Category Archives: עניינים אישיים

תשתה קפה טורקי ותתעורר

אני אוהב קפה. קפה טורקי רתוח, למנוע ספק. בבתי קפה בתל אביב ממעטים להציע קפה טורקי אמיתי וכאשר הם אומרים "קפה טורקי", בדרך כלל מתכוונים לקפה שחור, שהיה מקובל על היֶקים והוא, למעשה, "קפה בוץ". פשוט, אין להם סבלנות, בבתי הקפה שאני מכיר, לחכות עד שהקפה ירתח בקומקומון הקטן (בוויקיפדיה מצאתי ששמו ג'זווה. פינג'אן, היא הכוס הקטנה) ולא יגלוש ויטנף את הכיריים. אז אין לי ברירה, אלא לשתות אספרסו. נסקפה – מוטב לומר, נס שהוא קפה – בל יעלה על השולחן.
קפה - הספרכאשר הייתי עם חבר בטיול באיסטנבול, הלכנו ברחוב התיירות, אסתקלאל, וחיפשנו בית קפה עם קפה טורקי. הביטו בנו המקומיים בפליאה ואמרו: "אין לנו קפה טורקי. יש תה, אם אתם רוצים" והציעו את המשקה החם בכוסיות מיוחדות. הרהרתי, מה, גם אתא תורכּ לא שתה קפה תורכי?…
הלכנו ברחוב לאורכו, עד שהיפנו אותנו לסימטה צדדית. נכנסנו אליה והרגשנו ריח לא שיגרתי. שם גם מצאנו בית קפה שמגיש קפה מבושל ("קפה טורקי") ובסמטה היה גם ריח לא רגיל לאפנו. חשיש. שתי הארומות הדיפו בערבוביה.
ניסיתי לברר מדוע אנחנו קוראים לקפה הזה "קפה טורקי" ודווקא הטורקים מכחישים את קיומו? שמעתי שהקפה הגיע לאירופה בסביבות קרב וינה בשנת 1683, שבו ניצחו האירופים. באותה תקופה חדר המשקה החום ליבשת ולכן קראו לו "קפה טורקי" והשם נפוץ בכל המערב. גירסה אחרת אומרת, שבעת הכישלון בקרב, הטורקים השאירו בווינה מאות שקים של פולי קפה.
בארץ, שבה יש חובבי קפה טורקי רבים, מעטים יודעים שאת הקפה מומלץ לשתות בטקסיות רבה: לאחר שהאורח שותה את המשקה המר, הוא מניח את הפינג'אן כשהוא הפוך על הצלוחית ואז המארחת קוראת לו מהשחור השחור הזה הנותר על דפנות הכוס הפנימיות והעתידות)  הלא-שחורות, כך הוא מקווה) על-פי שאריות המשקעים השחורים (כמעט כמו מבחן רורשך עממי).
רבים שותים את הקפה הזה עם התבלין הל שנותן לו טעם קצת ייחודי. אחרים מעדיפים דווקא את התבלין התימני, חווייג'. בכל מקרה, המהדרין שותים בלי סוכר בכלל (ואז לא צריך כלל כפיות) או עם מעט מאד סוכר.
וביוון, הזהירו אותי לא להגיד את המילים "קפה תורכי". אז נסעתי לקפריסין (כמובן, לא בחלק הטורקי) ושם דווקא היה הרבה וטוב. ידעתי, שעדיף לחפש את בתי הקפה הקטנים, שבהם יושבים זקני הכפר ומשחקים שש-בש. כך הנחייתי את נהג המונית והוא הביא אותי למקומות אלה, שהתיירים אינם מקלקלים אותם.
כאן למדתי שלא להגיד "קפה טורקי". לפני שנים רבות מאד היה האי חלק מן האימפריה הטורקית והתושבים לא שכחו זאת. אחר כך חזרו הטורקים וכבשו את חלקו הצפוני של קפריסין ולכן "טורקי" הוא מלה מגונה באי הסימפטי הזה. תגיד "קפה מֶטריוֹ", לימדו אותי המקומיים. כלומר, "קפה בינוני", שאיננו מר מדי וגם לא מתקתק. ומי שאינו יודע יוונית (כמוני), יכול להגיד גם באנגלית Medium coffee…
מקור הצמח הוא במחוז קפה באתיופיה. מקור אחד מספר שמיסטיקן תימני ראה באתיופיה (היא חבש) עיזים מלאות מרץ, במיוחד כשהן אוכלות מן הפוֹלים. אחרים מספרים את אותו הסיפור על רועה עיזים שטעם זאת. ויש גם שאומרים, שנזירים אתיופים נהגו ללעוס את הפולים כדי לשמור על עירנות. סוחרים תימניים הביאו אותם לארצם והחלו לגדל אותם שם (זה הולך טוב עם לעיסת ג'ת וגם עוזר לכוח הגברא) והפירות עברו גם לברזיל ובסוף המשקה הגיע גם אלינו.
פעם, אמרתי לבחורה יווניה: "את עולה אליי לשתות קפה שחור טורקי?!" והיא ענתה: נהרוג טורקי, טורקי…
הנה המלים של השיר קפה טורקי מפי אריק איינשטיין (מילים, יענקל'ה רוטבליט,  לחן, מיקי גבריאלוב):
"אז תשתה קפה טורקי ותתעורר,
"אתה המשורר.
"אז תשתה קפה טורקי, זה עולמי.
"אם לא תשיר, אז מי ישיר, אז מי? "
לפני כשלוש שנים ויותר, הופיע גם בעברית הספרון "קפה – היסטוריה תרבותית מסביב לעולם", עורך ס. מילטון. נתן לי אותו ידידי, שמואל, שנסע איתי לאיסטנבול וראה אותי במצוקתי מחפש קפה טורקי…

 זר או עציץ

זוג נכנס למשתלה וביקש לקנות זר פרחים לשבת.
אמרה השתלנית: "זר יחזיק שבוע לכל היותר. קנו עציץ. זה יישאר לזמן רב ויפרח בכל עונה".

מודעות פרסומת

הכנסיה הרוסית בתל אביב שלא הכרתי

כשנסעתי במשך שנים בדרום תל אביב, ברחוב הרצל או דרך קיבוץ גלויות, הסתכלתי מבעד לחלון על הכנסיה שעל הגבעה –  הכנסיה הרוסית. "המוסקוביה", קראנו לה וידענו, שיהודי לא יוכל להיכנס לשם. רק מי שבא להתפלל יכול לבוא בשעריה.

גן מטופח מקיף את הכנסיה בעלת הצריחים

פעם, בעבר הרחוק, היה יהודי אחד שביקש להיכנס לכנסיה. ישראל בר שמו. סא"ל בצה"ל ועוזרו של דוד בן גוריון וגם מרגל רוסי. הוא נתפס ליד גדר הכנסיה, כשצרור מסמכים סודיים בידו והוא היה אמור לתת אותם לנציג הק.ג.ב. שהתגורר במתחם הכנסיה הרוסית. בר נתפס ונידון למאסר.
עכשיו שמעתי מאילן שחורי, שאפשר להיכנס לכנסיה. היא פתחה את שעריה למטיילים ואין צורך להתפלל…
אילן שחורי, עתונאי בהארץ בעברו וחוקר תל אביב היום, מוביל מטיילים שאוהבים את העיר. בסיוריו גיליתי לא אחת פינות בעיר, שלא ידעתי עליהן או ידעתי מעט והתגלה לי עוד הרבה.
כך, ביום ששי בבוקר, נאספנו חבורה של חובבי העיר לטיול בכנסיה היפהפיה, שגנים מטופחים סובבים אותה.
דרך גן רב עצים מטופחים, שפורחים בצבעים שונים, מגיעים אל פתחה של הכנסיה השמורה היטב. הבנין הצבעוני פתוח לרווחה ורוח קלילה מנשבת בחוץ ומקילה על החום המעיק. בתוך הבניין מושבים למתפללים והרבה מאד ציורים של נביאים עם כיתובים ברוסית, ליודעי ח"ן. כנסיה פרבוסלבית למהדרין.
בחצר כמה מבנים, המשמשים למגורים. בעבר, שימשו למגוריהם של חלק מאנשי השגרירות שרבים מהם לא היו דיפלומטים. כשממשיכים בחצר מגיעים אל הכנסיה של טביתא.
למה כאן? על כך סיפר אילן שחורי והוספתי מויקיפדיה:
ביפו העתיקה נמצא בית שמעון הבורסקאי, שבו התארח פטרוס הקדוש, משליחיו של ישו. לפי המסורת הנוצרית, הוא היה האפיפיור הראשון. הרוסים מאמינים, שביתו של פטרוס היה באבו כביר של היום.
פטרוס היה בלוד, הסמוכה ליפו והוא נקרא אל מותה של אשה מאמינה ורבת חסד בשם טביתא. כאשר הגיע לעליית הגג שבה שכבה גופתה לפני הקבורה, התפלל לאלוהים ואז פנה אל המתה: "טביתא, קומי!" היא  פקחה את עיניה והתיישבה.
הולכים עוד מעט בחצר ויורדים אל המערה, שבה קבורה טביתא. המערה משמשת מקום תפילה ורבים באים להדליק נרות ולהתפלל. כשחבורתנו ירדה במדרגות, לא אחד נפגע בראשו מן התקרה הנמוכה.
בבקשה לא להתבלבל עם טליתא קומי שבירושלים.
רוצים, תאמינו. אני יודע שבכל הנושא של דת ואמונה – אי אפשר להתערב.
כשיצאנו לחצר המרוצפת של הבניין, יכולנו לראות את הגבעה הגבוהה השלטת על יפו. בימי מלחמת השחרור היתה חשיבות רבה לגבעה הזאת במערכה על השכונות הערביות בעיר.
בשנת 1831 נכבשת ארץ ישראל על-ידי צבאו של מוחמד עלי ממצרים. בעשר שנות שלטונו הגיעו לכאן תושבים רבים מאד ממצרים והקימו כפרים מסביב, ביניהם סלמה (כפר שלם), מנשיה, סומייל וגם אבו כביר, שבו אנחנו מטיילים. בכפרים אלה נחפרו בארות (בַּיארות) ונטעו פרדסים, שהפכו ליצוא חשוב ביותר מארץ ישראל. במבט מן הגבעות אל הסביבה, אפשר לראות מעט מן השכונות המצריות הללו.
באזור היה גם בית קברות יהודי עם מציבות כתובות עברית או יוונית (שהיתה שפת הארץ בימי התקופה הרומית). הוא השתרע מרחוב קיבוץ גלויות ועד לגדר הדרומית של הכנסייה הרוסית.
בית העלמין נתגלה  לפני כמאה וחמישים שנה על ידי החוקר הצרפתי שארל קלרמון-גאנו. חלק מהמצבות רכש הברון פיטר פון יוסטינוב, תושב יפו. בגלל קשיים כלכליים, הוא  מכר את אוספו למוזיאון באוסלו שבנורבגיה. בעקבות מאבקו של העתונאי והארכיאולוג צבי אילן, הוחזרו שבע מציבות מאוסלו והן מאוחסנות במוזיאון לעתיקות הסגור ביפו.

טיפול שורש בדז'  

אשה אחת, ישראלית לחלוטין, נולדה בארץ והגיעה לגיל פנסיה. לפתע גברו עליה געגועים לסיפורים שסיפרו לה אמה ואביה על תולדותיהם בעיר הולדתם, בטרנסילבניה. אזור, שעבר בין מדינות שונות והיום הוא שייך לרומניה. רצוי לנסוע לטיול שורשים, אמרה לעצמה והחליטה לקחת יוזמה.
התקשרה האשה אל ילדיה, שהיום הם כבני ארבעים, והציעה לנסוע לשם. לטרנסילבניה, לביקור. התוספו גם אחותה ובתה יראו הילדים איך נוסדה המורשת. מאין באו ההורים החלוצים וגידלו כאן את המשפחה.
סידרת טלפונים קצרה הביאה להסכמה כללית וכל החבורה יצאה לדרך.
את הסיפור המיוחד שמעתי מפי האם היוזמת,ליאורה.

בית התרבות העירוני שמור היטב

"הגענו אל העיר דז' ואפילו אל הבית שבו התגוררה משפחת הוריי לפני עלייתם לארץ. בית לא גדול, ישן מאד, ובדירה שהיתה שלהם מתגוררת אשה. כשהגיענו, האורחים, היא הציצה מהדלת בפנים זעופות וסירבה לתת לנו להיכנס", סיפרה ליאורה שההונגרית שגורה בפיה.
אבל בדירה השכנה, בעלת הבית דווקא הסבירה להם פנים. "אשה זקנה מאד פתחה לנו את הדלת, אפילו במאור פנים ואמרה שהיא אפילו זוכרת את הוריי שגרו כאן". המתגוררים בדירות היום חוששים מן היהודים שבאים לבקר שמא הם רוצים לדרוש את הדירות בחזרה. לליאורה לא היתה כוונה כזאת, כמובן. אבל היא קצת נפגעה מן התגובה הזעופה בדירת הוריה. לעומת זאת, השכנה היתה הרבה יותר חביבה.
ראינו את הדירה הישנה, שוחחנו איתה והיא שאלה לפתע "בבית הכנסת כבר הייתם?" התשובה היתה "כן, כמובן". והקשישה המשיכה: "אנחנו מבקרים בו כל חודש"…
לתמיהת המבקרים, הסבירה בעלת הדירה: "העירייה שמרה על בית הכנסת הישן. הפכו אותו לבית תרבות ובכל חודש יש שם קונצרט".
החבורה הישראלית ביקרה בבית הכנסת והופתעה לראות שהמקום משופץ ונקי, הכסאות הישנים עומדים בשורות ונוספו עליהם כריות, לנוחיות היושבים. ארון הקודש שמור עם פרוכת. ו…יש שומר במקום.

הכל מוכן לתפילה – ארון הקודש

העיריה, ששיפצה את הבניין, שכרה ראש קהילה, יליד המקום, שחי כעשרים שנה בישראל וחזר לטרנסילבניה. הוא פותח את דלתות בית הכנסת למבקרים – ויש מבקרים, והוא גם מקיים את פעולות התרבות במקום.
הקהילה, מסתבר, קצת קטנה. "שים לב, המשיכה ליאורה, בעיר מתגוררים כיום תשעה יהודים. אפילו לא מניין, ולא כולם רוצים להתפלל".
הבן הגדול, שהוא כיום בן ארבעים, אמר בסיום הסיור: "ידעתי הרבה על היהודים והגולה וגם על הקמת המדינה. אבל  ביקור השורשים הזה פקח לי את העיניים. טיפול שורש. כעת, זה נראה ממש אחרת".

פגישה מקרית
יהודית, כיום מרצה באוניברסיטה, התגוררה בבודפשט עד גיל 15. היא נהנה לנסוע באוטובוס מקומי וכמעט תמיד ראתה איש מבוגר ממנה יושב באותו מקום קבוע באוטובוס. לא היתה להם הזמנות לשוחח, אבל היא שמה לב שהוא מתמיד לשבת באותו מקום.

לימים עלתה לישראל והתגוררה בירושלים. יום אחד, כשנסעה באוטובוס מקומי, ראתה במפתיע את אותו איש מבודפשט. גם הפעם הקפיד לשבת באותו מקום…

כל השעונים מראים אותה שעה

כבר מזמן נאמר שכל השעונים מראים אותה שעה ושעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום. אני קבלתי את השעון הראשון שלי מהוריי כשהייתי בן 12. זה היה לפני המקובל – לתת שעון לבר מצווה.

כמה שווה שעון פשוט, שבא בירושה?

אין לי ספק, שהיה זה שעון פשוט והוא עשה את מלאכתו – הראה את השעה ואני הייתי מאושר. היום השעונים מראים גם את התאריך (הפשוטים) ואילו המהודרים הם ממש עותק של המחשב ומחוברים אליו.
רק לדוגמא, בגלובס 10/03/2011 פורסם כי שר הבטחון, אהוד ברק, מתהדר בשעון מתוצרת פאטק פיליפ, שוויץ, שמחירו 142 אלף ש"ח.
אבל הסיפור שלי לא מתייחס לשעוני היוקרה, אלא דווקא לשעון פשוט. למכר שלי, איש צעיר כבן 35 נפטר הסב. האיש העריץ מאד את סבו וכאשר נפטר, החליטה הסבתא לתת לו במתנה את השעון. הסב, שהיה איש אשכולות וגם עתיר נכסים, החזיק שעון יד פשוט. כזה שאפשר להשיגו בחנות בתל אביב בכמה מאות שקלים. הסב, שידע מה ערכו של כסף, קנה את שעונו בחו"ל, בטיול, במחיר עוד יותר נמוך.
ידידי לא היסס וקיבל בשמחה את המתנה. הוא הסיר מידו את השעון שליווה אותו באחרונה וענד את השעון החדש. השעון שהסיר עלה לו כ-14 אלף שקל.
העתונאי שפוטר
שלושה עתונאים פוטרו מעיתונה של משפחת נתניהו – העורך, עמוס רגב, הפרשן דן מרגלית והתחקירן מוטי גילת.
העורך החדש, בועז ביסמוט, הסביר את הפיטורים בצמצומים כלכליים. כאילו המיליארדר שלדון אדלסון ומרים רעייתו, חוסכים בכסף כאשר שופכים אותו על העיתון.
דן מרגלית רץ מאתר חדשות אחד לשני וצעק את זעקת הנגזל: הוא נלחם על חופש העתונות. הטענה התברר כלא כל כך רצינית, כאשר העתונאי העשיר הזה נקלט מיד בהארץ.
מוטי גילת, לעומת זאת, התראיין מעט, אבל סיפר כי היה מוכן להוריד 60% משכרו בעתון, כי חשוב לו לפרסם את התחקירים וחשוב שהם יגיעו לקהל נוסף של קוראים. כשלא נענה להצעתו הנדיבה, הסכים להפחית 70% משכרו כדי להמשיך לעבוד. ההצעה, כמובן, לא התקבלה.
דיברתי עם מוטי גילת (בעבר, היינו יחד חברים בוועד אגודת העתונאים) והוא הסביר: יש לי פנסיה ואני בטוח שאמצא מקום בתקשורת. אינני חושש.
אני מעריך מאד את גילת, שהוא אחד התחקירנים הבודדים החשובים היום בתקשורת. מעשהו ראוי לכל הערכה.
העיקר הבריאות
רופא בעל חוש הומור לחולה מתלונן: אתה מוכרז בריא!
 

קבצנים – ודאי, גאים – לא

את הספר קבצנים וגאים, לא אהבתי.
על גב הספר, שיצא בהוצאת  הספריה החדשה  נאמר "'קבצנים וגאים' נחשב ליצירת מופת של הסופר המצרי-צרפתי אלבר קוֹסֶרי, שבדומה לגיבורו גוהאר בחר לחיות חיי עצלות וחירות, והתגורר רוב חייו הארוכים בחדר מלון קטן בגדה השמאלית בפאריז".
קודם כל, לא מצאתי בספר מדוע הפרופסור המכובד בחר לעזוב את האוניברסיטה ולעבור לגור בצריף רעוע כשהוא ישן על מצע עתונים ישנים, ללא מיטה וללא רהיטים. הנימוק, שהוא לא רצה ללמד סטודנטים מטומטמים, לא עושה ספר.
אל הפרופסור לשעבר מצטרפים שני חבריו הבטלנים גם הם, משורר-הרחוב יֶגֶן והכאילו-מהפכן אֶלכּוֹרדי. הם לכאורה אקזיסטנציאליסטים. לעשות כלום ולהתפרנס מנדבות – גם זה לא מצא חן בעיני. לכאורה יגן ואלכורדי שמעו בקשב רב את דבריו של ה"גורו" שלהם. לא מצאתי שאֵלה דברי חוכמה.
הספר מהלל,לכאורה, את תורת האקזיסטנציאליזם. בי, זה לא נגע.

אני אוהב לשתות קפה, אז המייל הזה מצא חן בעיני

גם תרגומו של ניר רצ'קובסקי לא עורר אצלי עניין. דוגמאות בודדות שהעליתי מן העמודים הראשונים. הגיבורים התגוררו "ברובע הילידי". זה כינוי שחוזר לא אחת ואני לא הבנתי איזה רובע בקהיר אינו ילידי.
עוד מצאתי בתרגום פעמים אחדות הדגשות יתר מיותרות. למשל, "הכה בו האור כמהלומת ברק". בלי הברק האור לא היכה בו? ובמקום אחר מדובר על הגיבור שהוא "נחרד" וכעבור שורות אחדות באותו עניין הוא "נלעג". ויש גם  "מתעתע להדהים" או "הגרועים שאסונות" וגם "דרמה מוחלטת ועקובה מדם" – כאילו בלי הדגשות-הגזמות אלה הדברים אינם ברורים דיים. ובהמשך, אני מוצא את המקוננות המקצועיות, שנשמעות מעבר לקיר של גוהר: "קינות מעוררות אימה". האיש שנולד במצרים לא שמע מקוננות מימיו?
אני יודע, שהיום הוצאות הספרים מקצצות בהוצאות וגם המתרגמים זוכים לשכר מועט ולפיכך הם ממהרים להחליף שפה בשפה בלי מחשבה ובלי עניין. התוצאות – ולא רק ב"קבצנים וגאים" – הינן עלובות.
כתבה על כך המשוררת  עירית לעאל  בהארץ (4.6.2017): "מעמד הספרות השתנה בכל העולם, אבל כאן, בבריכה המתנפחת של הרפובליקה הספרותית דלת המשאבים, הוא עבר מוטציה. ניכור עמוק השתרש בין הקוראים לביקורת, בינם לרשימות רבי המכר, המושפעות בעיקר מהיצעי ההנחות של הרשתות, ובינם לבין מחלקי הפרסים. נראה, שבדומה למה שמתרחש בספירה הפוליטית, אזרחי הרפובליקה כבר לא מאמינים למחוקקים.
"…השכר בענף נמוך, איכות התרגומים נפגעת וכך גם עריכת ספרי מקור".
ואני, על תרגומים גרועים שמעתי גם בספרים אחרים.

הג'יו ג'יטסו עזר
נכדתי, בת השש וחצי הולכת ללמוד ג׳יו ג׳יטצו כדי תשפר את היציבה שלה ושתלמד איך ליפול בלי להיפגע. המדריך, בן 26 מברזיל, מלמד את החבר׳ה איך לעשות פעולות הגנה וכל מיני תרגילים. בין היתר הסביר: כאשר ילד מתנכל לכם הוא עושה זאת רק לאלה שפוחדים ממנו. אם לא פוחדים ממנו, הוא לא מתנכל.
יום אחד, ניגש ילד מהכיתה לילדה וכמנהגו משך לה בצמות. היא ידעה שהילד בעצם רוצה קשר ומבטא בכך את רצונו. אבל היא לא אהבה את זה שהוא מושך לה בשיער או מרביץ. כמה שלא ביקשה ממנו ואף אמרה למורה, כלום לא עזר. למחרת השיעור בג׳יו ג׳יטצו, כשהוא בא להציק, היא אמרה לו: ״אם אתה רוצה ללכת מכות, אני מוכנה! אבל אם לא, אל תבזבז את הזמן שלי״. מאז הילד הפסיק למשוך בצמות, והנכדה הזמינה אותו לשחק אצלה בבית אחר הצהרים…
המדריך צדק.

גיליתי את זהותו של המדליף

יהורם גאון עומד להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב. אני מאד מעריך אותו כזמר וכאמן ושמעתי בהתפעלות את הנחייתו והשתתפותו בפסטיבל עין גב לפני כשבועיים.
ההדלקה המתוכננת, הזכירה לי אירוע שקרה לי לפני שנים רבות בקשר לעיקרון החשוב מאד – של זכות הציבור לדעת.
תחילתו של הסיפור כשיהורם גאון התגרש מאשתו, אורנה, אחרי שבע שנות נישואין. האירוע הגיע לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבו הייתי כתב עתי"ם. איך שהוא, פורסם בכל יום ראשון דיווח בעיתון על המשפט הזה. נראה היה לי שהבעל המתגרש לא רצה בפרסום הזה, אבל זה המשיך בכל שבוע והציבור, הכמֵהַ לרכילות, קרא בשקיקה.
כעבור זמן לא רב הגעתי למעריב, כעורך צעיר. יום אחד, אחרי הפרסום פגשתי בעיתון כתבת, שהיתה בקשרים טובים עם משפחת גאון. ניגשתי אליה ואמרתי קצרות: "בעתונות מתפרסמים דיווחים על המשפט ויהורם בוודאי לא מרוצה מזה. אספר לך מי המדליף", ונקבתי בשמו. מאז אותו מפגש לא הופיעו עוד דיווחי המשפט בעתונות.
שנים ספורות לאחר מכן, שמעתי בקול ישראל את תוכניתו השבועית של גאון שעסקה בשירים וסיפורים ובה הוא מתח ביקורת קשה על התקשורת ובעיקר על העיקרון המוזר הזה של "זכות הציבור לדעת". אותי, כעתונאי זה קומם, שכן זכות הציבור לדעת היא זכות יסודית בדמוקרטיה והיא חשובה ביותר בבסיס של תקשורת חופשית.
השגתי את כתובתו של האיש, שהיה אז סגן ראש עיריית ירושלים, ושלחתי לו מכתב מפורט על עלילותיי ועל הפסקת הפרסום הפוגעני. הסברתי באותו מכתב שהציבור, באותו מקרה, היה יהורם גאון עצמו וחשבתי שזכותו לדעת מי מגלה את צפונותיו.
קבלתי ממנו מכתב תודה ולא ידעתי עד כמה פגע בו הפרסום בעיתון. רק עכשיו מצאתי שהוא אמר בראיון בידיעות אחרונות: "החטטנות התקשורתית… השאירה צלקות קשות. 'לא חזיתי שזה מה שיקרה. זו היתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם זה שנכנסים לי לתוך הנשמה והחיים… זה היה פשוט איום ונורא. אתה כאילו עירום אל מול ציבור שלום, ששותף איתך במפלה שלך, שותף איתך בכישלון של חייך".
היום אני לא מצטער על מה שעשיתי בניגוד, אולי, לאתיקה המקצועית.

הגיון ורגש
אל תכפיף את הרגש להגיון. ניסיתי זה לא עוזר.

הבגדים לא עושים את האדם

רואה החשבון הראשון שפגשתי, לבש חליפה מגוהצת וענב עניבה וישב ספון בחדרו. ראיתי אותו רק מבעד לדלת הפתוחה ואילו אותי הוא שלח להתייעץ עם סגניתו או העוזרת השלישית או הרביעית. כך חלפו שנים טובות אחדות, עד שעברתי לרואה החשבון השני. הוא היה בעל משרד מהודר, לבש חולצות כפתורים מגוהצות ללא עניבה וכאשר פגש אותי לשיחה עניינית, הזמין גם רואה חשבון שכיר ומנהל חשבונות נוסף. נדמה לי שזה נועד לעשות עלי רושם שהרבה אנשים מתעסקים איתי. אבל כאשר דיברנו "תכלעס", ראיתי שהוא לא מבין דבר בנושאים שלי וכל הזמן נזקק לעצות מן הצוות.
i האביב הגיע ואחד הסימנים: פריחתו של העץ בוהיניה היפהפה, שגדל בגינה ציבורית 
כשהגעתי אל רואה החשבון השלישי, בעקבות המלצות, היתה לי הפתעה. באתי לפגישה ראשונה במשרד בן כמה חדרים ומצאתי את האיש עומד על סולם ויחד עם בעל מקצוע מטפלים במזגן. כאשר התפנה אלי, השיחה היתה מקצועית וקבענו פגישה נוספת. בפעם הזאת, כשהגעתי, ההפתעה היתה גדולה יותר. בשולחן צדדי ישב רואה החשבון שלי, לבוש גופיה גדולה לבנה ולא כל כך מגולח. הוא התפנה תוך זמן קצר והלך אל משרדו הראשי, המהודר. כאן השיחה לא היתה ארוכה, אבל האיש שלי היה בקיא בחומר. ראיתי שהוא מתמצא ושמעתי עצות טובות.
מסתבר שלא הבגדים עושים את האדם.
הערה: אפשר להחליף רואה חשבון כמו שמחליפים חברת טלפונים וכך גם אפשר לעשות לבנק.

בלי צעקות אי אפשר?
הייתי בבית החולים אסותא. הגעתי לדלפק הקבלה כדי לקבל את הדיסק עם תוצאות הבדיקות. הכניסה היתה חיובית: במודיעין האוטומטי היתה הודעה: "לקבלת תוצאות לא צריך מספר. יש לגשת לדלפק מספר אחת". שמחתי וניגשתי וכאן מצאתי איש צעיר עומד מול דלפק ריק ועל הכסא מוטל ברישול מעיל של אשה. "אחזור בעוד דקות אחדות", אמרתי לו והלכתי לדלפק אחר לקבל תוצאות אחרות. כשחזרתי, האיש עדיין עמד מול כסא ריק עם מעיל.
התפלאתי והתרגזתי. הרמתי קול אל הפקידה בדלפק השני (מתוך חמישה עשר!) ושאלתי: "איך זה הדלפק ריק?" והיא השיבה לי: "הפקידה יצאה לכמה דקות. אסור?"
– "לא, אסור באמצע העבודה. הזמן שלי יקר לא פחות משלה ואני מחכה לטיפול. מי מנהל את המחלקה הזאת", המשכתי בקול רם.
הפקידה הצביעה אל קיר הזכוכית, שמאחוריו עמדו פקידות ותייקו בארון הברזל הגדול. הצעקות שלי, כנראה, הועילו והפקידה הזעיקה את המנהלת. זאת באה כעבור דקה עם שאלה: "איפה השלום? אין חיוך?"
– "חיוך יהיה כשאקבל את התוצאות שלי", השבתי וסימנתי על האיש שהמתין (בחוסר) סבלנות לפני.
ואז, באורח פלא נמצא הדיסק שלי במגירה קרובה ונמסר לי מיד.
בלי צעקות אי אפשר? יש לי מזג ים תיכוני ואני לא מהסס לדרוש את המגיע לי.

 אני בן 78… בן כמה אתה, ילד?

בפוסט האחרון כתבתי על ילדים בוכים וההורים שממהרים לרצות אותם. קבלתי, כמובן, תגובות חיוביות מהורים, שאינם יודעים מה לעשות (ואני לא יועץ חינוכי שמשיא עצות) וגם תגובה בעל פה, שחולקת עלי.
אז, קודם כל, אינני מתנגד שיחלקו עלי. שנית, החולקת היא מורה בחינוך מיוחד ובעלת תואר שני בחינוך. מי אני שאתווכח… שמעתי את הנימוקים והראשון בהם היה: ילד בן שבעה חודשים צעיר מכדי שיתחילו לחנך אותו שהוא צריך להשתתף בהשגת בקבוק החלב. זה מתאים לגיל מבוגר יותר, אמרה המורה. אחר כך, היא הסכימה שכדי לחנך ילדים צריך באמת לא לתת להם כל דבר ולא למהר לרצות אותם אם מדובר רק בפינוק.  ואני השבתי, שהחינוך הוא לא רק לילדים שצריכים להתרגל לקחת אחריות. החינוך הוא גם להורים שצריכים לקבל אחריות.
מכיוון שהפוסט עורר שיחות עם ידידים, העליתי בעיה נוספת: שאלת השאלות. זאת אומרת, ההורים (וגם סבתות וסבים) מקפידים לשאול את הילד או הנער (וכמובן הילדה והנערה): "מה נשמע?" או "מה היה היום בבית הספר?" התשובה, בדרך כלל, היא "בסדר" בטון קצת עצבני. אין שיתוף, אין סיפור, אין דיאלוג. ההורים השואלים נשארים ללא תשובה ולמעשה, לא יודעים דבר על הנעשה בבית הספר ועל עלילות היום של יקירם.
נדמה לי, שבשאלות כאלה הנוער נפגע מכך שמנסים לחדור לפרטיותו. זאת אומרת לוחצים עליו (בלא יודעין) והוא מתחמק בעזרת התשובה חסרת המשמעות "בסדר". לפעמים הוא יגיד "היה טוב" או "היה כיף".

התמונה מתגלגלת באינטרנט ומצחיקה (מקור לא ידוע)

בדקתי ומצאתי באינטרנט כל מיני שאלות, שאנשי מקצוע מציעים לשאול את הילדים. אולי הם צודקים והשאלות המגוונות יניבו תשובות יותר ממשיות. אולי. אצלי, השיטה אחרת – ההורים צריכים לספר סיפורים ולא לשאול שאלות. הכוונה שלי שהורים הנבוכים, במקום לשאול את הנוער את שאלות הסרק, ספרו אתם מה היה לכם במשך היום. מה היה מעניין לכם או, אולי, מה היה מתסכל. ספרו על מה שקרה לכם או מה ששמעתם או מה שקראתם בעיתון. כל סיפור טוב. גם אם השומע הצעיר לא כל כך מתעניין והוא סתם מנומס. התוצאה עשויה להיות טובה.
אני למשל, לא שואל אף פעם: "ילד בן כמה אתה?" אני אומר לו: "אני בן 78, בן כמה אתה?" ולהפתעת הכל, הוא משיב ברצון.
ידוע, שסיפורים, שאנשים שומעים, מעוררים אצלם את הרצון לגלות דברים דומים, או את הרצון להזכיר אירועים שהיו להם ומתאימים למה ששמעו כרגע. גם בני נוער כך. אם משתפים ואומרים ש"היום פגשתי מישהו מעניין", או "היתה לי תקלה ברחוב" או "חיפשתי בחנות משהו ולא מצאתי" – ואם מפרטים את הסיפור ולא לוחצים – אפשר לשמוע תגובות ענייניות.
נכון, זה לא נעשה בפעם אחת וביום אחד, אבל מי אמר שבלי סבלנות אפשר לגדל ילדים?

ספר שיוצר מתח
מחבר הספר, פרופ' סם רקובר, למד איתי בבית הספר העממי העליות ברמת יצחק ואחר כך בתיכון אהל שם ברמת גן. עקבותיו נעלמו כשלמד פסיכולוגיה ואחר כך נהיה פרופסור באוניברסיטת חיפה ובינתיים גם כתב עשרה רומנים וספרים, נוסף למאמרים מקצועיים רבים. העשירי והאחרון בספריו, "המוקד: מה שיש להעלות על", הוא רומן מתח. את השם המיוחד לקח מן המשפט, המופיע בו "יש להעלות על המוקד את ספר הזיכרונות המבישים של רענן" (אחד מגיבורי הסיפור).
בתחילתו, הסופר כותב בפרטי פרטים – קצת מרובים מדי – על שני חברים מבית הספר העממי, שקשריהם נותקו, אבל אחד מהם שהצליח מאד כלכלית מבקש ליצור קשר עם ידידו לשעבר שעשה חיל באקדמיה. מכיוון שמדובר ברומן מתח, לא אוכל לגלות כאן איך התגלגלו הדברים עד לסיום המפתיע של הספר.
סם התמחה בהיכר וזיהוי פרצופים, פילוסופיה של התודעה ומודלים של הסבר. מידע זה בוודאי עזר לו בכתיבת הספר על המוקד. אפשר לומר, שהוא מנוסה בכתיבה ויש לו דמיון עשיר להמציא עלילות מפתיעות. לא ידעתי את כישרונו זה, כשהיינו תלמידים צעירים. הזמן, מסתבר, עושה משהו לאנשים וזה מפתיע מה שאפשר להעלות על  הדמיון.

נהג האוטובוס אינו מתחשב בנוסעים

זה קרה לי יותר מפעם אחת ובאחרונה, היום, החלטתי להתלונן.
ביום שלישי בשעה 15.30 אוטובוס 55 יצא מתל אביב מתחנת הרבנות לקריית אונו. באחת התחנות הראשונות, אשה דפקה בדלת של האוטובוס, כשהוא היה בקצה התחנה. הנהג נתן גז ונמלט ממנה. כמה תחנות אחר כך, אשה רצה על המדרכה ונפנפה לפני האוטובוס. הנהג היה עדיין עמד בקצה התחנה, ובמקום לפתוח את הדלתות, פשוט נתן גז ונמלט. אולי היה עוד אדם שלישי שניסה לעצור אותו, אך לא ראיתי בבירור. את השתיים האלה הוא השאיר לחכות לאוטובוס הבא. מה איכפת לו?
בהמשך הדרך, בואכה תל השומר, עמד אדם ליד הנהג והם שוחחו. כשהגיע האוטובוס אל הגדר של בית החולים, לא ליד שער, עצר הנהג ופתח את הדלתות. האיש ירד והלך לדרכו.
חשבתי, שאין לנהג רגישות לאנשים, אבל יש לו – רק אם מדובר בחבר שלו.
האם הנהלת קווים תנקוט פעולה נגד הנהג הזה? הוא לא היחיד שמתעלל כך בנוסעיו.
בקצה המסלול הודיע הנהג בקול גדול, שהוא אינו נכנס לגני תקווה "עד מחר בבוקר", כי יש עבודות בכביש. בדלית ברירה הלכתי ברגל וראיתי, שאוטובוסים אחרים מס' 55 של חברת "קווים" נכנסים ויוצאים מגני תקווה.

להתחפש מחוץ לקופסה

אפשר ליצור תחפושת בבית

פורים עוד מעט ומצאתי את עצמי משוחח עם כאלה שעתידים לעטות מסיכה. מה רוצים לעשות? רקדנית, למשל, או שוטר וקצין ויש גם מן הצד השני – אור אזריה. הרבה ילכו אל הפתרון הקל – לחנות תלבושות.
זכרתי, שפעם, בימי קדם, לא היה מבחר תחפושות בחנויות. נדמה לי שלא היו בכלל תחפושות בחנויות. אז, באותם ימים, אמא שלי ניסתה להגות רעיונות – איך יוצרים תחפושת ממה שיש בבית, או מקבלים ממכרים. גם אני, שהייתי תלמיד בית ספר עממי, חשבתי והצעתי. כך, הגעתי לתחפושות של ערבי מצרי (גם תרבוש וגם חליפה שקבלתי כנראה מאבא), לצועניה (שהשמלה הגיעה מגברת אושרוב, בעלת המכולת) ומלכת אסתר, שלא מצאתי את תמונתה.
המסיכה שלבשתי לתחפושות הנשים היתה מסיכת-עיניים בלבד, שלא הסתירה את מלוא הפנים. ובכל זאת, בשתי תחפושות הנשים לא הכירו אותי. לא עלה על דעתו של ילד בבית הספר שהמתחפשת היא ילד…

מני לויתן עשה מבצע

זה סיפור אישי שלי, על התיכון "אהל שם" ברמת גן, שסיימתי את לימודיי בו לפני שנים רבות. סיפור, שראוי לספרו, לא מפני שהוא הסתיים, אלא מפני שקבלתי מייל ממנחם (מני) לויתן, שלמד איתנו בכתה. פעם, בימי קדם.
כמו כל אחד מחברינו, פרש מני לדרכו, נשא לאשה את נעמי (גם היא בת המחזור), הסתובב בחו"ל, בין היתר כנציג אל על בארצות הברית. ופתאום, מתוך הנשיה, הופיעה לפני כמה שנים פניה שלו: "אני רוצה לכנס את כל בוגרי אהל שם ומי שיודע כתובת או טלפון של בוגרים אחרים – שיודיע".  הודענו לו והופתענו.

המורה ספרדי מטפס אל הדגל. צילם מני לויתן

דגל הפיראטים על הגג. צילם מני לויתן

אני זוכר, שאיסוף הכתובות כמעט הסתיים, כל אחד סיפר את סיפורו והחוברת עמדה לפני הדפסה. רק אחרונת התלמידים נעדרה. מני המשיך בחיפוש וגילה שהיא המשיכה להתגורר ברמת גן, סמוך למקום שבו היה בית הספר, ולא החליפה את שם המשפחה. היא אותרה ב…ספר הטלפונים.
מני לא רק "ביקש" טלפונים וכתובות. הוא אירגן בעזרת ישראל קז את האולם והכיבוד לכנס המחזור, הוא יזם עריכת חוברת, שבה הוקדש דף לכל אחד מהבוגרים, הוא אירגן את ההנחיה (ע"י יעקב אחימאיר) וגם את הדברים שנשאו אחרים.
כנס המחזור היה מרגש למרות שלא היה בו דבר מיוחד. רק מפגש של אנשים, שאת רובם לא ראינו שנים רבות. לא הצלחתי להירדם באותו לילה ואחר כך סיפרו לי גם אחרים שהתרגשותם היתה רבה כל כך.
אחרי הכנס, ערכתי בדיקה ומצאתי, שמן המחזור שלנו (כ-75 תלמידים) יצאו  17 דוקטורים וששה פרופסורים. מבוגרי המחזור, רובנו הגדול מאד נשארנו בארץ.
בית הספר שלנו שכן בבית מגורים במרכז רמת גן, מול העיריה. בית, שאחר כך הפך לבית משפט ולבסוף עלה באש. היום שם מגרש חניה… בית הספר עבר לשדרות הילד, בדיוק מול ביתו של מני הצעיר. יום אחד, בשנה האחרונה, החליטו שובבי השמינית, בראשותו של דב רוסיאנסקי וקבעו דגל פיראטים שחור על גג הבניין. המורה לאנגלית, ספרדי, החל לטפס על המרזב כדי להסיר את הדגל. בינתיים, מני מיהר הביתה, חזר עם מצלמה והנציח את הדגל.
מני לא הזניח את התפקיד. הוא אסף את המיילים של כל בני המחזור ועדכן אותנו בחדשות שלנו. הוא אירגן מפגש עם מחנך הכתה שלנו לשעבר, הרצאות, טיול משותף, תערוכות, שבהן השתתפו מאנשי המחזור (כמו יואל הראל, לדוגמא), ועוד ועוד …
בשבוע שעבר קבלנו מייל ממני לויתן: " לצערי בשל מחלתי הממושכת כרגע אין באפשרותי להמשיך בפעילות של ריכוז הקבוצה". כאן אני רוצה להודות לו על פעילותו החשובה.