Category Archives: תיאטרון

תיאטרון: איוב שהשטן לא הצליח להכריעו

את המלה אינקובטור הכרתי כאשר לאבי ז"ל היה לול גדול. בלול הוא התקין מדגרה (אינקובטור). זה היה גוף גדול מפח, שבצדדיו יריעות ברזנט קצרות ובמרכזו עמדה פתיליה קטנה. מסביבה, הוא ואמי ז"ל פיזרו ביצים מופרות. הרבה ביצים, שלא היה להם מספיק דוגרות בשבילם.
כעבור זמן מה (הייתי ילד ואינני יודע פרטים) בקעו הרבה אפרוחים מתוך האינקובטור והתחילו להתרוצץ בלול וכך היתה פרנסה.

ששון גבאי וקרן הדר. מעולים.

במשך שנים רבות לא התעניינתי באינקובטורים והיום, בעקבות עיון בוויקיפדיה, אני יודע שיש אינקובטורים לפגים בבתי חולים ומכשירים דומים לבעלי חיים, שטעונים טיפוח.
נזקקתי למונח הזה, כשגיליתי לפני כשבוע את תיאטרון האינקובטור. הוא מופיע בירושלים, בבית מזיא בירושלים ובצוותא בתל אביב.  כאשר שמעתי על "איוב", שששון גבאי מופיע בו בתפקיד הראשי – הלכתי. ראיתי ולא הצטערתי על הנסיון.
הבמאי יוסי יזרעאלי לקח את הספר התנ"כי המפורסם, שהוא הפילוסופי ביותר בין הספרים. הוא עיבד את הספר למחזה, כשהוא משאיר את הטקסט המקראי המקורי תוך קיצורים והשאיר את התפקידים כמות שהם: אריק עשת, מנהל התיאטרון בתפקיד אלוהים, לידו השטן עמית אולמן, שלושת ידידיו של איוב (עומר הברון,יוסף אלבלק ואייל נחמיאס) וכן צ'לן (יוסי גוטליב) שמנגן את המנגינה שכתב במיוחד המלחין יוסף ברדנשווילי. מנגינה לא קלה, שנונת השראה למשחק על הבמה. איתו שרה, כמעט ללא מלים, הזמרת המצויינת קרן הדר. כאן היא אשתו של איוב, שבספר כמעט אין לה מלים. ובתפקיד הראשי, כאמור, ששון גבאי.
אם היתה לי חוויה מהצגה מיוחדת זו – הרי היא קודם כל תוצאת משחקו המעולה של גבאי. האיש שהצליח "ליצור" איוב נהדר. הגיבור התנכי, שהיה עשיר ומאושר ואיבד את צאנו ובקרו ואת ילדיו, כי אלוהים נענה לבקשת השטן ואחר כך גם לקה בשחין לעורו. וכל זה לא הניע אותו לבגוד בבורא עולם. הוא נשאר אדם מאמין. בביצוע מושלם של הספר התנ"כי חוזר איוב המאמין להיות עשיר ומאושר.
אבל לא לקרוא מחדש את איוב באתי, אלא לראות את המחזה. תיאטרון פרינג' שכיח בארץ ואינני מבאיו. האינקובטור היה מיוחד בשבילי.
אני יודע שזאת לא הצגה קלה. לא הצגה לועדי עובדים. הצגה, שדורשת ריכוז והשקעה של הצופים. לדעתי – כדאי.
רימונים ללא גרעינים 
בחנות הירקות שלי הציבו על המדף הראשון את הרימונים אדומי הלחיים. הסתכלתי, קניתי ונזכרתי בסיפור ששמעתי לאחרונה מאשה מבוגרת, שהגיעה לארץ כילדה עם הוריה מפולין. ההורים, שרצו מאד בטובתה של ילדתם, שמעו שרימון הוא פרי בריא. הם קנו רימונים, קילפו אותם והשליכו את הגרעינים. הרי, גרעיני פירות, לא אוכלים. כך, הכריחו את הילדה לאכול את הקליפות של הרימון. את זה היא לא יכולה לשכוח…

שיחה בטלפון
מוקדנית: "תרשום לי מכתב"…
– אין "תרשום". צריך להגיד "תכתוב".
מוקדנית: אז איך יש "מכתב רשום"?

מודעות פרסומת

אשה בורחת – ספר והצגה

אורה, שבנה החייל יוצא למבצע צבאי גדול, בורחת מביתה כדי לא להתענות בציפייה לבשורה הרעה, שאין לה ספק כי תגיע. כסרבנית-בשורה, אולי תוכל למנוע אותה ולהציל את בנה.
אינני אובייקטיבי לגבי הסופר דוד גרוסמן, וספרו "אשה בורחת מבשורה" הוא הטוב בעיני בין ספריו ואחד הטובים ביותר שכתב סופר ישראלי. לכן, כאשר שמעתי שהתיאטרון הקאמרי מציג הצגה על פי הספר – מיהרתי, למרות שטרם פורסמו ביקורות עליה. הייתי, צפיתי וחוויתי חוויה עצומה. ראיתי הצגות תיאטרון וגם הצגות טובות. נדמה לי שזו הטובה שבהן. הצגה מעוררת עניין והתרגשות, עשויה בעדינות, בחוכמה וברגישות.
כאשר התחילה ההצגה, עם במה ריקה וקירות לבנים – היה לי חשש שטעיתי והציפיות יתבדו. אולם הבמאי עשה עבודה מצויינת של עיבוד הספר בן 630 עמודים להצגת שעתיים, שבה משולב הסיפור של אורה, אם לחייל, שיצא למבצע צבאי והיא חוששת להישאר בבית לבדה ולקבל את הבשורה המרה, שקרה משהו לבנה. בעלה-גרושה, אילן, נמצא בדרום אמריקה בטיול והיא נוסעת מירושלים לתל אביב, אל אהובה לשעבר, אברם, מוכה הלם קרב. אורה לוקחת אותו עמה לטיול בכביש ישראל ובדרך מספרת לו על עופר, הילד שבצבא.

דרור קרן ואפרת בן צור בבית החולים

דרור קרן ואפרת בן צור בבית החולים

חנן שניר, שעיבד את הספר וביים את המחזה, הצליח לשלב במסע של השניים מוסיקה (אורי וידיסלבסקי), שמוסיפה השראה מצויינת תוך שימוש בשירי מלחמה מן התקופות השונות של הסיפור. תוך כדי המסע משתתפים השניים בסצנות קצרות מחייו של עופר, שבהן משתתף גם בעלה של אורה, אמנון. בכל סצנה כזאת מתגלה פרק נוסף מחייו של הנער וכך מקבל אברם את תולדות הילד ואנחנו, הצופים, מתרגשים יותר ויותר מפרק לפרק. תוך כדי המחזה אנחנו מתוודעים לקשר ההדוק בין אילן, אברם ואורה והילד-החייל. המחזה מסעיר ומסביר.
נהניתי מקריאת הספר, שהוא ארוך ולא פשוט, ונהניתי והתרגשתי גם בראיית המחזה. נראה לי, שהבמאי עשה מלאכת קסם בעיבוד הסיפור ומלאכת קסם שניה בבימוי. צוות השחקנים (דרור קרן, אפרת בן צור, אמנון וולף  ועוד תשעה שחקנים, שהם גם  נגנים וגם זמרים), שעוברים מתפקיד לתפקיד על ידי החלפת בגד ומעט תפאורה, עושים תיאטרון מרשים. המוסיקה חשובה לא פחות, כשהיא משתלבת ביצירת העלילה.
לשאלה אחת אין לי תשובה מלאה: האם דרושה קריאת הספר כדי להבין היטב את המחזה? המחזה לא קל ומרגש והסיפור לא פשוט. לי הוא היה ברור כי זכרתי את הספר. עדיין לא שאלתי לדעתם של אחרים.
כמה מלים לספר?
הסופר יגאל גלאי אמר פעם: "לא נחביר מלים". לפי המילון – לא נרבה במלים. במקרה של אשה בורחת מבשורה – זה לא מתאים. ספר של 630 עמודים לא הספיק לי.

פלא על במה

האורות באולם כבו ועל הבמה הואר קרון רכבת נטול קירות. ספסל אחד, איש יושב ושותה תה לאור קרן אור המכוונת עליו. הקהל משתתק לקראת סונטת קרויצר, הסיפור האלמותי של לב טולסטוי. בקול שקט, כמו סתמי, מתחיל השחקן במונולוג. רק דקות ספורות עברו ומשה איבגי היפנט אותנו בווידויו של אדם שרצח את אשתו.
במחזה הזה איננו זקוקים ליותר שחקנים ולתפאורה נוספת על הקרון הבודד שניצב במרכז הבמה וסביבו חלל שחור והקרנות אור-קול. מוסיקה. רק אדם אחד מספר סיפור במהלך נסיעתה של רכבת מאין-שם לאין-שם. אין צורך ביותר מזה כדי להשתתף בקסם. קסם של תיאטרון.

משה איבגי בקרון הרכבת

משה איבגי מציג את דמותו של איש, פסיכופט שמקנא באשתו שאינה-בוגדת-בו, וקנאתו הנוראה מביאה אותו עד לרצח. רצח האשה שאהב.
בנסיעת הרכבת מתאר הנוסע בפני בן-שיח אלמוני ונעלם בפרטי פרטים את התאהבותו בצעירה יפהפיה, אחרי שנהג לבלות רבות בבתי בושת עם זונות. המספר התאהב כשאינו יודע כלל מהי אהבה. הוא חי עם אשתו העדינה והיפהפיה וחיי האושר הקצר הפכו לחיי סיוט ומריבות ובתוך כך היא ילדה לו חמישה ילדים.
בפרטנות מדוקדקת הוא מתאר את אשתו הצעירה, שבה הוא מתעלל ואינו מבין שזאת התעללות. הוא מתייחס אל האשה העדינה ורגישה כאל בובת מין או אל זונת בית בושת, ומופתע שהיא כועסת עליו. בעקבות מפגש מקרי הוא מזמין חבר משכבר הימים, לנגן בכינור עם האשה הפסנתרנית. אבל דמיונו המופרע מביא את הבעל לחשוד שהיא בוגדת בו. ויום אחד כשהוא מקדים לחזור ממסעיו, הוא פוגש את אשתו וחברו יושבים לארוחת ערב. בסערה מוטרפת הוא שולף סכין מטבח ומתאר בפני עמיתו לנסיעה (למעשה, קהל הצופים) כיצד פתח את חזה בדקירות סכין.
משה איבגי יושב, עומד, מסתובב בקרון הרכבת הפתוח על הבמה הריקה מתפאורה משחקי מולטימדיה המקרינים על האווירה המיוחדת. הקרון מסתובב, קרן האור ניסוטה והרקע החולף מאחור יוצרים תיאטרון שלם. לא מונודרמה של יחיד, אלא הצגה מלאה. יותר אמיתית מאשר ההצגות, שבהן מתרוצצים שחקנים על הבמה ולא תמיד יודעים מה לעשות. אמן התפאורה מיכאל קרמנקו.
יבגני אריה מביים את ההצגה הזאת בברק מדהים. ביד בוטחת שמחזיקה לא את השחקן, אלא את הקהל. מייסד תיאטרון גשר החזירו לשיא בעזרת שחקן יחיד והטקסט של טולסטוי. גשר עשה כאן בית ספר לתיאטרון.
במשך כל המסע ברכבת, שנמשך שעה וחצי, ישבתי דמום ונאלם. ההצגה הזאת עוטפת את הצופה בחוויה בעת תיאור האירועים. הגרון נחנק בשמיעת המונולוג הכובש.
הייתי כותב שהצגת סונטת קרויצר היתה חוויה בשבילי. אבל יחצ"נים הצליחו להוציא למלה זו כל משמעות חיובית. מקלקלים את העברית…
משה איבגי התעלה בשש נפשות מחפשות מחבר. עכשיו התעלה על עצמו אף יותר. השחקן, שהצטיין בתיאטרון ובסרטים, שמופיע בסדרות בטלוויזיה (צריך להתפרנס) הראה שיש בו עוד ועוד.
הצגת סונטת קרויצר היוותה קפיצת מדרגה של תיאטרון גשר על הצגת דון ז'ואן הבינונית והראתה שתיאטרון זה בעל פוטנציאל רב מתיאטרונים אחרים בארץ.
משה איבגי בקטע מסונטת קרויצר.
אין לי שפה
ישראל קנטור, עורך דין מן המעולים בארץ, שניהל משרד גדול ובעל מוניטין בשורה הראשונה של עורכי הדין. ולפתע – משבר. לפני חמש שנים לקה בשבץ מוחי ודיבורו נעתק מפיו.
באומץ לב בלתי רגיל כתב עו"ד קנטור במאמר במדור הבריאות של הארץ על מה שעבר עליו אחרי שנאלם. יש, הנמנעים מלקרוא את המדור כי הוא עוסק בצרות. את אלה אני מפנה אל הקישור:

כמה סופגניה?
הייתי בקפטריה הנעימה של הסוּפר וביקשתי סופגניה מן המוכרת החיננית.
"שלוש", השיבה.
את מוכרת רק שלוש בחבילה? – תמהתי.
"סופגניה בשלוש", היתה תשובתה הניצחת.
אילו דיברה עברית, הייתי מבין.

דון ז'ואן לא מפתה

דמידוב ובנדק (מן התוכניה)

ישראל (סשה) דמידוב קנה לעצמו מוניטין כשחקן מעולה. הגיע לארץ כשחקן צעיר מאד, לפני 21 שנים והתפעלתי ממנו בהצגת רוזנקרנץ וגילדנשטיין מתים. אבל הם מתו מזמן מזמן.
מפעם לפעם ראיתי אותו במיטבו, מתבלט מעל לרמת המשחק בתיאטראות ישראל. השבוע, כשראיתי את דון ז'ואן בתיאטרון, שנהיה יותר ויותר ישראלי (הן במבטא והן בשילוב שחקנים שלא באו מאותה תפוצה), שמתי לב שארץ הולדתו של סשה דמידוב מפחיתה מיכולת המשחק שלו.
הוא השתמש באותן מניירות מוּכרוֹת מתפקידיו הקודמים ובאותו דרך ביטוי. בתפקידו הנוכחי הוא משחק את המאהב. המאהב המוחלט. השחקניות מסביבו משחקות את המתאהבות. אני שיחקתי את תפקיד הקהל. הקהל הפחות מתלהב.
אני מעריך מאד את ישראל דמידוב ומאמין שהוא יכול לתת יותר. הרבה יותר. וציפיתי לזה.
התפקיד השני בהצגה שייך למשרתו של דון ז'ואן, סגאנרל. על הבמה הופיע בנק המזרחי טפחות. סליחה, דביר בּנדק.
גם שחקן מוכשר זה לא הביא את כשרונו איתו. זכרתי אותו מן הסרט "מתנה משמיים, סיפור גדול"/ שם עשה תפקיד מעולה. אבל בהצגה הופיעו לעיני הדמויות, שמעבירות את דביר לבנק אחר.
אמת, הפרסומות שלו מאד משכנעות ושקלתי לעבור איתו בנק. זה עדיין לא התממש. אולי בעתיד.
על הבמה לא ראיתי את הערך המוסף, תיאטרון על טלוויזיה. חבל, כי מדובר בתיאטרון גשר,
שהיה המצויין בתיאטרוני ישראל והוא עדיין נמנה עם הטובים שבהם.
הבחירה להציג את המחזה הקלאסי מאת מולייר היתה טובה. נהניתי מן ההצגה, אבל הרגשתי שחסר לי. חסרה אותה התרוממות רוח שגורמת הצגה מעולה.
חיפשתי בתוכניה ומצאתי את הפתרון: הבמאי, אלכסנדר מורפוב מבולגריה. אינני יודע מה רמתו של הבמאי ומה מקומו בתיאטרון הבולגרי. התחושה שלי, שהוא לא השתלב בביצוע התיאטרוני בישראל.
שורה תחתונה: נהניתי מן ההצגה, אבל התאכזבתי כי הציפיות שלי היו למתנה משמיים…
תזכורות
# עם הגשת כתב אישום נגד הרב מוטי אילון, אני מציע להציץ בפוסט אורח, שכתב ידידי אלי זך ב-28.10.2010 (האובססיה המינית של החרדים) ובו תיאר התנהגותו של מורה.
# כאשר החלה מחאת האוהלים כתבתי פוסט יש סופרטנקר בשכירות (23.7.2011) ובו הצעתי: "תקבע הממשלה בחוק או בתקנה, שבעלי דירות ריקות ישלמו כפליים ארנונה כל עוד הדירות אינן מאוכלסות".
עיריית תל אביב מתכוונת לפעול בכיוון.

תערוכות במגדל הנוסטלגיה

 

תלבושות למרי סטיוארט ועמיתיה

מגדל שלום היה פעם מרכז תל אביב. הבניין הגבוה ביותר, המרכזי ביותר ומושך תשומת הלב הרבה ביותר. היום הוא בשוליים. אני סר לשם מעת לעת להציץ בתערוכות מעניינות, הנערכות במבואה של הבניין הגדול, אשר הופך ממרכז משרדים מסחרי לבניין מגורים ענק.
כמה תערוכות מתקיימות במקום במקביל והמשותף להן – נוסטלגיה.
בגלריה – תערוכת "מאחורי הקלעים" ובה ציורים של תלבושות לתיאטרון החל משנת  1922.
סיור בתערוכה מזכיר אמנים, ששמותיהם מזכירים נשכחות כמו הצייר ראובן רובין, שצייר את התלבושות למחזה חלום יעקב מאת ריכרד בר-הופמן שהוצג בהבימה ב-1925 או הצייר מנחם שמי, שהכין תלבושות למחזה בשפל מאת גורקי וכן אריה אל-חנני שצייר למגילת אסתר שהוצג בתיאטרון האהל ז"ל בבימויו של משה הלוי (מייסד האהל) בשנת 1930 עוד לפני שאני הייתי בתוכנית…

מרי סטיוארט - הציור הפך לשמלה

את הקריקטוריסט אריה נבון מעתון דבר אני זוכר היטב. הוא צייר בקו דק ובעט קל את התלבושות למחזה רשומון, שהוצג בתיאטרון חיפה בשנת 1961 (ביים, מייסד התיאטרון יוסף מילוא).
בתערוכה יש גם תלבושות של ממש, שהולבשו על בובות של חלונות ראווה וגם פסלים, כמו הטרול מפר גינט, שעיצב וצייר דוד שריר (הבימה 1971). בצד הרישום ניצבת הבובה עם קוצים גדולים על הבטן ועל הגב. או ציורים של התלבושות למרי סטוארט למחזה מאת פרידריך שילר (הקאמרי 1962) בצד שלוש בובות לבושות פרי עיצובה של טובה קליינר-סדן.
בהמשך התערוכה מצטרף גם תיאטרון גשר ואפשר לראות את התלבושות של המחזה כפר מאת יהושע סובול שעיצבה אנה כרושצ'בה וביים יבגני אריה כמו גם התלבושות לטרטיף מאת מולייר, שהכין אותו צוות.
סיימתי ברות דר, שעיצבה את התלבושות למחזה כולם רוצים לחיות, שכתב וביים חנוך לוין בתיאטרון הקאמרי ב-1986.
זו תערוכה, שמציגה עבודות מסקרנות לפי מטרתן ומעניינות כציורים. מה גם, שאפשר לראות את הסגנונות השונים של הציירים ואת התפתחות הציור לתיאטרון במשך השנים.
אוצרת התערוכה, טלי יצחקי, כותבת על "ארבעה דורות של ציירים ומעצבים, שרוקמים דמויות ותופרים חלומות: מציירים לנו מלכים, אביונים, זוגות אוהבים, משפחות ומכשפות. הם אמני תיאטרון ששפתם שפת הדמויות והבגדים והם נשארים מאחורי הקלעים".
כשיצאתי מחוויית התיאטרון, עברתי בתערוכות נוסטלגיה נוספות, שמוצגות במבואה של מגדל שלום:
בתי הקפה של תל אביב (1920-1980) שעוררה בי עניין מיוחד משום שאני חובב בתי קפה (אוצרת בתיה כרמיאל);  בניינים מעוטרים בשלטי קרמיקה של בצלאל; שמעון קוברמן, צלם תל אביבי (1919-1920); עיר במודעות קיר (1900-1936); וקינחתי בתערוכת פורטרטים יפהפיים של חברי העמותה לאמנות הצילום. אל עמותה זו יש לי סנטימנט אישי – פעם, בעבר הרחוק, הייתי פעיל בעמותה וערכתי את הצילומון, בטאונה דאז. תערוכה זו נסגרת בקרוב (12 באוגוסט) והיא שווה ביקור.

נפשות או דמויות מחפשות מחבר

בתיאטרון גשר מציגים את המחזה "שש דמויות מחפשות מחבר" – מחזה קלאסי מאת לואיג'י פירנדלו, חתן פרס נובל מסיציליה.
המחזה תורגם במקורו כ"שש נפשות מחפשות מחבר" מאת לואיג'י פירנדלו ואילו   רועי חן, שעיבד את המחזה לגירסה חדשה, קרא לו "שש דמויות מחפשות מחבר" והסביר כי ביקש להבחין בין התרגום המקורי ובין העיבוד החופשי שעשה למחזה.  "אני אוהב את פירנדלו, כי הדמויות שלו משקרות. הן משקרות זו לזו, לעצמן, וגם לי" – הסביר המעבד.
ימים אחדים לפני ההצגה, מצאתי בספריה עותק בלוי ודהוי של החוברת המקורית של "שש נפשות מחפשות מחבר", שנכתב ב-1921 ויצא לאור בעברית ב-1984 בהוצאת "ספריית התיאטרון" של בית צבי בתרגומה של עדה בן נחום. קראתי בעניין רב את המחזה, למרות שסטודנטית למשחק או במאי של להקת חובבים סימנו משפטים בצהוב וכחול ומחקו בעפרון פסקאות שלמות.
במחזה מעמיד פירנדלו זה מול זה – את ה"מציאות" (דמויות, המחפשות מחבר שיכתוב את הסיפור שלהן) ואת ה"תיאטרון" (במאי ושחקנים).
ציפיתי לראות את המחזה בתיאטרון גשר – על במה, תפאורה ושחקנים שמביעים את המחזה. זאת, לעומת קריאת מחזה "יבש" שבו הוראות בימוי קרות, כמו "מנהל הבמה מוחא כפים כדי לקרוא להם לסדר" או "הבמאי מתבונן בשעונו" ו"הלחשן חוזר שוב לקריאתו". נכון, הדמיון שלי, הקורא, אמור להשלים את הרפליקות של השחקנים, אבל המופע על הבמה – עדיף עשרת מונים.
כשהחלה ההצגה בתיאטרון גשר ביפו, לא הכרתי בתחילה את הסיפור. רועי חן הפך את הסדר, הוסיף רפליקות קצרות ומשעשעות והוסיף חיים למחזה הקלאסי. מי שהתעלה על עצמו היה הבמאי (ומייסד התיאטרון) ייבגני אריה, שהצטיין בעבר בבימוי מחזות עם "רעש וצלצולים" והפעם נראה כמשתעשע ב"שחקנים" וב"דמויות". כמו עשו המעבד והבמאי יד אחת כדי להפוך את המחזה הרציני, הפילוסופי משהו, לשעשועון. לא שעשועון קל וחביב, אלא מחזה שאינו מניח לנו, הצופים, להיתקע ברעיונות מופשטים. הוא מצחיק, מבדר ומשעשע וזה, מבלי לאבד את הרעיונות של פירנדלו. נראה לי כהישג לתיאטרון גשר.
הסיפור של "שש נפשות מחפשות מחבר" יוצא דופן:

הבמאי יבגני אריה

בתיאטרון נערכת חזרה למחזה חדש. לפתע מתפרצת אל הבמה משפחה מוזרה: אב, אם, ארבעה ילדים וגם מדאם פּאצֶ'ה בעלת חנות בגדים, שהיא גם בית בושת. הדמויות מחפשות מחבר שיכתוב את סיפורן, כדי שישמש כמחזה בתיאטרון. הסיפור: האב גירש את אשתו כאשר בגדה בו עם מזכירו. המזכיר מת והמשפחה התדרדרה לעוני. האב חזר ולקח את אשתו לשעבר ואת ילדיו וילדי המאהב. האב הולך למדאם פאצ'ה, כי הוא מחפש זונה ובחדר האחורי של החנות הוא שוכב עם בתו החורגת. כך, בקצרה.
כאשר ה"במאי" מנסה לביים את הסצינה של האב והבת עם ה"שחקנים", צוחקות מהם ה"דמויות" כי התיאטרון איננו דומה למציאות.
פירנדלו המציא "מציאות", שאיננה קיימת, והרכיב עליה "תיאטרון" והותיר אותנו עם התהייה – מהי מציאות אמיתית, כאשר כל אחת מן הדמויות מספרת אותו סיפור בדרך שונה לחלוטין; ואיך התיאטרון מציג את המציאות ומעבד אותה; ואיך הצופה יכול לברור אמת מתוך השקרים והעמדת הפנים של כל אחת מהדמויות.
ישראל דמידוב, ה"במאי",  הוא שחקן מן הטובים ביותר שיש בארץ. בתוכניה גיליתי, שדמידוב, יליד טשקנט, קיבל תואר מהנדס בנין לפני שפנה לתיאטרון. משה איבגי, אבי המשפחה של ה"דמויות", מציג את האמינות דווקא של הישויות הלא-קיימות. ה"בת החורגת", הזונה, נטע שפיגלמן נחשפת בצורה ששחקניות רבות אינן מסוגלות לה. הברקה של תפקיד – יובל ינאי כ"מדאם פּאצֶ'ה" הגרוטסקית.
רועי חן הוסיף לי פרשנות מעניינת, שלא ראיתי כשקראתי את המחזה המקורי: "כל המפגש עם הדמויות הוא, למעשה, הזיה המתרחשת במוחו של הקודח של הבמאי".
נראה לי שהמחזה הזה הוא גם הזיה, המתרחשת בעיניו של הצופה.

סופו של כלב
טל בשן, עתונאית ותיקה, חוזרת למעריב כעורכת מגזין "להיות להורים". פגשתי אותה והיא סיפרה על כלבה המנוח: "כשהזדקן, נהייתי אדם-נחיָה לכלב עיוור".
אורו עיני.