ארכיון קטגוריה: עניינים אישיים

רק גבר משקר ככה, לא נחנח  

בישיבת הפרלמנט עלה, כמובן, הנושא של טקס הדלקת המשואות. לא פלא שרוב המדברים חזרו על דברים שנאמרו בתקשורת על ראש הממשלה, שאינו מקיים את התחייבויותיו. היו דוברים מתלהטים, שאף נקטו במלים מפורשות, יותר קשות.
לפתע התפרץ האגף הימני של השולחן. הוא לא יכול יותר לשאת את ה"השמצות" והסביר בזעם: "ביבי צודק. ביבי הוא גבר! רק אדם כזה יכול להגיד דברים ולחזור בו. רק גבר יכול לשקר".
הנוכחים לא רצו לשמוע דברי כפירה. אבל הימני המשיך: "מה אתם רוצים? החבר הכי טוב של ביבי הוא טראמפ. נשיא המדינה החזקה ביותר בעולם והוא משקר בלי סוף ואינו מהסס לחזור בו מדבריו. הוא אומר בקלות רבה את ההיפך ממה שאמר קודם.
"וראש המעצמה השניה, פוטין, הוא דובר אמת? הוא פתח במלחמה בצ'צ'ניה, צבאו נלחם באוקראינה. ועכשיו הוא רק דובר אמת בקשר לסוריה.
"רגע, והמה עם כמעט-ידידינו הטורקים הנשלטים על ידי ארדואן. שילמנו הרבה פיצוים על המרמרה והיום אנחנו מוקצים שם. ומנהיגם הוא דובר אמת ידוע.
"אז דעו לכם, שביבי איננו איזה נחנח, שמקפיד על דבריו. הוא אומר ועושה ואינו מתחרט".
ליד השולחן מישהו ציטט מעשרת הדברות: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" והוסיף: "לא נאמר בשום מקום שאסור לשקר. היה אפילו ראש ממשלה (יצחק שמיר) שאמר למען ארץ ישראל מותר לשקר".

לכל אחד פינה שלו 

במוזיאון דואגים לכל אחד

בשירותים, בקומת המרתף של מוזיאון תל אביב, נראית פינת החתלה לגברים, במקביל לפינת החתלה לנשים. מצד אחד יש עמדה לאמהות וזה שיגרתי. מצד שני יש עמדת חיתול לזקנים שיש להם חיתול.

או אני או ווטסאפ  

איש אחד כתב לקבוצה שלו בווטסאפ: אני מצטער לעזוב אתכם. אשתי אמרה לי: או אני או ווטסאפ. אז אני עוזב אתכם לחמש דקות ועוזר לה לארוז…

מודעות פרסומת

זו תלונה וזה שכרה…

התכוננתי לכתוב את הפוסט שלי על חינוך ילדים ואז נחת במחשבי מייל ממשרד התחבורה. זה מעורר סקרנות.
המכתב, מאת שרונה קרסגי, מנהלת מחלקת פניות הציבור, הוא תשובה לפנייה שלי. לא זכרתי את הפנייה הזאת, ולשמחתי כתבה נציגת המשרד כי זאת תשובה למכתב בעניין אי ביצוע נסיעה בקו 55 של חברת "קווים" מיום 21.8.2017.
הייתי מתפלא אם מישהו מכם היה זוכר פניה מלפני שבעה חודשים. גם אני לא. בכל אופן, כנוסע קבוע באוטובוסים של "קווים" ובמיוחד בקו 55, יש לי עניין רב בקו זה. לא פעם אני עד לתקלות בקו, ובמיוחד באיחורים רבים, שגורמים לי נזק. לא היססתי להתלונן בחברה ובמשרד התחבורה והנה, ראו זה פלא – יש תשובה. והתשובה אפילו חיובית "האמור בפנייתך מהווה לכאורה חריגה מתנאי רשיון הקו. אשר על כן פנייתך הועברה לתהליך אכיפה מינהלית מול חברת קווים בשל אי ביצוע נסיעת השעה 16.12".
מסתבר שהפנייה – אחת לפחות – זכתה למענה. אבל, כדי שלא אשמח, מוסיף המכתב ומסביר לי "לידיעתך, הליך האכיפה המנהלית נמשך כחצי שנה"…
כשבדקתי במחשב את מכתביי בענייניה של חברת האוטובוסים, מצאתי שאני בוודאי "מתלונן סידרתי". אם חשבתי שאני המתלונן היחיד, מצאתי שלא כך. בגלובס של חודש מארס האחרון, כתוב: "מסקירה חדשה שערך ארגון ה OECD  על כלכלת ישראל, עולה כי צפיפות התחבורה בארץ היא מהגרועים בעולם… המצב עוד ימשיך להתדרדר". זאת לא הצדקה לכך שחברות האוטובוסים ימשיכו לזלזל בקהל הנוסעים שלהן. זה רק משמש רקע למצב הרע הזה.

במרכז נצרת, לשוטר, כנראה לא היה מקום חניה, אז הוא מצא מקום. לנהג אחר זה היה מזמֵן דו"ח

האם זה מחוייב המציאות? נזכרתי באירוע, שקרה לי לפני שנים בבריטניה. נסעתי עם ילדיי לקמברידג' באוטובוס. התייצבנו ביום ערפילי לפני השעה 7 בבוקר ברחוב ריק מאדם ומרכב. הצטמררנו קצת מהקור האביבי וחיכינו בחוסר אמון מוחלט. והנה, בשעה שבע בדיוק, נשמע קול מרחוק והאוטובוס דהר אלינו מקצה הרחוב ואסף אותנו בדיוק בזמן. משום מה, אני מתקשה לשכוח את הדייקנות הבריטית בכל פעם שאני מאחר לפגישות בגלל תקלות באוטובוסים. אני לא מציע, למי שלא מוכרח, לרדת מהגה המכונית הפרטית.

הללו את חלב ודבש  

פסטיבל עין גב לשירים עבריים מתקיים בקביעות מדי שנה בחול המועד פסח מזה 75 שנים. לפני שנתיים, כתבתי על הפסטיבל וציינתי שאישי ציבור רבים מגיעים לשם. אז השתתפו בפתיחה נשיא המדינה, שמעון פרס, ושרת התרבות, מירי רגב. בה עוד נעסוק היום. באותו אירוע, יענקל'ה רוטבליט שר את שירו שני שקרים לא עושים אמת אחת ואני הבאתי אותו במלואו באותו פוסט.
השבוע הפתיעו אותנו ומארגני הפסטיבל הביאו את להקת חלב ודבש, והיא ביצעה את הללויה המקורי.  השמיעו את השיר חברי להקת חלב ודבש המקורית, שמוליק בילו, ראובן גבירץ ויהודה תמיר ואליהם הצטרפה לאה לופטין. גלי עטרי, כמובן, לא הופיעה. היא ברוגז עם הלהקה. אבל היא תשיר את הללויה עם עדן בן זקן וגם שֹרת התרבות מירי רגב ומנכ"ל משרדה, יוסי שרעבי. ח"כ סתיו שפיר דרשה להסיר מהקליפ את החלקים, שבהם משתתפים השרה והמנכ"ל. רגב הגיבה: "סתיו שפיר – את ושכמותך תאכלו את הכובע".

בימים ההם בזמן הזה

אבל לא זה מענייננו היום. אני רוצה לעסוק בפסטיבל השירים לזמר העברי בעין גב, שנערך השנה לכבודו של קובי אושרת, אשר גם הלחין את הללויה.
השיר הזה נדחה ארבע פעמים ולא הושמע בפסטיבלים שונים, שקובי אושרת שלח אותו אליהם. פעם מטעמי קיצור רשימת השירים, פעם מפני ששלומית אהרון לא רצתה לבצע אותו והוא נדחה גם בפסטיבלים הבינלאומיים בצ'ילה וטוקיו. "אולי יד ההשגחה העליונה היתה בכך" – אמר קובי אושרת. השיר נשלח, כידוע, לפסטיבל פורטוגל ושם זכה במקום ראשון.
אני זוכר היטב את הזכיה הזאת, כי הייתי באותו ערב בליסבון עם המשפחה. הילדים, בני 14 ו-12 ביקשו להישאר בלילה בבאר של המלון. אנחנו ביקשנו שירשו לשני הקטנים להישאר על הבאר, כדי לראות בטלוויזיה את שידור התחרות, שהתקיימה בירושלים. בבוקר, בישרו לנו בשמחה שזכינו בתחרות העולמית. בטיולנו בשוק של ליסבון, שמענו את הללויה מהדהד מהדוכנים השונים בשוק מקלטות, שהוכנו לקראת התחרות. היתה לנו הרגשת התעלות.
השבוע, בפסטיבל בעין גב סיפר המלחין, כי בעת החזרה האחרונה לפני הפסטיבל בירושלים ב-1979 הגיעו לאולם במרוצה שתי ילדות ואמרו למלחין-המנצח: "סבתא אמרה, שאם תעלו לבמה ברגל ימין ותגידו שש פעמים את המשפט 'ונוח מצא חן בעיני אלוהים ואדם', תזכו בפרס". כמובן, שקיימנו את ההוראה, סיפר.
המלחין וכותב המלים להללויה, אהוד מנור, היו חברים קרובים וכתבו רבים, מתוך למעלה מאלף השירים שכתב קובי אושרת. את הפסטיבל השבוע הנחה השחקן והבמאי נתן דטנר, שבזמנו הופיע באירוויזיון עם אבי קושניר בשיר הבטלנים, שגם אותו עיבד קובי אושרת.

מקצוע
החרדים – אלה שחרדתם אומנותם.

לקט (שכחה ופאה) בימים של חול המועד

 

פסח הוא, כנראה, לא הזמן לספר סיפורים רציניים, אז ליקטתי דברים ואמרות שהצטברו פה ושם. למשל, אמר לי חבר, פנסיונר מבוגר, כשישבנו בפרלמנט של יום ששי: "אני מחליט, כל עוד אני עומד על הרגליים שלי"…
הגיב פרלמנטר אחר, אף הוא פנסיונר: "עדיף לי לסחוב מאשר שיסחבו אותי"…
לא במושב הלצים הזה, קראתי במייל של יועצת הנקה את הסיסמא: "חלב אם – המזון האיכותי ביותר באריזה הייחודית והידידותית לסביבה". בהמשך נמצאה התגובית: "אני בעד האריזה"…
ואם אני מזכיר ענייני נשים, הרי אימא חכמה אמרה לי: "איש חכם יודע, שכלב קטן זה לא ילד קטן". אני מקווה שגם ההורים מבינים, שכלב, כל כמה שהוא אהוב, איננו זכאי ליחס של ילד קטן.
באותו פרלמנט, שממנו אני שואב רעיונות, אמר מאן דהוא: "הייתי השבוע אצל האופטומטריסט. הבאתי לו את העיניים להסתכלות".
נשמעת כמו סינית
ישבתי בבית קפה לפני ימים אחדים. ארבעה צעירים סינים (כנראה בני 25, כי הם תמיד נראים צעירים יותר) דיברו ביניהם. לי זה נשמע כמו… סינית. אבל הם הבינו היטב האחד את השניה.
חשבתי לעצמי, איך נשמעת העברית שלנו לדוברי שפות זרות. לפעמים, העברית של ההיי-טקיסטים היא סינית בשבילי.
ואם כבר סינית, הרי הוזמנתי למסעדה, מאלה החשוכות, שבקושי אתה יכול לראות את האוכל ואת שכניך ליד השולחן. בזו שהייתי, מצאתי תפריט, שבו שמות המאכלים כתובים בסינית באותיות עבריות. בחושך לא יכולתי לקרוא, אבל מי מן המוזמנות הציעה פתרון: קח את הפנס של הסמרטפון.

בחירות עליך ישראל
האם יהיו בחירות בקרוב? נראה לי שפרשנים פוליטיים עוסקים בכך רבות וגם את חברי הכנסת זה מטריד. אז הנה מה שאמר הפילוסוף הגדול וולטר:

אז, אם באמת מתקרבים לבחירות, כל אחד אומר שדבריו מיוסדים על אדני אמת (אם שפתו תקינה ולא עילגת). וכאן, נשאלת השאלה הקלאסית: למה שקרנים מצליחים? והתשובה: כי מאמינים להם. ואם מוסיפים לשאול, מקבלים עוד הסבר: "הם מסתכלים לך בעיניים"..
ועוד בעניינים שעומדים ברומו של עולם: אם אדם יוצא זכאי במשפט, זה לא אומר שהוא נקי. יש עניין ציבורי גם בחפות מוסרית.
ואז נוכל לשאול מה יהיה אחרי הבחירות. תלמידת כתה א' נשאלה: מהו המקום הקר ביותר בארץ? והיא השיבה: הכנסת. יש שם 120 מתחת לאפס…
וולטר וודאי יסכים עם זה.
אז, אם באמת מתקרבים לבחירות, כל אחד אומר שדבריו מיוסדים על אדני אמת (אם שפתו תקינה ולא עילגת). וכאן, נשאלת השאלה הקלאסית: למה שקרנים מצליחים? והתשובה: כי מאמינים להם. ואם מוסיפים לשאול, מקבלים עוד הסבר: "הם מסתכלים לך בעיניים"..
ועוד בעניינים שעומדים ברומו של עולם: אם אדם יוצא זכאי במשפט, זה לא אומר שהוא נקי. יש עניין ציבורי גם בחפות מוסרית.
ואז נוכל להרהר מה יהיה אחרי הבחירות. תלמידת כתה א' נשאלה: מהו המקום הקר ביותר בארץ? והיא השיבה: הכנסת. יש שם 120 מתחת לאפס…
וולטר וודאי יסכים עם זה.

אליהו הנביא היה כאן?

חג הפסח מתקרב והמוני בית ישראל – שעורכים את הסדר – פותחים את הדלת לאליהו הנביא. נזכרתי, שהייתי פעמים רבות בחיפה, טיילתי בעיר היפהפיה והכרמל הירוק שלה ואפילו במוחרקה הייתי. שם בנו כנסייה לזכרו של אליהו הנביא, שמכאן עלה לשמים. רק במערת אליהו עדיין לא הייתי.
לא קשה להגיע למערת אליהו בצידו הצפוני של הכרמל, ליד רחוב אלנבי, שהיה פעם רחוב מרכזי. מתחנת האוטובוס צריך לעלות אי אלו מדרגות – כשלוש מאות בלבד, ומגיעים קצרי נשימה אל המערה שעל צלע ההר.

כסא אליהו לסנדק, שעל ברכיו בן הברית (ויקיפדיה)

כשמגיעים אל המבנה שעל צלע ההר, עוברים דרך שער לא סגור, חולפים ליד מבנה ריק, ששימש, אולי, למנוחתם של תלמידי חכמים או עולי רגל, ומגיעים אל שני תנורים גדולים, המשמשים לשרוף נרות בעת הילולה. תנור כזה ראיתי אצל רבי ברוך אבו חצירא בנתיבות. הילולות, מסתבר, מתקיימות גם כאן, על הכרמל.
לפני הכניסה למערה שולחן כיבוד עם עוגות ועוגיות ואחר כך מכירות של כיפות, צעיפים וספרי קודש. עוד ספרים יש בתוך המערה ועל הקירות צעיפים – לגברים ולנשים.
אילנה, שביקרה בעבר הרחוק במערה, התפלאה. "כשהייתי כאן בעבר", אמרה, "היתה אווירה של קדושה. היו כאן, בעיקר, ספרדים. ישבו ביחד גברים ונשים והתפללו. מאז שהשתלטו האשכנזים, אני רואה מחיצה עם שלט 'גברים, נשים'".
דעה זו אינה חדשה. מבקר סיפר בשנת 1835 על ביקורו במערה: "ומצאנו שם הרבה יהודים. ויהי כאשר התחלנו להתפלל אז התפילה הייתה נובעת בפה ועינינו זולגות דמעות אשר מעולם לא התפללתי כן, אז הבנתי כי אדמת קודש היא וגם כתבנו שמינו על הכותל".
כאשר היינו במערה, אילנה נכנסה מאחורי הפרגוד ואני התיישבתי על הספסל לנוח מעמל העליה להר. הסתכלתי על הקירות, עשויי הבטון. ברור לי שבימי אליהו הנביא לא היו כאן קירות. מקובל, שהסתתר כאן כשנמלט מן המלך אחאב ואיזבל אשתו.
עלילותיו של אליהו הנביא רבות מאד. אזכיר רק שהוא עלה בסערה השמימה, כלומר לא מת. לפי המסורת, יחזור כמבשר לקראת בואו של המשיח.
שתי נשים ישבו בצידי הספסל וקראו בספרי קודש. ניגשה אלי אחת מהן ובקול נמוך ובנימוס רב ביקשה שאעבור לצד השני. "כאן עזרת נשים", אמרה. בצד השני היו מעט גברים ואחד מהם, במבטא אמריקני הציע לי, בנימוס רב, להניח תפילין.
אליהו מוזכר פעמים רבות במקרא, בעיקר בספר מלכים. ידידי, אלי זך, מצא בספר מלאכי ג' כ"ג: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא — לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא"…
לא אחכה עד אז.

פרס לדוד גרוסמן

פעמים רבות אמרתי שאני מעריך מאד את הסופר דוד גרוסמן. וכאילו להיענות להשערותיי, זכה בפרס בוּקר הבריטי. עכשיו זכה הסופר השמאלי הזה בפרס ישראל. אני גאה בכך. אצטט בדיחה שהוא מזכיר בספרו "סוס אחד נכנס לבר" – מותר לנהג של חבר'ה קדישא לשים שלט: "בדרך לעוד לקוח מרוצה"?

כוחן של הפתקיות הקטנות  

ישבנו, כרגיל, בפרלמנט של יום ששי ועסקנו בעניינים של יום יום. כלומר, פוליטיקה. יוריק התרגז וטען: "אי אפשר בלי הממשלה והכנסת וכל התרגילים שהפוליטיקאים עושים לנו? תראו, למשל, אני"…
כמו תמיד, כשמישהו מתרגז, מפסיקים להתכתש ומוכנים להקשיב. מה יש לו לומר?

       פתקיות: לא קשה להדפיס אותן

"אני גר בעיר שינה בגוש דן. לא בתל אביב המעטירה. ואצלנו אוהבים נהגים להחנות על המדרכה. עומדים בשני גלגלים ולפעמים חוסמים את המעבר גם לעגלות ילדים ואפילו להולכי רגל.
"פעם הלכתי בסמטה ונהג החנה את המכונית על המדרכה ואני הייתי צריך לרדת לכביש. לא רוצה!
"המדרכה נועדה להולכי רגל ואיננה מגרש חניה של הנהגים. אז האיש, בדיוק יצא, וצעקתי עליו 'המדרכה לא שלך ואתה לא יכול לחנות ככה'… בדיוק אישתו יצאה ומשכה אותו לחצר. חצוף אחד".
– טוב, הרי לא את זה רצית לספר.
"אז נכנס לי רעיון לראש. אזרח, כלומר אני, לא חייב להסתפק בתלונות בפרלמנט כאן. אפשר לעשות משהו.
"הלכתי הביתה אל המחשב שלי והדפסתי פתק 'אל תחסום את החניה'. גזרתי את הדף לארבעה עותקים קטנים ויצאתי לרחוב שלנו עם הפתקיות האלה. מי שחסם את המדרכה, קיבל פתק על השמשה. היה אפילו נהג, שפגשתי אותו ברחוב והוא שמע את הסיפור והבטיח לי שלא יחנה יותר על המדרכה. הוא קיים את הבטחתו ועומד בחניה על הכביש.
– הסתפקת בפתקיות?
"קודם כל, אני מוכרח לציין שהפתקיות עזרו ומכוניות עומדות עם שני גלגלים על המדרכה, אבל לא סוגרים את הדרך. לפחות ברחוב שלי. שנית, הרעיון עודד אותי לכתוב מיילים למועצה ולהתריע על תקלות. למשל, כאשר צריך לתקן ברז דולף בגינה הציבורית (חבל על המים). הם מתקנים!
"לא תאמינו, כאשר משאית הזבל נגחה את המדרכה וסילקה ממקומן בלטות של המעבר – הודעתי ומן המועצה באו ותקנו. אנשים הניחו זבל וגזם על המדרכה במקום, שהוקצה למעבר עגלות ילדים ואופניים. מייל למועצה הביא מישהו לצבוע פסים לבנים ומאז – המעבר פתוח".
– כלומר, כל התקלות אצלכם תוקנו?
"לא הכל תוקן, אבל אני למדתי לקח: אזרח יכול להזיז דברים. כדאי לנסות".
נדמה לי, שאחרי הסיפור שלו הקפה היה יותר טעים.

מספר חזק 

פעם, בימי המנדט הבריטי, היו כאן מעט מכוניות והמספרים שלהן הסתכמו בארבע ספרות. אחר כך קמה המדינה והמספרים של המכונית הגיעו לשבע ספרות – שתים-שלוש-שתים. נדמה לי שהיה זה שר התחבורה משה קצב שקבע את סדר הספרות או הוסיף להן את דגל ישראל.
בכל אופן, המספר האופטימלי הזה החזיק מעמד הרבה שנים. והנה, באחרונה, ראיתי שהמכוניות החדשות זכו למספר יותר גדול – שלוש-שתים-שלוש. ביחד שמונה ספרות.
משרד התחבורה שינה את המספר בשקט. נהג מונית, ששאלתי אותו, השיב לי "לא שמתי לב"…
השבוע הלכתי ביפו וראיתי פקח עירוני. "ראית שיש מכוניות עם שמונה ספרות?" – שאלתי. "בוודאי", השיב האיש שאמון על רישום דו"חות חניה.

מי ייתן דוגמא אישית

ישבנו בבית קפה ברחוב אבן גבירול בתל אביב ושוחחנו על ענייני דיומא. שמואל, שהגיע עם פול בטרמפ, התלונן על הנהג שלו. "הוא נוהג בזהירות, נותן לנהגים אחדים להידחק לפניו וכאשר עמד להחנות את המכונית, לא הפריע לנהג אחר לתפוס את החניה. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שהוא נדיב. מציג דוגמא אישית של נהג שמוכן לוותר לאחרים".

שלדון אדלסון ידוע כמי שנתן עתון במתנה למען בנימין נתניהו. פחות ידוע שהוא תרם רבות למדינת ישראל ובין היתר, הפסל הזה, "צעד מפואר" של זיגי בן חיים, בגבו של בניין התיאטרון הקאמרי בתל אביב.

פול חייך לעצמו והסביר: "נכון, אני לא חושב שצריך להסתבך במריבה כדי להרוויח דקה או שתיים עם המכונית. לא כל דבר הוא סיבה למריבה". פול לא הגיב על המחמאה לו כאיש שנותן דוגמא אישית.
"האם הנהגים הפרועים על הכביש ישימו לב לנהג מנומס, שמהווה דוגמא אישית?" – שאלתי. כאן התפתחה שיחה על דוגמא אישית, שלא מוצאים באישי ציבור.
היתה הסכמה כללית – של שלושה אנשים בקפה – שאין ממי ללמוד התנהגות ואין את מי לחקות.
התחלנו בראש הממשלה, בנימין נתניהו. האם איש שממלא את כותרות הטלוויזיה, אתרי הרדיו וסיפורי העתונים, יכול לשמש דוגמא אישית?
אחרי פרסום דבר החקירות בתיקי 1000, 2000, ו-4000 , נערכן סקרים והם מצאו שכמחצית הנסקרים רוצים להחליף את ראש הממשלה ומחציתם מבקשים שימשיך. האם הוא יכול לשמש דוגמא אישית להתנהגות?  ספק.
אם ראש הממשלה אינו נושא לדוגמא אישית, הרי יש לנו שר פנים, אריה דרעי. לפני שנים, כאשר נחקר בפרשיות שוחד, צעקו חסידיו "הוא זכאי, הוא זכאי". אחרי ה"זיכוי" הזה, הורשע דרעי ונשלח לכלא. הוא חיכה בסבלנות זמן רב וחזר להיות שר הפנים. המשטרה, משום מה, חוקרת אותו באשמות דומות לעבר. האם השר יכול  לשמש דוגמא אישית? ספק.
יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, פרש מתפקידו הפרלמנטרי והוא מתמסר לחקירות המשטרה, שבהן איננו מדבר. האם לאיש ציבור יש זכות השתיקה? בעיני לא. אם הוא רוצה לשתוק – שיעזוב את תפקידו הציבורי. כאיש ציבור, הוא צריך להסביר את מעשיו. אין אדם נעשה איש ציבור חרף רצונו.  ביטן ישמש דוגמא אישית? בוודאי שלא.
אם דוד ביטן פרש מתפקידו, הרי מחליפו, ח"כ דוד אמסלם, מצטיין בהתבטאויותיו. כך, למשל, כינה את ח"כ יאיר לפיד שטינקר ומלשין, כי האיש נענה להזמנת חוקרי המשטרה ובא למסור עדות. זו לא ההתבטאות היחידה של ח"כ אמסלם, אבל גם היא מעידה שדוגמא אישית הוא לא יכול לשמש.
ח"כ נוסף, מיקי זוהר, אמר שחקירת ראש הממשלה  היא כמו רצח רבין. הוא לא כבש את פניו אחרי האמירה הנוראה הזאת, אלא רץ לכל אולפן טלוויזיה כדי לחזק את דבריו. דוגמא אישית – בוודאי שלא.
אז אולי פרקליטת מחוז תל אביב (לשעבר), עו"ד רות דוד, תהיה דוגמא טובה? היא נאשמת בבית המשפט המחוזי והתיק שלה תקוע. טוב, פרקליט מחוז הוא תפקיד חשוב  ומשמעותי מאד, אבל גם כאן לא מצאנו דוגמא אישית.
אסיים את הרשימה הלא נחמדה הזאת של לא-דוגמאות-אישיות בעו"ד רונאל פישר, ידידה של רות דוד. הוא עומד לדין באשמות של עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים ועוד. משפטו טרם הסתיים, אבל דבר אחד ודאי – דוגמא אישית הוא איננו יכול להיות.
האנגלים נוהגים להשתמש במשפט "זה לא נעשה". כלומר, נורמה מוסרית חשובה מאד, אולי לא פחות מנורמה משפטית.
אצלנו שואלים כל הזמן "יש כתב אישום? יש משפט? יש פסק דין?" ולא זוכרים שדוגמא אישית מגיעה מן הבית ומן הנורמות הציבוריות. צריך לציין שכל זה נכון. אבל הם לא היחידים. יש בכנסת אישים צנועים, שלא קיבלו שוחד מימיהם ואורח חייהם אינו גלוי לציבור. אולי חבל שכך, אבל צריך לזכור גם זאת.
אז מי ייתן בארץ את הדוגמא האישית, אם לא ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, פרקליטת מחוז ועורך דין?

יאיר לפיד מול בנימין נתניהו

האמנם אנחנו עומדים לפני בחירות? הסקרים אומרים שכן, וקובעים שהמועמד הבכיר אחרי בנימין נתניהו הוא יאיר לפיד.

יאיר לפיד

כתבתי בעבר כי שניהם דומים ואנחנו, הבוחרים, מעדיפים את הדיוקן הזה:
אנחנו מוצאים דמיון בין לפיד לראש הממשלה: שניהם מופיעים מצויין בטלוויזיה, שניהם בעלי הופעה ותסרוקת מסודרת, שניהם מדברים בכותרות קליטוֹת (סאונדבייטס), שניהם מבטיחים הבטחות שאינם מתכוונים לקיים ושניהם לא מקפידים על אמירת אמת (וגם על כך יש הוכחות במחשב).
חיטטתי בגוגל ומצאתי מאמר של בן כספית במעריב ב-11/09/2016 ואצטט ממנו פיסקה:

בנימין נתניהו

"לפיד הבין, שכדי לנצח את ביבי צריך להיות ביבי.
"לפיד מציג, לשיטתו, גרסה משופרת של ביבי. מודל חדש, מדוגם, עם תוכנה מעודכנת וכל הגאדג'טים הנדרשים. הוא מאמץ ומחקה את כל הדברים הטובים (לכאורה) של ביבי, ומתנער מכל הדברים הפחות טובים. הוא פרזנטור מופלא, כמעט כמו ביבי, עם לוק דומה מאוד, כולל השיער הכסוף ואהבת המצלמה והמנטרות הפיזיות ואפילו הקריצה. הוא לא ה"אנטי ביבי", אלא ה"ניאו ביבי". הוא מנסה להסביר לנו, בדיוק כמו יצרניות הסלולר, שאין צורך לעבור למכשיר של חברה אחרת. אפשר להסתפק בשדרוג המכשיר הקיים".

ילדים מזכירים את השואה
יום השואה הבינלאומי היה השבוע. לנו, בישראל, אין בכך חידוש גדול. אבל ברמת השרון יש אנדרטה לילדים ניצולי השואה. היא נחבאת אל הכלים מאחורי סניף בנק פועלים ברח' המלכים, בואכה כיכר המשטרה, במתחם חורשת ילדי השואה.

נשאר פסל זיכרון

כמה ממושכי הכספומט מודעים לה?!
אם תרצו, תמצאו שהאנדרטה נמצאת כמטווחי קשת מבית הקפה רונית, שם ספונות נשות וינדזור העליזות רוכבות הג'יפים היוקרתיים. כתוב עליה "חייכם נוקמים את מותנו".
התמונה – באדיבות המושיע האקדמי – ldn.hamoshia.co.il

רמאי השעונים
ידיד שלי, רותם, קנה באמשטרדם שעון יוקרתי ויקר. כשקנה אותו, הסביר לו המוכר שהאחריות לשעון – בכל העולם. ידידי התפאר בשעונו המיוחד בפני כל רואהו. אפשר לראות מה השעה, אבל גם לקבל מיילים וגם להקלט הודעות וגם כל מיני פעולות של מחשב ואפילו למדוד את הדופק… אכן, מיוחד. אבל אחרי ארבעה חודשים בלבד, שבק השעון. ככה סתם.
מיהר ידידי אל חנות היבואן בתל אביב וביקש לתקן את שעונו. המוכרן הסתכל, בדק, שאל ושקל ואמר לבסוף: אנחנו אחראים רק לשעונים שקנו אצלנו, בתל אביב. מה שקנו בחו"ל – יתקנו בחו"ל.
ידידי טרח ושלח את שעונו עם חבר לאמשטרדם. אבל בעוד השעון משוטט, הוא קיבל עצה: חזור אל החנות בתל אביב. פשוט, רימו אותך.
מיהר לחנות היבואן בתל אביב ודרש לדבר עם המנהל. המוכר הציע את עזרתו, אבל ידידי השיב קצרות: כן, כבר "עזרו" לי כאן.
המנהל יצא, בדק את פרטי השעון ואמר: אני רואה שקנית אותו באמשטרדם. אנחנו נטפל בו. לקח והלך.
בסופו של דבר חזר ידידי לחנות בתל אביב וקיבל שעון חדש, מהודר, סגור בקופסה.
ככה רימו אותי – סיפר לי. חודשיים הייתי בלי השעון המפואר שעבד רק ארבעה חודשים.
היזהרו מרמאים.

הגדרה
נגמר לה הכסף לפני החודש.

שיח של חירשים

עומדת בתחנה אשה בגיל העמידה מצמידה את הסמרטפון לאוזנה כשקולה נישא והכל שומעים. היא, מן הסתם, אם ומדברת, מן הסתם עם בנה.
השיחה מתחילה בסידרת שאלות קצובות: איך היה בעבודה? איך המכונית? סידרת את?… השלמת?… נתנו לך?… לא אל תיקח! אל תעשה את זה!…
מן הצד הזה הדברים נשמעים כאילו קצרה רוחה של הדוברת ואין  לה אפילו זמן להקשיב לתשובות.
אחרי שהשלימה את סידרת השאלות ואת ההוראות, סגרה פשוט את הסמרטפון.
איש מבוגר, שעמד בסבלנות בצד (לא היתה לו ברירה, כי האוטובוס לא הגיע), ניגש אל האשה ואמר לה בשקט: "כדאי שתקדישי זמן לספר לבן שלך מה קרה לך ומה יש. לא רק לשאול אותו שאלות. תראי, שיהיה לו יותר מעניין ויקדיש לך יותר זמן".
האשה הסתכלה נדהמת: "מאיפה אתה יודע? באמת לא חשבתי על זה"…
האיש: "יש לי ילדים גדולים ואני יודע שזה טוב גם לקטנים, לנכדים".
הלוח אלקטרוני אבל לא מדייק
האוטומציה התקדמה בתחנות האוטובוסים וברבות מהן יש עכשיו לוח אלקטרוני לנוחיות הנוסעים. על הלוח רשומים מספרי הקווים, יעדי הנסיעה וכמה דקות עד שהאוטובוס יגיע.

מתי יבוא עזרי?

מספר הקו מדוייק לחלוטין. גם היעד הכתוב נכון. אבל מספר הדקות, שצריך לחכות לבואו של האוטובוס לתחנה – זה נתון שרירותי לחלוטין. כלומר, רשומים מספרים, אבל לעתים קרובות הם פשוט לא נכונים. יכול אדם לראות בשמחה שבעוד שתי דקות יגיע האוטובוס שהוא מצפה לו. אבל, להפתעתו, יראה פתאום שמספר הדקות גדל לשבע. ידלג בקוצר רוח מרגל לרגל ויחכה לעבור שבע הדקות, אבל הלוח שאינו מתעייף לעולם, מודיע לפתע שצריך להמתין 15 דקות. וכך זה יכול להימשך גם לחצי שעה של המתנה והיו אף יותר.
יכול הנוסע הזועף לצעוק "חי וקיים"*, אבל תושיה לא תהיה לו. הנהלת החברה – קווים לפחות – אינה עונה על פניות הנוסעים.
*צועֵק חַי וקַיָּים (עפ"י מילון ספיר)
תאונות דרכים מיותרות

יוזמה מוצלחת באוניברסיטה

ברחובות תל אביב דוהרים אופניים – חשמליים, במהירות, רגילים, באיטיות – אנשים נפגעים והרוכבים נמלטים. אין פיקוח, אין הסדרה, אין מספרים לאופניים.
כתבתי בבלוג זה, שהולך לתומו אדם ברחוב. על המדרכה. אופניים חשמליים נוסעים במהירות והרוכב, אולי, שקוע בסמרטפון שלו ואינו משגיח באיש ההולך. הר

וכב עובר במהירות, מפיל את הזקן על המדרכה. נעצר לשניות אחדות, מסתכל ותוהה מה לעשות. אחרי רגע הרוכב נותן חשמל (לא, אין לו גז) ונעלם במהירות אחרי הפינה.
הלכתי לפגוש את ידידי, אלי, באוניברסיטת בר-אילן. היה מעניין לפגוש אותו, אבל בדרך נתקלתי ב…אופניים. רגילים, לא חשמליים, וצבועים צהוב. הם שייכים לאוניברסיטה ואסור להוציאם מן הקמפוס רחב הידיים.
אז למה שמתי לב אליהם? כי יש להם מספרים! לכל זוג אופניים יש מספר, שמאפשר לאתר אותם. פשוט וקל.
מעניין, איך מצליחה האוניברסיטה לקבוע מספרי רישוי לאופניים ומשרד התחבורה, עם השר הנמרץ, לא מצליח לקבוע זאת בחוק ולחייב רשויות מקומיות לקבוע מספרים לאופניים?

עדות מקומית 2017 – הזדמנות אחרונה

תערוכת הצילומים השנתית ה-17, עדות מקומית, מתקיימת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א) והיא מעניינת יותר מאשר זו של השנה שעברה. נותר רק זמן קצר שבו אפשר עדיין לראות את התערוכה שפתוחה רק עד ה-20 בחודש. כלומר, עוד עשרה ימים.
משה רונן מאיגוד העיתונאים ערך במקום סיור עם אוצרת התערוכה, ורדי כהנא, וניתנה הזדמנות לראות קצת יותר ממה שהצלחנו לראות כשהיינו בביקור קודם, ללא הסברים בעל פה. בכל זאת כדאי לבקר בתערוכה ולראותן.
אוֹצר התערוכה המקורי היה פרופ' מיכה קירשנר, צלם אמן, שנפטר באחרונה. כהנא, שהייתה אסיסטנטית שלו ותלמידתו, אצרה את התערוכה השנה, בפעם השלישית.

מקום ראשון: נעם מוסקוביץ, הפריצה לבית הכנסת בעמונה

באולם הראשון, בקומת הקרקע, תלויות 20 תמונות של קירשנר, כמחווה לו ועוד תמונות שער וצילומים ממגזין מוניטין, שהוא היה צלמו הראשון. אדם ברוך היה עורך המגזין ופתח את הדרך לצילום הדעתני של קירשנר – האמן מוסיף לתמונת המצולם עוד אמירה והופך אותה למעניינת הרבה יותר. מעניין מאד לראות את התמונות האלה, שבהן מובעות דעתו האישית של האמן-המצלם והנסיבות הייחודיות של כל מצולם – איש ציבור או אדם פרטי. מיוחד ושווה ביקור.
בתערוכה משתתפים צלמים מקצועיים או חובבים רציניים, שהשתתפו כבר בתערוכות אחרות. התקיימו שלושה חודשי שיפוט על ידי תשעה השופטים, אנשי מקצוע, שבחנו אלפי צילומים, מבלי לדעת מי צילם מה. לעתים, מגיעים שני צילומים מאותו אירוע באותו אתר. שינויים קלים של זווית הראיה עושה את כול ההבדל.
"כל צילום, ובמיוחד צילום עיתונאי, הוא אלמנט של מזל", אומר צלם העיתונות עתיר הניסיון, זיו קורן. הוא מספר, שתמונת הסלפי המפורסמת שצילם, של ח"כ אורן חזן עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, נעשתה אולי באקראי. זיו, שהיה בנמל התעופה בעת קבלת הפנים, לא ראה משהו מיוחד בתמונה הזאת. הוא שלח את התמונות ומיהר לנסוע לאירועים אחרים. רק אחרי שהתמונה זכתה לפרסום העולמי, הבין את גודל האירוע.
לקורן יש בתערוכה סידרת תמונות מרשימה של פריצה דרמטית של אנשי הימ"ר לביתו של חשוד כמחבל, המגוללת את השתלשלות האירועים: מחדירת השוטרים ועד למעצר האיש, כאשר אשתו צופה במחזה. סידרה יוצאת מן הכלל.
לשאלותינו הבהיר הצלם, שמצלם כבר כעשר שנים את פעולותיו של הימ"ר, ש"הפריצה לבית נעשית תמיד בצורה מכובדת ובמטרה לשמור על האסטתיקה. לפעמים, אפילו מוציאים את הילדים החוצה מן הדירה. האירוע עצמו עשוי להימשך שלוש דקות בלבד ואני רוצה להנציח אותן ולצלם את הדבר האמיתי," הוא אמר.
כהנא הציגה את צילום השנה, שמייצג את התערוכה: פריצה לבית כנסת בעמונה. התמונה, שנבחרה על ידי חבר השופטים, מציגה לא רק צילום, אלא גם אמירה. "תנועת ההתנחלות (שני מתנחלים) מול המדינה (שני אנשי ביטחון). שני הצדדים גייסו את הציבור (והצלמים) לצידם", היא הסבירה.
ליד התמונה והסידרה שמלווה את פינוי עמונה רואים, שהפינוי נעשה תוך משא ומתן טעון וממושך בין השוטרים, שלא נשאו נשק, לבין המתנחלים המתנגדים.
עשרה ימים לפני כן, התקיים הפינוי של כפר הבדווים אום חיראן. כאן לא הורשו צלמים להיכנס. האזור כולו נסגר ולא התקיים כל משא ומתן לפני שבאו השוטרים לפנותם באמצע הלילה. עשרות מכוניות עם שוטרים לבושי חגור ומצוידים במגנים ובכלי נשק. כאן היו שני הרוגים. היו צלמים, שהגיעו למקום לפני פריצת המשטרה, והם תיעדו את הנעשה. שתי הסדרות נמצאות בתערוכה זו ליד זו. מעניין להשוות את שני הפינויים. התמונות מדברות בעד עצמן.
ויש עוד הרבה תצלומים, שקצרה היריעה מלסקר אותם.

סיפורו של טיפ
ישראלי  ביקר ביפן וביקש לתת טיפ למלצר בבית המלון.
נער המזוודות: "אסור לנו לקבל טיפ".
התייר: "אבל אין כאן אף אחד. איש אינו רואה".
נער המזוודות: "כן, אבל אני פה".