ארכיון קטגוריה: צה"ל

איך עשיתי מרד בצה"ל

 לפי הכותרת, תאמרו שזה סיפור של נוסטלגיה. נכון. פגשתי השבוע את אדמונד, חבר טוב מן השירות הצבאי, שלא ראיתי אותו עשרות שנים. יחד התגוררנו באוהל המפי"ק של הסוללה, התרוצצנו בבוץ של גבול הצפון והתבשלנו בשמש העזה של הנגב. היינו חיילים צעירים ולא חשבנו על העתיד. עכשיו זה  קצת מאחורינו…
כשעליתי במעלית לקומה השביעית בשכונת מגורים יוקרתית ברמת-גן, חשבתי: מי יפתח לי את הדלת? נפרדתי מבן עשרים ואחת, קטן קומה, רזה ופיקח. טוב, פיקח בוודאי נשאר, אבל איך היתר?

תותח 25 ליטראות, שאותו ליווינו שלוש שנים

פתח לי את הדלת איש, נשאר לא גבוה, שערו השחור כולו לבן משונץ בפסים שחורים, משקפים שלא היו אז ("עברתי שני ניתוחי קטרקט"). אבל הפה – בדיוק אותו הפה שהיה מחייך תמיד, גם בשעות של לחץ ומתח. כשהיינו בגדוד, ידע להתגבר על מצבים קשים. בשיחתנו למדתי, שתכונה טובה זו הובילה אותו הרחק. גם כששני בניו התחרדו ועברו לארצות הברית וגם כשבתו החלימה ממחלה קשה.
אחרי השחרור פנה אדמונד לבנקאות ונהיה מנהל סניפי בנק בזה אחר זה, עד שעשה חשבון שכדאי לו ויצא לפנסיה. במהלך השנים, הגדיל את הונו בהשקעות מתוחכמות.
היום, צריך לשמור על הילדים והנכדים ועל הבריאות – הסכמנו.
"אני זוכר, שכבר בצבא התחלת במקצוע. כתבת לנו עתון", הזכיר לי פרשה נושנה. הסיפור פרח מזכרוני, אבל עכשיו צף מחדש: הסוללה שלנו היתה בכוננות ושיכנו אותנו בבתים ריקים באחד הקיבוצים סמוך לגבול הצפון. כוננות, שמא יזדקקו לנו לאיזה תקרית ויקפיצו אותנו אל הגבול. התותחים היו רתומים למשאיות הסיקס-פילר והמפי"ק שלנו ארוז בקומנדקר, אבל אנחנו בילינו בנעימים. כמו חופשה.
היה הרבה זמן פנוי, אז לקחתי גליון גדול של בריסטול וכתבתי רשימות מהווי הסוללה והדבקתי על הגליון, שתלה בחדר האוכל הגדול. כל יום הלכתי אל הרדיו הנייד של הגדוד והקשבתי לחדשות וכתבתי את הכותרות על דף נפרד, שהוחלף בכל יום. הרדיו שלנו עבד על סוללות, דבר נדיר, והיה שלל מן המצרים ממבצע סיני. על טרנזיסטור עדיין לא חשבו…
יום אחד, כעסתי על המפקד שלנו ומיד אצתי אל חדר האוכל והסרתי את ה"עתון" שלי מן הקיר. לא עברו עשר דקות והמפקד ניצב בפתח החדר שלי ופוקד: "תחזיר את העתון למקום!"
לפקודה לא מסרבים, ודף הבריסטול חזר למקומו, אבל החדשות לא התחדשו. זאת היתה מחאתי. אבל לא היה לכך הד. אז החלטתי להמשיך בהפגנת הברוגז.
בליל שבת נהגנו לערוך מסיבה: הרב סמל הביא ממתקים, שרנו אחרי ארוחת הערב והיה נחמד. אני פניתי אל סמל הקשר, אדמונד, וביקשתיו לעזור לי: כאשר שרים, תסתכל אתה והקשרים שלך אלי. אם אשיר – תשירו. כאשר אשתוק – תשתקו גם אתם.
התרגיל פעל. כל פעם התחילה הסוללה לשיר וכאשר ההתלהבות גאתה, פשוט שתקתי ואחרי, השתתקו בזה אחר זה כל חוליית הקשר. ואז, התחילה תחושה של אי נוחות בין החיילים בלי שהם ידעו מה קורה.
המסיבה לא היתה כל כך חגיגית באותו ערב.
סוף הסיפור היה כעבור שנים אחדות. באתי למילואים והמדריך שלנו היה אותו קצין שלי מן השירות הסדיר. הוא ראה אותי ובא בנזיפה חצי-מחוייכת: "דקל, אתה עשית לי מרד בסוללה!"
אותי הוא לא שכח…

הסגנון, אוי הסגנון, הוא האדם

אנחנו רגילים לומר "הסגנון הוא האדם", אבל המקור קצת יותר מדוייק: "הסגנון הוא האדם עצמו". כתב זאת לראשונה המדען הצרפתי ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון, 1707-1788.

בופון: איש חכם היה

למה נזכרתי באמרה המשופשפת הזאת, כי קבלתי את הדוא"לים הנזעמים, הקוראים לחתום על עצומה היסטרית נגד הרמטכ"ל שהעיז לשנות את נוסח ה"יזכור" לחללי צה"ל.
אלה ששולחים את העצומה אלי, כדי שאחתום, אינם טוקבקיסטים נמוכי מצח, אלא אנשים משכילים. אנשים מן היישוב. ומה מצאתי באחד העותקים, שצנח בתיבת הג'מייל שלי: "נראה שאין גבול לתפלות, עזות המצח וחוסר הטעם. גם הדם כבר לא מספיק אדום!!!!!!!!!!!"
על כל סימני הקריאה האלה חתומה תמי.
באותו שרשור כותבת דינה: "אני קראתי בשאט נפש את הידיעה על שינוי נוסח ה'יזכור' לחללי ישראל. את הכאב הזה אפשר וחייבים למחוק ע"י חתימה על העצומה שלהלן". והשולחת דינה האלמונית מבקשת: העבירו אותה לרשימות המכותבים שלכם. את "שאט הנפש" שלה.
חבר נוסף במסדר "שאט הנפש" מציין: "זעזוע אחזני בשינוי הנוסח 'יזכור'. בידינו לשנות כי שלנו הוא", ומבקש לשלוח למשרד הבטחון מכתב של אח שכול, בנוסח "עניין זה פוגע פגיעה אנושה בי ובמאות ואלפי הנופלים ובני משפחותיהם"… פגיעה אנושה. לא פחות.
לא רציתי לעסוק ב"יזכור", שכלל איננו תפילה, ולא רציתי להביע דיעה איזה נוסח עדיף, עם אלוהים, אלוקים או עם ישראל. אבל הזדעזעתי וקראתי בשאט נפש, כן בשאט נפש, את הסגנון שבו מתבטאים מפיצי העצומות.
ז'ורז-לואי לקלרק דה בופון, מדען צרפתי, היה עורך אנציקלופדיות, חוקר טבע, מתמטיקאי וקוסמולוג. הוא אמר עוד כמה משפטים חכמים, שניתן ללמוד מהם משהו לענייננו. למשל, "המדע היחיד הוא ההכרה בעובדות". ובכן, העובדות: כלל לא ברור אם הרמטכ"ל באמת החליט לשנות נוסח קיים או שכבר מזמן קיימים כמה נוסחים ליזכור. מנסחי העצומה לא בדקו את העובדות.
מפיצי העצומה הנלהבים לא קראו גם את המשפט של בופון "מאז ומעולם האדם חשב פחות על הטוב מאשר על הרע".

אני משוכנע, שהגברים בין הכותבים הללו, כשהם שנכנסים לכנסיה, הם מסירים את הכובע. כשהם נכנסים למסגד, חולצים את הנעליים. אבל כשמדובר באלוהים, כותבים בעזות מצח וחוסר טעם.
____ 
הציטוטים של בופון מתוך ויקיציטוט http://he.wikiquote.org/wiki

למי מגיעה כיפת התהילה

מערכת כיפת ברזל הופעלה בימים האחרונים והפילה שמונה או תשעה טילי גראד שנורו על באר שבע ואשקלון. ראש הממשלה והפרשן לענייני בטחון שלו מופיעים על כל במה ומהללים ומשבחים את המערכת המעולה. קוטפים את התהילה.
מערכת התשבחות מקיפה את כל אמצעי התקשורת ויש כבר מי שעוסקים בחישובים אם הטילים היקרים של כיפת ברזל שווים את מחירם הגבוה בכך שמנעו פגיעות ברכוש ובנפש וכו' וכו'.
בצל, לעומת זאת, נמצא עמיר פרץ, שכפה על צה"ל להזמין את כיפת ברזל – שר בטחון אזרח, לא אחד שצמח מצה"ל. נשכחה כמעט לחלוטין העובדה, שצה"ל התנגד נמרצות להזמין את מערכת ההגנה הייחודית, שפותחה על ידי רפאל ואלתא. באותה תקופה התקיים מסע לחצים קשים מצד המערכת הבטחונית נגד כיפת ברזל עד שהשר הכריח להזמין את המערכת, שהיום כל ילד מכיר את שמה והיא מהווה פתרון יעיל נגד רקטות קצרות טווח בכל תנאי מזג אויר.
גם מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס, מתח ביקורת נוקבת על מערכת הביטחון לגבי התהליך הבלתי תקין של קבלת ההחלטות שהביאו לפיתוח ישראלי שעדיין אין כמוהו בעולם. .
ב-2009, לאחר שהושלם פיתוח המערכת, צה"ל לא היה מוכן להקציב לה מימון. מבחינה זו, צה"ל לא שינה את עמדותיו גם היום.
אחרי שהזמינו את מערכת כיפת ברזל ויוצרו שתי סוללות, הן אופסנו אי שם. כל הדרישות של ראשי ערים ויישובים באזור עוטף עזה נדחו על ידי צמרת הצבא בגיבוי שר הבטחון. בתחילה היו הנימוקים (ואולי תירוצים) שהמערכת עברה רק בדיקה נסיונית ויש לערוך עוד בדיקות לפני שיכניסו אותה לשימוש מבצעי. אחר כך נשמעו רמיזות, שיש רק מעט מערכות והן נועדו לשמור על בסיסי צה"ל ושדות התעופה של חיל האוויר החיוניים.
המקור של "נימוקים" אלה היה מאותם גורמים, שבתחילה התנגדו בתקיפות רבה להזמנת המערכת. מאחרי אותם "גורמים" מתנגדים, עמד שר הבטחון בגיבוי שקט של ראש הממשלה. לא בנימין נתניהו ולא אהוד ברק דחפו להזמין את מערכת כיפת ברזל. היום הם משתבחים בה.
זו לא פעם ראשונה, ששר בטחון אזרח כפה מהלכים שהצבא לא רצה. משה ארנס, משרי הבטחון הטובים של ישראל, לא הגיע מן המערכת הצבאית. כתב עליו דובר צה"ל, סא"ל אבי בניהו, בידיעות אחרונות (16.1.2011): "היה זה ארנס, שכפה על צה"ל להקצות משאבים לפיתוח וייצור לוויין צבאי. חיל האוויר ואגף המודיעין דאז, שהיו אמורים להיות הלקוחות המרכזיים של תוצרי הלוויין, התנגדו בחריפות, אבל השר המוזר עמד על שלו וקבע: יהיה לוויין! קשה מאד לתאר היום את ישראל, צה"ל וקהילת המודיעין מצויים בחושך אסטרטגי, ללא לוויין צבאי הפוקח עין באיראן, בסוריה, בלבנון וביעדי מודיעין קרובים ורחוקים".
צה"ל לא תמיד צודק גם בשיקולים צבאיים. לפעמים דרוש אזרח כדי לכוון את דרכם של אנשי הצבא. עמיר פרץ ומשה ארנס לא לבד. שרי בטחון אזרחים היו גם דוד בן גוריון, לוי אשכול ושמעון פרס.
לא אכתוב דוקטורט על פעולותיו של כל אחד מהם, אבל חלקם היו שרי בטחון טובים יותר או תרמו יותר לבטחון מרמטכ"לים לשעבר שנהיו שרים.

המשתמטים בעם – או מה יגיד הרב אלישיב לדוד המלך?

הממשלה, באחד התרגילים הפוליטיים המכוערים, החליטה על קיצור-עד-ביטול נוסף של שירות החרדים בצה"ל. אני שמח להציג פוסט אורח.
מאת ישראל זכאי
מן הישיבה התיכונית, שבה למדתי, יצאנו לחיים כ-120 בוגרים. רובנו ככולנו הלכנו לצבא ורק מעטים פנו ללמוד בישיבה גבוהה. ביניהם היה אחד, שלום קליין שמו. שנים לא ראיתי אותו. היינו חברים טובים ולא הבנתי אז – ובעיקר כעסתי – איך הוא ועוד כמה חברים "עומדים על הדם" ולא הולכים לשרת בצבא, כמו כולנו שהתחיילנו, עברנו טירונות והתפזרנו ליחידות השונות.
אבל השלום קליין הזה היה תלמיד מעולה: עשר במתמטיקה, בפיזיקה, אנגלית. גם בתלמוד. הוא גם היה בחור אחללה. צדיק, אומרים היום המתחזקים. אך טבעי היה לו, שהוא הולך לשרת בקודש וללמוד תורה.
אז כשהייתי בצנחנים, חשבתי על שלום קליין ואמרתי לעצמי שבשבילו, ובהסכם-עודפים, אני מוכן לשרת בצבא עוד חצי שנה. אני קורע כאן את התחת וסוחב אלונקות – והוא עושה אותו דבר, שם על הסטנדר בישיבה.
שלום קליין הוא הדוגמה, הוא היוצא מהכלל, שאליו התכוון בן גוריון כאשר קימבן עם החזון-איש. והוא גם מעיד על הכלל. את יוסף, שהשתחרר מכלאו במצריים ונתמנה על ידי פרעה "על כל ארץ מצרים", מכנה התורה 'אברך' ועל כך אומר המדרש (בראשית רבה, צ', ג): אב בחוכמה ורך בשנים. אלפי השבבניקים, המאכלסים את הישיבות ובטעות מתכנים 'אברכים', עונים, אולי, רק על הסיפא.
ואלה הטוענים כי הם ממיתים עצמם באוהלה של תורה – במקום באוהל סיירים בגבעתי או בנח"ל החרדי – וכי "תורתם אומנותם"? הרי בביטוי הזה נאמר רק על יחידי סגולה: "…דתניא חברים שהיו עוסקין בתורה מפסיקין לק"ש (לקריאת שמע) ואין מפסיקין לתפלה, א"ר (אמר ר') יוחנן לא שנו אלא כגון רבי שמעון בן יוחי וחביריו שתורתן אומנותן אבל כגון אנו מפסיקין לק"ש ולתפלה" (תלמוד בבלי, מסכת שבת, יא)
שנים על שנים ישב שלום קליין בישיבת מרכז הרב, בצניעות ובתנאים בסיסיים ולמד, ולמד ולימד. הוא משמש כיום כראש מכון תורני ושוקד על ספרים רבים, על פרשנים וראשונים. בימים אלה יצא ספר בעריכתו על הרב צבי יהודה (קוק). קראתי ראיון איתו ובו אמר: "כשאני מוציא בַּמָכון ספר של אחד הראשונים, אני חושב איך הוא יקבל אותי כשאגיע
לעולם הבא: בפנים צוננות או בשמחה, שקירבנו את תורתו לישראל".  
אבל שלום, חברי מן העבר, גם יצא להעיד על הכלל: תחת האיצטלה של תלמוד תורה (ותוך חילול השם מדאורייתא) אלפים רשומים ונפקדים מצה"ל.  
הרי קשה לשבת שעות על גבי שעות ולהתפלפל בהוויות אביי ורבא. רק מתי מעט מסוגלים לכך. שלום קליין הוא אחד מהם ובשבילו הייתי מוכן לעשות עוד מילואים ובט"שים בגבול הצפון ותצפיות בדהיישה. אפילו בַּמלחמות, לימודו היווה לי צינה ומגן פסיכולוגיים.
אז נכון, שהתלמוד הירושלמי (מסכת הוריות) קובע כי "ממזר תלמיד חכם קודם לכוהן גדול עם הארץ" – אבל אין כוונה לממזרים שלא לומדים.
והכוהנים הגדולים – ראשי הישיבות והכוללים וגדולי הדור, כהרב אלישיב והרב עובדיה, שלא מנערים חוצנם ואינם מוכיחים את צאן מרעיתם הסורר – בוודאי לא יוצאים טוב מזה. הם בוודאי יודעים על מה חרבה ירושלים: על קמצא ובר קמצא, שהחכמים לא מיחו.  
מעניין, כשיעברו לעולם שכולו טוב, מה הם יגידו לדוד המלך, שלחם ולמד, ליהושע, שהיה מצביא ועֶבֵֶד משה, ולרמב"ם, שפסק שיש לקבל את מוראה של מלכות ויש לצאת למלחמה להגן על כלל ישראל.

מתגלגצ'ים ומיותרים

 פוסט אורח מאת ישראל זכאל
אני אוהב לשמוע את גלגל"ץ, כאשר אני לא שומע את קול המוסיקה. יש שם מוסיקה מקפיצה, אדרנלין והורמונים של נעורים; יש שם את פרופ' הרסגור, שלושים שניות על, רזי ברקאי. ואולי עוד משהו.
בין תחנות הרדיו, העתירות ברברת ורוויות הפירסומות – גלי צה"ל היתה חפה מזה. אבל זה היה בעבר הלא קרוב. בשנים האחרונות, לאט לאט ובאין רואה, בהתגנבות יחידים – חל סחף מקומם בתחנה הממומנת בכספנו. מהודעות צבאיות בעבר, היא עברה לחסויות – כינוי ממכבסת המילים, שפירושן כסף. בשנה האחרונה, אוזניי עדות ליותר ויותר פרסומות אשכּרה. באיצטלה שמדובר בשירות לחיילים, וללא בושה – משודרות הודעות של מכללות, קורסים, פסיכומטרי, משרד התחבורה ועדיין לא פרסומות למכוניות או משקאות. בעצם, למה לא לטמפונים, כשירות לח"ן?
גלגל"ץ התגלצ'ה – וממשיכה כי היא פרה קדושה (איך אומר שרון גל באתר של ערוץ 2: "גל"ץ נמצאת כאן כדי להישאר").
פעם (כשהמפקד היה יצחק לבני, כמדומני) התחנה היתה אכסניה לאיכות כמו שיחותיו של פרופ' ישעהיהו ליבוביץ, בשיתוף האוניברסיטה המשודרת, על פרשת שבוע, ש"לאחר ניכוי דברי פתיחה נותרו לי כ-12-13 דקות לשיחה" (כפי שכתב ב"שיחות על פרשת השבוע", אקדמון, 1988).
אבל את ליבוביץ, החליפה חבורת להגנים ("המילה האחרונה", היא רק דוגמה) מברברים מהשטח, שחלקם עילגי שפה, המתהדרים בסלנג עכשווי ואפרת גוש ש…אה, אה, אה, נותנת לכל אחד אהבה. כאילו מה, חבל"ז.
במה הם טובים? בתיזמון הפקקים, דבר חסר תוחלת בארצנו הצפופה. אבל הריטואל הזה, הממומן על ידי חברה סלולרית (עובדה המוזכרת מאות פעמים ביום) – הפך להיות מגוחך, מיותר ולא אתי (ראו דו"ח מבקר המדינה מ-2007. ואף הוא לא יכול למערכת הצבאית).
והכל בכיף, בסבבה. אחללה של תחנה הממומנת בכספי הציבור.
זוהי התחנה, שהפכה לבית הספר הגדול בישראל (שוב בכספנו) לג'ובניקים ומקושרים (שרבים מהם התקבלו בפרוטקציה) שהפכו לדוברים, עיתונאים, כתבים, יחצ"נים, פירסומאים וסלבס. עורכים, שדרים וקריינים, שלא ראו טנק מבפנים ובוודאי לא סחבו אלונקה בחייהם – מקבלים מסלול ישיר ואוטוסטרדה לערוץ 2 ולמונית הכסף. אברי, וארז, עידו רוזנבלום, גיא פינס ועוד – טלנטי המדיה הנמוכה מבית היוצר של גל"ץ, הם מדגם מייצג.
עדת בני תשחורת במדים, חבורה מצומצמת (לעיתים גם מצוצמת אופקים תרבותיים), מחליטה אלו שירים יושמעו ובכך קובעת נורמות וטעמים ומשפיעה על דפוסי צריכה, רכישת דיסקים וקניית כרטיסים להופעות.
אם פרת תקציב הביטחון עושה 'מו' ואף אחד לא מתפעל (מה עם ועדת ברודט?), כי יש פצצה גרעינית וכן, הייתה גם שואה – הרי גלגל"ץ ממשיכים להתגלגל ועושים הרבה רעש ומהומה על לא מאומה. קש וגבבה היא מציעה ואנחנו אוכלים אותה בכיף ומצטרפים לחגיגה. יש בתחנה בורות לרוב, שטחיות והשחתת שפה.
ועל כך אמרה ד"ר יעל שטרנהל, ששירתה שם בעבר הרחוק: "לא בטוחה שכתב בן 18 מתאים לכסות אירועים כמו פיגועים או רצח רבין ".
והשיא – עכשיו בפסטיבל ה-60 המתוקשרות – אירוע "היסטורי-צבאי", יעני. מגוחך, פאתטי.
כבר מזמן היה צריך לסגור אותה (רפול ניסה ואת הכסף אפשר היה להעביר ל'נערי רפול', אבל הוא חטף ונמנע). בוודאי כיום, אין מקום למדיית-פופ צבאית. אה, כן. אולי תהיה מלחמה ובלי גל"ץ אי אפשר להתגונן מול האיומים הקיומיים עלינו.
ובאותה הזדמנות, לסגור גם את "במחנה".
גלי צה"ל – כל הזמן נתנו לך. עכשיו – זמנך עבר.

גילוי נאות: הכותב לא שירת בגלי צה"ל (כי היה בצנחנים) ואינו קשור כלל למדיה
הערה אישית:
בתקופת המילואים שלי שירתתי שנים אחדות בגל"ץ. אהבתי את התחנה וחשבתי שהיא חיונית כמשקל נגד לקול ישראל הממלכתי וחסר התחרות.
כיום יש רשתות רדיו מקומיות, אזוריות, מגזריות, ופרטיות. מה צורך יש בתחנה צבאית "מתחרה"?
בזמן מלחמה עומדים אולפני קול ישראל לרשות הצבא, אם צריך. ובימי שלום, אפשר להקדיש לגלי צה"ל שעה או שעתיים ביום בקול ישראל, כמו שהטלוויזיה הלימודית מוצאת אכסניה בערוצים 1 ו-2.
יאיר דקל

 

מתכוננים למלחמה הקודמת

אתמול פורסמו הפרוטוקולים מישיבות הממשלה עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים. את הכותרות הראשיות בכל אמצעי התקשורת תפסו דבריו של שר הבטחון האגדי, "מר בטחון" המקורי, משה דיין.
"קו התעלה אבוד", אמר דיין, והציע להשאיר מאחור את הפצועים שלא ניתן לפנות: "במקום שאפשר לפנות – נפַנה. במקומות שאי אפשר לפנות – נשאיר את הפצועים. מי שיגיע – יגיע. אם יחליטו להיכנע, ייכנעו. אנו צריכים להגיד להם: 'איננו יכולים להגיע אליכם. נסו לפרוץ או להיכנע'".
הדברים מרגשים ואיש אינו יכול להישאר שווה נפש. אבל את עיני משך משפט אחר שאמר דיין, משפט הרבה הרבה יותר חשוב והוא לא הופיע בכותרות. נבלע אי שם בדיווח. מבחינה עתונאית מקצועית זה מובן: אנחנו, הקוראים, המאזינים, הצופים, מעדיפים את המרַגש על פני החשוב.
אני מצטט עוד מה שאמר משה דיין בתשובה לשאלתה של ראש הממשלה, גולדה מאיר: "לי היתה הרגשה שנדפוק אותם במעבר. היתה לנו הערכה המבוססת על המלחמה הקודמת, והיא לא היתה נכונה. לנו ולאחרים היתה הערכה לא נכונה על אשר יקרה בשעת ניסיון הצליחה".
אחזור על המשפט העיקרי, החשוב והמשמעותי: " היתה לנו הערכה, המבוססת על המלחמה הקודמת"…
באותו יום כיפורים הוזעקתי לפני הצהריים בשיחת טלפון מביתי בתל אביב ונשלחתי לגייס חיילים מהגדוד. בערב יצאנו אל המחנה בקסטינה ושם היינו אמורים להצטייד בתותחים ולרדת לסיני. אבל לא הצטיידנו. לא היו תותחים. במקום תריסר תותחי 155 מ"מ היו רק ארבעה.
ישבנו יומיים בקסטינה וחיכינו שהתותחים יגיעו. הם הגיעו טיפין טיפין וכאשר היו שמונה (לא תקן מלא!) הודיעו לנו שאנחנו אמוּרים לצאת לדרום. אבל… לא היו משאיות להוביל את התותחים. חיכינו עוד יום והגיעה פקודה לנסוע על הזחלים. מאות קילומטרים.
התותחים יגיעו לחזית לאט ובכשירות נמוכה. העיקר שיגיעו.
כשהיינו בדרך, שארכה יותר מיממה – קצת קשה לזכור את הפרטים – שמעתי במכשיר הקשר במפי"ק הנייד שלנו: "לַטשַן, לַטשַן (זה היה שם הגדוד). כאן שחור (כינוי למטוס הסיור). איפה אתם?"
צה"ל הגדול לא ידע היכן נעלם גדוד תותחנים.
המשיך המטוס נרגש: "מהר! זקוקים לכם למטה".
כאשר היתה המלחמה ההיא, לא ידענו את המידה של אי-מוכנות צה"ל. כאשר היתה מלחמת לבנון השניה, שוב לא ידענו את אי-מוכנות צה"ל.
עכשיו צצים לפתע דבריו של משה דיין, שהודה במחדל הגדול מכל: "היינו מוכנים למלחמה הקודמת!"
דברי דיין זה לא רק מחסנים ריקים. זאת אי-מוכנות מוחלטת!
מה למדנו?

גם אלופים הם בני אדם

מסמך גלנט לא הפתיע אותי
אני זוכר שהגעתי לטירונות. קיבל את פנינו רב"ט, שהיה מבוגר מאיתנו בחודשים אחדים, אבל נראה בעינינו ככל יכול ויודע כל.
אחר כך, הגענו לגדוד ושם המג"ד היה קרוב לאלוהים. איך אמר בני, כשסיים את שירותו הצבאי: "כשראיתי את המג"ד בשבילי המחנה, עברתי לצד השני של הדרך".

מקור הסכסוכים

על צה"ל חשבתי רק טובות וברור היה לי, שבכיריו הינם בעלי כישורים וערכים מעולים. עם השנים, ההערכות הטובות קצת התפוגגו, אבל כלפי הרמטכ"לים היתה לי עדיין הערכה רבה מאד. הם אישים משכמם ומעלה.
ומעליהם – שרי הבטחון. מי כמותם מוכשרים, הגונים וחכמים.
זה היה פעם. התבגרתי ונקודת המבט השתנתה.
כאשר פורסמה פרשת "מסמך גלנט", נזכרתי אחורה:
בצבא, חשבתי שהרב"ט בטירונות יודע כל. ולפניו? קודם חשבתי כך על המורים. כשהגענו לכתה א', הם נראו סמוכים לאלוהים כמעט. ולפניהם? כשהיינו תינוקות, היו הורינו גדולים, יודעים, חכמים וחזקים.
עם הגיל, מסתבר, משתנה נקודת המבט. שלי. שלך. שלו. של כל אחד.
היום אני יודע, שאין מלאכים עלי אדמות. לא הורי ז"ל, לא מורי ז"ל, לא הרב"ט בצבא ולא הקצינים וגם לרמטכ"ל יש תכונות אנושיות. רק לשר הבטחון אין.
לכולנו יש תכונות ובכולנו יש גם מגרעות, כך גם לאלופי צה"ל. יש להם יועצים, יש להם אגו, הם מעורבים בתככים ולפעמים, אפילו, טועים בפקודות.
ההרהורים צפו ועלו בי בעקבות פרשת "מכתב גלנט". אמיתי או מזוייף, נשלח על ידי יועציו של האלוף או פוברק על ידי מתנגדיו – זה לא מפתיע.
במקום שיש אנשים, יש יצרים. במקום שיש יצרים, יש אירועים. לא תמיד סימפטיים.
לכן, לא הופתעתי כשייחסו את המסמך ליועציו של אלוף פיקוד הדרום ואת הדלפתו – למי שרוצה להכשילו בדרך לרמטכ"לות.
לא צריך להיות מופתעים ממהלך של הכנת מסמך שחור כזה ולא להיות מופתעים מהדלפתו.
לעניות דעתי, המסמך לא יעצור את מינוי הרמטכ"ל הבא. להערכתי, שר הבטחון, שמקשיב רב קשב לעצמו, כבר החליט. זו לא רק דעתי. היא כבר פורסמה בתקשורת.
אז צריך לשאוף לצבא יותר הגון. צריך לחקור את הפרשה. לא צריך להיות מופתעים ואולי צריך גם להחזיר את כל העניין לממדים הראויים.

הפיצו, הפיצו. גם שקר

הוועדה לחקירת המשט טרם מונתה ולא החלה בפעולתה, התקשורת תוססת: מי אחראי לפעולה הבלתי מוצלחת ומי המבוגר האחראי, מי ידע על הפעולה ומי לא דווח, ובכלל – מה קרה שם ומדוע?
לנו, קוראי המיילים, נדמה שאנחנו כבר יודעים, כי מישהו דואג שנדע ומציף את הרשת במאמר הסבר עם הכותרת הנלהבת והמעודדת: "הפיצו, הפיצו!"
כאשר מעודדים אותי להעביר את הדוא"ל הלאה, מעוררים אצלי חשד אינסטינקטיבי. לפיכך, קראתי את הדברים בעיון ולא אהבתי אותם.

צה"ל לא ידע עליהם

המייל הזה נושא כותרת אדומה "שימו לב חברים" ומתחיל בפיסקה: "הסיבה לכך שלא היה לצה"ל מודיעין לגבי המארב בספינת מרמרה היא משום שארדואן ושירותי הביטחון הטורקיים ערבו לשירותי המודיעין הישראלי כי במשט יהיו רק פעילי שלום ושלא צפויה אלימות"…
המאמר כתוב בבטחון מוחלט כאילו הכותב בעל מידע מודיעיני אמיתי. אבל – אבל גדול – אין חתימה ואין מקור. הגורם ה"יודע דבר" איננו מזדהה.
מי שיקרא את הדברים בתשומת לב, יבין שלא מידע יש כאן, אלא פרשנות בלתי שקולה.
היה מי שלא הסתפק במאמר הבטוח-כל-כך ושלח אלי דוא"ל עם שם מחבר: "מאת ד"ר גיא בכור". לגיא בכור יש אתר מאד פופולרי. מיהרתי לשם ו…לא מצאתי את המאמר המבוקש. מסקנה: מישהו פיברק שם מחבר.
הפעולה לעצירת המשט עוררה את ייצר ההמצאה הישראלי וכך זכיתי לקבל מיני דוא"לים שנעים בין לא מדוייקים לבין סתם שקרים.
יש איזה גורמים עלומים אשר מאד רוצים שנקרא את דברי הפרשנות באותו מאמר והם מחפשים דרכים יצירתיות כדי לשכנע. בפעם זאת הגיע אלי המאמר של צ'רלס קאוטהמר, פרשן נודע, בוושינגטון פוסט.
אל הקישור לוושינגטון פוסט צורף מאמר הפרשנות הישראלי וקטע הסבר: מי שלא רוצה לקרוא את הדברים באנגלית, יכול לקרוא בעברית קטע שתורגם ממאמרו של צ'רלס קראוטהמר. סקירה קלה של הוושינגטון פוסט מגלה שלא דבורים ולא זבובים. אין שם שום איזכור לפרשת הכשלון המודיעיני הישראלי.
טוב, התרגלנו לשקרי האינטרנט. אבל עצירת המשט עוררה את ייצר הדמיון המפותח לרמות שלא חזיתי בשכמותן. קבלתי מייל אחר עם סרטון והכותרת כאן: "הסיוע שנמצא על הספינה מרמרה! המשיכו להפיץ בכל העולם!" (עברית ואנגלית)
הסרטון נראה לי מוזר, כי איש לא טען שבמרמרה נמצאו נשק ותחמושת שנועדו להברחה לעזה. עברו יומיים וקבלתי מייל תגובה: "זו טעות והטעיה. זו הספינה האיראנית, שנתפסה בנובמבר 2009"…
מסקנה, גורמים עלומים ונלהבים, מציעים לנו להפיץ בעולם סרטון מזוייף. סרטון, שלא צולם על הספינה מרמרה ובקלות יגלו שאיננו אמת.
גם כך אין לישראל אמינות גבוהה, ועכשיו מציעים – ברשת תמיד יש גורמים עלומים – להפיץ את הבדיה הזאת בעולם. בוא, נפיץ חומר שקרי למכרים וידידים בחו"ל ואחר כך נתפלא על התוצאות.
מי מבקש בכל מחיר להפיץ בדיה בין משתמשי האינטרנט?
נוכח המאבקים הפוליטיים בין שרי השלישיה (ביבי, ברק יעלון), המאבקים בין שרי השביעיה, וגם המאבקים בין גורמי מודיעין שונים (צה"ל, המוסד) – אפשר לנחש מי מעוניין לזרות חול בעינים. בעינים שלנו, תושבי ישראל. לא בעיניהם של גורמים בינלאומיים, שדורשים לחקור את נסיבות עצירת המשט.

מסע הפרסום לפני המשט

כולנו עוסקים היום בשאלה "מי נתן את ההוראה?" ומתעניינים מי פישל, ובמיוחד זועמים על הלינץ' בספינה.
האם כולנו זוכרים את זחיחות הדעת של הימים שלפני?
הנה כותרות בידיעות אחרונות, העתון של המדינה, ביום ששי 28.5.2010:

עקבנו בציפיה ובהתרגשות אחרי הכותרות

"העיניים מופנות לים" (לא יכולתי לסרוק את העמוד כולו בגלל גודל הסורק שלי) וכותרת המשנה: "זה צפוי לקרות החל מהלילה; לוחמי הקומנדו הימי ישתלטו על הספינות העושות את דרכן לעזה ויובילו אותן לנמל אשדוד # לקראת המבצע בוטלו כל החופשות בחיל, ונערך תרגול של גלישה ממסוקים בלב ים # אבל לפעילים הפרו פלסטינים יש נשק לא פחות יעיל: מצלמות".
על כך נאמר שהנבואה ניתנה לשוטים.
בעמוד הראשון הופיעה הכותרת הבאה:

 נותרה פתוחה השאלה מי יזם את מסע היהירות הזה, שהיום נראה כל כך רע.

זאת הסברה?

קומוניקט שגרתי איננו תגובה לתמונות בטלוויזיה וגם הנימוקים רחוקים מלשכנע

מי שתכנן את המבצע לעצירת הספינות, תכנן, כמובן, גם את מסע ההסברה. כך, הכותרות הראשיות בכל התקשורת בישראל עסקו במבצע המתקרב. אזרחי ישראל לא יכלו לעצום עין, לאטום אוזן או להימלט מן הטלוויזיה שדיווחו על צה"ל המתכונן.
בעולם, לא היה שום הד תקשורתי למשט. אף אחד באמצעי התקשורת הרציניים לא חשב שזה ראוי לכותרות.
אחרי הכשלון, נאלמו דוברי ישראל והשרים אף נעלמו. מסע ההסברה הישראלי יצא לדרך כשהוא מדדה וצולע.
אחרי השיהוי – שהוא בלתי מקצועי בעליל – בהסברה הישראלית, קבלתי העתק מהודעת הקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס.
הנימוקים במכתב זה ישכנעו את הישראלים. הם רחוקים מכל מה שאיש פרסום מקצועי יעשה כשהוא צריך להגיב על הטלוויזיה המשדרת תמונות של חיילים משתלטים על ספינה. במיוחד כשהקהל של שידורי הטלוויזיה איננו ישראלים נלהבים, אלא גויים זרים, שאינם אוהדים גמורים שלנו. 
המכתב במלואו:

—– Forwarded Message —-
From: Consulate General of Israel <email@israella.org>
Sent: Mon, May 31, 2010 2:55:02 PM
Subject:

 The Gaza Flotilla and the Maritime Blockade of Gaza

Israel regrets all loss of human life and injuries which came as result of the unfortunate events aboard the vessel Mavi Marmara on Monday, May 31.

The responsibility for the consequences of this politically motivated publicity stunt aimed at capturing the attention of the international media, rests on the organizers of the flotilla, which included elements with links to Hamas – a murderous terrorist organization which smuggles arms aimed at killing Israeli citizens.

Background

Since Israel withdrew from the Gaza Strip in 2005, more than 10,000 rockets and mortars have been fired on our civilian population. As a result, Israel had no other option but to impose a naval blockade in order to stem the flow of such munitions. 

Israel appealed to the convoys of ships to dock at the Israeli port of Ashdod so that humanitarian supplies could be delivered to Gaza via land through existing crossings after being checked for dangerous materials. The flotilla rejected the offer, and one of the organizers themselves said that issue was not about the delivery of humanitarian aid, but rather about breaking the 'siege'. All attempts at dialogue and reaching an understanding were rejected, leaving no doubt that this was as an act of provocation having nothing to do with a genuine concert for the wellbeing of Gazans. Ships forcing their way into Gaza will do nothing to aid the people there.

International Maritime Law

Israel said that it would use all means at its disposal to prevent the vessels from violating Israeli and international law.

Under international law, a maritime blockage is recognized as a legitimate tool during a time of armed conflict. A blockade may be imposed at sea, including international waters, so long as it does not bar access to the ports and coasts of neutral states. International maritime law clearly states that when a maritime blockade is in effect, no boats – including both civilian and enemy – can enter the blockaded area. Any vessel that violates or attempts to violate a maritime blockade may be captured over even attacked under international law.

Israeli response

When it became clear that the flotilla of 6 vessels intended to break the blockade, Israel attempted to intercept the boats and then boarded the vessels to escort them to Ashdod. Due to the large number of vessels, there was an operational need to undertake measures to enforce the blockade a certain distance from our shores. 

Five of boats proceeded to Ashdod without incident, while active resistance was encountered on the Turkish vessel Mavi Marmara. Aboard the ship, Israeli forces were savagely beaten with lead pipes, knives and pistols prepared in advanced by the crew. Several Israeli soldiers were wounded as result of the confrontations, including one who is in critical condition.

 Israel will continue to act decisively to protect its sovereignty and right to protect itself. No other nation would accept a violation of this sort.

Humanitarian situation in Gaza

There is no humanitarian crisis in Gaza. Thousands of tons of food, goods and equipment are transferred to residents daily by Israel and international organizations such as the United Nations.

Since January 2009, more than 1 million tons of humanitarian aid have been transferred. That is approximately one ton of aid for each man, woman and child in Gaza.

 During the first quarter of 2010 alone, almost 100,000 tons of supplies have been provided, including: 48,000 tons of food products; approximately 550 of milk powder and baby food; 2,700 tons of rice; 40,000 tons of wheat; 185 tons of aggregates; 2,000 tons of clothing and footwear; 20 tons of iron; 25 tons of cement; and more than 1,000 tons of medicine and medical equipment. 

In a typical week, 15,000 tons of supplies enter Gaza including truckloads of meat, poultry, fish, dairy products, fish, vegetables, milk powder, baby food, wheat and other essential goods.

Similarly, fuel and electricity needs are being met, and hundreds of Gazans receive medical treatment in Israel.