ביבי ועתונאים – דברים בשם אומרם

אי אפשר לכתוב על פרשיות ביבי ודעתו על העתונאים בלי להתחיל בדברים שאמר ראש הממשלה ופורסמו ב-ynet על ידי רן בוקר לפני חודש וחצי בלבד (21.12.17):
"אני הולך לעשות לכם ספוילר. בעוד שבועות בודדים יישבו באולפני הטלוויזיה כתבים ופרשנים, והם יפתחו את מהדורת החדשות בכותרות מפוצצות: 'המלצות חמורות ביותר, יש לומר חמורות מאוד, רוצה לומר, מן החמורות שידעה המדינה'", אמר נתניהו והעביר את האצבעות על הגבות תוך שהוא צוחק (בחיקוי של כתב ערוץ 2 משה נוסבאום. בהמשך דבריי אביא את התנצלותו של ראש הממשלה בפני הכתב).
בנימין נתניהו חושב שהעתונות רודפת אותו ואת משפחתו. חשובים דבריו במועדים השונים.

מני נפתלי: המתמיד (תמונת השער של ליברל)

הנה מה שכתב יקי אדמקר ב וואלה ניוז ב-13.8.2017. "חלק גדול מנאומו בעצרת התמיכה בגני התערוכה בתל-אביב, הקדיש ראש הממשלה לעיתונאים. הוא האשים אותם ב'מסע ציד אובססיבי' וטען ש"השמאל והתקשורת מנסים לבצע הפיכה"…  יממה לאחר מכן שיתף נתניהו בפייסבוק על אמנון אברמוביץ', פרשן חדשות 2 , וכתב: "תחשבו פעמיים לפני שאתם שומעים עוד פרשנות של הפייק ניוז".
במגזין העין השביעית פרסם עוזי בנזימן ב-4.2.2017: "על-פי תפיסה זו, התקשורת היא… עדר כנוע של עיתונאים שכירים ונמוכי רוח שניתן לטפלל אותם כאוות לבו של המו"ל.
התגובה המפורסמת ביותר של נתניהו היא, כנראה, הדברים שכתב על תוכנית עובדה ששודרה בראשית נובמבר :2016 עורכת התוכנית, אילנה דיין, קראה את התגובה במלואה (697 מלים, שלא נפרסם כאן במלואן). אצטט חלק מדברי ראש הממשלה בעקבות התחקיר, שבו נחשפה התלות שלו ברעייתו, המעורבות שלה במינויים, הניסיון שלה לקחת חלק בדיונים רגישים – וגם שיחות נזיפה ואיומים למי שאינו מפאר ומרומם אותה.
נתניהו התחיל את תגובתו במלים "מעניין אם אילנה דיין, שמתיימרת להיות אבירת חופש הביטוי, תביא את תגובתנו במלואה, ללא צנזורה". כן, היא קראה את התגובה במלואה.
…"אילנה דיין היא בין המובילים של העליהום המתוזמר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנועד להפיל את ממשלת הימין ולהביא להקמתה של ממשלת שמאל.
"התכנית שלה הערב אינה אלא תשדיר תעמולה פוליטי נגד ראש הממשלה ורעייתו, שכולו מיחזור של רכילות מסולפת ושקרים מרושעים… איצטלת ה'עיתונאית' של דיין היא בעיקר מסווה לתעמולה פוליטית".
החוקר הראשי, שמחפש מידע על ראש הממשלה, הוא, כמובן כתב ערוץ 10 ועורך המקור, רביב דרוקר. בדה מרקר מיום  28.11.2016 פרסם רביב  דרוקר     פרטים חדשים על הקירבה שבין המיליארדר האוסטרלי, ג'יימס פאקר, לראש הממשלה בנימין נתניהו ולבני משפחתו.
כתב העתון, שהוא מבקר קשוח של ראש הממשלה: "דרוקר חשף, בין השאר, כי יאיר נתניהו טס לניו יורק והתאכסן במלון יוקרה בגריניץ' וילג', שבו שוכר פאקר כמה חדרים המחוברים זה לזה. לחופשות נוספות יצא נתניהו הבן על חשבונו של פאקר ואף הוטס במטוס הפרטי של המיליארדר"…
בהמשך נאמר: "בנימין נתניהו שוב תוקף את התקשורת. בעמוד הפייסבוק שלו פירסם נתניהו תגובה מלאה ובוטה נגד דרוקר: "ברכות לרגל הצטרפותו של רביב דרוקר לצוות התוכנית של גיא פינס. לאחר שלא מצא כלום במצולות הצוללות, דרוקר עבר להמצאה בדיונית חדשה וחובקת עולם. החיפוש הנואש של דרוקר אחר קונספירציות כבר מביך את כולם חוץ מאת שולחיו מ"הקרן החדשה לישראל".
אי אפשר לסיים סקירה קצרה זו בלי להתייחס לחיקויו של משה נוסבאום על ידי בנימין נתניה. ב- YNET כתב רן בוקר ב-21.12.2017 מפי משה נוסבאום, כי נתניהו התקשר להתנצל על החיקוי. הוא סיפר כי קיבל טלפון מראש הממשלה. "הוא אמר שלא התכוון לפגוע בי והתנצל".
באותו נאום לפני חברי הליכוד תקף נתניהו את המשטרה ואת ההמלצות שצפויות להיות מוגשות בקרוב בנוגע לחקירותיו.
אמש פרסמה המשטרה את המלצותיה. ראוי לקרוא את דברי ראש הממשלה, שנאמרו בהזדמנויות שונות בעבר, לאור ההמלצות.
סקירה על יחסי נתניהו והתקשורת בגלובס ב-14.2.2018:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001223832

העיתון שלא היסס להילחם על האמת

את הסרט "העיתון" של סטיבן ספילברג, ראיתי רק בשבוע שעבר. יצאתי ממנו המום, כי בעיני הוא סרט אקטואלי ביותר לנעשה בישראל. זה סרט חובה לכל עתונאי ולכל מי שהאמת הפוליטית מעניינת אותו. נכון, הוא עוסק בשלטון האמריקני ובנסיבות פוליטיות של מלחמת וייטנאם, שהיתה לפני כחמישים שנה, אבל הוא אקטואלי וחשוב ועשוי לעניין גם צופים, שאין להם כל קשר לתקשורת.

בקומה השניה של בית סוקולוב נמצא פסל עשוי נייר של אדם קורא עתון. זכר לימים, שעתונים היו מקור האינפורמציה העיקרי של הציבור.

העובדות, שאנחנו נוטים לשכוח עם חלוף הזמן, הן שד"ר דניאל אלסברג, עתונאי וחוקר של נסיבות הממשל, הדליף את מסמכי הפנטגון, שבהן נתגלו שקריהם של נשיאי ארצות הברית אחדים בעניין ניהול המלחמה בווייטנאם. הם שיקרו לציבור, הם שיקרו לסנאט ופעלו בניגוד לחוק. אלסברג, שעבד במכון ראנד בוואשינגטון לחקר הפוליטיקה, הצליח להוציא כרכים של מסמכים, צילם אותם והעביר לידי העתונאי נייל שיהאן בניו יורק טיימס. כאשר הנשיא ריצ'רד ניקסון, עויין התקשורת, דאג להוציא צו משפטי נגד פרסום המסמכים, הדליף אלסברג את המסמכים לכתב של וושינגטון פוסט, עתון שהיה בעמדת נחיתות כלפי הניו יורק טיימס.
הסרט נסב על התלבטויותיהם של המו"לית קתרין גראהם (מריל סטריפ) ושל העורך בן בראדלי (טום הנקס), אם להפר את צו בית המשפט ולפרסם את המסמכים. הם פרסמו אותם וגרמו לאחד ההישגים העיתונאים הגדולים והחשובים בכל הזמנים. לא רק הישג עתונאי היה כאן, אלא פעולה דרמטית של הצהרת אמת. כאן גילו המו"לית והעתונאים את תפקידה החשוב כל כך של התקשורת. בסרט משקף ספילברג את ההבחנה, שתפקיד העתונות לגלות לציבור את האמת.
הנשיא ריצ'רד ניקסון ראה בחלקים גדולים בתקשורת האמריקאית אויבים פוליטיים, שרצוי וראוי להשתיק אותם. אם נזכור, שדונאלד טראמפ כיום מציג את התקשורת כאויבו, תוך דריסת כל אמת – נראה מיד את הדמיון. אך לא רק בארצות הברית התקשורת היא "אויב". גם בישראל חוגים רבי השפעה מעדיפים את המלה "תשקורת" כדי להציג את אי-האמת דווקא אצל העתונאים שמחפשים את האמת.
המילה תשקורת היא מונח בעל משמעות שלילית, שנולד בחוגי הימין והדתיים בישראל, ומביע, לדעת המשתמשים בו, את חוסר האובייקטיביות בתקשורת הישראלית. דווקא לעתונאים, שעוסקים בהצגת האמת, יש חשיבות בסרט זה המציג את המעשה הדגול של עורכי הלוס אנג'לס טיימס, שלא היססו להפר צו של בית משפט, כדי להביא את האמת לידיעת הציבור.
השורה התחתונה בסרט היא, שהוושינגטון פוסט הוא העתון שחשף את פרשת ווטרגייט. את זה, בוודאי איש אינו שוכח.

חזקת החפות
לאיש ציבור אין חזקת חפות. עליו להסביר את מעשיו – ולא, להרחיק עצמו מהציבור.

עדות מקומית 2017 – הזדמנות אחרונה

תערוכת הצילומים השנתית ה-17, עדות מקומית, מתקיימת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א) והיא מעניינת יותר מאשר זו של השנה שעברה. נותר רק זמן קצר שבו אפשר עדיין לראות את התערוכה שפתוחה רק עד ה-20 בחודש. כלומר, עוד עשרה ימים.
משה רונן מאיגוד העיתונאים ערך במקום סיור עם אוצרת התערוכה, ורדי כהנא, וניתנה הזדמנות לראות קצת יותר ממה שהצלחנו לראות כשהיינו בביקור קודם, ללא הסברים בעל פה. בכל זאת כדאי לבקר בתערוכה ולראותן.
אוֹצר התערוכה המקורי היה פרופ' מיכה קירשנר, צלם אמן, שנפטר באחרונה. כהנא, שהייתה אסיסטנטית שלו ותלמידתו, אצרה את התערוכה השנה, בפעם השלישית.

מקום ראשון: נעם מוסקוביץ, הפריצה לבית הכנסת בעמונה

באולם הראשון, בקומת הקרקע, תלויות 20 תמונות של קירשנר, כמחווה לו ועוד תמונות שער וצילומים ממגזין מוניטין, שהוא היה צלמו הראשון. אדם ברוך היה עורך המגזין ופתח את הדרך לצילום הדעתני של קירשנר – האמן מוסיף לתמונת המצולם עוד אמירה והופך אותה למעניינת הרבה יותר. מעניין מאד לראות את התמונות האלה, שבהן מובעות דעתו האישית של האמן-המצלם והנסיבות הייחודיות של כל מצולם – איש ציבור או אדם פרטי. מיוחד ושווה ביקור.
בתערוכה משתתפים צלמים מקצועיים או חובבים רציניים, שהשתתפו כבר בתערוכות אחרות. התקיימו שלושה חודשי שיפוט על ידי תשעה השופטים, אנשי מקצוע, שבחנו אלפי צילומים, מבלי לדעת מי צילם מה. לעתים, מגיעים שני צילומים מאותו אירוע באותו אתר. שינויים קלים של זווית הראיה עושה את כול ההבדל.
"כל צילום, ובמיוחד צילום עיתונאי, הוא אלמנט של מזל", אומר צלם העיתונות עתיר הניסיון, זיו קורן. הוא מספר, שתמונת הסלפי המפורסמת שצילם, של ח"כ אורן חזן עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, נעשתה אולי באקראי. זיו, שהיה בנמל התעופה בעת קבלת הפנים, לא ראה משהו מיוחד בתמונה הזאת. הוא שלח את התמונות ומיהר לנסוע לאירועים אחרים. רק אחרי שהתמונה זכתה לפרסום העולמי, הבין את גודל האירוע.
לקורן יש בתערוכה סידרת תמונות מרשימה של פריצה דרמטית של אנשי הימ"ר לביתו של חשוד כמחבל, המגוללת את השתלשלות האירועים: מחדירת השוטרים ועד למעצר האיש, כאשר אשתו צופה במחזה. סידרה יוצאת מן הכלל.
לשאלותינו הבהיר הצלם, שמצלם כבר כעשר שנים את פעולותיו של הימ"ר, ש"הפריצה לבית נעשית תמיד בצורה מכובדת ובמטרה לשמור על האסטתיקה. לפעמים, אפילו מוציאים את הילדים החוצה מן הדירה. האירוע עצמו עשוי להימשך שלוש דקות בלבד ואני רוצה להנציח אותן ולצלם את הדבר האמיתי," הוא אמר.
כהנא הציגה את צילום השנה, שמייצג את התערוכה: פריצה לבית כנסת בעמונה. התמונה, שנבחרה על ידי חבר השופטים, מציגה לא רק צילום, אלא גם אמירה. "תנועת ההתנחלות (שני מתנחלים) מול המדינה (שני אנשי ביטחון). שני הצדדים גייסו את הציבור (והצלמים) לצידם", היא הסבירה.
ליד התמונה והסידרה שמלווה את פינוי עמונה רואים, שהפינוי נעשה תוך משא ומתן טעון וממושך בין השוטרים, שלא נשאו נשק, לבין המתנחלים המתנגדים.
עשרה ימים לפני כן, התקיים הפינוי של כפר הבדווים אום חיראן. כאן לא הורשו צלמים להיכנס. האזור כולו נסגר ולא התקיים כל משא ומתן לפני שבאו השוטרים לפנותם באמצע הלילה. עשרות מכוניות עם שוטרים לבושי חגור ומצוידים במגנים ובכלי נשק. כאן היו שני הרוגים. היו צלמים, שהגיעו למקום לפני פריצת המשטרה, והם תיעדו את הנעשה. שתי הסדרות נמצאות בתערוכה זו ליד זו. מעניין להשוות את שני הפינויים. התמונות מדברות בעד עצמן.
ויש עוד הרבה תצלומים, שקצרה היריעה מלסקר אותם.

סיפורו של טיפ
ישראלי  ביקר ביפן וביקש לתת טיפ למלצר בבית המלון.
נער המזוודות: "אסור לנו לקבל טיפ".
התייר: "אבל אין כאן אף אחד. איש אינו רואה".
נער המזוודות: "כן, אבל אני פה".

כל השעונים מראים אותה שעה

כבר מזמן נאמר שכל השעונים מראים אותה שעה ושעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום. אני קבלתי את השעון הראשון שלי מהוריי כשהייתי בן 12. זה היה לפני המקובל – לתת שעון לבר מצווה.

כמה שווה שעון פשוט, שבא בירושה?

אין לי ספק, שהיה זה שעון פשוט והוא עשה את מלאכתו – הראה את השעה ואני הייתי מאושר. היום השעונים מראים גם את התאריך (הפשוטים) ואילו המהודרים הם ממש עותק של המחשב ומחוברים אליו.
רק לדוגמא, בגלובס 10/03/2011 פורסם כי שר הבטחון, אהוד ברק, מתהדר בשעון מתוצרת פאטק פיליפ, שוויץ, שמחירו 142 אלף ש"ח.
אבל הסיפור שלי לא מתייחס לשעוני היוקרה, אלא דווקא לשעון פשוט. למכר שלי, איש צעיר כבן 35 נפטר הסב. האיש העריץ מאד את סבו וכאשר נפטר, החליטה הסבתא לתת לו במתנה את השעון. הסב, שהיה איש אשכולות וגם עתיר נכסים, החזיק שעון יד פשוט. כזה שאפשר להשיגו בחנות בתל אביב בכמה מאות שקלים. הסב, שידע מה ערכו של כסף, קנה את שעונו בחו"ל, בטיול, במחיר עוד יותר נמוך.
ידידי לא היסס וקיבל בשמחה את המתנה. הוא הסיר מידו את השעון שליווה אותו באחרונה וענד את השעון החדש. השעון שהסיר עלה לו כ-14 אלף שקל.
העתונאי שפוטר
שלושה עתונאים פוטרו מעיתונה של משפחת נתניהו – העורך, עמוס רגב, הפרשן דן מרגלית והתחקירן מוטי גילת.
העורך החדש, בועז ביסמוט, הסביר את הפיטורים בצמצומים כלכליים. כאילו המיליארדר שלדון אדלסון ומרים רעייתו, חוסכים בכסף כאשר שופכים אותו על העיתון.
דן מרגלית רץ מאתר חדשות אחד לשני וצעק את זעקת הנגזל: הוא נלחם על חופש העתונות. הטענה התברר כלא כל כך רצינית, כאשר העתונאי העשיר הזה נקלט מיד בהארץ.
מוטי גילת, לעומת זאת, התראיין מעט, אבל סיפר כי היה מוכן להוריד 60% משכרו בעתון, כי חשוב לו לפרסם את התחקירים וחשוב שהם יגיעו לקהל נוסף של קוראים. כשלא נענה להצעתו הנדיבה, הסכים להפחית 70% משכרו כדי להמשיך לעבוד. ההצעה, כמובן, לא התקבלה.
דיברתי עם מוטי גילת (בעבר, היינו יחד חברים בוועד אגודת העתונאים) והוא הסביר: יש לי פנסיה ואני בטוח שאמצא מקום בתקשורת. אינני חושש.
אני מעריך מאד את גילת, שהוא אחד התחקירנים הבודדים החשובים היום בתקשורת. מעשהו ראוי לכל הערכה.
העיקר הבריאות
רופא בעל חוש הומור לחולה מתלונן: אתה מוכרז בריא!
 

המחלה של האינטרנט והתרופה המיותרת

בין מעלותיו של הנשיא דונאלד טראמפ, שהוא העלה לדרגת-על את השקרים (Fake News) ולמרבית הפלא, יש המאמינים לו. אבל זה לא בדיוק הנושא שלי. אני עוסק הפעם בשקרים "קטנים", לא נשיאותיים, הנפוצים ברשת האינטרנט. אינני יודע מדוע, אבל נראה לי שאנשים מאמינים לסיפורים ברשת יותר משהם מאמינים לתקשורת הממוסדת, למרות שסיפורי הרשת חלקם סתם בדיות וחלקם סיפורים שמפיצים משרדים של יחסי ציבור בשירותו של מי שמשלם.

נשיא ארצות הברית: אומר (גם) אמת

לאנשים קשה לקבל, שפרסום או שידור ממוסדים עוברים עבודה של כתב מקצועי, עורך מקצועי וגם עורכים בכירים שמנסים לנפות את האמת. הנה, בערוץ 2 שודרה בסוף השבוע כתבה לא מדוייקת על "מסיבת רווקים" ברומניה, והכתב הושעה והעורך יצא לחופשה. אבל בציבור יש תחושה שסיפורים "מעניינים" הינם גם אמיתיים. אז זה לא כך.
הנה מקרה אמיתי שקרה לי. טעיתי. לא בדקתי. כך כתבתי במייל שלי: "קבלתי את הפניה הזאת מאדם, שאני עומד איתו בקשר במשך שנים. אני מאמין שהפניה רצינית ולכן אני מעביר אותה. רצוי להעביר את הפניה לאחרים, שמא יש להם תרופה כזאת".​
באותה פניה כתבה אשה שהיא נזקקת לתרופה ושאלה למי יש תרופה כזאת מיותרת. בעבר היה לי מקרה דומה ונשארתי עם תרופה מצילת חיים, שלא היה צורך בה. תרמתי אותה ברצון. לפיכך, מיהרתי ושלחתי את ההודעה לחבריי במייל. במייל חוזר קבלתי את ההערה הבאה: "תודה על החשיבה הברוכה והחיובית  ועל עשיית צעד אמיתי בעניין… אבל בדיקה של 5 שניות העלתה שהמכתב ישן ולא ברור למה המשיך להסתובב. אין צורך בתרופה או בהעברת המכתב".
כעבור עוד יומיים קבלתי מייל מהכותב המקורי שלי והוא אומר: "לפני ששלחתי לכם את הידיעה על חיפוש התרופה, לא בדקתי אותה. היא איננה רלבנטית יותר!!! מצטער מאד!!!"
לעתים, אני בודק מסרים שאינם נראים לי מהימנים. לא פעם עצרתי כאלה לאחר שבדקתי את מקורם. היו גם מקרים שחברים התקשרו באינטרנט לברר אם הודעה מסויימת אמיתית. הם ידעו שאני משתדל לבדוק את המידע. בסיפור על התרופה המבוקשת – נכשלתי. שוב נמצאתי למד שרשת האינטרנט היא מקום להפצת (גם) שקרים.
מי שטורח ועושה מעשה רב חשיבות הוא חנן כהן שבודק מידע ישראלי באינטרנט ובאתר שלו  יש מידע רב מאד על הטעיות רשת.

מלחמה?
מג"ד אמר לחייל מילואים בחי"ר, לא בכיר, שתהיה מלחמה במאי-יוני. האם היה לו על מה לסמוך?

גיליתי את זהותו של המדליף

יהורם גאון עומד להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב. אני מאד מעריך אותו כזמר וכאמן ושמעתי בהתפעלות את הנחייתו והשתתפותו בפסטיבל עין גב לפני כשבועיים.
ההדלקה המתוכננת, הזכירה לי אירוע שקרה לי לפני שנים רבות בקשר לעיקרון החשוב מאד – של זכות הציבור לדעת.
תחילתו של הסיפור כשיהורם גאון התגרש מאשתו, אורנה, אחרי שבע שנות נישואין. האירוע הגיע לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבו הייתי כתב עתי"ם. איך שהוא, פורסם בכל יום ראשון דיווח בעיתון על המשפט הזה. נראה היה לי שהבעל המתגרש לא רצה בפרסום הזה, אבל זה המשיך בכל שבוע והציבור, הכמֵהַ לרכילות, קרא בשקיקה.
כעבור זמן לא רב הגעתי למעריב, כעורך צעיר. יום אחד, אחרי הפרסום פגשתי בעיתון כתבת, שהיתה בקשרים טובים עם משפחת גאון. ניגשתי אליה ואמרתי קצרות: "בעתונות מתפרסמים דיווחים על המשפט ויהורם בוודאי לא מרוצה מזה. אספר לך מי המדליף", ונקבתי בשמו. מאז אותו מפגש לא הופיעו עוד דיווחי המשפט בעתונות.
שנים ספורות לאחר מכן, שמעתי בקול ישראל את תוכניתו השבועית של גאון שעסקה בשירים וסיפורים ובה הוא מתח ביקורת קשה על התקשורת ובעיקר על העיקרון המוזר הזה של "זכות הציבור לדעת". אותי, כעתונאי זה קומם, שכן זכות הציבור לדעת היא זכות יסודית בדמוקרטיה והיא חשובה ביותר בבסיס של תקשורת חופשית.
השגתי את כתובתו של האיש, שהיה אז סגן ראש עיריית ירושלים, ושלחתי לו מכתב מפורט על עלילותיי ועל הפסקת הפרסום הפוגעני. הסברתי באותו מכתב שהציבור, באותו מקרה, היה יהורם גאון עצמו וחשבתי שזכותו לדעת מי מגלה את צפונותיו.
קבלתי ממנו מכתב תודה ולא ידעתי עד כמה פגע בו הפרסום בעיתון. רק עכשיו מצאתי שהוא אמר בראיון בידיעות אחרונות: "החטטנות התקשורתית… השאירה צלקות קשות. 'לא חזיתי שזה מה שיקרה. זו היתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם זה שנכנסים לי לתוך הנשמה והחיים… זה היה פשוט איום ונורא. אתה כאילו עירום אל מול ציבור שלום, ששותף איתך במפלה שלך, שותף איתך בכישלון של חייך".
היום אני לא מצטער על מה שעשיתי בניגוד, אולי, לאתיקה המקצועית.

הגיון ורגש
אל תכפיף את הרגש להגיון. ניסיתי זה לא עוזר.

מתי יגיע סופו של הדואר

לפני כעשרים יום כתבתי כאן על דואר ישראל וכיניתי אותו דואר רע. אחת התגובות שקבלתי מישראל, ולא מצאה מקום באותו פוסט:
"קצת קשה להאמין שבשנת 2017, כאשר בחלל משוטטים חצי תריסר לוויינים משוכללים של מעצמת ההיי-טק ישראל, הדואר שלנו הוא בערך כמו בתקופת המנדט. וזה כאילו (יחי המונח "כאילו") אחרי הרפורמה הפלאית שבוצעה בו.
"מכל עבר נשמעות תלונות על העבודה הרשלנית וגדושת הפשלות של השירות הזה, ולאיש זה לא מזיז ודי ברור מדוע. כאשר לא מפנים אשפה ברחובות ירושלים, קמה אחרי יום יומיים זעקה גדולה. כאשר מסדרונות בתי החולים מלאים חולים, קמה זעקה נוראה. למה? כי זה מצטלם נהדר. אבל איך תצלם פשלה של דואר ישראל????
מכל מקום, טוב שכתבת. אולי אולי זה יזיז משהו".
אז יש חידוש, ששמעתי עליו רק אתמול. הנכדה הזמינה בחו"ל (באינטרנט כמובן) זוג נעליים שמצאו חן בעיניה. עברו ימים לא רבים והיא קיבלה הודעה בסלולרי לבוא לקבל את המשלוח ב…פיצוחייה של טייב בשכונה. מופתעת הלכה לקחת את המשלוח ופגשה איש עבדקן יושב בין הגרעינים למיניהם. "יש לך חבילות?" – שאלה באי אמון. הוא הצביע על מדף בצד, שהיה גדוש חבילות וגם שלה היתה שם.
כך, בלי תור בסניף הדואר, בלי להצטופף בשעות הקבלה, קיבלה את הנעליים והאיש אמר שאפשר לבוא עד 11 בלילה. כן, בלי תור.
שמחתי שיש מתחרה לדואר!
אגב, ישנה גם חברת "מסר", שמעבירה משלוחי דואר מחברות גדולות (בנקים, למשל) ללקוחותיהן. אם ימשיכו חברות פרטיות לתת את השירות שהחברה הממשלתית מתקשה לספק – אשמח.

פרסומת (לא חינם) לעורכי הדין
מפעם לפעם אני רואה בטלוויזיה את הסניגורים הפליליים. עורכי הדין של העבריינים הגדולים, מופיעים במשך דקות ארוכות ומצהירים בקול ברור, ש"הקליינט שלי חף מפשע". הכתבים יודעים ועורכי הדין יודעים שאלה מלמולי חארטה-בארטה. מצער אותי, שנותנים במה כל כך גדולה לדברי הבל כאלה והציבור מקבל אותם כדברים נכונים. אולם כאשר הנאשם מורשע, סניגוריו אינם נדרשים להסביר מדוע אמרו את הדברים הללו בעת שנעצר. הכתבים ואנשי הטלוויזיה אינם עושים את מלאכתם כיאות ואינם מקשים על הסניגורים המקשקשים.
תמיד ידעתי, שעורכי הדין הם המקור הקבוע של הכתבים לענייני פלילים, אבל אף פעם לא ראיתי את הדבר מודפס, שחור על גבי לבן. עכשיו הגיע לידיי הספר "יומנה של כתבת שטח" ועדי מאירי, הכתבת של קול ישראל, כתבה הרבה אמיתות. בעמוד 19 מצאתי, לראשונה בכתובים: "כללי המשחק ידועים. עורך הדין לפלילים זקוק לפרסום כמו לחמצן. הקליינטים שלו רוצים שעורך הדין שלהם… ינהג במכונית מפוארת כמו שלהם, יתגורר בדירה מפוארת, יבלה במסיבות הנכונות וגם יופיע בתקשורת כחבר קבוע בחמישייה הפותחת של הפליליסטים".
אז, הנה זה כתוב.

 קינאה
מה שיש לך הוא מובן מאליו. מה שיש בידי אחרים – לך חסר…

שופט על דוכן העדים

ראיתי לפני ימים אחדים את התוכנית  המקור בטלוויזיה  והתפעלתי מהופעתו של השופט בדימוס יעקב צבן, שהיה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. יש סיבה לכך שגיליתי עניין מיוחד בתוכנית זו – הייתי במשך כעשרים שנה כתב סוכנות עתי"ם בבית משפט השלום ואחר כך בבית המשפט המחוזי בתל אביב והכרתי מקרוב את מערכת המשפט ומאז יש לי עניין יתר בנעשה בה. העתונאים, ברוך קרא ואביעד גליקמן, עשו תוכנית מיוחדת.

השופט יעקב צבן בגלימתו (אתר בתי המשפט)

ראיתי לא פעם ולא פעמיים שופטים בדימוס מופיעים בטלוויזיה ומחווים דעתם על החלטות ועונשים שמטילים עמיתיהם היושבים עדיין בדין. הם מופיעים כאילו היו ערכאת ערעור ובסמכותם היה להחליט. לא כך בהופעתו של השופט יעקב צבן. הוא דיבר על שלושה פסקי דין, שהוא בעצמו נתן והסביר לציבור, וגם לי, מה היו שיקוליו. אינני זוכר הופעה אמיצה כזאת של שופט!
יעקב צבן ישב בדינם של השרים איציק מרדכי, שלמה בניזרי וראש הממשלה אהוד אולמרט (פעמיים). את יצחק מרדכי שלח ב-2001 למאסר על תנאי בעקבות הרשעה בתקיפה מינית ומעשים מגונים, את שלמה בניזרי שלקח שוחד במיליוני שקלים שלח ב-2008 לשנה וחצי מאסר ובבית המשפט העליון הגדיל השופט אדמונד לוי את עונשו   לארבע שנות מאסר. את אהוד אולמרט זיכה במשפטו הראשון והרשיע במשפט השני ואז גם שלח אותו למאסר של שמונה חודשים וקנס של מאה אלף ש"ח.
יצחק מרדכי היה גיבור ישראל, שר בממשלה ומועמד לראש ממשלה. "אני זוכר שבמהלך המשפט יצחק מרדכי נהיה יותר ויותר רזה. אתה צריך להסתכל לו בעיניים וקודם כל לקבוע אם הוא אשם או לא. מה שנאמר כאן, שינה את מסלול חייו. מבחינתי זה שיקול חשוב בענישה שלו", דברי השופט.
"שלמה בניזרי סיים את הקריירה הציבורית שלו ולכן העונש שגזרתי עליו היה יחסית מתון. זה סוג של אמת פנימית, שבאה מבפנים".
ומה אתה אומר על כך שבית המשפט העליון כמעט שילש את עונשו?
"אני מקבל זאת קודם כל בהכנעה".
הפרשה הציבורית השלישית, היתה המירמה של אהוד אולמרט. בשלב הראשון, השתתף השופט צבן בזיכויו של הנאשם. הוא הופתע, כשהתיק חזר אליו מבית המשפט העליון במאי 2015, כעבור כשלוש שנים. זה היה אחרי ששולה זקן הציגה את ההקלטות שהיו בידיה. אז נשלח אולמרט למאסר של שמונה חודשים וקנס של מאה אלף שקלים.
בפרשה הראשונה, זיכה בית המשפט – כך הסביר השופט צבן – כאשר לא היתה בפניו הוכחה למה שימשו הכספים שקבל אולמרט מטלנסקי. בהיעדר הוכחה, עולות הספקות – אמר השופט. כאן הציגו ב"המקור" את אולמרט מופיע בפני מצלמות הטלוויזיה אחרי זיכויו הראשון ומצהיר "לא היו מעטפות ואין מעטפות. בית המשפט הכריע בצורה החד משמעית ביותר: אין מעטפות כסף! לא היו ולא נבראו".
לשופט צבן היתה הערה לעתונאים: תפרסמו רק אחרי שאתם קוראים את פסק הדין. בפסק הדין הראשון נאמר במפורש שהיו מעטפות עם כסף. מן ההערה ניתן להסיק שאולמרט פשוט שיקר בפני מצלמות הטלוויזיה.
בפסק הדין השני, הרשיע הרכב השופטים בראשות צבן, כי הונחה בפניהם הראיה המכרעת – ההקלטות. והשופט נשאל ב"המקור" מה היתה הרגשתו לגבי שולמית צבן. "כעסתי", הוא אמר. "וזה לא טוב ששופט כועס".
דברים ששופטים נמנעים מלאומרם בדרך כלל. "היתה הרגשה של הקלה אחרי ששולה זקן העידה. היתה תחושה שהראיות הושלמו".
השופט יעקב צבן אישר שהוא, אמנם שופט מקל. על כך שאל ברוך קרא: "אדם מגיע למערכת המשפט והוא לא יודע על מי הוא יפול".
השופט צבן הגיב: "מערכת המשפט היא פתוחה. יש הרבה שופטים, הרבה דיעות".
משום מה הדברים הזכירו לי את דבריו של מורי, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, זאב צלטנר: בית המשפט לא עושה צדק. בית המשפט עושה חוק". מכאן, אני מבין שמערכת המשפט שלנו צריכה ליישר קו לפי החוק, אבל בסמכותו של שופט להחליט בתיק שלפניו. ומעבודתי למדתי, שבפני השופט היושב בדין יש הרבה יותר מידע מכפי שאנחנו, העתונאים, מסוגלים להעביר לידיעת הציבור. לפיכך, כששופטים בדימוס מותחים ביקורת על פסקי דין, לא אחת הם אינם יודעים את כל העובדות ששקל השופט עצמו. בקיצור, זאת לא מערכת בולשביקית.

בדיחה לא אקטואלית
 בעבר סיפרו את הבדיחה על ההבדל בין ישראל וארצות הברית. שם, 90 אחוז טיפשים ועשרה אחוז חכמים, ואלה יושבים בממשלה. כאן, כולם יודעים מה לעשות ולכן 90 אחוז חכמים, ועשרה אחוז טיפשים ואלה היושבים בממשלה.

אחרי הבחירות, הבדיחה, כנראה לא מצחיקה יותר.

לתקשורת יש בעיה

יחסי ראש הממשלה והתקשורת עלו על השולחן הציבורי ואינם יורדים ממנו. אמצעי התקשורת השונים – עתונים, רדיו, טלוויזיה, בלוגים וטוקבקים – כולם עוסקים בבעיה והפרשנויות מרובות כמספר המגיבים. רבים אומרים דברים בלי לדעת את העובדות, ובכך מצטיינים אמצעי התקשורת החברתיים, שאין להם כל בקרה וגם אין להם ידע של עובדות.
הוויכוח הציבורי, הזכיר לי כמה עובדות הקשורות בראש הממשלה בנימין נתניהו, שנושא זה אובססיבי אצלו. אני, למשל, זוכר שלשכתו מרובת ההשפעה, המציאה את השם "התשקורת", שקנה לו אחיזה בציבור כאילו יש בזה אמת. ובכן, לא. אין תשקורת, גם אם נחמד לחזור על מלה זו הרבה פעמים. זה לא הופך אותה לנכונה. התקשורת הממוסדת אינה תמיד מדייקת, אך היא רחוקה מרמת ההשמצה והבדיות של תקשורת ההמונים באינטרנט.

"ישראל היום" – התקשורת שמאלנית?

"התשקורת" היא, לכאורה, גוף אחד. ואף זה לא נכון. התקשורת מורכבת ממאות עתונאים בתפקידים שונים, בעלי דיעות שונות שמועסקים בעתונים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה. האם הם ראויים לכינוי של גוף אחד? ברור שלא. ה"תשקורת" היא שם גנאי, בדוי, שהמציאו אותו אנשים שמעדיפים להטעות והרבים קולטים את הכותרת הזאת.
ואם אני מזכיר את העתונאים, עלי לשבח את אלה שממלאים את תפקידם (לפי לשון ראש הממשלה, "כל יום, יש לי אחד שהורג אותי"). ואני חושב שהעתונאים הם אלה שמותחים ביקורת על ראש הממשלה, אבל הם גם אלה שמביאים את דברי ראש הממשלה ואנשיו בפני הציבור.
העתונאים, יש לזכור, הם אלה שפרסמו את דבר הפגישות של ביבי ונוני והם – הרשעים האלה – שלא היססו למתוח ביקורת גם על המעסיק שלהם. "תשקורת", אמרנו?
אם חשבנו שהתקשורת המודפסת הולכת ודועכת, באה פרשת המו"מ בין ביבי ונוני והתברר שדווקא העתונות (ועמה הטלוויזיה) היא שמחפשת את המידע ומעלה את הנושא החשוב הזה לידיעת הציבור. חשיבותה עדיין רבה.
בימים האחרונים אמר אמנון אברמוביץ, ש"ערוץ 2 עושה שימוש מושכל בחומר המתפרסם מן ההקלטות ואינו מפרסם דברים שעלולים להשפיע על החקירה". ימים אחדים לאחר מכן אמר המפכ"ל שלא המשטרה מדליפה את החומר. למיטב ידיעתי, הוא צודק. אינני יכול לומר בוודאות מי המדליף כיום, אבל נזכרתי בימי החקירה של אריה דרעי (שמאז, נקרא מכלוף) לפני שהורשע בדין. בכל יום, אחרי החקירה היו גורמים מחצרו של הנחקר, שדיברו עם עתונאים וכל מיני פרטים דלפו. לא המשטרה היתה זו שהדליפה. האם הדברים היום דומים? מי שאינו קשור בעתונות, בוודאי לא ינחש מאין הגיעו הפרטים לפרסום. מי שהיה בעברו שנים רבות בתקשורת, יכול לנחש.
אין להסיק מכך שהתקשורת תמיד מדייקת, תמיד צודקת. לצערי, יש לי דוגמא לעבודה רעה של העתונאים רק מן התקופה האחרונה: פרשת ההצתות. פורסם ועוד פעם פורסם ועוד פעם – שההצתות נעשו על רקע לאומני. הכותרות היו גדולות. העתונאי חיים הר זהב פרסם באחרונה בבלוג שלו, שהמשטרה קבעה שלא היה רקע לאומני להצתות בימי החמסין. אינני יודע אם המשטרה צדקה או טעתה, אבל מתפקידם של העתונאים היה לפרסם זאת בצורה ברורה ובולטת. לא ראיתי את זה כך. נכון, לא תמיד התקשורת הממוסדת צודקת. האם בעקבות זאת אפשר לקבוע שהתקשורת היא שמאלנית, כדבריו של ראש הממשלה?
הסתכלתי ברפרוף על מפת התקשורת כיום וראיתי את העתון הנפוץ ביותר: "ישראל היום". בוודאי שמאלני למהדרין. גם "מקור ראשון" (הנחשב לעתון טוב) הוא שמאלני, וכך גם העתונים הדתיים ויש עוד עתונים, שיוצאים לאור על ידי עמותות הימין. כולם שמאלנים? שוב, הטחת אשמות חסרת בסיס. העיקר שזה קליט באוזני הציבור.
פרשת ביבי-נוני וחקירת המתנות שמשפחת ראש הממשלה קבלה, נמצאות בראש החדשות. איך זה משפיע על הבוחרים? יש מפעם לפעם סקרי דעת קהל. הצעתי שעתון יבדוק בצורה עניינית, בכתבה, מה דעתם של תושבי הפריפריה על המצב. דברים שפנסיונר מן העתונות אינו יכול לעשות – האם הפרסומים של החקירות השפיעו עליהם? האם הם תומכים בממשלה או שהאירועים שינו את דעתם? בינתיים, לא ראיתי בדיקה כזאת. ואולי, באמת, לתקשורת אין השפעה?

לפני בחירות
חברי כנסת מזייפים תשומת לב, ואנחנו, עדר שוטים, מאמינים להם.

אני מעדיף דברי אמת

לפני ימים אחדים  שמעתי, שאורי אור הרצה על תפקידו כמח"ט צעיר ברמת הגולן, בנפח, במלחמת יום הכיפורים. נזכרתי שאורי אור היה אלוף פיקוד הצפון בצה"ל ואחר כך חבר כנסת מטעם העבודה ופרישתו מן הכנסת היתה מביכה. אור התראיין לדניאל בן סימון, אז כתב דבר והארץ ואחר כך בעצמו חבר כנסת מטעם העבודה. אורי אור דיבר בגנות המרוקאים, "מחפשי הצ'פחות והכבוד" ברגע קריטי בקמפיין הבחירות של אהוד ברק. הדברים פורסמו. פרצה שערוריה והוא נענש על ידי מפלגתו ואחר כך לא נבחר יותר לכנסת. כל זה בגלל כותרת ופרסום בעתון!
נזכרתי גם בבוז'י הרצוג, ששיקר מעל כל במה והכחיש את מגעיו עם ביבי להיכנס לממשלה.  בעצרת זיכרון לרבין, אמר שלא תהיה ממשלת אחדות בראשות ביבי. אשרי המאמין.
ישנו גם שר הפנים, אריה מכלוף דרעי, שישב בכלא בגלל עבירות שוחד, חזר לפוליטיקה והנה

אברהם עופר ז"ל, היה שר השיכון

הוא שר ואיש אינו מכהה בו. אגב, דניאל בן סימון ואריה דרעי היו שכנים בילדותם, דלת מול דלת, במרוקו. זה לא אומר דבר על האירועים בארץ.
בעבר היו אחרים ממפא"י, שהתאבדו בגלל חשדות לעבירות – יעקב לוינסון יו"ר בנק הפועלים, שהוביל אותו לפיתוח מואץ, ושר השיכון, אברהם עופר, בממשלתו של יצחק רבין. הם אנשים שקבלו אחריות.
נזכרתי גם בח"כ דוד ביטן, יו"ר הקואליציה. ביטן הוא עורך דין, שעשה חיל בעיריית ראשון לציון ושם נחשד בעבירות של טוהר המידות וסמכויותיו קוצצו.  עכשיו הוא רץ מאולפן טלוויזיה לאולפן רדיו ושיקר כשאמר שאיננו הזרוע הארוכה של ראש הממשלה בעניין סגירת תאגיד השידור. אחר כך גם לא האמנתי לו כשדיבר על הסכומים הדרושים לשם סגירת התאגיד והשארת רשות השידור המסואבת.
השתנו הנורמות של חברי כנסת משקרים.
אני מעדיף דוברי אמת.

אימרה
אמר אלי ויזל, חתן פרס נובל: "אל תעמוד מן הצד.
"הניטרליות מסייעת למדכא, לעולם לא לקרבן.
"השתיקה מעודדת את המענה, אף פעם לא את המעונה".