמיים בקנסות גבוהים על שירות לקוחות לקוי, אבל… אז התקשרתי והזמנתי טכנאי של הוט. כך למדתי בעצמי עד כמה השירות של החברה גרוע וראוי שהיא תיקנס בפעם השלישית. בשבוע שעבר הזמנתי טכנאי של הוט וקבעו לי תור ליום ראשון בין 10 ל-1 בצהריים. אחרי יומיים התקשרו לוודא, שאהיה בבית בשעות הנקובות. ביקשתי בקשה צנועה: תודיעו לי ביום ראשון בבוקר, אחרי שסידור העבודה לטכנאים כבר נעשה, אם אני בראשית הרשימה, באמצעה או בסופה. כך, אוכל לסדר לעצמי את היום בלי להיות במעצר. התשובה הפסקנית של המוקדנית הנחרצת: "אלה הנהלים!" כעסתי והסברתי, אבל נוכח הנציגה הלא סימפטית, לא היה לי סיכוי. גם את המנהל שלה סירבה להעלות על הקו. בקיצור, הישאר עם הטלפון ביד ואין לך עם מי לדבר. ביום ראשון בבוקר, התקשרתי להוט בנסיון לא אחרון לברר, אם אפשר, מתי בערך יבוא הטכנאי. "אעביר אותך לנציג", אמרה מוקדנית קצרת רוח. היא העבירה אותי לטלפון מנגן וכך נשארתי רבע שעה ויותר עד שעלה נציג על הקו. הפעם, הוא היה סימפטי ומבין לרוחי. "גם אני לא אוהב לחכות", אמר והסביר, שהוא מוכן לעשות מהלך מיוחד למעני ולהתקשר לקבלן העלום. אבל, לבקשתו של הנציג הסימפטי, הסכמתי שיתקשר אלי עוד נציג ואולי יברר מתי, לכל הרוחות, יגיע הטכנאי. הנציג התקשר ו…התחיל לשדל אותי לקבל מהוט  שירותים נוספים בתשלום. "לשלם לחברה שנותנת שירות כל כך רע?" – שאלתי רטורית. בינתיים, הנציג האחרון פשפש במחשבו ואמר ש…אני כלל לא רשום לשירות היום.
הייתי המום לשמע ההודעה. אז הנציג המשיך לפשפש ומצא, שכן, אני דווקא רשום להיום. מתי יבוא הטכנאי? את זה כבר לא יכול היה לברר. אחר כך המשיכו להתקשר אלי נציגים של הוט בנסיון למכור לי שירותים נוספים. חוצפה של חברה!
שר התקשורת (מי זה היום?) – חובתך להטיל קנס על חברת הוט עד שיעיפו את המנכ"ל. לא המוקדנים אשמים בתפקודה הרע  של החברה.

מה שערבי יודע ויהודים לא

אורה היא מורה בתיכון חיפאי. המקצוע שלה: תנ"ך ובין הנושאים שהיא מלמדת: חילול הפרי. היא מסבירה לתלמידיה את המצווה הנידחת הזאת (ויקרא י"ט, כ"ג-כ"ה) וכאשר בעלה, איש עסקים, קנה בית קטן בקריות, החליטה לקיים את המצווה גם בביתה הפרטי. הלכו וקנו שתילים לשתול בגינה וקבעו כי בשלוש השנים הראשונות אסור לאכול מהפירות הערלים. עד אז הפרי נופל על הקרקע ונשאר שם. בשנה הרביעית, אוספים את הפירות ומביאים לכהן בירושלים. "ובכך עשית חילול הפרי. הפכת אותו מקוֹדש לחול", היא הסבירה לי, ערל שכמותי.
המורה לתנ"ך הוסיפה: "כל תוכניות הלימודים משתנות חדשות לבקרים, אבל העניין הזה נשאר.
את חוק השמיטה של קרקעות ביטלו למרות שאת המצווה הזאת מקיימים ('מוכרים' את הקרקע לגוי). מאידך, השאירו בתוכנית הלימודים את השמיטה של כספים, דבר שאף פעם לא קיימו".
כל עץ שהגיע לארבע שנים, קטפו את הפירות ועלו לירושלים וערכו טקס ליד הכותל. "הרגשתי שאני מתחברת ישר לתנ"ך".
העץ הראשון בגינה, היה לימון. "קנינו ענף דק ועלוב והוא גדל לעץ שנתן פרי נהדר. שכנים וחברים, כולם שמו עליו עין וביקשו את הלימונים הנהדרים, ו"אני צרחתי עליהם שלא יגעו. אז אמרו לי: 'נגנוב לך בלילה'…
"בבוא המועד, הוצאתי את הילדים מהגן ונסענו לירושלים. ליד הכותל קראתי את המצווה, סחטתי פרי ושתינו מיץ חמוץ. אמרתי, שיש כל כך הרבה משוגעים בכותל, אז יש עוד משפחה שהשתגעה. מאז, לכל עץ שנטעתי, עשיתי 'תוכנית חומש'. רק בשנה החמישית אוכלים".
שנה אחת, קיימו בבית הספר שלה פרויקט לגמלאים, שילמדו יחד עם תלמידי התיכון. סבא ונכד.
הגיעו אנשים, שלא היתה להם הזדמנות ללמוד תנ"ך. למשל, רופאה בפנסיה. כאשר אורה לימדה את הכיתה המעורבת על חילול הפרי, אמרה לפתע הרופאה: "כשאני באתי לארץ, לפני הרבה שנים, אמרו לנו שאסור לגעת בפירות בשלוש שנים ראשונות, כי העץ עדיין צעיר והוא נותן את כל כוחותיו לפרי. אם קוטפים פירות, העץ נותן עוד פרי ונחלש. פשוט, צריך להניח לפירות הראשונים, כדי שהעץ יתחזק ובשנה הרביעית כבר אפשר לקטוף".
"שתינו הופתענו. אני הבאתי את הצד הדתי והיא את הצד החקלאי", אמרה אורה.
לפני חודשים ספורים, אחרי שהמשפחה התרחבה, עברו לבית אחר וסיפור הגינה חזר. הלכה אורה לשוטט בין משתלות וחיפשה עצים בני שלוש, שנותנים פרי. "תגידו את האמת, כי זה הולך לירושלים", אמרה ובכל משתלה הביטו בה בתמיהה ולא ידעו במה מדובר. אורה היתה לחוצה, כי השנה שנת שמיטה והיא – שאיננה דתיה – ביקשה להספיק לטעת לפני ראש השנה.
חיפשה חיפשה ומצאה משתלה, שבה גנן שמדבר עברית מעולה במבטא שורשי. לא עם חי"ת ועי"ן, אבל שפתו ברורה. "אני מדברת איתו על השמיטה והוא משיב בהלכות שמיטה, חבל על הזמן. ידע הכל. ואז אמרתי לו שחשוב לי, שהעצים יהיו בני שלוש בגלל מצוות חילול הפרי. להפתעתי הוא ידע את זה".
משהו במבטא שלו נשמע שהוא ירושלמי אסלי או שהוא ערבי. שאלתי מה שמו, והוא אמר: פאהד.
כשמכרנו את הבית הקודם, לאדם דתי הוא לא ידע על מה אני מדברת. עורך הדין שלנו,שהכין את חוזה המכירה , גם הוא לא ידע. פאהד, דווקא כן.

אומץ או טפשות

מתפרסם כאשר מנויים נוטשים

הופתעתי לראות במוסף גלריה של הארץ (28.9.201499) את הקריקטורה היומית מתוך דה מרקר. צריך העזה לפרסם קריקטורה כזאת בעתון, שמנויים רבים עוזבים אותו (כולל אני).

סקרים חסרי משקל – סקוטלנד כדוגמא

הבחירות בסקוטלנד בשאלה אם להיפרד מבריטניה הגדולה ולהישאר סקוטלנד הקטנה, הסתיימו בתוצאה ברורה. במשך ימים אחדים לפני הבחירות, עצרו כל אמצעי התקשורת בארץ את הנשימה, חדלו לרגע לפחוד מדאע"ש וכולם שידרו את תוצאות הסקרים, שהצביעו על שוויון. לפעמים דיווחו על יתרון קל לפורשים ולפעמים על יתרון זעום לנשארים. אחרי שפורסמו התוצאות – 55% מהסקוטים מתנגדים להתנתקות – יכולנו לחזור ולפחוד מדאע"ש. ישבתי עם חבר, כלכלן, ובעת הרמת כוסית קפה לקראת השנה החדשה, שאלתי אותו על הסקרים. האיש, שסטטיסטיקה היא מקצועו השני, זרק כל מיני מונחים מקצועיים, שחלפו לי ליד האוזן, והתמקד במונח אחד חשוב: טעות דגימה. לדוגמה, אם טעות הדגימה היא 4%± ותוצאות הסקר הן 50%-50%, יש אפשרות שהתוצאה תהיה 54% או 46%. אם המדגם בן 500 איש, כמקובל, טעות הדגימה היא אפילו 5%± והטעות עלולה להיות גדולה יותר. האמת, לא שאלתי אותו בגלל התעניינותי בסקוטלנד. בריטניה האנטישמית אינה עומדת בראש מעייני. אותי מעניינים הסקרים בישראל. אלה, שמעוררים את סקרנותנו בכל ימות השנה ובמיוחד ערב בחירות. העתונים והטלוויזיה מראים לנו מי עלה ומי ירד ואין לנו דרך לבדוק את זה, אלא בתוצאות הבחירות.

היזהרו ממני. אני סקוטי…

אז קבלתי ממנו הסבר, שטעות של חמישה אחוזים היא סבירה לחלוטין לסטטיסטיקאים. היא לא כל כך סבירה לציבור הרחב ולי. בהרצאה שנשא חתן פרס נובל, פרופ' ישראל אומן, במאי 2006 הוא גילה עוד טפח מתעשיית הסקרים והטפח הזה לא כל כך סימפטי.
פרופ' אומן כיהן בוועדה ממשלתית כלשהי והיו"ר החליט לערוך סקר דעת קהל. נערך מכרז בין מכוני סקרים וכמה סוקרים ידועים הופיעו בפני הוועדה ושאלו מהן התוצאות הרצויות, כדי שיכינו את שאלות הסקר בהתאם… אני מקווה שהמצב השתנה, אבל סקפטי למדי. הבחירות הפנימיות במפלגת העבודה נערכו לפני זמן לא רב ובעקבות הסקרים, הצוות של ח"כ שלי יחימוביץ חזה לה הצלחה. היו"רית הסתובבה מלאת בטחון עד שבוז'י הרצוג לקח ממנה את המפלגה. הדוגמא הקלאסית היא כמובן, הבחירות של שנת 1996: כל הסוקרים חזו ניצחון לשמעון פרס. תוצאת האמת הייתה ניצחון של בנימין נתניהו בהפרש זעום. זכורה לטוב הופעתו של חיים יבין במבט: "מהפך!" טעות הדגימה הייתה גורם מהותי ביום הכיפור של הסוקרים. מסקנה שלי – סקר לא שקר, אבל לא כל כך אמין. שיר לילדה בת ארבע הביאה ספר וביקשה שאמא תקרא לה שיר. האם: "בשורות ארוכות זה סיפור. שיר זה בשורות קצרות". הילדה פותחת את עמוד התוכן של הספר, "אמא, קראי לי את השיר הזה"…

גולן תקשורת: תשלום בעד כלום…

עמי גלעד ממודיעין בסך הכל רצה להחליף חברת סלולר. רפורמת כחלון, אתם יודעים. הוא בחר בחברת גולן טלקום, התקשר וביקש לקנות שלושה כרטיסי סים. הוא מסר את מספר כרטיס האשראי והובטח לו שיקבל את הכרטיסים בתוך עשרה ימים. פשוט.
הכרטיסים לא הגיעו ועמי גלעד התקשר, קצת כועס, למוקד של גולן תקשורת ואמר: "הסימים לא הגיעו. לא קבלתי מכם כלום ואני מבקש לבטל את העיסקה". פשוט.
טוב, זה בחברת גולן טלקום זה לא כל כך פשוט. אל הלקוח שלא הספיק להיות לקוח, הגיע חשבון והוא נדרש לשלם 142 ש"ח. גלעד לא השלים עם ההודעה ולא שש לשלם. הוא התקשר בטלפון וביקש לבטל את החיוב: "מדוע אתם דורשים כסף? לא קבלתי מכם כלום", אמר. "זה דמי טיפול", השיבה נציגת הטלפונים.

עמי גלעד: התעקש (ויקיפדיה, צילם אבישי טייכר)

האיש כעס ולא שילם. כעת חיכתה לו הפתעה בתיבת הדואר: מכתב ממשרד עורכי הדין שיפר, בן זימרה, שניידר ושות'. לא אצטט את הניסוח המשפטי המסורבל, אבל בסופו חשבון של 216 ש"ח. האין-חוב של 147 ש"ח צמח בעוד 69 ש"ח "הוצאות גביה". בהמשך יש איום, שאם לא ישלם ינקטו נגדו "כל האמצעים העומדים לרשותה למימוש זכויותיה"… אין צורך לצטט את המשך האיום כדי להבין שעמי גלעד העדיף לשלם לפני שהקנסות ימשיכו לרוץ. אבל הוא לא השלים עם התנהגותה של חברת הסלולר ופנה לתוכנית הטלוויזיה של אורלי וגיא בערוץ 10. צעד זה הועיל. אחרי ימים אחדים, התקשרו מחברת גולן תקשורת ו…החזירו את הכסף.
שמעתי את הסיפור ונדהמתי. במיוחד, כי אני לקוח מרוצה של גולן תקשורת. התקשרתי אל נציגי החברה כדי לקבל תגובה. "אתה לא צריך להתקשר אליהם", אמר לי עתונאי, קולגה לשעבר. "לא. אני חושב שצריך לברר ולקבל תגובה לפני שמפרסמים. גם בלוג צנוע הוא פרסום", אמרתי.
המוקדן בחברה, עידו, היה מנומס ונעים, הוא השאיר אותי על הקו 11 דקות כאשר התייעץ עם הממונה עליו. תשובה, כמובן לא היתה לו. "אנחנו לא יכולים למסור פרטים על לקוחות, אלא להם עצמם" – אמר לי.
הסברתי לו שלא מדובר בלקוח, כי עמי גלעד לא הספיק להיות לקוח, אלא בשאלה של מדיניות החברה. אבל נשארתי, כמובן, ללא תשובה. בכל זאת אציג את מספרו של עמי גלעד אצל גולן תקשורת, כדי להקל עליהם לחפש: 2194896.
אני מוכן לקבל הסבר ולפרסם אותו כאן.
אין להם מלה
בבית הקפה הסבו את תשומת לבי: "אנחנו יושבים כאן כשעתיים ובשולחן לידינו יושבים באותו זמן אם כבת שלושים וחמש ובנה כבן עשר. היא עסוקה בטבלט שלה והוא מפעיל את הסמרטפון. במשך השעתיים הללו לא החליפו מלה.

אקדמיה ללא מלים

בישיבתה של האקדמיה ללשון העברית ביום א' באדר ב' תשע"ד, 3 במארס 2014, הוחלט להחליף את המלה שיטיון במילה קִהָיוֹן. שם התואר הנגזר ממנה הוא קַהֲיוֹנִי (דמנטי). לי נדמה, שכבר אי אפשר לסלק את המלה אלצהיימר מן העברית. באותה ישיבה נבחרה המלה חוֹבְלָה במקום טראומה. אני, קבלתי הלם.
ואם קל הדבר בעיניכם, הנה עוד דוגמאות: אושרו מונחי שְׁקִיפַת פְּנים (אנדוסקופייה), ושקיפת המעי הגס (קולונוסקופייה). מצאו לי את הרופא שיקבע תור לשקיפת המעי הגס.
עוד אושרו המונחים יַצְגָן תמורת avatar, אֲפִיפוּת תמורת immersion, ולמושג teleportation (מעבר ממקום למקום בכוח המחשבה) נקבע שם הפעולה הִתְעַתְּקוּת ולצדו חודשה המילה תַּעֲתוּקָה לציון המערכת המאפשרת מעברים כאלה.

למי היא תגיד אבא?

אני רוצה לברך את האקדמיה על מלה שלא שונתה – טקט. בדיונים עלו כמה הצעות, ובהן עֲדָנוּת, מְעֻדָּנוּת, רַגְשׁוּת, רְסִינוּת. אני חושב שהאקדמיה גילתה רגישות חברתית (טקט) כאשר החליטה להשאיר מלה חביבה זו על כנה.
אז מה אני מציע לאקדמיה, שמפגיזה אותנו בחפיצים* שאין חפץ בהם?
חסרות לי מלים בשביל משפחות מודרניות. למשל, איך לקרוא לאבא ראשון ולאבא שני כששני ההורים גברים ואיך לקרוא לאמא ראשונה ואמא שניה כששתי ההורים נשים?
ומטריד אותי (מבחינה לשונית בלבד) האם יש "ילד בלתי חוקי" להורים שאינם נשואים? והאם "ממזר" יקורא לתינוק של אשה נשואה, שנולד מגבר שאינו בעלה? ומה שם יכונה מישהו, שרק בבגרותו גילה את אביו הנעלם או צאצא שאביו העדיף להסתירו הרבה שנים?
וכשזוג אינו נשוי האם די במונח "ידועים בציבור"?
אני לא הראשון. הגששים השמיעו את המערכון הנהדר של יוסי בנאי, גרשון גרושובסקי.
האם כבר המציאו מונח עברי ל"פחחח", שמתרוצץ באינטרנט? לדעתי, על המלה מרשתתת, שחידשה האקדמיה, אפשר להגיד פחחח…
מקור חשוב לשפה המדוברת הוא צה"ל שמנפיק מלים מוזרות אבל קליטות. ואולי ראוי לאקדמיה
שיצטרפו אליה פרסומאים ועתונאים ואנשים צעירים, שאוזניהם כרויות ושפתם, שפת הרחוב ההולכת ומשתלטת.
נ. ב. הדברים נכתבים בפוסט בבלוג שלי. אני רוצה לדבר עברית יש לכם מלים בשביל פוסט ובלוג?
*חפיץ = גאדג'ט
זמרת סמים
בעקבות סיפור הסמים של המפורסתמים – קרן מור ויהודה לוי נקראים לחקירה במשטרה – שמעתי על אירוע ישן מן העתון, שהיה הנפוץ ביותר במדינה. ישבתי על כוס קפה עם ישראל רוזנבלט, בוגר אותו עתון, והוא סיפר על פרשה שהיתה אי אז בעבר הרחוק. זמרת צעירה, הכוכבת של אותה תקופה, נתפסה כשבביתה חשיש. המשטרה עצרה אותה לחקירה וכתב חרוץ הביא את הסיפור למערכת.
"חשבתי, שפרסום הידיעה עלול לפגוע בזמרת פגיעה קשה מאד. חשבתי, שזה עניין אישי שלה וסגרתי את הסיפור" – גילה לי ישראל, שהיה בכיר במערכת. היום, התקשורת נוהגת אחרת וטוקבקיסטים טפשים מהללים את מעשני הסמים. "רק סמים קלים", הם כותבים, המתלהמים.
"אותה זמרת", המשיך ידידי, "נפלה אחר כך לסמים קשים וגמילתה היתה כרוכה במאמץ גדול ובסבל אישי רב. אני לא מצטער שסגרתי את הסיפור".
ערב פסח, יש בכך תשובה לשאלה "מה נשתנה בתקשורת"…

עדות מקומית – אמת עצובה

"עדות מקומית", התערוכה הנהדרת לצילומי עיתונות בישראל, חוגגת עשור והיא מוצגת במוזיאון ארץ ישראל יחד עם תערוכת הצילום העולמית החשובה, World press photo. תערוכה שמראה לנו את העולם שנעלם מעינינו.
הצילום הראשון, אשר לוכד את עינו של כל הנכנס לתערוכה, הוא תמונת ענק של הלוויה בעזה. המתאבלים הנסערים מוליכים שתי ילדות בנות שנתיים וארבע, שנהרגו בעת מבצע של צה"ל. תמונה עוצמתית, שצילם פול הנסן משוודיה. האזור שלנו מוצג גם על ידי האירועים בסוריה. במקום הראשון ב"סיפורי חדשות כלליות" זכה צילומה של משפחה בורחת בין גדרות תיל בסוריה. הדמויות של אב ואם וילדיהם מטושטשות למדי, אך נראית היטב האימה על פניהם. קלט את תמצית האסון הסורי הצלם אליסיו רומנדי מאיטליה. בתמונה אחרת מסוריה, ילד כבן שנתיים, פצוע ושטוף דם, ממתין לטיפול רפואי. צילם סבסטיאנו אמדה מארצות הברית.
גם הצלם רודריגו אבד מארגנטינה היה בשכנתנו המוכה. הוא צילם תמונה מרשימה של אשה, עאידה – ראשה חבוש ומבעד לתחבושת נראים פצעיה הקשים, והיא מבכה את בעלה וילדיה שנהרגו בהפצצת הצבא הסורי בעיירה אידליב.
לעומתם, אוריאל סיני, צלם גטי אימג'ס, מציג את ההומניות הישראלית: סידרת תמונות של ילדים ואזרחים פצועים מסוריה במיטות בית החולים זיו בצפת, לשם הובאו באמצעות צה"ל. עד צילום הסידרה טופלו למעלה ממאה אזרחים סורים שנפגעו על ידי הצבא של מדינתם. עם כתיבת הדברים, למדתי שכבר הגיעו ארבע מאות פצועים ותם התקציב של משרד הבריאות לטפל בהם. זאת תמונה עצובה מאד של מדינת ישראל.
ועוד אחת – פליקס לופה צילם בתמונת אפור-לבן שני חסרי בית קשישים, נשענים על מקל ועומדים לפני מכונית נטושה. היא היתה ביתם בתל אביב עד שסולקו ממנה.
המשך הסיור מגלה שלא רק התמונה הראשונה בתערוכה צולמה בעזה. הרצועה זוכה לייצוג מאד בוטה בתמונתו של עאדל האנה מן הרשות הפלשתינית: גופה נגררת על הכביש בכבל משתלשל ממכונית והמונים הולכים ונוסעים ומסתכלים במראה. האיש שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל נורה ונהרג ואחרי הגופה. צדק נוסח שכנינו.
התערוכה מצטיינת בתמונות מעולות, בעיקר כאלה שמספרות סיפורים אנושיים: אלפים חסרי בית ביפן אחרי הצונאמי, או הברזילאים תושבי הפאבלות בריו דה ז'נרו. לעומתם תמונה אופטימית מניירובי – אשה יושבת על ערימות אשפה במזבלה וקוראת ספר. "אני נחה בהפסקות של איסוף האשפה", הסבירה לצלם. או בהודו: בית ספר מתחת לגשר. הצלם מספר על גבר בן ארבעים שפתח בית ספר לילדים חסרי כל השכלה. כל יום הוא עוזב את חנותו לשעתיים ויוצא ללמד ילדים ולהכין אותם לקראת בית ספר ממשלתי. האיש, שבילדותו לא יכול ללמוד מטעמים כלכליים, משתדל לעזור לילדים חסרי כל.
ומנגד, מוצגת תמונת חדר אוכל של עמותה חברתית ובו גבר דל בשר וצמוק לחיים מתפלל לפני שיתחיל לאכול מקערה. חדר האוכל נמצא בעיר יאנגסטאון אוהיו, אחת הערים העניות ביותר בין הערים הגדולות בארצות הברית. לידיעת המתגעגעים לסיר הבשר האמריקני.
חלק ניכר מהתמונות אינן פשוטות למראה. מאירן התקבלה סידרת תמונות של אם ובתה, שפניהן מושחתות. ההסבר: האשה הודיעה לבעלה שבכוונתה לעזוב אותו. בתגובה, בשעת לילה הוא שפך חומצה על פניהן של אשתו ובתם.
אם בעבר אמרו, שטובה תמונה מאלף מלים ושופטי בית המשפט קבעו בפסקי דין שצילום זאת ההוכחה המוחלטת, הרי היום אנחנו מוצפים בפרי הפוטושופ הממוחשב כך שיותר תמונות בלוף ממלאות את הדוא"ל מאשר תמונות אמיתיות. בתערוכה זאת, למיטב נסיוני ושיפוטי – אין פוטושופ. כאן, עדיין, רואים את האמת בתמונה.
לתערוכה הישראלית, "עדות מקומית" הוגשו השנה כ-7500 צילומים של 300 צלמים. בתערוכה כ-170 צילומים נבחרים. בנוסף, מוצגות עבודות וידאו מרשימות. בשותפת הבכירה, "World Press Photo", כ-160 צילומים של 54 צלמים מ-33 מדינות, שנבחרו מבין למעלה מ-100 אלף צילומים. זו תערוכת צילומי העיתונות העולמית החשובה והגדולה ביותר מסוגה והיא נודדת בין כמאה ערים בעולם. אוצרת תערוכת "עדות מקומית" 2013 מורן שוב.
תאריך סגירה: 18 ינואר 2014, מוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב.
מן התערוכה: המתפללות בכותל – תמונת רבת הבעה. צילמה מרים אלסטר / פלאש 90 /
caption]

חשיבותה של השכלה
שמעתי בבית קפה: "גם אדם עם שני דוקטורטים יכול להיות טיפש".

למה הם מטושטשים?

ראיתי את העמוד האחרון של ידיעות אחרונות וצחקתי.
תחת הכותרת "ווינרים כחול לבן" הופיעה תמונה גדולה של שלושה מאבטחים משגרירות ישראל בוושינגטון ו…פניהם מטושטשים.
מוזר, הם לא קטינים שצריך לטשטש את תמונתם כדי להגן עליהם (לעתים קרובות בסימן שאלה). הם גם לא נאשמים שבית המשפט אסר את פרסום שמותיהם. הם גם לא הסתתרו מן המצלמות. להיפך!
אז למה הם מטושטשים? כי בתקשורת היום יש עורכים מטושטשים.
בוודאי יסבירו, שצריך להסתיר את פניהם של המאבטחים, כי הם אמונים על הבטחון של השגרירות וחס וחלילה שהאוייב לא יוכל לזהותם. נו, באמת…

נזכרתי בשאלה, שנשאלתי על ידי קוראת מעריב לפני שנים רבות, כשערכתי את מדור המכתבים למערכת. מישהו במרכזיה חשב, שעורך מדור המכתבים עונה גם למכתבים שבע"פ. התלוננה הקוראת הנוקדנית: למה פורסמה בעתון ידיעה בעלת נופך בטחוני? הסתכלתי וראיתי שזאת ידיעה שהועברה על ידי סוכנות חדשות זרה. אפילו לא "ידיעה ממקורות זרים", כנהוג במקומותינו.
הסברתי לקוראת המודאגת, שהצנזורה אוסרת פרסום ידיעות שיש להן משמעות לאוייב. במקרה זה, אמרתי, הידיעה פורסמה בכל העולם. כלומר כל אוייבינו יכולים לקרוא/לשמוע/לראות את הידיעה. האם צריך למנוע את המידע רק מאזרחי ישראל?
הנימוק שלי לא שכנע אותה גם כשחזרתי עליו פעם אחר פעם, בתשובה לשאלותיה החוזרות ונשנות.
ראיתי עכשיו את התמונה המטושטשת בידיעות אחרונות וחייכתי: תחרות הטריאתלון היתה בארצות הברית, בהשתתפות קבוצות שונות ומגוונות. אולי איזה "אוייב" עמד עם הסמרטפון וצילם? ואם הפסיד את ההזדמנות הזאת, יכול היה ה"אוייב" לראות את השלושה על הפודיום, מניפים את הגביעים. אבל יכול ה"אוייב" לשבת בביתו בקאהיר, דמשק, או טהרן ולקבל את התמונה מסוכנות החדשות (ידיעות אחרונות לא ציין את שם הצלם). התמונות המקוריות אינן מצונזרות והזוכים מופיעים בהן במלוא הדר חיוכיהם.
אבל ידיעות אחרונות לא לבד. התקשורת כולה ממהרת לטשטש פנים, אם צריך ואם לא צריך. כל ילד שמשתעשע עם הוריו בבריכה או בגן משחקים עלול למצוא את עצמו מטושטש. אין שום עבירה, אין שום קלון, אין שום פגיעה, אין זיהוי פנים. למה? ככה!
בעבר, אותו עבר רחוק שאני כותב עליו, נלחמו מערכות העתונים נגד כל צנזורה, נגד צווי איסור פרסום של בתי משפט (ואלה היו מעטים) ונגד כל דרישה לטשטש פנים. מאז עברו שנים רבות והעתונאים דאז יצאו לפנסיה.