Category Archives: תקשורת

כל השעונים מראים אותה שעה

כבר מזמן נאמר שכל השעונים מראים אותה שעה ושעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום. אני קבלתי את השעון הראשון שלי מהוריי כשהייתי בן 12. זה היה לפני המקובל – לתת שעון לבר מצווה.

כמה שווה שעון פשוט, שבא בירושה?

אין לי ספק, שהיה זה שעון פשוט והוא עשה את מלאכתו – הראה את השעה ואני הייתי מאושר. היום השעונים מראים גם את התאריך (הפשוטים) ואילו המהודרים הם ממש עותק של המחשב ומחוברים אליו.
רק לדוגמא, בגלובס 10/03/2011 פורסם כי שר הבטחון, אהוד ברק, מתהדר בשעון מתוצרת פאטק פיליפ, שוויץ, שמחירו 142 אלף ש"ח.
אבל הסיפור שלי לא מתייחס לשעוני היוקרה, אלא דווקא לשעון פשוט. למכר שלי, איש צעיר כבן 35 נפטר הסב. האיש העריץ מאד את סבו וכאשר נפטר, החליטה הסבתא לתת לו במתנה את השעון. הסב, שהיה איש אשכולות וגם עתיר נכסים, החזיק שעון יד פשוט. כזה שאפשר להשיגו בחנות בתל אביב בכמה מאות שקלים. הסב, שידע מה ערכו של כסף, קנה את שעונו בחו"ל, בטיול, במחיר עוד יותר נמוך.
ידידי לא היסס וקיבל בשמחה את המתנה. הוא הסיר מידו את השעון שליווה אותו באחרונה וענד את השעון החדש. השעון שהסיר עלה לו כ-14 אלף שקל.
העתונאי שפוטר
שלושה עתונאים פוטרו מעיתונה של משפחת נתניהו – העורך, עמוס רגב, הפרשן דן מרגלית והתחקירן מוטי גילת.
העורך החדש, בועז ביסמוט, הסביר את הפיטורים בצמצומים כלכליים. כאילו המיליארדר שלדון אדלסון ומרים רעייתו, חוסכים בכסף כאשר שופכים אותו על העיתון.
דן מרגלית רץ מאתר חדשות אחד לשני וצעק את זעקת הנגזל: הוא נלחם על חופש העתונות. הטענה התברר כלא כל כך רצינית, כאשר העתונאי העשיר הזה נקלט מיד בהארץ.
מוטי גילת, לעומת זאת, התראיין מעט, אבל סיפר כי היה מוכן להוריד 60% משכרו בעתון, כי חשוב לו לפרסם את התחקירים וחשוב שהם יגיעו לקהל נוסף של קוראים. כשלא נענה להצעתו הנדיבה, הסכים להפחית 70% משכרו כדי להמשיך לעבוד. ההצעה, כמובן, לא התקבלה.
דיברתי עם מוטי גילת (בעבר, היינו יחד חברים בוועד אגודת העתונאים) והוא הסביר: יש לי פנסיה ואני בטוח שאמצא מקום בתקשורת. אינני חושש.
אני מעריך מאד את גילת, שהוא אחד התחקירנים הבודדים החשובים היום בתקשורת. מעשהו ראוי לכל הערכה.
העיקר הבריאות
רופא בעל חוש הומור לחולה מתלונן: אתה מוכרז בריא!
 

מודעות פרסומת

המחלה של האינטרנט והתרופה המיותרת

בין מעלותיו של הנשיא דונאלד טראמפ, שהוא העלה לדרגת-על את השקרים (Fake News) ולמרבית הפלא, יש המאמינים לו. אבל זה לא בדיוק הנושא שלי. אני עוסק הפעם בשקרים "קטנים", לא נשיאותיים, הנפוצים ברשת האינטרנט. אינני יודע מדוע, אבל נראה לי שאנשים מאמינים לסיפורים ברשת יותר משהם מאמינים לתקשורת הממוסדת, למרות שסיפורי הרשת חלקם סתם בדיות וחלקם סיפורים שמפיצים משרדים של יחסי ציבור בשירותו של מי שמשלם.

נשיא ארצות הברית: אומר (גם) אמת

לאנשים קשה לקבל, שפרסום או שידור ממוסדים עוברים עבודה של כתב מקצועי, עורך מקצועי וגם עורכים בכירים שמנסים לנפות את האמת. הנה, בערוץ 2 שודרה בסוף השבוע כתבה לא מדוייקת על "מסיבת רווקים" ברומניה, והכתב הושעה והעורך יצא לחופשה. אבל בציבור יש תחושה שסיפורים "מעניינים" הינם גם אמיתיים. אז זה לא כך.
הנה מקרה אמיתי שקרה לי. טעיתי. לא בדקתי. כך כתבתי במייל שלי: "קבלתי את הפניה הזאת מאדם, שאני עומד איתו בקשר במשך שנים. אני מאמין שהפניה רצינית ולכן אני מעביר אותה. רצוי להעביר את הפניה לאחרים, שמא יש להם תרופה כזאת".​
באותה פניה כתבה אשה שהיא נזקקת לתרופה ושאלה למי יש תרופה כזאת מיותרת. בעבר היה לי מקרה דומה ונשארתי עם תרופה מצילת חיים, שלא היה צורך בה. תרמתי אותה ברצון. לפיכך, מיהרתי ושלחתי את ההודעה לחבריי במייל. במייל חוזר קבלתי את ההערה הבאה: "תודה על החשיבה הברוכה והחיובית  ועל עשיית צעד אמיתי בעניין… אבל בדיקה של 5 שניות העלתה שהמכתב ישן ולא ברור למה המשיך להסתובב. אין צורך בתרופה או בהעברת המכתב".
כעבור עוד יומיים קבלתי מייל מהכותב המקורי שלי והוא אומר: "לפני ששלחתי לכם את הידיעה על חיפוש התרופה, לא בדקתי אותה. היא איננה רלבנטית יותר!!! מצטער מאד!!!"
לעתים, אני בודק מסרים שאינם נראים לי מהימנים. לא פעם עצרתי כאלה לאחר שבדקתי את מקורם. היו גם מקרים שחברים התקשרו באינטרנט לברר אם הודעה מסויימת אמיתית. הם ידעו שאני משתדל לבדוק את המידע. בסיפור על התרופה המבוקשת – נכשלתי. שוב נמצאתי למד שרשת האינטרנט היא מקום להפצת (גם) שקרים.
מי שטורח ועושה מעשה רב חשיבות הוא חנן כהן שבודק מידע ישראלי באינטרנט ובאתר שלו  יש מידע רב מאד על הטעיות רשת.

מלחמה?
מג"ד אמר לחייל מילואים בחי"ר, לא בכיר, שתהיה מלחמה במאי-יוני. האם היה לו על מה לסמוך?

גיליתי את זהותו של המדליף

יהורם גאון עומד להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב. אני מאד מעריך אותו כזמר וכאמן ושמעתי בהתפעלות את הנחייתו והשתתפותו בפסטיבל עין גב לפני כשבועיים.
ההדלקה המתוכננת, הזכירה לי אירוע שקרה לי לפני שנים רבות בקשר לעיקרון החשוב מאד – של זכות הציבור לדעת.
תחילתו של הסיפור כשיהורם גאון התגרש מאשתו, אורנה, אחרי שבע שנות נישואין. האירוע הגיע לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבו הייתי כתב עתי"ם. איך שהוא, פורסם בכל יום ראשון דיווח בעיתון על המשפט הזה. נראה היה לי שהבעל המתגרש לא רצה בפרסום הזה, אבל זה המשיך בכל שבוע והציבור, הכמֵהַ לרכילות, קרא בשקיקה.
כעבור זמן לא רב הגעתי למעריב, כעורך צעיר. יום אחד, אחרי הפרסום פגשתי בעיתון כתבת, שהיתה בקשרים טובים עם משפחת גאון. ניגשתי אליה ואמרתי קצרות: "בעתונות מתפרסמים דיווחים על המשפט ויהורם בוודאי לא מרוצה מזה. אספר לך מי המדליף", ונקבתי בשמו. מאז אותו מפגש לא הופיעו עוד דיווחי המשפט בעתונות.
שנים ספורות לאחר מכן, שמעתי בקול ישראל את תוכניתו השבועית של גאון שעסקה בשירים וסיפורים ובה הוא מתח ביקורת קשה על התקשורת ובעיקר על העיקרון המוזר הזה של "זכות הציבור לדעת". אותי, כעתונאי זה קומם, שכן זכות הציבור לדעת היא זכות יסודית בדמוקרטיה והיא חשובה ביותר בבסיס של תקשורת חופשית.
השגתי את כתובתו של האיש, שהיה אז סגן ראש עיריית ירושלים, ושלחתי לו מכתב מפורט על עלילותיי ועל הפסקת הפרסום הפוגעני. הסברתי באותו מכתב שהציבור, באותו מקרה, היה יהורם גאון עצמו וחשבתי שזכותו לדעת מי מגלה את צפונותיו.
קבלתי ממנו מכתב תודה ולא ידעתי עד כמה פגע בו הפרסום בעיתון. רק עכשיו מצאתי שהוא אמר בראיון בידיעות אחרונות: "החטטנות התקשורתית… השאירה צלקות קשות. 'לא חזיתי שזה מה שיקרה. זו היתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם זה שנכנסים לי לתוך הנשמה והחיים… זה היה פשוט איום ונורא. אתה כאילו עירום אל מול ציבור שלום, ששותף איתך במפלה שלך, שותף איתך בכישלון של חייך".
היום אני לא מצטער על מה שעשיתי בניגוד, אולי, לאתיקה המקצועית.

הגיון ורגש
אל תכפיף את הרגש להגיון. ניסיתי זה לא עוזר.

מתי יגיע סופו של הדואר

לפני כעשרים יום כתבתי כאן על דואר ישראל וכיניתי אותו דואר רע. אחת התגובות שקבלתי מישראל%d7%9b%d7%aa%d7%91%d7%aa-%d7%a9%d7%98%d7%97-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8, ולא מצאה מקום באותו פוסט:
"קצת קשה להאמין שבשנת 2017, כאשר בחלל משוטטים חצי תריסר לוויינים משוכללים של מעצמת ההיי-טק ישראל, הדואר שלנו הוא בערך כמו בתקופת המנדט. וזה כאילו (יחי המונח "כאילו") אחרי הרפורמה הפלאית שבוצעה בו.
"מכל עבר נשמעות תלונות על העבודה הרשלנית וגדושת הפשלות של השירות הזה, ולאיש זה לא מזיז ודי ברור מדוע. כאשר לא מפנים אשפה ברחובות ירושלים, קמה אחרי יום יומיים זעקה גדולה. כאשר מסדרונות בתי החולים מלאים חולים, קמה זעקה נוראה. למה? כי זה מצטלם נהדר. אבל איך תצלם פשלה של דואר ישראל????
מכל מקום, טוב שכתבת. אולי אולי זה יזיז משהו".
אז יש חידוש, ששמעתי עליו רק אתמול. הנכדה הזמינה בחו"ל (באינטרנט כמובן) זוג נעליים שמצאו חן בעיניה. עברו ימים לא רבים והיא קיבלה הודעה בסלולרי לבוא לקבל את המשלוח ב…פיצוחייה של טייב בשכונה. מופתעת הלכה לקחת את המשלוח ופגשה איש עבדקן יושב בין הגרעינים למיניהם. "יש לך חבילות?" – שאלה באי אמון. הוא הצביע על מדף בצד, שהיה גדוש חבילות וגם שלה היתה שם.
כך, בלי תור בסניף הדואר, בלי להצטופף בשעות הקבלה, קיבלה את הנעליים והאיש אמר שאפשר לבוא עד 11 בלילה. כן, בלי תור.
שמחתי שיש מתחרה לדואר!
אגב, ישנה גם חברת "מסר", שמעבירה משלוחי דואר מחברות גדולות (בנקים, למשל) ללקוחותיהן. אם ימשיכו חברות פרטיות לתת את השירות שהחברה הממשלתית מתקשה לספק – אשמח.

פרסומת (לא חינם) לעורכי הדין
מפעם לפעם אני רואה בטלוויזיה את הסניגורים הפליליים. עורכי הדין של העבריינים הגדולים, מופיעים במשך דקות ארוכות ומצהירים בקול ברור, ש"הקליינט שלי חף מפשע". הכתבים יודעים ועורכי הדין יודעים שאלה מלמולי חארטה-בארטה. מצער אותי, שנותנים במה כל כך גדולה לדברי הבל כאלה והציבור מקבל אותם כדברים נכונים. אולם כאשר הנאשם מורשע, סניגוריו אינם נדרשים להסביר מדוע אמרו את הדברים הללו בעת שנעצר. הכתבים ואנשי הטלוויזיה אינם עושים את מלאכתם כיאות ואינם מקשים על הסניגורים המקשקשים.
תמיד ידעתי, שעורכי הדין הם המקור הקבוע של הכתבים לענייני פלילים, אבל אף פעם לא ראיתי את הדבר מודפס, שחור על גבי לבן. עכשיו הגיע לידיי הספר "יומנה של כתבת שטח" ועדי מאירי, הכתבת של קול ישראל, כתבה הרבה אמיתות. בעמוד 19 מצאתי, לראשונה בכתובים: "כללי המשחק ידועים. עורך הדין לפלילים זקוק לפרסום כמו לחמצן. הקליינטים שלו רוצים שעורך הדין שלהם… ינהג במכונית מפוארת כמו שלהם, יתגורר בדירה מפוארת, יבלה במסיבות הנכונות וגם יופיע בתקשורת כחבר קבוע בחמישייה הפותחת של הפליליסטים".
אז, הנה זה כתוב.

 קינאה
מה שיש לך הוא מובן מאליו. מה שיש בידי אחרים – לך חסר…

שופט על דוכן העדים

ראיתי לפני ימים אחדים את התוכנית  המקור בטלוויזיה  והתפעלתי מהופעתו של השופט בדימוס יעקב צבן, שהיה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. יש סיבה לכך שגיליתי עניין מיוחד בתוכנית זו – הייתי במשך כעשרים שנה כתב סוכנות עתי"ם בבית משפט השלום ואחר כך בבית המשפט המחוזי בתל אביב והכרתי מקרוב את מערכת המשפט ומאז יש לי עניין יתר בנעשה בה. העתונאים, ברוך קרא ואביעד גליקמן, עשו תוכנית מיוחדת.

השופט יעקב צבן בגלימתו

השופט יעקב צבן בגלימתו (אתר בתי המשפט)

ראיתי לא פעם ולא פעמיים שופטים בדימוס מופיעים בטלוויזיה ומחווים דעתם על החלטות ועונשים שמטילים עמיתיהם היושבים עדיין בדין. הם מופיעים כאילו היו ערכאת ערעור ובסמכותם היה להחליט. לא כך בהופעתו של השופט יעקב צבן. הוא דיבר על שלושה פסקי דין, שהוא בעצמו נתן והסביר לציבור, וגם לי, מה היו שיקוליו. אינני זוכר הופעה אמיצה כזאת של שופט!
יעקב צבן ישב בדינם של השרים איציק מרדכי, שלמה בניזרי וראש הממשלה אהוד אולמרט (פעמיים). את יצחק מרדכי שלח ב-2001 למאסר על תנאי בעקבות הרשעה בתקיפה מינית ומעשים מגונים, את שלמה בניזרי שלקח שוחד במיליוני שקלים שלח ב-2008 לשנה וחצי מאסר ובבית המשפט העליון הגדיל השופט אדמונד לוי את עונשו   לארבע שנות מאסר. את אהוד אולמרט זיכה במשפטו הראשון והרשיע במשפט השני ואז גם שלח אותו למאסר של שמונה חודשים וקנס של מאה אלף ש"ח.
יצחק מרדכי היה גיבור ישראל, שר בממשלה ומועמד לראש ממשלה. "אני זוכר שבמהלך המשפט יצחק מרדכי נהיה יותר ויותר רזה. אתה צריך להסתכל לו בעיניים וקודם כל לקבוע אם הוא אשם או לא. מה שנאמר כאן, שינה את מסלול חייו. מבחינתי זה שיקול חשוב בענישה שלו", דברי השופט.
"שלמה בניזרי סיים את הקריירה הציבורית שלו ולכן העונש שגזרתי עליו היה יחסית מתון. זה סוג של אמת פנימית, שבאה מבפנים".
ומה אתה אומר על כך שבית המשפט העליון כמעט שילש את עונשו?
"אני מקבל זאת קודם כל בהכנעה".
הפרשה הציבורית השלישית, היתה המירמה של אהוד אולמרט. בשלב הראשון, השתתף השופט צבן בזיכויו של הנאשם. הוא הופתע, כשהתיק חזר אליו מבית המשפט העליון במאי 2015, כעבור כשלוש שנים. זה היה אחרי ששולה זקן הציגה את ההקלטות שהיו בידיה. אז נשלח אולמרט למאסר של שמונה חודשים וקנס של מאה אלף שקלים.
בפרשה הראשונה, זיכה בית המשפט – כך הסביר השופט צבן – כאשר לא היתה בפניו הוכחה למה שימשו הכספים שקבל אולמרט מטלנסקי. בהיעדר הוכחה, עולות הספקות – אמר השופט. כאן הציגו ב"המקור" את אולמרט מופיע בפני מצלמות הטלוויזיה אחרי זיכויו הראשון ומצהיר "לא היו מעטפות ואין מעטפות. בית המשפט הכריע בצורה החד משמעית ביותר: אין מעטפות כסף! לא היו ולא נבראו".
לשופט צבן היתה הערה לעתונאים: תפרסמו רק אחרי שאתם קוראים את פסק הדין. בפסק הדין הראשון נאמר במפורש שהיו מעטפות עם כסף. מן ההערה ניתן להסיק שאולמרט פשוט שיקר בפני מצלמות הטלוויזיה.
בפסק הדין השני, הרשיע הרכב השופטים בראשות צבן, כי הונחה בפניהם הראיה המכרעת – ההקלטות. והשופט נשאל ב"המקור" מה היתה הרגשתו לגבי שולמית צבן. "כעסתי", הוא אמר. "וזה לא טוב ששופט כועס".
דברים ששופטים נמנעים מלאומרם בדרך כלל. "היתה הרגשה של הקלה אחרי ששולה זקן העידה. היתה תחושה שהראיות הושלמו".
השופט יעקב צבן אישר שהוא, אמנם שופט מקל. על כך שאל ברוך קרא: "אדם מגיע למערכת המשפט והוא לא יודע על מי הוא יפול".
השופט צבן הגיב: "מערכת המשפט היא פתוחה. יש הרבה שופטים, הרבה דיעות".
משום מה הדברים הזכירו לי את דבריו של מורי, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, זאב צלטנר: בית המשפט לא עושה צדק. בית המשפט עושה חוק". מכאן, אני מבין שמערכת המשפט שלנו צריכה ליישר קו לפי החוק, אבל בסמכותו של שופט להחליט בתיק שלפניו. ומעבודתי למדתי, שבפני השופט היושב בדין יש הרבה יותר מידע מכפי שאנחנו, העתונאים, מסוגלים להעביר לידיעת הציבור. לפיכך, כששופטים בדימוס מותחים ביקורת על פסקי דין, לא אחת הם אינם יודעים את כל העובדות ששקל השופט עצמו. בקיצור, זאת לא מערכת בולשביקית.

בדיחה לא אקטואלית
 בעבר סיפרו את הבדיחה על ההבדל בין ישראל וארצות הברית. שם, 90 אחוז טיפשים ועשרה אחוז חכמים, ואלה יושבים בממשלה. כאן, כולם יודעים מה לעשות ולכן 90 אחוז חכמים, ועשרה אחוז טיפשים ואלה היושבים בממשלה.

אחרי הבחירות, הבדיחה, כנראה לא מצחיקה יותר.

לתקשורת יש בעיה 

יחסי ראש הממשלה והתקשורת עלו על השולחן הציבורי ואינם יורדים ממנו. אמצעי התקשורת השונים – עתונים, רדיו, טלוויזיה, בלוגים וטוקבקים – כולם עוסקים בבעיה והפרשנויות מרובות כמספר המגיבים. רבים אומרים דברים בלי לדעת את העובדות, ובכך מצטיינים אמצעי התקשורת החברתיים, שאין להם כל בקרה וגם אין להם ידע של עובדות.
הוויכוח הציבורי, הזכיר לי כמה עובדות הקשורות בראש הממשלה בנימין נתניהו, שנושא זה אובססיבי אצלו. אני, למשל, זוכר שלשכתו מרובת ההשפעה, המציאה את השם "התשקורת", שקנה לו אחיזה בציבור כאילו יש בזה אמת. ובכן, לא. אין תשקורת, גם אם נחמד לחזור על מלה זו הרבה פעמים. זה לא הופך אותה לנכונה. התקשורת הממוסדת אינה תמיד מדייקת, אך היא רחוקה מרמת ההשמצה והבדיות של תקשורת ההמונים באינטרנט.

"ישראל היום" - התקשורת שמאלנית?

"ישראל היום" – התקשורת שמאלנית?

"התשקורת" היא, לכאורה, גוף אחד. ואף זה לא נכון. התקשורת מורכבת ממאות עתונאים בתפקידים שונים, בעלי דיעות שונות שמועסקים בעתונים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה. האם הם ראויים לכינוי של גוף אחד? ברור שלא. ה"תשקורת" היא שם גנאי, בדוי, שהמציאו אותו אנשים שמעדיפים להטעות והרבים קולטים את הכותרת הזאת.
ואם אני מזכיר את העתונאים, עלי לשבח את אלה שממלאים את תפקידם (לפי לשון ראש הממשלה, "כל יום, יש לי אחד שהורג אותי"). ואני חושב שהעתונאים הם אלה שמותחים ביקורת על ראש הממשלה, אבל הם גם אלה שמביאים את דברי ראש הממשלה ואנשיו בפני הציבור.
העתונאים, יש לזכור, הם אלה שפרסמו את דבר הפגישות של ביבי ונוני והם – הרשעים האלה – שלא היססו למתוח ביקורת גם על המעסיק שלהם. "תשקורת", אמרנו?
אם חשבנו שהתקשורת המודפסת הולכת ודועכת, באה פרשת המו"מ בין ביבי ונוני והתברר שדווקא העתונות (ועמה הטלוויזיה) היא שמחפשת את המידע ומעלה את הנושא החשוב הזה לידיעת הציבור. חשיבותה עדיין רבה.
בימים האחרונים אמר אמנון אברמוביץ, ש"ערוץ 2 עושה שימוש מושכל בחומר המתפרסם מן ההקלטות ואינו מפרסם דברים שעלולים להשפיע על החקירה". ימים אחדים לאחר מכן אמר המפכ"ל שלא המשטרה מדליפה את החומר. למיטב ידיעתי, הוא צודק. אינני יכול לומר בוודאות מי המדליף כיום, אבל נזכרתי בימי החקירה של אריה דרעי (שמאז, נקרא מכלוף) לפני שהורשע בדין. בכל יום, אחרי החקירה היו גורמים מחצרו של הנחקר, שדיברו עם עתונאים וכל מיני פרטים דלפו. לא המשטרה היתה זו שהדליפה. האם הדברים היום דומים? מי שאינו קשור בעתונות, בוודאי לא ינחש מאין הגיעו הפרטים לפרסום. מי שהיה בעברו שנים רבות בתקשורת, יכול לנחש.
אין להסיק מכך שהתקשורת תמיד מדייקת, תמיד צודקת. לצערי, יש לי דוגמא לעבודה רעה של העתונאים רק מן התקופה האחרונה: פרשת ההצתות. פורסם ועוד פעם פורסם ועוד פעם – שההצתות נעשו על רקע לאומני. הכותרות היו גדולות. העתונאי חיים הר זהב פרסם באחרונה בבלוג שלו, שהמשטרה קבעה שלא היה רקע לאומני להצתות בימי החמסין. אינני יודע אם המשטרה צדקה או טעתה, אבל מתפקידם של העתונאים היה לפרסם זאת בצורה ברורה ובולטת. לא ראיתי את זה כך. נכון, לא תמיד התקשורת הממוסדת צודקת. האם בעקבות זאת אפשר לקבוע שהתקשורת היא שמאלנית, כדבריו של ראש הממשלה?
הסתכלתי ברפרוף על מפת התקשורת כיום וראיתי את העתון הנפוץ ביותר: "ישראל היום". בוודאי שמאלני למהדרין. גם "מקור ראשון" (הנחשב לעתון טוב) הוא שמאלני, וכך גם העתונים הדתיים ויש עוד עתונים, שיוצאים לאור על ידי עמותות הימין. כולם שמאלנים? שוב, הטחת אשמות חסרת בסיס. העיקר שזה קליט באוזני הציבור.
פרשת ביבי-נוני וחקירת המתנות שמשפחת ראש הממשלה קבלה, נמצאות בראש החדשות. איך זה משפיע על הבוחרים? יש מפעם לפעם סקרי דעת קהל. הצעתי שעתון יבדוק בצורה עניינית, בכתבה, מה דעתם של תושבי הפריפריה על המצב. דברים שפנסיונר מן העתונות אינו יכול לעשות – האם הפרסומים של החקירות השפיעו עליהם? האם הם תומכים בממשלה או שהאירועים שינו את דעתם? בינתיים, לא ראיתי בדיקה כזאת. ואולי, באמת, לתקשורת אין השפעה?

לפני בחירות
חברי כנסת מזייפים תשומת לב, ואנחנו, עדר שוטים, מאמינים להם.

אני מעדיף דברי אמת

לפני ימים אחדים  שמעתי, שאורי אור הרצה על תפקידו כמח"ט צעיר ברמת הגולן, בנפח, במלחמת יום הכיפורים. נזכרתי שאורי אור היה אלוף פיקוד הצפון בצה"ל ואחר כך חבר כנסת מטעם העבודה ופרישתו מן הכנסת היתה מביכה. אור התראיין לדניאל בן סימון, אז כתב דבר והארץ ואחר כך בעצמו חבר כנסת מטעם העבודה. אורי אור דיבר בגנות המרוקאים, "מחפשי הצ'פחות והכבוד" ברגע קריטי בקמפיין הבחירות של אהוד ברק. הדברים פורסמו. פרצה שערוריה והוא נענש על ידי מפלגתו ואחר כך לא נבחר יותר לכנסת. כל זה בגלל כותרת ופרסום בעתון!
נזכרתי גם בבוז'י הרצוג, ששיקר מעל כל במה והכחיש את מגעיו עם ביבי להיכנס לממשלה.  בעצרת זיכרון לרבין, אמר שלא תהיה ממשלת אחדות בראשות ביבי. אשרי המאמין.
ישנו גם שר הפנים, אריה מכלוף דרעי, שישב בכלא בגלל עבירות שוחד, חזר לפוליטיקה והנה

אברהם עופר ז

אברהם עופר ז"ל, היה שר השיכון

הוא שר ואיש אינו מכהה בו. אגב, דניאל בן סימון ואריה דרעי היו שכנים בילדותם, דלת מול דלת, במרוקו. זה לא אומר דבר על האירועים בארץ.
בעבר היו אחרים ממפא"י, שהתאבדו בגלל חשדות לעבירות – יעקב לוינסון יו"ר בנק הפועלים, שהוביל אותו לפיתוח מואץ, ושר השיכון, אברהם עופר, בממשלתו של יצחק רבין. הם אנשים שקבלו אחריות.
נזכרתי גם בח"כ דוד ביטן, יו"ר הקואליציה. ביטן הוא עורך דין, שעשה חיל בעיריית ראשון לציון ושם נחשד בעבירות של טוהר המידות וסמכויותיו קוצצו.  עכשיו הוא רץ מאולפן טלוויזיה לאולפן רדיו ושיקר כשאמר שאיננו הזרוע הארוכה של ראש הממשלה בעניין סגירת תאגיד השידור. אחר כך גם לא האמנתי לו כשדיבר על הסכומים הדרושים לשם סגירת התאגיד והשארת רשות השידור המסואבת.
השתנו הנורמות של חברי כנסת משקרים.
אני מעדיף דוברי אמת.

אימרה
אמר אלי ויזל, חתן פרס נובל: "אל תעמוד מן הצד.
"הניטרליות מסייעת למדכא, לעולם לא לקרבן.
"השתיקה מעודדת את המענה, אף פעם לא את המעונה".

אראלה התקשרה !!

הכסף לא חשוב?

הכסף לא חשוב?

הלכתי ברחוב וראיתי מודעה גדולה של מפעל הפיס תלויה על דוכן של המפעל. אחר כך ראיתי שהמודעות הגדולות הללו תלויות על הדוכנים כולם. המפעל יודע היטב למכור את סחורתו וכבר פורסם, שהוא מגיע דווקא אל העניים וחסרי הממון, שיפסידו עוד קצת.
ומה נאמר במודעות הענק ברחוב: – – –  (כאן בא שם) זכה בפיס ב-125 אלף ש"ח וקיבל שיחת טלפון מאראלה. שימו לב למלים "וקבל שיחת טלפון מאראלה". בעיני – זה העיקר.
כלומר, לזוכה המאושר חשובים סכומי הכסף אפילו פחות משיחת הטלפון מאראלה. מה נאמר? מוקדנית…
זאת אומרת, המפעל שתפקידו לפגוע בחלשים ומקצועו לבזבז כספי ציבור, יכול לחסוך. למשל, המפעל יכול להקטין את סכומי הזכיה שלו ולחסוך כסף אבל יקפיד שאראלה תטלפן. לא יעלה את יוקרתו בעיני הלא-זוכים…

 

 

העולם הזה האמיתי

העולם הזה - אילוסטרציה

העולם הזה – אילוסטרציה

באחרונה שודר סרט בטלוויזיה על דב יודקובסקי, עורכו מיתולוגי של "ידיעות אחרונות". יודקובסקי הוא אחד משני העתונאים הגדולים, בעיני, שהיו בישראל. השני – עורך "העולם הזה" אורי אבנרי.
סיפרתי למכרה שלי סיפור ישן על עתונו של אבנרי: אמי, ז"ל מכרה גם עתונים בחנות מכשירי כתיבה וצעצועים. יום אחד נכנס לחנות חרדי עב פיאות וביקש את "העולם הזה". אמא שלפה עתון מן הערימה ונתנה ללקוח המוזר. זה הסתכל בעתון ואמר: "זה לא זה. אולי משבוע שעבר?"
אמא הבינה והפכה את העתון לצידו השני. "כן, זה העתון", אמר האיש.
אורי אבנרי המציא את הפטנט העולמי של השער הכפול. מצד אחד היה לשבועון שער פוליטי ומצידו השני – שער סקסי.
סיפרתי את זה למכרה שלי והיא אמרה לי שאבנרי נמנה עם מכריה. במקרה, דיברו בטלפון והיא סיפרה לו את הסיפור. "הוא היה מאושר", אמרה לי מתמוגגת.

 

באמת שכונה נקיה?

הפתקאות יספיקו?

די בפתקאות?

יום אחד צצו בשכונה שלי פתקאות. אפשר לומר שלטים קטנים, מאולתרים. מישהו הדפיס במדפסת הביתית את המלים "שמור על השכונה שלי נקיה".
הפתקאות נתלו על ספסלים באזור השעשועים של הילדים ועל הגדרות בגינה הציבורית.
באזור הזה משליכים אנשים, כנראה שכנים, את פסולת הבקבוקים והכוסות ששתו מהן ואת אריזות המעדנים שאכלו מהן ואולי גם סתם שקיות נייר ומפיות. לא טורחים ללכת אל הפח הציבורי או אל הפחים הביתיים הקרובים. פשוט משליכים.
זה חינוכי, להראות לילדים? לא. אבל מי חושב. סתם עצלות.
הלכתי לברר מי טרח להדביק בפסי צלוטייפ את הדפים הללו. הצלחתי למצוא – שָכן. איש תמים, המאמין שפתקאות יניאו אנשים מעצלותם ויבטלו אותם מלכלוכם.
נמתין ונראה אם זה עזר.
כאשר עשיתי סיבוב נוסף עם הכלבה בשכונה, עברתי ליד פינת המשחקים וראיתי, שהאיש שלי כועס. מישהו הסיר את ההודעות שלו והוא לא הרפה ותלה חדשות:
"למלכלכים בע"מ
עשו את מלאכתכם במקום אחר,
השאירו את השכונה שלי נקיה"

איך לא זכיתי (וגם לא הפסדתי…)

 

פעם, בטרם היות האינטרנט והאי-מיילים, הגיעה פניה אל מערכת העתון הכלכלי שבו עבדתי עם הצעה לפרסם מודעה. המודעה, באנגלית, כללה הצעה של טייקון אפריקני לזכות במענק כספי גדול למי שייתן לאיש עזרה כספית קטנה. הכסף של הטייקון, נאמר במודעה, כלוא בבנק באירופה. מי שיעביר את הסכום המבוקש – סכום לא קטן בעיניים ישראליות – יקבל מענק גדול מאד, גם בעיניים אירופיות.
התלבטנו, העורך נתן פרידמן ואני, והחלטנו לפרסם את המודעה הלא שיגרתית. כמובן, שהיה זה אביו ממציאו של "העוקץ האפריקני" ואם מישהו שם את כספו על קרן הצבי, זה נשאר שם. גם העתון לא קבל תשלום בעד המודעה.
אבל פרשת העוקץ הזה לא הסתיימה בכך. לימים, כשהמיילים התרוצצו ברשת, קבלתי אחד כזה, נסער, מאיציק, בן מחזורי בגמנסיה. "תמי, חברת מחזור, נסעה לטיול בלונדון ושם נשדדה ברחובות העיר. במצוקתה, פנתה אל חברינו לכתה וביקשה סיוע כספי". כך כתב לי איציק.
גוגל הודעה מזוייפתמכיוון שאיציק נוהג לשלוח מסרים נסערים, החלטתי לחכות. ואמנם, כעבור שעות ספורות הגיע מייל נוסף מאיציק. "הכל בלוף", הוא כתב בעקבות מייל-תיקון. "נכון, תמי בלונדון, אבל לא נשדדה ולא ביקשה עזרה". מישהו ידע שהיא בחו"ל וידע את כתובת המייל שלה ושלח בשמה פּניה כדי לקבל כסף לחשבונו בבנק.
השבוע הופתעתי גם אני לקבל מייל כזה. הפעם, זאת היתה גוגל הנערצת והחברה הודיעה לי שזכיתי בכסף. אני אישית זכיתי לקבל הודעה באנגלית ממרכז גוגל בלונדון, שמגיע לי פרס.
"בתור משתמש גוגל זכית ובקובץ המצורף יש מכתב אליך אישית", אמר במכתב חתום על ידי איילין נותון, מנהלת התפעול של גוגל אנגליה.
מכיוון שלא לכל דבר אני מאמין, הסתכלתי מאין הגיע המייל. ומצאתי את כתובת השולח: info.russia@laureatedesign.com. זה לא נראה לי גוגל לונדון. זה נראה לי בלוף רוסיה…
אחר כך קראתי את המכתב המצורף (לקרוא, לא עולה כסף) ובו נאמר "אין ספק שהודעה זו באה לך בהפתעה" (אכן). "אתה אחד מתריסר הזוכים בהגרלה האלקטרונית לשנת 2016" (לך תאמין). "ואם תמשיך לפעול באמצעות גוגל, הוכן צ'ק בנקאי על שמך בסך 950 אלף ליש"ט". כאן הפסקתי לקרוא את כל התנאים שצריך לקיים כדי לקבל את הכסף, אבל בסוף ראיתי הערה חשובה: "שמור בסוד את העובדה שזכית בהגרלה"…
מכיוון הפדופילים ברשת אומרים תמיד לקורבנותיהם הצעירות "אל תספרי דבר לאבא ואמא", ידעתי שאת הסוד הזה אינני צריך לשמור.
האמת, אינני יודע על מישהו שנענה להודעה ושילם כסף בדרך זו. אבל אם שולחים פניות מייל להרבה מאד אנשים, אולי למפרסמים יוצא מזה כסף. הפראיירים לא מתים, הם רק מתחלפים.
שאלת תם
אתמול שאלתי מישהו, שהלך עם כלב לא קשור:
–  "אתה לא חושש לאבד אותו?"
– "הוא חושש לאבד אותי", השיב.

 תמונות קשות מעוררות תגובה – תערוכת עדות מקומית

בניגוד לשנים קודמות, בתערוכה הזאת צה"ל אינו מככב. למעשה, כמעט לא מופיע וישראל איננה ה"נאשם". אני חושב שראויים להערכה גם על כך שופטי התערוכה והאוצרת, הצלמת ורדי כהנא.

ידוע שתמונות קשות מעוררות תגובות חזקות ולכן יש בתערוכה מספר גדול למדי של סיפורים מעניינים, אך לא רק אימים ודמים. כך, אחת התמונות הבולטות היא של חתונה אריתריאית בחיפה, על מדרגות מול הנמל. במקום אחר, נשים אריתריאיות מחזיקות בתינוקות כבני יומם ומחכות לטבילה. סתם אירועים של יום יום, שאיננו זוכים לראות אותם.

אחת התמונות המרשימות ביותר של ג'רום ססין. הוא צילם בעקבות התאונה של המטוס המאלזי, שנפל באוקראינה בדרכו מאמשטרדם לקואלה לומפור. המטוס נפל מגובה עשרת אלפים מטרים ואחד הנוסעים הוטח לקרקע כשהוא עדיין קשור לכסא, שעליו ישב. הגוויה בכסא מונחת במרכזו של שדה חיטה פורח בשיבוליו. בתמונה סמוכה אנחנו מציצים אל תוך חדר, שנוסע אחר במטוס נפל לתוכו כשהוא מנפץ בדרכו את התקרה. בעל הבית עומד בגבו אל הגוויה ומסתכל אל החצר. מראה איום. בתמונה ליד, קבוצת שכנים אוקראינים באו לראות את תוצאות האסון.

ישראל אינה נעדרת מן התערוכה. הדס פרוש צילמה בירושלים את הארמנים, המתאבלים במלאות מאה שנה לרצח עמם. התמונות מפגינות את השלווה בטקסים בכנסיה ואת השקט של הציבור המתאבל מחוצה לה.

מנחם כהנא: שלוש נשים המומות אחרי הרצח בכפר דומא

מנחם כהנא: שלוש נשים המומות אחרי הרצח בכפר דומא

 

צלם ישראלי, שזוכה להבלטה רבה (בצדק) הוא אביר סולטן. סידרת תמונות מציגה את נסיגתו של ים המלח, שהשאירה בניינים נטושים של עובדי המפעל, עצים שיבשו ובריכות רחצה ריקות ולידן מגלשות מים שילדים כבר מזמן אינם משחקים בהן. על החוף, בסמוך, תמונת ספינה חרֵבה.

נראה לי שהסיפור המזעזע ביותר צולם בסידרה של דארסי פַדילה מארצות הברית. הוא צילם את ג'ולי ביירד, שעברה בתים רבים, גברים רבים, לידות, עוני, איידס וסמים. "מאבקה של אשה אחת עד מוות", הגדיר זאת הצלם, שבתמונה האחרונה מראה את ג'ולי ביירד רזה מאד, שדופה, ממש ערב מותה.

סין מצטיינת, כידוע, בזיהום ובאחרונה אירעה מפולת של אשפה והרסה תחתיה בנייני מגורים. ערים גדולות הפכו מלכודת של אוויר מזוהם. לו גוואנג נתן לכך ביטוי בצילומי האשפה הנערמת בהררי פסולת. תמונה סמוכה מציגה שדה ירוק, שהפך שדוף והשלטונות הציבו שם פסלי כבשים כדי להטעות את העין. מזעזעת מכל תמונה שלישית בסידרה – בתוך שדה קצור עומד איש זקן, את בידו והוא חופר בור. לידו מוטלת גווייתו של פעוט, שיובא עוד מעט לקבורה. תמונה מזעזעת.

הצלם יובל טובול יצא למסע של שנים לאורך גבולות ישראל. את התוצאה אנחנו רואים בתמונות – גדרות, חומות, עמדות בטון הרוסות, חפירות ביצורים ובית נטוש. מקומות שאיש מבאי התערוכה בוודאי לא היה בהם.

מקום אחר – כפר דומא ורוצחי משפחת דוואבשה נמצאים עכשיו בחדשות. הצלם מנחם כהנא הקדיש לכך תמונה מרטיטה: שלוש נשים המומות בתוך ביתה של המשפחה השרוף. לא ראיתי שמנחם כהנא זכה בפרס על תמונתו זו. אני הייתי מעניק לו אותה.

כתבתי על עדות מקומית בדצמבר 2013.

איש שצריך ללמוד ממנו

לא כתבתי דבר מאז מותו של יוסי שריד, וחשבתי להציג כאן סיפור שלא מצאתי בהספדים האחרים. את הסיפור כתב יוסי שריד עצמו בהארץ ביום ששי 17.3.2006. חשבתי לנכון להציג את הסיפור הזה על איש ציבור, שר לשעבר וחבר כנסת, שלא "עשה לביתו". יתר מכך, הוא גם לא חיפש פרוטקציה בבירוקרטיה הישראלית הנוראה.

המעשה, בקצרה, פשוט: חשקה נפשה של דורית שריד להרחיב את מרפסת ביתה בתל אביב. בעלה נזעק לעזרה והלך למחלקה המתאימה בעיריה. הוא לא אמר "אני, אני, אני" וגם סירב להיעזר בשירותיו הזריזים של מאכער. הוא פשוט מילא את הטפסים, עבר מפקיד לפקיד, צירף אישור לאישור ואחרי… שנה, קיבל את האישור המבוקש.

בעיני, זה איש ציבור שצריך להעתיק את הליכותיו ולא לנהוג כאותם ראשי ממשלה שניצלו את קשריהם ומעמדם הציבורי כדי להרוויח כסף. יהי זכרו ברוך.