ארכיון קטגוריה: צה"ל

המקרה של הטיל הישראלי שלא התפוצץ על כן השיגור

לפני כמה שבועות, התפוצץ טיל אמריקני על כּן השיגור בפלורידה ועליו הלוויין הישראלי "עמוס 6". התקלה התרחשה בעת ניסוי שגרתי. לחלוטין במקרה, ישבתי כעבור ימים אחדים בחברת ידידים בתל אביב. כולם אנשי התעשיה האווירית לשעבר, כולם מבוגרים ובקיאים בנושאי טילים והנושא היה, כמובן, האסון הזה. ביניהם אריה הרצוג, שהיה ראש מינהלת "חומה", היא היחידה במשרד הבטחון, אשר אחראית על פיתוח וייצור אמצעי הגנה אקטיבית מול איום ירי של טילים ורקטות. הפרויקטים מפותחים בחלקם גם בשיתוף תעשיות ביטחוניות אמריקניות. הוא נתן לי במתנה את ספרו האישי, שלא במקרה נקרא "הגנה אקטיבית" ובו מסופרות מקצת מפעולותיו בבטחון ישראל.
בפוסט קצר זה אינני יכול לסקור את כל הפרטים המעניינים מאד שעולים בספר. אתרכז בהבדלים בקבלת החלטות בין הגישה הישראלית והאמריקנית. הבדלי גישה, שבאו לידי ביטוי באותו ניסוי ב-2011.
בערב יום הולדתו השבעים ישב הרצוג בבסיס הצי "פוינט מוגו" בחוף המערבי של ארצות הברית והביט בריכוז רב בסדרת המסכים שמולו. הניסוי ה-18 של מערכת החץ יצא לדרכו הסופית. עשר שעות של ספירה לאחור עומדות להגיע לרגעיהן האחרונים אחרי חודשים על גבי חודשים של הכנות.
הרצוג היה מהנדס אוירונאוטיקה ברפא"ל ואחר כך במפעל "מבת" של התעשיה האוירית ועסק בפיתוח טילים מונחים עד שהיה למנהל המפעל. עד 2011 עמד בראש מנהלת חומה ואותו ניסוי היה אחת הפעולות האחרונות שלו בתפקיד.
%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%92-%d7%a1%d7%a4%d7%a8במתחם ה'ישראלי' בבסיס "פוינט מוגו" שכן גם המתחם האמריקני של הפרויקט. בראשו ניצבה ג'ולי, האחראית לפרויקט מטעם סוכנות ההגנה מטילים האמריקנית. "גם ג'ולי, כמו שאר שותפינו, ניסתה כל העת לוודא שהכל יתנהל לפי החוקים האמריקניים", כתב הרצוג בפרק "הבדלים של תרבות".
"אירועים רבים במהלך הניסוי נבעו מחשש שמא הישראלים יעשו משהו שלא היו צריכים לעשות. היו לא מעט מקרים כאלה וגיא אבירם ואני היינו צריכים לטפל בזריזות בכל אחד מהם ולוודא שהעניינים יחזרו למסלולם הראוי.
"אירועים כאלה התרחשו לרוב בגלל פערים תרבותיים מהותיים ביותר בין האמריקנים לבינינו בכלל ובתרבות העבודה בפרט. אצל האמריקנים הכל מתנהל לפי הספר. אסור לחרוג מהמוסכם ומהכתוב, גם אם יש בעיה של לוח זמנים ואפילו אם המשימה תתפספס, עדיין השמירה על החוקים האמריקניים היא בעדיפות עליונה. לעומת זאת, ישראלי, שנתקל בבעיה – מנסה מיד לפתור אותה בעצמו.
"סיפור אופייני להבדל העקרוני בינינו לבין האמריקנים: בעיצומה של הספירה לאחור, שאורכת שעות ארוכות, יצאתי לארוחה וקבלתי שיחת טלפון מג'ולי. היא אמרה לי שראש סוכנות ההגנה מטילים האמריקנית, ביקש ממנה לבדוק איתי, האם אני יכול להתחייב שהניסוי יהיה מוצלח, אחרת הוא לא יאשר את ביצועו!
"היינו כבר בספירה לאחור, אבל היינו חייבים לקבל את אישורו לניסוי המבוצע על אדמה אמריקנית. אמרתי לה בלי היסוס: 'אין בעיה. תגידי לו שהניסוי יהיה מוצלח'…
"באותו רגע צריך היה לקבל החלטה מהירה, שהעניינים ימשיכו ויתנהלו כראוי. למזלי, מה שהתחייבתי כלפיו הצליח. אך השאלה של ראש הסוכנות השאירה אותי המום עוד זמן מה", כך סיכם המנהל הישראלי את האירוע האמריקני.
הסיפור הזה בא להמחיש את הבדלי הגישה (והאופי) של הישראלים והאמריקנים ואינו נוגע, כמובן, לטיל שהתפוצץ לפני כמה שבועות בגלל תקלה אמריקנית וללא כל שייכות לישראל.

הם לא מבינים   

ראש הממשלה אמר שהוא משיג כל מה שהוא רוצה. הוא לא מבין מדוע חבריו למפלגה, לפעמים, מהווים אופוזיציה.
חברי כנסת אינם מבינים מדוע הם חשודים בפעם שניה, אחרי שכבר נחשדו פעם אחת בעבר (דרעי, בוז'י). גם אנחנו לא מבינים את ההגיון – אם יש הגיון – במעשים כאלה.
מי מבין מדוע אהוד אולמרט, שיצא זכאי בעור שיניו לפני שנים רבות כשהיה גזבר הליכוד, חזר ועבר עבירות כראש ממשלה?
אדם מן היישוב, שחי עם משיכת יתר בבנק, אינו מבין מדוע המיליונרים ממשיכים לעשות עסקות במיליונים עד שעסקיהם קורסים. בשביל מה הם צריכים כל כך הרבה?

במגרשי הכדורגל צועקים "עוד הפעם, עוד הפעם". גם בפוליטיקה?

במגרשי הכדורגל צועקים "עוד הפעם, עוד הפעם". גם בפוליטיקה?

אחות צעירה בבית חולים אינה מבינה מדוע הרופא, שכל כך שמח לשכב איתה, לא רוצה להתגרש למענה.
עובד בחברה, אינו מבין מדוע המנהל שלו כל כך אכזר, בעוד שעל משפחתו אותו איש מדבר בחיבה רבה.
אני, למשל, אינני מבין מה מריץ עבריין להמשיך עוד ועוד בעבירות, כשהוא יודע שבסוף מחכות לו שנות מאסר ארוכות (אם "ידידיו" לא יעשו לו "כיפה אדומה, קודם לכן).
תלמיד בבית ספר אינו מבין את המורה ואילו המורה, לעתים, אינו מבין את התלמיד.
פעם, כשלתלמידים היו מחברות, על אלה של הסטודנטים לכלכלה נכתב "אם אתה כל כך חכם, למה אתה לא עשיר?" – עם השאלה האלמותית הזאת, אסיים.

מה הם יודעים?
בשכונה שלי, ניקו את המקלט הציבורי והוציאו ממנו את כל החפצים המיותרים. האם הם יודעים משהו שאני לא יודע?

הודעה אוטומטית
מעוניינים לקבל הודעה אוטומטית על רשומה חדשה? ציינו את הדוא"ל שלכם בסעיף "שירות מנויים באימייל" (סוג של RSS) למעלה מצד ימין.

 

איתיפאדה – כך צריכים לקרוא לזה?

בוקר אחד, לפני ימים לא רבים, שוחחנו על המצב. יש פיגועים. יש דוקרים צעירים. ואז הסביר אחד הדוברים: חכו לערב ותשמעו את הכתבים הצבאיים בטלוויזיה. כולם יגידו שזאת לא אינתיפאדה, כי מספר ההרוגים באינתיפדות הקודמות היה הרבה יותר גבוה. גם הציבור הפלשתינאי לא הצטרף למפגעים ואלה מהווים מספר קטן ביותר של צעירים. אמר. אמר.
בערב, כשפתחנו את הטלוויזיות, כמו מילאו הכתבים הצבאיים את ההוראה – כולם חזרו בלשון אחת על הדברים. איך הוא ידע מה יגידו?
כשנפגשנו בשנית, הגיב הדובר, עתונאי לשעבר. "כאשר ראיתי תמונה של זמר בשערי שני מגזינים של יום ששי, ידעתי שיחצ"ן עסק בכך. אין מקרה ששני עתונאים אומרים אותו דבר בלי שידו של יחצ"ן היתה בכך. במקרה שלנו – הרי דובר צה"ל הוא היחצ"ן. צה"ל מבקש להרגיע את הרוחות. צה"ל מבקש להגיד שזאת לא אינתיפאדה והציבור הפלשתיני אינו תומך בה".
– והכתבים הצבאיים?
"עליהם תחשבו מה שתחשבו". אני, למשל, חשבתי שזה חוסר מחשבה וגם קצת חוסר מקצועיות של הכתבים. תפקידם אינו להרגיע את הרוחות (לא) בשם דובר צה"ל או הממשלה. תפקידם, קודם כל, לחשוב ולתאר את המציאות בכלים מקצועיים ובידע שלהם.

זה לא נחמד

זה לא נחמד

חשבתי לעצמי: מהי בכלל אינתיפאדה? זאת לא מלה עברית ואני בטוח שאף ישראלי אינו יודע מה משמעות המלה. בוויקיפדיה כתוב שאינתיפאדה  היא 'התנערות, התקוממות', בערבית. עוד נאמר שם כי "זהו אחד הפנים החשובים ביותר של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשנים האחרונות".
לא עברו ימים ספורים ובפגישה בבית הקפה התעקש יענקל'ה ושאל אותי: "אתה חושב שזאת אינתיפאדה או לא?" נעץ בי מבט חודר ודרש תשובה. זה היה לפני שעיינתי במקורות ולכן השבתי: "המלחמה בינינו ובין הפלשתינאים החלה לפני שנולדתי. זאת מלחמה בצורות שונות ובמערכות מתחלפות. עכשיו דוקרים. אז לא חשוב לי אם קוראים לדבר הזה במלה ערבית זו או אחרת". האיש לא היה מרוצה מן התשובה.
אני אינני מרוצה מן המצב.

המקרה המוזר של רבין

בגלל יום הולדת משפחתי, ביקרנו במוזיאון רבין ברמת אביב. באנו כקבוצה והוצמד לנו מדריך ידען וסימפטי. כשהלכנו במסדרונות העמוסים תמונות ומצגות, עברו על פנינו תלמידי תיכון, שרבים מהם באים לסיור לימודי. "מעניין", אמר המדריך. "בכל סיור קופץ תלמיד ומעיר: איזה מוזר, שרבין נדקר דווקא בכיכר רבין".
לי זה לא היה מוזר. רק הראה את עומק הבורות.

מפגש לא עתונאי של שני עתונאים

את דן שילון ראיתי במסדרונות גלי צה"ל לפני שנים. את יעקב העליון אני מכיר הרבה מאד שנים. פתאום נזכרתי במפגש של שני עתונאים ותיקים ובכירים אלה, שאירע במלחמת ששת הימים בתל פאחר ברמת הגולן. לפני 48 שנים. סיפור של פציעה קשה מאד, שעולה בשני ספרים, שהתגלגלו אלי בימים אלה. אך תחילה, קצת היסטוריה אישית.
את דן שילון ראיתי בגלי צה"ל כששירתתי שם במילואים, לפני איזה שלושים שנה. לא דיברנו כמעט, כי לא היה הבוס הישיר שלי. את יעקב העליון היכרתי בסביבות 1970. אשתו, יעל, היתה מורה עם אשתי, חנה, בבית ספר בלפור. עבדנו באותו מקצוע אבל מרחוק. לימים התיידדנו וקבלתי ממנו את ספרו, הבסט סלר הגדול, שבו סקר את פציעתו הקשה במלחמה – "רגל של בובה". הספר שכב במדף מרוחק בארון הספרים הגדול שלי וכמעט נשכח שם. עד שהגיע הספר "בשידור חי", שכתב דן שילון. ספר, שאבד עליו הכלח ומצאתי אותו בארון ספרי-חינם. שם מניחים אנשים את הספרים המיותרים שלהם. מיותרים להם, אבל לא לי.
לקחתי את "בשידור חי", התחלתי לקרוא מתוך סקרנות את קורותיו של אחד העתונאים החשובים בארץ ונתקלתי בפרק… העוסק בפציעתו של יעקב העליון. היתה זו נקודת המבט של כתב צבאי, שבא לסקר (ולהתפעל) מלחמה וגילה את חברו פצוע קשה מאד. התפעלות כבר לא היתה שם, בזירת הזוועה.
התרגשתי להעלות על הכתב את שתי גרסאותיהם, ואביא אותן בלשונם תוך קיצורים מתאימים.

דברים בספר "רגל של בובה"

דברים בספר "רגל של בובה"


אתחיל בדן שילון, שספרו הגיע אלי במקרה בשבוע שעבר: "נשלחתי לחטיבת גולני, שחנתה ליד קרית שמונה והתכוננה לכיבוש הרמה הסורית. מעולם לא הייתי לפני כן בשדה הקרב ולא הייתי עד לנוראות המלחמה… (עמ' 56)
"ליד חורשת טל, שמעתי קול מוכר קורא בשמי. מתוך צריח טנק בקע ראשו של ידיד, יעקב העליון, כתב 'מעריב' בחיפה, ששירת עתה במילואים כמפקד טנק. נפרדנו בנפנוף ידים. נחמד לפגוש חבר בשדה הקרב…
"נפתחה אש תופת. דיברתי אל המיקרופון ואל הרשמקול. זה נראה כמעט כמו בסרטים. על הגרוע מכל לא חשבתי. הרגשתי סיפוק עצום מהעובדה שאני נמצא בקו הראשון, לראשונה בחיי המקצועיים.
"אחד הפצועים בזחל"ם, שהיה מונח ממש לידי, איבד צלם אנוש. אוסף של איברים קרועים ופנים לא מזוהות. הוא היה מחובר לאינפוזיה. ביד אחת החזקתי את המכל, שחובר אליו, ובידי השניה ניסיתי לנקות את פניו ולנקז את פיו מהדם הרב.
"מה שמך?" – שאלתי בתקווה שאוכל להחזיקו בחיים. 'יעקב העליון', היתה תשובתו הרפה. הצטמררתי. יעקב העליון שוכב מולי בזחל"ם, פניו מרוטשים, גופו שסוע ואיני מזהה אותו. נשבעתי לעצמי להביא אותו חי אל הצוות הרפואי.
"דיברתי אליו, ניסיתי לחזק את רוחו, שאלתי על אשתו, יעל; הוא לא השיב. רק נאנק מכאבים. ביקש מים ולפעמים הצליח לחלץ חיוך, או מה שנראה כחיוך. זאת היתה הנסיעה הארוכה בחיי. שכחתי לחלוטין את תפקידי ככתב צבאי. גייסתי את כל תעצומות הנפש כדי לעמוד במראות הזוועה ולטפל בפצועים"…
יעקב העליון פירט יותר את המפגש הזה בספרו 'רגל של בובה' ואקצר מאד גם את דבריו: "מה היה הרעם שהתפוצץ פה על ידי וקרע את אזני. זה נפל… נפל ממש לידי. ממש עלי. כל כך… או הו הו! אנא! זה כואב! כואב לי מאוד. הרגל. הרגל מתפוצצת. היא מתרסקת לי. העצמות נשברות. אלוהים, הן נשברות! עצם אחת נשברה, שניה נשברה, שלישית…
"מי זה? מישהו מדבר אלי. קולו מוכר לי. קול רך ונעים. אני מכיר אותו מאיזהשהו מקום. כן, מה שמי? 'יעקב העליון'. מדוע השתתק פתאום? מה? אתה דן? דן שילון? מה אתה עושה כאן?
"דן, אני מאושר! אין לי כוח לומר לך זאת בקול, אבל אני מאושר שאתה כאן. היה לי רע, דן. הייתי לבד והיו אנשים זרים. אף, לא מכר אחד. עכשיו אתה פה. אני מתבייש לומר, אך אני זקוק לך. אתה חייב לעזור לי. דבר אלי… נדמה לי שהתעוורתי. לא אכתוב עוד בעתון. עיוור לא יכול להיות עתונאי…
"ענה לי, דן, ענה לי. איני יודע אם אני מדבר בקול או שרק נדמה לי שאני מדבר. איני שומע את עצמי. צלצל לחברים שלי, תספר להם. הבת שלהם עובדת ב'קול ישראל'. אותה אתה מכיר אותה, אבל שלא יגלו בשום אופן לאשתי. היא לא תעמוד בזה…
"אני צמא דן, צמא מאד. כן, תודה. זה טוב. אני צמא, אך לא יכול לשתות. המים חונקים אותי. הגרון יבש כל כך. דן, עשה לי חסד. בקש מן הנהג שיסע יותר לאט. יותר לאט. קצת פחות מה, הקפיצות שלו שולחות אותי לגיהינום. מים, דן, מים. אני מוכרח לשתות.
"די, אין לי כוח לירוק יותר. יהיה מה שיהיה. מי זה דוחף לי אצבעות לגרון?!מי מוציא לי את הדם מתוכו? חדל, דן!
כעבור עמודים ספורים יעקב העליון מזכיר: "…דן. דן שילון. ראיתי אותו ביום ששי בבוקר בחורשת טל. היינו בטוחים שלא תפרוץ מלחמה. פתאום הופיע דן בג'יפ עם קצין מגולני. 'היי, שלום דן. מה אתה עושה כאן? תהיה או לא תהייה מלחמה?' היה לו סרט של 'כתב צבאי' על הכתף. חשבתי: הוא בטח בעניינים ויודע מה מתרחש'.
"בכל זאת פרצה מלחמה".
ועניין אישי: כאשר סיפרתי השבוע ליעקב העליון, שהתגלגל לידי ספרו של דן שילון עם הסיפור שלו, היה מופתע. "לא ידעתי על הספר ולא ידעתי שכתב עלי". הבטחתי לתת לו במתנה את הספר הישן הזה.

משכתבים את ההיסטוריה

בדרך כלל משכתבים את ההיסטוריה לאחר זמן. יכול מנהיג פוליטי להגיד "אני החלטתי, אני עשיתי", אחרי שכל עמיתיו כבר אינם איתנו. אבל, לפעמים, עושים את השיכתוב מהר מדי, כאשר אנשים עדיין זוכרים את העובדות.
כעסי התעורר כאשר בשבוע שעבר התראיין בגלי צה"ל קצין בכיר, שהשתתף עם חייליו במבצע לחיפוש שלושת החטופים לפני שנה. הראיון התקיים במסגרת חגיגות שנה למבצע צוק איתן והראיון בעקבות הפרשה הזאת הצטרף לחגיגת המלחמה ההיא. לא באתי להביע כאן את דעתי השלילית על צוק איתן. יש לכך מסגרות אחרות. אני עוסק אך ורק בשכתוב ההיסטוריה.

אל"מ עמית ימין (צילם עודד קרני)

אל"מ עמית ימין (צילם עודד קרני)


מפקד חטיבת עציון, אלוף־משנה עמית ימין, התראיין בראיון מיוחד ל"מקור ראשון" במלאות שנה לרצח שלושת הנערים ואחר כך שודר בגלי צה"ל והדברים נאמרו בשמו ובקולו. הקצין שיבח את החיילים ש"מצאו את שלוש הגופות". לא אמר "חיילי האמיצים", כי באמת אין צורך באומץ בעת חיפוש גוויות, אבל לא היסס לשבח את החיילים על מעשיהם.
שמעתי את דבריו של מפקד חטיבת עציון, אלוף־משנה עמית ימין, בראיון מיוחד – שנה לרצח שלושת הנערים. לא היה בידי הראיון המוקלט ברדיו, ואז ידידי, גוּגל, עזר לי לאתר את הראיון המיוחד מאת יוחאי עופר ב"מקור ראשון".
למיטב זכרוני, לא אמר אל"מ ימין אפילו פעם אחת בראיון ברדיו, שלא חייליו המצויינים מצאו את הגופות. בראיון בעתון מצאתי שני משפטים, שמטילים אור על דבריו: "יש חשיבות גדולה לכך שמצאנו את הגופות". שימו לב שהוא אמר "מצאנו". במשפט השני אמר: "שלושה שבועות אחרי החיפושים נמצאו הגופות". שימו לב, הוא אמר "נמצאו". מי מצא?
מכיוון שהאירוע היה לפני זמן קצר יחסית, זכרתי שלא חיילי צה"ל מצאו את הנרצחים. היו אלה מדריכים מבית ספר שדה עציון. עוד זכרתי, שפקחי בית ספר שדה פנו לצה"ל מיד כשנגלה דבר החטיפה וביקשו לעזור. במשך כשבועיים הם נדחו על ידי הצבא ורק אחר כך הסכימו הגורמים המוסמכים לתת למדריכים להיכנס לשטח. בתוך שלושה ימים גילו גל אבנים באזור החיפוש. הפקחים דיווחו ואז חיילי מגלן חשפו את הגופות. כך כתוב בהארץ מאותו מועד. אבל "הארץ" הרי עתון אנטי ציוני. אז פניתי אל מקור טוב יותר: ערוץ 7, שאינו חשוד באי-לאומיות. שם נאמר: "מנהל בית ספר שדה כפר עציון, ירון רוזנטל, מספר הערב על החיפושים הארוכים עם כוחות הביטחון ומציאת שלוש הגופות".
ואם לא די במקורות עתונאיים, הרי דברים שנאמרו בוויקיפדיה: "לחיפושים הצטרפו גם אנשי שטח ומומחים אזרחיים, ביוזמת אנשי בית ספר שדה כפר עציון. ב-30 ביוני, 18 ימים לאחר החטיפה, מצא אחד המתנדבים האזרחיים את גופות הנערים, כשהן מתחת לגל אבנים שהונחו עליו שיחים".‏
קצין צה"ל לא זכר שהיו אזרחים בשטח. קצין צה"ל לא זכר שהיה כשלון ארוך טווח של הצבא שחיפש וחיפש וחיפש ולא מצא. כך משכתבים היסטוריה.
מי שירצה לחזור לאי יכולת של צה"ל, יכול לקרוא את הפוסט שלי.

תואר כבוד: ספּק של משרד הבטחון

יום ששי, הפרלמנט מתכנס כמנהגנו והפעם אירחנו חבר, עתונאי, שבא מבאר שבע לבקר בעיר הגדולה. הוא סיפר: "שירתתי במילואים ביחידה של חיל החינוך ובמסגרת תפקידי הרציתי בפני חיילים-עתונאים בגלי צה"ל ובבמחנה. כאשר השתחררתי מן המילואים, זה לא היה באחרונה, פנו אלי מ"במחנה" וביקשו שאחזור להרצות. 'אבל אינני איש מילואים יותר', אמרתי. ובכל זאת הזמינו אותי, הפעם בתשלום.
"אחרי ההרצאה חתמתי על איזה טופס ופרשתי מרוצה.

פרטים של הבנק

פרטים של הבנק

עברו ימים אחדים, והבירוקרטיה עובדת – הגיע מכתב ממשרד הביטחון ובו בקשה לפרטי חשבון הבנק, שאליו יעבירו את התשלום בעד שתי ההרצאות.
דיווחתי כמבוקש וחיכיתי. לא עברו ימים רבים וקבלתי עוד מכתב. היה זה טופס למלא, כדי לקבל אישור של "ספּק למשרד הבטחון". טוב, חתמתי. כבר אינני זוכר אם היה זה מכתב רשום, או סתם מעטפה שהגיעה בדואר.
חלף זמן מה והבירוקרטיה לא נחה – הגיע עוד פקס. הפעם היה זה טופס חדש, שבו נתבקשתי לחתום על הרשאה – שמשרד הביטחון יוכל למשוך בחזרה מהבנק כספים עודפים. אם, בטעות, ישלמו יותר מדי בעד שתי ההרצאות. נראה קצת מוגזם, אבל, מילא, חתמתי ושלחתי.
הימים הפכו לחודשים, הטפסים אמנם נשלחו אבל חשבון הבנק לא ראה את פעמי משרד הביטחון. במקרה, למדה בכיתתו של בני תלמידה, שסבתה עבדה במדור התשלומים של המשרד. שיח הורים עם הסבתא הניב תשובה מופתעת: "מה, לא שילמו עדיין? אני אטפל בזה!" היה אפילו סימן קריאה בנימת הדיבור שלה.
אז הסוף ידוע – עברו שנים והמכתבים ממשרד הביטחון הפסיקו להגיע – וגם הכסף לא הגיע. תקציב משרד הביטחון חסך את התשלום בעד שתי הרצאות. "להבא, לא ארצה בפני חיילים בתשלום. בהתנדבות, אולי", סיכם ידידי את הסיפור.

שיחה בחנות
סמיילי"
גבר מבוגר ומהודר נכנס לחנות צעצועים בחיפה, קונה כמה דיסקים לנכדה, ושואל בחיוך ליד הקופה: "יש הנחה למסכנים?"
שני המוכרים הצעירים צוחקים והמוכרת מתעשתת: "כאן כולם מסכנים"…
הגבר: "זאת התשובה הטובה ביותר שקבלתי בחנות. וחוץ מזה, קבלו עצה, אנשים צעירים: אף פעם אל תקנאו באף אחד:…

היה מבצע. היתה הרתעה?

מערכת הבחירות בעיצומה, פחות מחודש עבר מאז המבצע הצבאי "עמוד ענן" והוא נשכח מלב. צה"ל הציב את כוחותיו על גבול עזה והציבור נחלק בין תומכי הכניסה לרצועה ובין המתנגדים. העניין הציבורי נעלם לחלוטין. נדמה לי שאפשר להעלות הרהורים על הצלחתו של המבצע שהיה-או-לא-היה.
תחילה, הרהור שהטריד אותי כאשר התחיל עמוד ענן בחיסולו של רמטכ"ל החמאס, אחמד ג'עברי. בשבועיים הקודמים הגביר החמאס את ירי הטילים מבודדים לעשרות ביום. הארגון הפסיק להסתתר מאחורי "ארגונים קיצוניים" וקיבל על עצמו את האחריות.
שאלתי את עצמי מדוע? הרי פעולה כזאת לא נעשית במקרה ולא קיצוניים משתוללים הם שמציבים את הגראדים. כלומר, לראשי החמאס היתה מטרה בהגברת הירי לרמה בלתי נסבלת: להכריח את ישראל להגיב ולעורר את צה"ל לפעולה. בכך הצליחו.
חיכיתי לראות או לשמוע פרשנות של מזרחנים או של מומחים צבאיים לשינוי הבלתי שגרתי. עד כה לא מצאתי כל התייחסות פרשנית לכך.
שתי מטרות היו למבצע עמוד ענן: הרתעה והפסקת ירי הרקטות מעזה ובתחומי ישראל.
לכאורה, זוהי מטרה אחת. אני מעדיף לפצל אותה לשתיים: כי את ההרתעה לא השגנו. את הפסקת ירי הרקטות קבלנו ועדיין איננו יודעים לכמה זמן.
מיד אחרי סיום המבצע, חשבתי שהרתעה לא השגנו, כי הפלשתינאים אינם רואים את המבצע ככשלון ועכשיו, משעבר זמן, הם מוכיחים זאת בקול תרועה.

עצרת החמאס בשכם

עצרת החמאס בשכם

בפני הישראלים הוצג המבצע כהצלחה. חוסל רמטכ"ל החמאס, אחמד ג'עברי ומיד הושמדו המאגרים של טילי הפאג'ר האימתניים. אחר כך המשיך חיל האוויר לתקוף את המטרות, שהכין המודיעין בבנק מיוחד. ליבנו התמלא גאווה, עד שהטילים הגיעו לראשון לציון ואחר כך גם לתל אביב. הגאווה קצת פחתה בצד הזה של הגבול. הלב התמלא גאווה דווקא בצד השני של הגבול.
המערכה נמשכה שבוע ולקראת סופה פנו למצרים בבקשה לתווך. מי פנה? אמרו לנו שהחמאס ביקש את התערבות השכנים מדרום. אבל אז פורסם (לא רשמית) שדווקא שליח ישראלי יצא למצרים בנושא זה. הפרסום מיד הוכחש, אבל כעבור יום נתברר שאמנם כן, נציג ישראלי נמצא בקהיר לצורך מו"מ. מדוע הוכחש מה שתוך זמן קצר הוכח?
המו"מ היה קצר ונערך בתיווך מצרי, כאשר ישראל שומרת על העיקרון ש"אין משא ומתן ישיר עם החמאס". המצרים היו אלה, שהתרוצצו בין החדר הישראלי והחדר החמאסי. היתה כאן הצלחה לגישה הדיפלומטית. פחות הצלחה לצד הצבאי.
האם החמאס גילה סימנים של רתיעה? הם המשיכו לירות טילים, כולל על תל אביב, ממש עד הרגע האחרון שנקבע במשא ומתן.  אלה סימני רתיעה?
בעיני, לא.
אין לי מקורות בעזה ובגדה כדי לגלות מה חושבים הפלשתינאים על המבצע הצה"לי, אבל הטלוויזיה מספקת לנו את המראות: הם חוגגים!
אחרי סיום המבצע הגיע חאלד משעל לעזה. הפעם הראשונה שהוא דרך על אדמתה ושם נשא את הנאום המשוקץ נגד ישראל, שבו הצהיר: "על שלום אין מה לדבר". במקביל, חל שינוי בפעילות הפלשתינית. מעזה אין יורים, אבל בגדה חוגגים ומפגינים וגם מוציאים פיגועים וגורמי הביטחון אפילו חוששים לאינתיפדה שלישית.
 הם מקיימים את ההסכם בעזה. אין שום הסכם לגבי הגדה! כתב השטחים של ערוץ 2, אוהד סמו, אמר אחרי ביקור בגדה החוגגת: "תרבות הטרור של החמאס לא מתה. היא פשוט נכנסה לתרדמת".
לי נדמה, שהיא אפילו לא נכנסה לתרדמת. רתיעה? לא אצל החמאס.
כדאי להכיר בכך, שכן אנחנו זוכים למנה גדושה של תעמולה. צריך לעצור ולשקול את העובדות. האמת חשובה יותר מאשר הספינים, שמוכרים לנו במסגרת תעמולת הבחירות.
 

חגיגה אישית
זה הפוסט ה-300 שאני מפרסם בבלוג עניינים יומיומיים.

מרקוביץ לא רצה להתגרש

הבוק קלאב שלנו בוחר לפעמים בחירות מוזרות. באחרונה הוחלט שנקרא ונעסוק בספר "לילה אחד, מרקוביץ". לא שמעתי קודם על הספר הזה, הראשון של סופרת צעירה, איילת גונדר-גושן. ולא רק אני.
כאשר נתכנסנו לפגישה החודשית, סיפרה רות, שנתקלה בתגובה מיוחדת בחנות, כשביקשה את הספר בעל השם המוזר. "איך שמעת על הספר הזה? אף אחד לא מדבר עליו", אמרה בהתלהבות המוכרת. "רק במקרה קראתי אותו".
היתה זו התלהבות אמיתית, לא המלצת-חובה, שרשת הספרים מכתיבה למוכרנים כדי להגדיל את הפדיון במכירות.
במפגש הספרותי שלנו זכה הספר לאהדה רבה, שלא תמיד אנחנו מעניקים.
המחברת, פסיכולוגית ותסריטאית בת 30, שילבה סיפור אהבה בלתי שגרתי בתוך שרשרת סיפורים דמיוניים, שהרקע שלהם כרוך בתולדות הארץ מאז ימי המאורעות, המלחמה בכנופיות והאירגונים שלפני קום המדינה. האירועים ההיסטוריים שימשו בידיה כדי ללוש את הסיפורים שכתבה בהומור ציני, בדרך מיוחדת ובשפה עשירה עתירת ניואנסים שבה תיארה את גיבורי הסיפורים.
מעטים זוכרים שבין פעולותיה בימי המנדט הבריטי, שלח ההגנה צעירים רווקים לאירופה כדי לשאת נשים צעירות ניצולות שואה. השליחים הביאו אותן לארץ בסרטיפיקטים שהנפיקו הבריטיים לאזרחים של ארץ ישראל וכאן התגרשו. דרך לעקוף את ההגבלות על הבאת עולים.
גיבור הספר, יעקב מרקוביץ, איש ללא פנים, אחד שאין אליו שמים לב, נשא לאשה את בלה זייגרמן,  היפה ביותר בחבורה. הוא הביאה לכפרו וכשכל הזוגות הפיקטיביים הגיעו לרבנות בתל אביב כדי להתגרש – סירב לתת גט. וכאן מתחילה מסכת עצובה של חיים ביחד ולחוד של גבר כבוי ויפהפיה עצובה.
במקביל ליעקב מרקוביץ חסר הדמות, נמצא חברו הטוב, זאב פיינברג, האיש בעל הנוכחות הכבירה – הגבר שאף אשה איננה עומדת בפני קסמיו ושפמו הענק מדגדג את צווארן של נשות הכפר ונשות העיר ובאניה לארץ – גם את צוואריהן של ניצולות השואה הנשואות הפיקטיביות. הרבה הרפתקאות משעשעות לפיינברג בצד החיים המשעממים של מרקוביץ.
כאמור, סירב מרקוביץ לתת גט וכך נותרה בלה זייגרמן היפהפיה כבולה אליו בכפר. כעס גדול היה שם ובלה סירבה להכניסו למטתה. במשך שנים המשיכו השניים בחייהם הנפרדים, כשסיפור המסגרת הזה מלווה את האירועים בארץ – ממעשי ההגנה, מלחמה בכנופיות, מלחמת השחרור ופעולות של ה"אירגון", שהסגן שלו עלום השם היה נערץ על הגברים (וגם על הנשים).
בחן רב איילת מציגה תמונה מצחיקה ושנונה של המציאות.
אם לקוראים צעירים הסיפורים נראים כאגדות, לחברי הבוק קלאב שלי תמונת המצב מוכרת. עברנו את כל התקופה הזאת ואמרנו שאין זה תיאור היסטורי, אבל רקע אמיתית שדברים אמנם היו.  
השם "לילה אחד, מרקוביץ" ניתן לספר כי בסופו, אחרי שנים, הסכים מרקוביץ לתת גט לבלה והיא אף הסכימה לשכב איתו לילה אחד. כמו כל התיאורים המשעשעים, גם הלילה הזה היה מיוחד.
זה ספר של סופרת מתחילה בעלת כשרון. אני זוכר את השם וממתין לספר הבא.

א ק ט ו א ל י ה
מנהיגים אותנו חניכי צה"ל, אשר למדו: מה שלא הולך בכוח, הולך ביותר כוח. באמירה הזאת חסרה מלה: מוח.

החזית שבה איננו נלחמים

 האם תמו ימי הלחימה בדרום? בעת כתיבת הדברים יש הסכמה כללית שהושג משהו עם החמאס. האם זאת הפסקת אש, הידברות, או מו"מ בתיווך מצרי? על כך אין הסכמה ויש דיווחים שלמרות הפסקת האש(?) ירי הרקטות נמשך.
בינתיים התגובות שאני שומע הן בנוסח "צריך להראות להם" ו"צריך להכות אותם מכה קשה מאד". דברים בנוסח הכל-כך צה"לי "מה שלא יושג בכוח, יושג ביותר כוח". וכבר אמרתי שהמלה "מוח" אינה כלולה במשוואה הזאת.
אין בכוונתי לפתוח כאן במסע תבוסני, אלא להאיר חזית, שנראית לי חשובה ביותר: תעמולה והסברה. זאת חזית חשובה לא פחות מכוח האש של צה"ל והיא לא נזכרת כלל בדיון הציבורי. בזכרוני לא עולה שום דיווח בשנים האחרונות על מסע תעמולה ישראלי ברצועת עזה. לא שמעתי על יוזמה חשובה לעורר את דעת הקהל בעזה ולפנות אליה ישירות לא באמצעות השלטון שם. הנאומים של מנהיגינו, שמכוונים לכאורה אל מעבר לגבול, נועדו רק לקהל הישראלי ואין להם שום השפעה על הציבור הפלשתינאי. נקודת המוצא שלנו היא שאין עם מי לדבר ורק הכוח ישיג את מטרתו.

האם לוחמה פסיכולוגית ותעמולה הן חשובות? לפני מספר ימים התראיין לתוכנית "60 דקות" של רשת CBS ראש המוסד לשעבר, מאיר דגן שבמשך שמונה שנים היה גיבור ישראל והיום הוא האיש המבוקר ביותר. הוא התראיין לגבי תקיפה אחרת, תקיפת הגרעין האיראני. דגן אמר שכדי לפתור את הבעיה מוטב להחליף את השלטון באיראן. אם תרצו, אפשר ללמוד מכך, שהחלפת השלטון בעזה טובה יותר מאשר תקיפה צבאית. וכיצד אפשר להחליף את שלטון החמאס בלי לפנות ישירות אל הפלשתינאים?
סליחה, בעת כתיבת הפוסט, נזכרתי שפעם, בעבר הרחוק למדי, צה"ל כן הפעיל מערכת הסברה/לוחמה פסיכולוגית: בכל אמצעי התקשורת הוצגה אז חיילת בשירות סדיר, שתפקידה היה לאייר עלונים ואלה הופצו בעזה. צה"ל הציג בפני הציבור את מערכת ההסברה הישירה לעזה – חיילת שלמדה גרפיקה!

+ + +  

עכשיו, בעיצומו של סיום המלחמה הקצרה הזאת, גייסות התקשורת נאספים כאיש אחד להסביר לנו את תוצאות המערכה, את מספר ההצלחות של כיפת ברזל וכדומה. גם מדווחים, שהעלות סוללה של כיפת ברזל הכוללת 100 טילים היא כ-100 מיליון דולר. נוסף לכך, עלות כל טיל היא כ-50 אלף דולר.
מבלי להיות מומחה ללוחמה פסיכולוגית (ל"פ) ובלי להתיימר להנחות מערך תעמולה, אני משוכנע שמחיר של טיל כיפת ברזל אחד או שניים יכול לספק הרבה תוצאות בתחומים שאיש לא מקדיש להם תשומת לב. לוחמה פסיכולוגית ותעמולה עשויים לחסוך כמה וכמה חיים במחיר הרבה יותר נמוך מאשר מבצע צבאי הרואי.וויקיפדיה
האם יש לוחמה פסיכולוגית – או שהיא נסתרת, כך שאיש לא יודע עליה (כולל הפלשתינאים) או שהצנזורה מצליחה עד ששום רמז לא מסתנן לכאן?
נוכח הנסיון שלי בשמירת סודות ישראליים – אני קצת בספק. יותר נכון להסיק, שאין לוחמה פסיכולוגית כלל או שהיא כושלת כליל.
בוודאי יהיו מומחים שיספרו, כי יש לוחמה פסיכולוגית. אם תועלה טענה כזאת, אפשר לומר שהמלחמה הזאת היא כל כך חשאית שאיש לא מרגיש בה (כולל הפלשתינאים) או שהצנזורה כל כך מצליחה, ששום רמז לא מסתנן לישראל. אבל נוכח הנסיון שלי בשמירת סודות – אני קצת בספק. יותר נכון להסיק שאין לוחמה פסיכולוגית, או שהיא כושלת כליל.
אני מאמין שאין הסברה ישראלית ראויה לשמה בעזה וגם לא במדינות אחרות במזרח התיכון. אירוע מן העבר מדגים את יכולתנו בהסברה. האיש בעל החזון והרעיונות המציא את "המזרח התיכון החדש" בעת שהיה ראש ממשלה או שר חוץ. הרעיון זכה להדים יוצאים מן הכלל מִצפון לגבול סיני הצפוני. על גדת הנילוס, לעומת זאת, היה כעס וביקורת.
התקשורת הישראלית התגייסה להלל את הרעיון ולשבח את בעליו: זה מוכרח להיות "פיצוץ" של הסברה וזכה לכותרות ראשיות. אבל נשיא מצרים, חוסני מובראק בשיא כוחו, התמרמר. הידיעות מקאהיר הופיעו בקטן בעמודים הפנימיים של העתונים ואל הטלוויזיה לא הגיעו.
מסתבר שהמצרים נעלבו מן ההתנשאות הישראלית, כאילו אצלנו יודעים יותר והיהודים באו למזרח התיכון כדי ללמד את הילידים. איש מיועציו של שמעון פרס לא הסביר לו איך מדברים עם הערבים. איך יש להגיד להם דברים כדי לשכנע ולא להעליב.
נראה לי שאי ההבנה לא חלפה עם השנים. אלה, שנוקטים בשיטה של "מה שלא הושג בכוח" – חושבים שהם יודעים הכל. לא צריך ללמוד. לא צריך הסברה. לא צריך תעמולה ולא צריך לוחמה פסיכולוגית.

איום-לאומי ופחדים אישיים

פוסט אורח מאת פרופ' סם ש' רקובר. למרות שדעתי שונה, אני שמח להעמיד את הבלוג לרשותו.
יאיר דקל

מאז ההכרזות החוזרות ונשנות של נשיא אירן, אחמדיניג'ד, בכל פורום אפשרי, על מטרתה להשמיד את ישראל, אני רואה את הכתובת על הקיר. כמוני, סבורים ישראלים רבים שאירן אכן תצליח לפתח פצצה אטומית, וארצות הברית לא תצליח לעצור אותה.
מעולם לא חשתי פחד כה עמוק מחיסולה הטוטלי של ישראל, כמו בימים אלו. מה שכל כך מפחיד הוא המחויבות הפנאטית של השלטון האירני לחסל את ישראל. הפחד אינו נובע רק מעצם העובדה שלמדינה אסלמית יש נשק גרעיני, אלא מהנחישות הנחרצת להשתמש בנשק זה כדי למחות את מדינתי האהובה מעל פני האדמה.
אני בוחן את המצב מנקודת ראות אחת והיא פחד-ההשמדה, שהוא כה בסיסי ומהותי, שכל עניין לאומי ואישי מושפע ממנו.
הישראלים היהודים מצויים במצב כרוני של פחד מפני אפשרות הכחדתה של המדינה. פחד זה מסביר חלק גדול מההתנהגות האישית של הישראלים ומהתנהגותה הלאומית של המדינה. היות והטיפול באיום-לאומי הוא מעל ליכולתו של היחיד, נותר לו הטיפול בפחדיו האישיים: הוא יכול לשאת במאמץ הלאומי ועל ידי כך להרגיע את פחדיו האישיים או להרגיעם בדרכים אחרות כגון, פעילות יומיומית, השתתפות בקבוצות תמיכה, קבלת טיפול קליני, ובמקרים קיצוניים – הגירה לארצות אחרות.
יש לציין כי הפחד-הלאומי הזה אופייני רק לישראלים, משום שהוא נוצר כחלק מהמורשת ההיסטורית-תרבותית של היהודים, שלא ניתן למצוא כמותה אצל שום עם אחר.
כיצד יכולה המדינה להתמודד עם פחד-ההשמדה? הדרך הראשונה והעיקרית היא על ידי פיתוח של כוחות ביטחון חזקים, שימנעו את הישנות השואה. הדרך השנייה היא על ידי פעילות פוליטית ומדינית רחבה, שמטרתה לשנות את כוונותיהם של הערבים המוסלמים להשמיד את ישראל,
מעידה צבאית היא חוסר יכולת של הצבא לעמוד נגד האיומים להכחדת ישראל. ההנהגה המדינית והצבאית נדרשת להפעיל שיקולים ענייניים ורציונליים לנתח את סיבות המעידה ואת הדרך היעילה ביותר לשפר את המצב הביטחוני, כדי שכוחות הביטחון יוכלו למנוע את השמדת המדינה. ההנהגה נדרשת, אפוא, להתעלם מהפחדים האישיים שלה ושל הישראלים ולהפעיל אך ורק היגיון צבאי, פוליטי וכלכלי קר. אולם בישראל, הפחדים האישיים מהשמדה עלולים להפריע לשיקולים קרים ושכלתניים.
כתוצאה מהצלחה צבאית, נחלשים פחדי ההשמדה ובמקומם עולות תחושות הקלה ורגשות מופרזים של ביטחון ואמונה כמעט אשלייתית, אופורית, בכוחה של ישראל. כתוצאה מירידה דרמטית זו בפחדים, הישראלי החל לדאוג לרווחתו האישית, בין היתר על ידי דרישה שהמדינה תקצה סכומי כסף גדולים לטפל בעיוותים חברתיים וכלכליים.
ניתן היה לחשוב, שלאחר הניצחון תעסוק מדינת ישראל בניסיון להשתית הסכמי שלום עם יריביה. אולם באופן פרדוכסלי, נסחפה ישראל אחרי הגל האופורי ולא עשתה מאמץ ראוי בנדון. מדוע? התשובה מצויה לדעתי בדרך שבה תופסים הישראלים את השלום. אין הם מבינים שלום כמטרה נעלה בפני עצמה, אלא כאמצעי להישרדותה של ישראל. ועתה, היות ומטרה הישרדותית זו הושגה על ידי הכוח הצבאי, אין טעם להשתמש בחתימת הסכמי שלום כדי להשיג את אותה המטרה שהושגה כבר. ההסכם עלול להביא הפסדים, משום שכל הסכם שלום פירושו פשרה וויתורים כואבים.
האיום האירני במתקפה גרעינית על ישראל  העלה את פחד-ההשמדה לדרגה גבוהה המתקרבת לאימה. לאמתו של דבר, אומות העולם מודעות לאפשרות המזוויעה שישראל עומדת לפני שואה שנייה! בניגוד למלחמת העולם השנייה, לא תהיה שואה שנייה בגדר הפתעה לאף אחד. התגובה-הביטחונית של ישראל עלולה להיכשל, כי בעוד שהמדינה מסוגלת להתגונן בפני איומי נשק קונוונציונלי, הכנסת הנשק הגרעיני למשחק (משחק, זו המילה המקובלת) – פירושה סוף.
האם האיום הגרעיני האיראני הוא התהליך היחיד שעלול להביא להשמדת ישראל? לצערי הרב, קיימים מספר תהליכים אפשריים של איום-לאומי, שיכולים להביא להכחדת ישראל בשל היחלשותה עד שלא תוכל להגן על עצמה אפילו במסגרת מלחמה קונוונציונלית. ישראל אינה יכולה לשאת תבוסה צבאית, כי פירוש הדבר הוא מחיקתה הטוטלית. הערבים לא ויתרו על כוונתם להשמיד את ישראל והפלשתינאים ממשיכים במלחמת טרור שיטתית ודורשים זכות שיבה לתוככי ישראל לארבעה מיליון פלשתינאים.
על אף ההבדל העצום בין ישראל הקטנה לבין גולית הערבי, ניצחה ישראל עד כה בכל המערכות, בין היתר, בגלל הפער האיכותי-טכנולוגי. עד מתי יישאר פער זה בעינו? לרשות הערבים סכומי עתק (פטרו דולרים), שבעזרתם הם יכולים לקנות ציוד מלחמתי מתוחכם ולשפר מאוד את יכולת הלחימה שלהם. כבר היום השימוש בטילים קונוונציונליים משנה בצורה חדה את מאזן האימה לטובתם. הפגיעות של העורף הישראלי למתקפת טילים הן בצפון (במלחמת לבנון השנייה) והן בדרום (במלחמה הבלתי פוסקת נגד החמאס בעזה) מעוררת חששות לגבי יציבות חוסנה של ישראל.
האם ישראל יכולה להרשות לעצמה פערים כלכליים-חברתיים גדולים? חוסנה הצבאי נשען במידה רבה על גיוס כול העם לצבא ועל נשיאה שווה בנטל הביטחוני. שוויון זה הולך ונשבר בשנים האחרונות. הפערים הכלכליים-חברתיים הם כה גדולים, עד שחושש אני שגם היכולת לשאת בנטל הביטחוני עלולה להיפגע.
לכן, אין לי ספק שישראל מצויה במצב של פחד-השמדה. האם פחד זה חורג מהנורמליות. האם ישראל סובלת מפרנויה?
מדינות ערב מצהירות במפורש, שמטרתן להכחיד את ישראל והם מנסים בעקביות לממש את זממם. כלומר, פחד-ההשמדה שלנו הוא אובייקטיבי. מכאן עולה השאלה הבאה: האם התגובה הישראלית למצב נמצאת בגבולות ההיגיון?
אם היחיד מתעלם מהסכנה, מאיתותי האיום ומהפחד או מכחיש אותם, נאמר שהתנהגותו אינה רציונלית. במקרה זה נעריך שהוא חש חוסר-אונים  וכל מה שיעשה לא ימנע את מימוש האיום הנורא. לכן אינו מסוגל לפעול. ואולם, אם היחיד יגיב לאיום ולאיתותי הפחד בתגובה קיצונית וחסרת פרופורציה, תגובה שעלולה להביא עונש כבד מאד, שוב נאמר שתגובתו אינה רציונלית.

נחזור לשאלה: האם תגובת ישראל אינה רציונלית? התשובה היא לא. ישראל פיתחה כוחות ביטחון מעולים, שעמדו בפרץ בהצלחה גדולה במשך עשרות שנות מלחמה. לא רק שישראל שרדה, אלא היא התפתחה וגדלה מבחינה כלכלית ותרבותית. ישראל אינה מגיבה בחוסר-אונים, אלא מתייחסת היטב ובאופן הגיוני ויעיל לאיומי העולם הערבי.
האם תגובת ישראל מוגזמת,  מעל לגבול העליון? לא! כל מה שתעשה לא ישתווה לנורא מכול – הכחדה.
עם זאת, יש כמה סימנים שמבחינה אמוציונלית תגובות הישראלים למצבי איום-לאומיים חורגות מהמידה ועוצמתן במצבים מסוימים הינה בקיצוניות יתר. התקפי פאניקה מאופיינים בתחושות פחד חזקות שמגיע הקץ, של התמוטטות כללית, איבוד שליטה, ואין אונים. היסטריה המונית קורית בתגובה של קבוצת אנשים על איום כבלתי רציונלית, כחסרת כיוון ומונעת על ידי פחדים בלתי נשלטים. לא ניתן לייחס להתנהגות הישראלים ולהתנהגות המדינה אף לא אחת מהתכונות האלו. לא ראיתי סימנים של התפוררות חברתית, ושל תחושה שכל אדם לנפשו. להיפך, מצאתי עזרה הדדית והתארגנות לתת כתף במאמץ המלחמתי הקשה.
אין לי ספק, שחלק חשוב באיומי אחמדיניג'ד מטרתם לפורר את הישות הציונית (כפי שהוא מכנה אותנו) על ידי זריעת אימה וחלחלה. הוא מבקש להכניס את הישראלים לפאניקה ולהעצים את פחדי-ההשמדה עד לרמה של איבוד עשתונות, ולהביס את ישראל בפחדיה שלה עוד בטרם שהוא יפעיל את כוחו הצבאי. במקביל, הוא מנסה לאחד את העולם הערבי המוסלמי סביב מלחמת קודש נגד היהודים.
עד כה מאמצי אחמדיניג'ד נכשלו. הישראלים מודעים היטב לאיום הגרעיני האירני, התנהגותם האישית רחוקה מגילוי של סימני פאניקה והיסטריה המונית. יתר על כן, ישראל מתייצבת זקופה ומביטה נכחה בעיני אירן הג'יהאדית.
הכותב פרופ' לפסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה.
המאמר פורסם ב-עיונים בחינוך (אוקטובר 2011) 5, 216-232. מי שמעוניין לקרוא את המאמר במלואו, ישלח דוא"ל אל rakover@psy.haifa.ac.il.

הערה אישית:
בעולם, בעיקר בארצות הברית, מתפרסמות בימים האחרונים ידיעות כיצד ישראל תתקוף את איראן ומתי. להערכתי, מקורן של ידיעות אלה  בישראל והמדליפים נמצאים בצמרת השלטון במדינה, אלה התומכים בפעולה צבאית ישראלית. הפרסומים בחו"ל הינם חלק ממערכה של הכנת דעת הקהל לפעולה כזאת או שהם חלק ממלחמה פסיכולוגית נגד איראן.
יאיר דקל  

 == =

ברכות לאילנה דיין
אילנה דיין היא עתונאית מעולה, שאני מכיר מאז שירתנו יחד בגלי צה"ל – היא כמפיקה ואני כאיש מילואים בחדשות. למיטב זכרוני, אילנה היתה החיילת הראשונה שעברה מתפקידי הפקה בגל"ץ לתפקיד של כתבת (לענייני חוץ). עד אז היו רק חיילים-כתבים. אילנה היא עתונאית חרוצה, ידענית ודעתנית. על תוכנית התחקירים עובדה אינני צריך לכתוב.
לכן נדהמתי כאשר פסק השופט נועם סולברג נגדה בתביעה על הוצאת דיבה שהגיש נגדה קצין צה"ל. אינני נוהג לבקר את פסקי הדין של בתי משפט ולא הבעתי דיעה בעניין פסק הדין. היום אני מאושר, אחרי שבית המשפט העליון פסק וקבע שאילנה דיין לא הוציאה דיבתו של הקצין רעה.
משמיעה ראשונה הבנתי, שבית המשפט העליון קבע הלכה חדשה בעניין תום לב של עתונאים. מבלי להיכנס כאן לעומק הדברים – הם יזכו בוודאי לפרשנות נרחבת – אני מאד מרוצה שבית המשפט העליון פסק גם בעניין זה. במקרה של אילנה דיין, אינני זקוק לאישורו של בית המשפט. כמי שמכיר אותה שנים כה רבות ועוקב אחרי עבודתה – אין ולא היה לי שום ספק בתום הלב של אילנה. זכיתי ובית המשפט העליון אישר את דעתי.