Category Archives: עניינים אישיים

 בן כמה אתה, ילד?

בפוסט האחרון כתבתי על ילדים בוכים וההורים שממהרים לרצות אותם. קבלתי, כמובן, תגובות חיוביות מהורים, שאינם יודעים מה לעשות (ואני לא יועץ חינוכי שמשיא עצות) וגם תגובה בעל פה, שחולקת עלי.
אז, קודם כל, אינני מתנגד שיחלקו עלי. שנית, החולקת היא מורה בחינוך מיוחד ובעלת תואר שני בחינוך. מי אני שאתווכח… שמעתי את הנימוקים והראשון בהם היה: ילד בן שבעה חודשים צעיר מכדי שיתחילו לחנך אותו שהוא צריך להשתתף בהשגת בקבוק החלב. זה מתאים לגיל מבוגר יותר, אמרה המורה. אחר כך, היא הסכימה שכדי לחנך ילדים צריך באמת לא לתת להם כל דבר ולא למהר לרצות אותם אם מדובר רק בפינוק.  ואני השבתי, שהחינוך הוא לא רק לילדים שצריכים להתרגל לקחת אחריות. החינוך הוא גם להורים שצריכים לקבל אחריות.
מכיוון שהפוסט עורר שיחות עם ידידים, העליתי בעיה נוספת: שאלת השאלות. זאת אומרת, ההורים (וגם סבתות וסבים) מקפידים לשאול את הילד או הנער (וכמובן הילדה והנערה): "מה נשמע?" או "מה היה היום בבית הספר?" התשובה, בדרך כלל, היא "בסדר" בטון קצת עצבני. אין שיתוף, אין סיפור, אין דיאלוג. ההורים השואלים נשארים ללא תשובה ולמעשה, לא יודעים דבר על הנעשה בבית הספר ועל עלילות היום של יקירם.
נדמה לי, שבשאלות כאלה הנוער נפגע מכך שמנסים לחדור לפרטיותו. זאת אומרת לוחצים עליו (בלא יודעין) והוא מתחמק בעזרת התשובה חסרת המשמעות "בסדר". לפעמים הוא יגיד "היה טוב" או "היה כיף".

התמונה מתגלגלת באינטרנט ומצחיקה (מקור לא ידוע)

בדקתי ומצאתי באינטרנט כל מיני שאלות, שאנשי מקצוע מציעים לשאול את הילדים. אולי הם צודקים והשאלות המגוונות יניבו תשובות יותר ממשיות. אולי. אצלי, השיטה אחרת – ההורים צריכים לספר סיפורים ולא לשאול שאלות. הכוונה שלי שהורים הנבוכים, במקום לשאול את הנוער את שאלות הסרק, ספרו אתם מה היה לכם במשך היום. מה היה מעניין לכם או, אולי, מה היה מתסכל. ספרו על מה שקרה לכם או מה ששמעתם או מה שקראתם בעיתון. כל סיפור טוב. גם אם השומע הצעיר לא כל כך מתעניין והוא סתם מנומס. התוצאה עשויה להיות טובה.
אני למשל, לא שואל אף פעם: "ילד בן כמה אתה?" אני אומר לו: "אני בן 78, בן כמה אתה?" ולהפתעת הכל, הוא משיב ברצון.
ידוע, שסיפורים, שאנשים שומעים, מעוררים אצלם את הרצון לגלות דברים דומים, או את הרצון להזכיר אירועים שהיו להם ומתאימים למה ששמעו כרגע. גם בני נוער כך. אם משתפים ואומרים ש"היום פגשתי מישהו מעניין", או "היתה לי תקלה ברחוב" או "חיפשתי בחנות משהו ולא מצאתי" – ואם מפרטים את הסיפור ולא לוחצים – אפשר לשמוע תגובות ענייניות.
נכון, זה לא נעשה בפעם אחת וביום אחד, אבל מי אמר שבלי סבלנות אפשר לגדל ילדים?

ספר שיוצר מתח
מחבר הספר, פרופ' סם רקובר, למד איתי בבית הספר העממי העליות ברמת יצחק ואחר כך בתיכון אהל שם ברמת גן. עקבותיו נעלמו כשלמד פסיכולוגיה ואחר כך נהיה פרופסור באוניברסיטת חיפה ובינתיים גם כתב עשרה רומנים וספרים, נוסף למאמרים מקצועיים רבים. העשירי והאחרון בספריו, "המוקד: מה שיש להעלות על", הוא רומן מתח. את השם המיוחד לקח מן המשפט, המופיע בו "יש להעלות על המוקד את ספר הזיכרונות המבישים של רענן" (אחד מגיבורי הסיפור).
בתחילתו, הסופר כותב בפרטי פרטים – קצת מרובים מדי – על שני חברים מבית הספר העממי, שקשריהם נותקו, אבל אחד מהם שהצליח מאד כלכלית מבקש ליצור קשר עם ידידו לשעבר שעשה חיל באקדמיה. מכיוון שמדובר ברומן מתח, לא אוכל לגלות כאן איך התגלגלו הדברים עד לסיום המפתיע של הספר.
סם התמחה בהיכר וזיהוי פרצופים, פילוסופיה של התודעה ומודלים של הסבר. מידע זה בוודאי עזר לו בכתיבת הספר על המוקד. אפשר לומר, שהוא מנוסה בכתיבה ויש לו דמיון עשיר להמציא עלילות מפתיעות. לא ידעתי את כישרונו זה, כשהיינו תלמידים צעירים. הזמן, מסתבר, עושה משהו לאנשים וזה מפתיע מה שאפשר להעלות על  הדמיון.

נהג האוטובוס אינו מתחשב בנוסעים

זה קרה לי יותר מפעם אחת ובאחרונה, היום, החלטתי להתלונן.
ביום שלישי בשעה 15.30 אוטובוס 55 יצא מתל אביב מתחנת הרבנות לקריית אונו. באחת התחנות הראשונות, אשה דפקה בדלת של האוטובוס, כשהוא היה בקצה התחנה. הנהג נתן גז ונמלט ממנה. כמה תחנות אחר כך, אשה רצה על המדרכה ונפנפה לפני האוטובוס. הנהג היה עדיין עמד בקצה התחנה, ובמקום לפתוח את הדלתות, פשוט נתן גז ונמלט. אולי היה עוד אדם שלישי שניסה לעצור אותו, אך לא ראיתי בבירור. את השתיים האלה הוא השאיר לחכות לאוטובוס הבא. מה איכפת לו?
בהמשך הדרך, בואכה תל השומר, עמד אדם ליד הנהג והם שוחחו. כשהגיע האוטובוס אל הגדר של בית החולים, לא ליד שער, עצר הנהג ופתח את הדלתות. האיש ירד והלך לדרכו.
חשבתי, שאין לנהג רגישות לאנשים, אבל יש לו – רק אם מדובר בחבר שלו.
האם הנהלת קווים תנקוט פעולה נגד הנהג הזה? הוא לא היחיד שמתעלל כך בנוסעיו.
בקצה המסלול הודיע הנהג בקול גדול, שהוא אינו נכנס לגני תקווה "עד מחר בבוקר", כי יש עבודות בכביש. בדלית ברירה הלכתי ברגל וראיתי, שאוטובוסים אחרים מס' 55 של חברת "קווים" נכנסים ויוצאים מגני תקווה.

להתחפש מחוץ לקופסה

אפשר ליצור תחפושת בבית

פורים עוד מעט ומצאתי את עצמי משוחח עם כאלה שעתידים לעטות מסיכה. מה רוצים לעשות? רקדנית, למשל, או שוטר וקצין ויש גם מן הצד השני – אור אזריה. הרבה ילכו אל הפתרון הקל – לחנות תלבושות.
זכרתי, שפעם, בימי קדם, לא היה מבחר תחפושות בחנויות. נדמה לי שלא היו בכלל תחפושות בחנויות. אז, באותם ימים, אמא שלי ניסתה להגות רעיונות – איך יוצרים תחפושת ממה שיש בבית, או מקבלים ממכרים. גם אני, שהייתי תלמיד בית ספר עממי, חשבתי והצעתי. כך, הגעתי לתחפושות של ערבי מצרי (גם תרבוש וגם חליפה שקבלתי כנראה מאבא), לצועניה (שהשמלה הגיעה מגברת אושרוב, בעלת המכולת) ומלכת אסתר, שלא מצאתי את תמונתה.
המסיכה שלבשתי לתחפושות הנשים היתה מסיכת-עיניים בלבד, שלא הסתירה את מלוא הפנים. ובכל זאת, בשתי תחפושות הנשים לא הכירו אותי. לא עלה על דעתו של ילד בבית הספר שהמתחפשת היא ילד…

מני לויתן עשה מבצע

זה סיפור אישי שלי, על התיכון "אהל שם" ברמת גן, שסיימתי את לימודיי בו לפני שנים רבות. סיפור, שראוי לספרו, לא מפני שהוא הסתיים, אלא מפני שקבלתי מייל ממנחם (מני) לויתן, שלמד איתנו בכתה. פעם, בימי קדם.
כמו כל אחד מחברינו, פרש מני לדרכו, נשא לאשה את נעמי (גם היא בת המחזור), הסתובב בחו"ל, בין היתר כנציג אל על בארצות הברית. ופתאום, מתוך הנשיה, הופיעה לפני כמה שנים פניה שלו: "אני רוצה לכנס את כל בוגרי אהל שם ומי שיודע כתובת או טלפון של בוגרים אחרים – שיודיע".  הודענו לו והופתענו.

המורה ספרדי מטפס אל הדגל. צילם מני לויתן

דגל הפיראטים על הגג. צילם מני לויתן

אני זוכר, שאיסוף הכתובות כמעט הסתיים, כל אחד סיפר את סיפורו והחוברת עמדה לפני הדפסה. רק אחרונת התלמידים נעדרה. מני המשיך בחיפוש וגילה שהיא המשיכה להתגורר ברמת גן, סמוך למקום שבו היה בית הספר, ולא החליפה את שם המשפחה. היא אותרה ב…ספר הטלפונים.
מני לא רק "ביקש" טלפונים וכתובות. הוא אירגן בעזרת ישראל קז את האולם והכיבוד לכנס המחזור, הוא יזם עריכת חוברת, שבה הוקדש דף לכל אחד מהבוגרים, הוא אירגן את ההנחיה (ע"י יעקב אחימאיר) וגם את הדברים שנשאו אחרים.
כנס המחזור היה מרגש למרות שלא היה בו דבר מיוחד. רק מפגש של אנשים, שאת רובם לא ראינו שנים רבות. לא הצלחתי להירדם באותו לילה ואחר כך סיפרו לי גם אחרים שהתרגשותם היתה רבה כל כך.
אחרי הכנס, ערכתי בדיקה ומצאתי, שמן המחזור שלנו (כ-75 תלמידים) יצאו  17 דוקטורים וששה פרופסורים. מבוגרי המחזור, רובנו הגדול מאד נשארנו בארץ.
בית הספר שלנו שכן בבית מגורים במרכז רמת גן, מול העיריה. בית, שאחר כך הפך לבית משפט ולבסוף עלה באש. היום שם מגרש חניה… בית הספר עבר לשדרות הילד, בדיוק מול ביתו של מני הצעיר. יום אחד, בשנה האחרונה, החליטו שובבי השמינית, בראשותו של דב רוסיאנסקי וקבעו דגל פיראטים שחור על גג הבניין. המורה לאנגלית, ספרדי, החל לטפס על המרזב כדי להסיר את הדגל. בינתיים, מני מיהר הביתה, חזר עם מצלמה והנציח את הדגל.
מני לא הזניח את התפקיד. הוא אסף את המיילים של כל בני המחזור ועדכן אותנו בחדשות שלנו. הוא אירגן מפגש עם מחנך הכתה שלנו לשעבר, הרצאות, טיול משותף, תערוכות, שבהן השתתפו מאנשי המחזור (כמו יואל הראל, לדוגמא), ועוד ועוד …
בשבוע שעבר קבלנו מייל ממני לויתן: " לצערי בשל מחלתי הממושכת כרגע אין באפשרותי להמשיך בפעילות של ריכוז הקבוצה". כאן אני רוצה להודות לו על פעילותו החשובה.

דואר רע

כתבתי מכתב למצפה רמון, בדואר רגיל. המכתב חזר אלי כעבור ימים אחדים עם חותמת "לא נדרש". לא חיכיתי הרבה ושלחתי אותו בשנית, כי אני מכיר את הנמען ויודע את כתובתו. אבל לי הדבר לא עזר והמכתב הגיע אלי בשנית. התקשרתי אל האיש והוא לא ידע לתת לי הסבר לחזרתו המוזרה של המכתב (שאגב, החזיק צ'ק בתוכו). מדוע לא נמסר לו המכתב החשוב שלי?

הדוור טעה פעמיים

הדוור טעה פעמיים

ניסיתי לכתוב אל אתר "קשרי הדואר" באינטרנט. מצאתי בקלות את האתר המשוכלל שלהם וביקשתי למלא את הטופס. האתר כל כך משוכלל, שהוא דרש ממני עוד ועוד ועוד פרטים. בכל פעם העליתי עוד פרט קטן – לדעתי כלל לא חשוב. לא אפרט איזה פרטי הבל נדרשתי למלא עד שנכשלתי במשימה. אני ממלא הרבה טפסים באינטרנט, ובלבול מוח כזה לא מצאתי.
כשלא הצלחתי להתקשר במייל עם קשרי הציבור של הדואר. אז חשבתי שאטלפן. פשוט, לא? ובכן באתר קשרי הציבור של הדואר לא מופיע, הפלא ופלא, מספר הטלפון של קשרי הציבור של הדואר.
זו לא פעם ראשונה, שנפלתי עם השירות הזה. לפני כחודש שלחתי מכתב בדואר ישראל – אוי, פוי – לדרום תל אביב. בשכונת קרית שלום היה המען. בפעם זו רשמתי על המעטפה את שתי הכתובות שהבית פונה אליהן – רח' הקשת 3 ורחוב משגב עם 9, תל אביב. אולי הדוור לא ימצא אחת מהן (למרות ששתיהן אותו בית). אבל הוא התחכם לי ו…לא מצא את שתי הכתובות. אילו היה תלוי בי, היה כבר מפוטר. אבל זה לא תלוי בי.
זו לא היתה הפעם הראשונה, שהכרתי את שירותי הדואר הלקויים. לפני חודשים אחדים הזמנתי ספר משומש של הנריק איבסן, "פר גינט", שמצאתי דווקא בחנות ירושלמית. שילמתי באשראי וחיכיתי. אחרי שעבר הזמן המתאים והספר לא הגיע, התקשרתי. "שלחנו לך", אמרו לי נעלבים. לא היתה לי ברירה, הזמנתי עוד עותק וזה הגיע לבסוף ונמצא בביתי.

תמונת רחוב בתל אביב

בתל אביב

ידעתי ששירות הדואר זכה לשם רע בצדק. חברי הכנסת, שעוסקים בכל בעיות העולם, אינם יודעים שהדואר הוא שירות ציבורי לקוי, שטעון תיקון. זה שירות רע.

פרסומת למסעדה בתל אביב

סבתא עושים באהבה, או שלא עושים בכלל.
חתימה: סבא.

השבעת התותחנים

העתונאי יגאל לב היה מג"ד במילואים בתותחנים. הוא סיפר לנו, חייליו, שבעת מלחמת סיני, אמרו חיילי החי"ר: "אם יש תותחנים, טוב. אם אין תותחנים – נסתער בלי תותחנים". כך הם זילזלו בחיל. במלחמת יום הכיפורים, כבר היינו במילואים ויגאל לב חזר וסיפר, שדעתם של חיילי החי"ר השתנתה: "אם יש תותחנים, נסתער. אם אין תותחנים – נחכה שיבואו. לא מסתערים בלי סיוע".
אני, שהייתי משנה טכני (מ.ט.) במשך שנים רבות בחיל הזה, נזכרתי לפני כשבוע בשיחה, כאשר הגעתי לשבטה, לבסיס ההדרכה של החיל. הנכד, יובל, סיים שלב ראשון בטירונות. הגענו ביום שמשי לבסיס הקרֵחַ, שבו פזורים ביתנים צבאיים ופה ושם קישוט תותחני. ראינו תותחי עבר פזורים בשטח, ביניהם 75 מ"מ בריטיים, ששימשו את צה"ל בעברו וגם תותחי שלל מצריים ממלחמת סיני. פתאום גיליתי את ה"נפוליונצ'יקים" הצרפתיים, שהיו במחנה הסדיר שלנו בג'למה ושימשו אז לאימון קצינים ולא לקרבות ממש.

תותח 155 צה"לי, דוהר, ויקיפדיה

במחנה, כאן, מסדר, שם מסדר וצה"ל הגדול, שחיכה להרבה מאד משפחות של חיילים צעירים. המשפחות ידעו שהנערים ("הילדים של כולנו") מצפים להם, ולא רצו עוד.
מיותר לציין שהחייל הצעיר היה נרגש מאד מאד ולא פחות ממנו – הוריו ואחיו, וגם אני. יובל, שהיה ילד שובב, סיפר לי ערב הגיוס: הייתי בצופים ונהייתי ראש גדוד (ראשג"ד) ואני יודע שהם שינו אותי מאד והכשירו אותי לשרת הצבא. במחנה, חזר ואישר את הדברים.
הרבה מאד שנים לא ראיתי בסיס של תותחנים, ולהודות על האמת – לא כל כך התגעגעתי. הגיעה שעת צהריים, אחרי מסדר ועוד מסדר ועוד קריאה ועוד קריאה, הודיעו ללכת למגרש המסדרים לתצוגת אש. מישהו דאג שהמגרש יהיה רחוק קילומטרים אחדים מן הבניינים בבסיס ואותן עשינו, כמובן, ברגל. סתם הליכה לא קשה ביום קריר, אבל רחוקה.
המגרש היה מלא בני משפחה, החיילים הסתדרו בשלשות, שמענו נאומים וראינו את התותחים יורים וגם כלי נשק חדשים, בהם מטוס קל ללא טייס שנועד לסקור את אזור המטרות. בזמני, היה זה המג"ד יגאל לב שיצא עם החי"ר לראות את המטרות, שנסתרות מעינינו, התותחנים.
בטקס, התותחים ירו, הקהל הגיב. שמעתי את היריות של ה-155 מ"מ וזכרתי שהם נכנסו לצה"ל באמצע השירות שלי. היריות לא הרשימו אותי. הטקס – דווקא כן.

למי יש זכות חתימה

לפני יותר משבוע נכנס דונאלד טראמפ לתפקידו כנשיא ארצות הברית ומיד אץ לחתום על צווים נשיאותיים. ראיתי בטלוויזיה אותו חותם ומיד חיפשתי את החתימה שלו. יש לי הערכה רבה לגרפולוגיה ומעט הערכה לנשיא החדש. אני מחכה לניתוח גרפולוגי אמין של החתימה ואפרסמו.

טראמפ: למי יש זכות חתימה

טראמפ: דוגמת חתימה

דברים בין ידידים

למי שעוד לא יודע: מיליונרים לא נותנים מתנות. הם עושים עסקים.

"הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית"

הכרתם את ספריה של רות אלמוג? אני לא.
השבוע נפלו לידיי שניים מהם – "זרה בגן עדן", שיצא לאור ב-2008 ו"החיים, שנים עשר סיפורים ונובלה", שיצא לאור באחרונה. שניהם בעריכתו של עורך ותיק ומוכר, יגאל שוורץ. הוא מוכן לחזור על עצמו בקלות ובגבם של שני הספרים כתב הערכה מאד חיובית ובסיומה חזר אותו הכינוי לרות אלמוג – "הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית".
אלמוג היתה עורכת משנה של מדור תרבות וספרות בהארץ וממשיכה לכתוב בו טור קבוע. העיתון לא זנח

רות אלמוג, ציירת. עמוד השער בספרה - מעשה ידיה

רות אלמוג, ציירת. עמוד השער בספרה – מעשה ידיה

אותה ופרסם שלושה מאמרים בזכות ספרה האחרון, "החיים". זה קידום מכירות לא רע, ולמרות זאת לא מצאתי את שמה ברשימת רבי המכר, שפירסם העיתון במדור "ספרים". אבל קראתי את שני הספרים והם נידונו (ברותחין) בבוקלאב שקיימנו בשבוע שעבר.
בשיחה לא שמעתי התלהבות מן הספר "זרה בגן עדן", אבל הייתה ביקורת בינונית עד חריפה. לעניות דעתי, שני ספריה של רות אלמוג אינם מעניינים במיוחד. יש בהם חזרות רבות על עובדות, שהיא מפרטת, שבה ומפרטת. בספרה היא סוקרת ביקור בערים שונות בגרמניה, מולדת הוריה. הסקירה לא מעניינת את מי שלא הגיע משם ויש בה הרבה מאד פרטים ופרטי פרטים לא חדשים על השואה ועל ההיסטוריה של הערים הללו. אני משוכנע, שהמעוניין ימצא בגוגל את מלוא חפצו ואיש לא לוקח לידו ספר קריאה כדי ללמוד את המידע הזה.
ליקויים דומים מצאתי בספר "החיים". נראה לי, כאילו חסרה יד של עורך בשני הספרים הללו. האם בעל "הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית", גם קרא אותם?
אחת משלוש הביקורות שקראתי בהארץ, של עומרי הרצוג, היללה ושיבחה את הספר "החיים". על כך הגיבה באינטרנט אורית שוחט, שבעבר כתבה בהארץ: "הבושה היא לכתוב ביקורת שאין בה קמצוץ תוכן. בלה בלה בלה ועוד בלה"…
מאז ומתמיד ידעתי, שסופר מצליח עלול להיות עורך ספרותי חלש ומאידך, עורך מצליח יכול להיות סופר חלש. כעת יש הוכחה ברורה. או שאני, כעורך ותיק ולא מוכר, קורא חלש…
אמר הסופר:
תמיד יותר קל לי לכתוב כשאני כועס.
אמר המבקר:
תמיד יותר קל לי לבקר כשאני כועס.

בחינה לאור פנס
לנכדתה של ליאורה, תלמידת כתה ז' בחטיבת הביניים, הייתה בחינה באחד מימי החורף הקרים. לפתע, באמצע השיעור, כבה האור בכיתה בגלל הפסקת חשמל כללית באזור.
התלמידים שמחו שהבחינה תידחה והם יזכו בשיעור חופשי. אבל המורה התעשתה מיד והורתה לכל תלמיד להוציא את הסלולרי שלו ולהדליק את הפנס כדי להשלים את הבחינה לאורו. וכך, לאור פנסי הטלפונים, קיימו התלמידים את חובתם.
סיפרה הילדה את המקרה לסבתה וזו השתוממה: "לכל ילד בכיתה יש סלולרי?"
– "נו, סבתא", השיבה הנכדה.
לאור זאת, נותר לי לומר: מה היה הציון בבחינה – לא סיפרו לי. אבל אולי אקבל בווטסאפ…

הרמב"ם על הזיקנה ועוד דברים שונים

קבלתי ציטוט מדברי רבי משה בן מימון (הרמב"ם): "מניעת הזיקנה היא דבר בלתי אפשרי, אבל מניעת מהירותה ודחייתה זה אפשרי בהחלט".

על גדר ברחוב גזר בתל אביב

על גדר ברחוב גזר בתל אביב

העברתי את האמירה במייל ובעקבות תגובתה של יהודית קנולר בדקתי ומצאתי:
הרמב"ם היה מאמין גדול בחשיבות התזונה. הוא המליץ להקפיד על תזונה נכונה, רחצה, שינה בריאה וטיולים יומיים קלים. אינספור מחקרים הוכיחו את חשיבות העקרונות האלה לחיים בריאים.

צ'רצ'יל אמר
ווינסטון צ'רצ'יל נשאל האם הוא חושש מהזיקנה, ועל כך השיב: "בהתחשב באלטרנטיבה, אז לא". (נפטר בן 91 בינואר 1965)

אל יגבּה לבבך
 חיילת צעירה סיימה באחרונה את קורס השדרים של גלי צה"ל. היא מיהרה להתפאר בפני דודה, עתונאי ותיק על הצלחתה בתפקיד. "זה לא את", צינן את רוחה. "זה המיקרופון שאת מחזיקה ביד. אליו מדברים המרואיינים".
– אבל יש לי כישרון ועברתי את המבדקים ואת הקורס…
– "אם האגו שלך כזה, היו צריכים לסנן אותך במבדקים. אבל כנראה שיש לך גם כשרון".

שיחה באוטובוס
נסעתי באוטובוס ושמעתי קטעי שיחה עם הנהג של אשה מבוגרת, מטופחת וצבועה למשעי. היא ביקשה לשדך לבנו את בתה הבוגרת. אחרי שסיפרה בשבחי הבת, הציגה האשה לנהג את תמונתה בטלפון וביקשה לראות את תמונת הבן. לנהג לא היתה תמונה בטלפונו.
ואז שמעתי את הנהג שואל: ומה מצבה? היא נשואה?
"לא נשואה, אבל היא גרושה פעמיים", השיבה האם. "אבל אני רוצה לראות תמונה שלו, אחרת זה לא יהיה", המשיכה.
הנהג: אה…
אבל אחר כך נמשכה השיחה.

פתק על עץ בתל אביב

פתק על עץ בתל אביב

 

אמירה
– איך קוראים לאשה מבוגרת, שמתלבשת לפי האופנה האחרונה ומתפדרת בכבדות כדי להיראות למטה מגילה?
– אשה מצטערת…

נופים יפים
בבית הקפה ראיתי כמה נופים יפים ביותר. נשים.

בארץ סגי נהור
כאשר אני שומע בטלפון "שיחתך חשובה לנו" – המשמעות היא, שאנחנו מזלזלים בך. והמוסיקה שאני שומע אינה מרגיעה את עצביי.

בשוק הפשפשים ביפו
 סוחר, לתייר שעומד פעור עיניים מול כוננית יפה: "זה משהו משהו. אנטיקה. השבוע הגיע לארץ. בשבוע שעבר יצא מבית החרושת באיטליה".

הארץ המובתחת, שבה אנו חיים

"איך שהוצאתי את משה מהמים, הוא מיד התחיל לשלוח ידיים"

אני רגיל שבבית העיר (בית העיריה לשעבר בתל אביב) יש תערוכות רציניות ומעניינות. גם תערוכות שאינן זוכות למחסה במוזיאון רגיל, אבל שווה לבקר בהן. כשנכנסתי בשבוע שעבר לבית העיר, מצאתי במקום את תערוכתו המיוחדת של זאב אנגלמאיר, שפתוחה במקום עד סוף החודש. היא מצאה חן בעיני.
זאב אנגלמאיר, מאייר משתטה בעתונים ומרצה לתקשורת חזותית בבצלאל ובעוד מקומות, מציג כאן את התפרעותו הקומית בציורים גדולים, שחלקם קריקטורות ממש וחלקם ציורים מורכבים או "פסלים" שעיקרם שדייים עשויים מכריות. הוא מציג הרבה פוטומונטז'ים שייצר מציורים מסחריים, שגזר מאי פה ואי שם והוסיף להם כיתובים משעשעים ומרגיזים משלו. יש כאן גם אובייקטים, קולאז'ים וצילומי ארכיון, בין היתר, נראית אמא מעירה את יצחק בציור מתקתק ואומרת, בבועה שהוסיף הצייר: "קום, יצחק. אבא רוצה לשחוט אותך".
הרבה מן הציורים נובעים מסיפורי התנ"ך שאנגלמאייר עיוות ושינה לפי דרכו הפרועה והמצחיקה. ציורים, שאף יהודי דתי לא ירצה לראות.  יש כאן הרבה איורים מן התנ"ך שהאמן עיוות לחלוטין את משמעותם הדתית כדי להשיג את הרושם הקומי או כדי להביע את דעתו על הנעשה כאן.
בראיון ב"הארץ" הסביר, בין היתר: אני רוצה לרָצוֹת את כל מי שנמאס לו מהתזונה התרבותית הלעוסה, המתחשבת והמרוסנת. דרך הכתיבה או היצירה אתה מרחיב את אפשרויות ההסתכלות של החיים ושל מה שאתה חווה". אנגלמאייר פרסם בעבר חוברות "סירופ" (אפשר אולי לומר "סיפור"…), שבהן צייר בקו הגס שלו נשים ערומות בצד תרשימים של גברים מעצבנים או ציורים מתקתקים, שעברו ארגון מחדש עם הערות של האמן.
במקום אחר הצהיר "אנחנו חיים בארץ וולגרית" ואכן, פרסם ספר, שכולו איורים, קומיקס וכתובות מצחיקות-מרירות ושמו "וולגריה". הוא לא מסיר ידיו משום גורם בציבוריות הישראלית ואומר את דבריו החריפים לכל מי שמוכן לשמוע.   לאנגלמאיר יש עלבון לכל סקטור. רק בחר וקח.
גם בשגיאות כתיב הוא עושה שימוש וכך קרא לתערוכתו "הארץ המובתחת". 

צ'כוב האקטואלי
אנטון צ'כוב נפטר לפני 114 שנה. בין הסיפורים הקצרים שכתב – הפכפכת, שהופיעה עתה באתר אלכסון באינטרנט. צ'כוב מספר על אשה, "אמנית" לכאורה, שמבזבזת את זמנה בחברת "אמנים" ואינה עושה דבר. בעלה, הבלתי מוערך על חבריה ה"אמנים", הינו רופא מוערך שמביא את הפרנסה הביתה. אז מה מעניין סיפור מלפני למעלה ממאה שנה? אז, זהו. זוג ידידים שלי קראו את הסיפור ואז הוא אמר בפליאה: הרי זה הסיפור של ידידתנו שעוסקת באמנות, ובעלה שעובד קשה להביא פרנסה.
מה שהיה הוא שהווה.

איך הוא עושה זאת
חברי, אלי, שואל: בקריאת ספר בבוקלאב, אנחנו מדברים על המה, על הסיפור. איננו מדברים על האיך. אנחנו לא בוחנים איך הסופר עשה זאת.
ולי אין תשובה לשאלתו.

לקחת טרולי, לא מזוודה

לא לשכוח לקשור צעיף

לא לשכוח לקשור צעיף

פעם, כך אני זוכר, טרולי היה דבר חדש. בטיסותיי הרבות לחו"ל לא נתקלתי בהרבה מזוודות קטנות כאלה. השיגרה היתה של מזוודות גדולות, סגורות במנעולים מיושנים ונסחבות ביד על ידי בעליהן העייפים. זאת היתה התמונה בנמלי התעופה הישראלים ובעולם.
ואז, חל אצלי שינוי. טסתי לדרום קוריאה, בהזמנה של חברת יונדאי שהיתה אז בחיתוליה בארץ. לקחתי איתי תיק יד גדול, שקבלתי במתנה ממעסיקי – מעריב. מכיוון שהיתה זו טיסה קצרה, לא נזקקתי להרבה בגדים ותיק היד הספיק בהחלט. לא ידעתי כמה הרעיון היה טוב.
בהיותנו בדרום קוריאה פגשתי את צבי לביא, כתב ותיק מאד של מעריב שהגיע באותה טיסת הזמנה. למחרת בואנו, סיפר לביא בצער שהמזוודה שלו נעלמה. הוא נשאר בלי בגד להחלפה. בירור קצר העלה שמזוודתו הועלתה בטעות בלוד אל מטוס לקנדה. היא הגיעה כעבור שלושה ימים מתסכלים.
נזכרתי, שבטיסה אחרת, לבריסל, אבדה מזוודתי ליום אחד. קבלתי 25 דולר פיצוי מחברת הטיסה. אכזבתי היתה רבה אז, אבל קצרת מועד.
במסגרת סיור העתונאים בארץ האסיאתית ההיא, הוטסנו לאי צ'ז'ו, אי הנופש בקצה הדרומי של דרום קוריאה. היה מעניין וכמובן הגיע הסוף. הודיעו לנו שלמחרת טסים לסיאול, הבירה, ויש להוציא את המזוודות בשעה שש בבוקר למסדרון כדי שייקחו אותן. טוב, לי זה לא מתאים. לקום בשש בבוקר? נו, באמת.
בשעה שבע וחצי יצאתי קצת מנומנם עם תיק היד שלי וראיתי שהמסדרון ריק. כל המזוודות נעלמו על ידי הסבלים אל מטוס שיביא אותן לסיאול. רק אני נשארתי עם התיק.
טוב, ברור שאני נסעתי באוטובוס עם התיק שלי ואחרי הסיור טסנו אל הבירה למלון ולארוחת הערב החגיגית.
בשעת ערב ירדתי אל הלובי המהודר, כשאני לבוש היטב – מכנסיים חגיגיים, ז'קט ועניבה. בלובי נקהלו סביבי עתונאים מישראל, מגרמניה ומדרום אפריקה וכולם בחולצות טי ספורטיביות והם נפעמים: מאיפה יש לך ז'קט ועניבה?
בעוד הם תמהים עלי, אני תמה עליהם: והיכן הבגדים שלכם?
מסתבר שהמטוס שלקח את המזוודות בבוקר, לא הגיע משום מה לסיאול וכל העתונאים נותרו ללא בגדי ייצוג. מלבד ישראלי אחד, כמובן.
הסיפור לא הסתיים בכך. כשנכנסנו לחדר האוכל, ניגש אלי סוכן יונדאי דאז, הסתכל בי תמה וביקש: "שב בבקשה בשולחן הנשיאות. אין לי בגד מתאים"…
באותה טיסה נחמדה למדתי את הלקח: אני טס עם טרולי והוא עולה איתי אל סיפון המטוס. יום אחד, לפני טיסה, התמלאה מזוודת-הגלגלים ונותרו סוודר או שניים בחוץ. הכרזתי בפני אשתי: "מה שלא נכנס לטרולי, אני לא לוקח!" ומאז קיימתי את ההחלטה הזאת.
אני יודע, שזה לא כל כך מתאים לנשים. יותר טוב לגברים.
ובהזדמנות זו, אני רוצה להציע לכל מי שטס – לקשור סרט צבעוני או צעיף על ידית המזוודה שלו. בנמל התעופה הרבה יותר קל לזהות את המזוודה עם הספח הצבעוני. מנסיון.
מחירו של פרסום סמוי
בעבודתי רבת השנים בעתונות למדתי להבחין בין דיעה וידיעה.
במצב התקשורת היום, האם זה עדיין תקף?

מי שרוצה שהבלוג יעקוב אחריו, ירשום את המייל שלו במשבצת למעלה.

לא אמרו את זה ברצינות

המייל הזה איננו חדש ולא אני כתבתי אותו. אבל הוא  הגיע אלי ושעשע אותי. תהנו.

 מי אמר את המשפט הבא:

וויי,  כמה דואר נכנס היום?
(הכותל)

%d7%94%d7%9b%d7%95%d7%aa%d7%9c

משה, קרעת אותי
(ים סוף)

כולם יורדים עלי
(מדרגות)

עוד פעם אחת אתה מפוצץ אותי – אני מביא ת'חברים שלי
(חצ'קון)

אם תיפול, תמיד אהיה שם בשבילך
(הרצפה)

כולם לוחצים עליי
(מקלדת)

נראה אותך נוגע בי. אני אפוצץ אותך
(גדר חשמלית)

איזה ראש תפסתי
(הכינה נחמה)

לא יוצא. למה, מה קרה?
(ברל'ה)

וויי, יצא לי משפט קטלני
(פיתגורס)

אתם חייבים להפסיק לדבר לקיר
(אינטרקום)

הפסיקו לגעת בי!
(אייפון)

ממתי בדיוק יש אפרוחים על עצים?
(יונתן הקטן)

אוף… איזה ייבוש!
(הכינרת)

די כבר עם הפוזות!
(מצלמה)

המון מתים עליי בעבודה
(קברן)

בואנה, מכסחים אותי…
(דשא)

מה הם מוצאים בי?
(גוגל)

אני לא צריך גוגל
(בחור נשוי – אשתי יודעת הכל)

הגעתי! סתאאאם…
(החורף בישראל)

ככה אתה זורק אותי?
(כדורסל)

אל תזוז או שאני יורה!
(הגשם הראשון)

אם תדליק אותי, אהרוג אותך!
(סיגריה)

די לחפור!
(אדמה)

אוהבים אותי למרות שאני ארסי
(קולה)

איזה צבועה היא
(חוברת ציור)

הפסיקו לשלוח אלי אנשים!
(עזאזל)

רצה לברך ולא יצא לו…

נסעתי באוטובוס תל אביבי ועל הזכוכית מאחורי הנהג הדביקו את השלט הזה.
לי זה נראה כאילו מישהו טעה ויצא לו "אלוהים אוהב אותך, אידיוט".%d7%a9%d7%9c%d7%98-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%98%d7%95%d7%91%d7%95%d7%a1

לעומת זאת, בנסיעה אחרת, ישבתי ליד נהג אוטובוס. לפתע עצר את כלי הרכב הכבד שלו, ניגש לדלת עם מצלמה וצילם. ראיתי שעמדה שם מכונית, שנהגה נעמד וסגר נתיב נסיעה. אני מניח מה עשה נהג האוטובוס בתמונה הזאת. כל הכבוד!