ארכיון קטגוריה: ספרים

הארץ המובתחת, שבה אנו חיים

"איך שהוצאתי את משה מהמים, הוא מיד התחיל לשלוח ידיים"

אני רגיל שבבית העיר (בית העיריה לשעבר בתל אביב) יש תערוכות רציניות ומעניינות. גם תערוכות שאינן זוכות למחסה במוזיאון רגיל, אבל שווה לבקר בהן. כשנכנסתי בשבוע שעבר לבית העיר, מצאתי במקום את תערוכתו המיוחדת של זאב אנגלמאיר, שפתוחה במקום עד סוף החודש. היא מצאה חן בעיני.
זאב אנגלמאיר, מאייר משתטה בעתונים ומרצה לתקשורת חזותית בבצלאל ובעוד מקומות, מציג כאן את התפרעותו הקומית בציורים גדולים, שחלקם קריקטורות ממש וחלקם ציורים מורכבים או "פסלים" שעיקרם שדייים עשויים מכריות. הוא מציג הרבה פוטומונטז'ים שייצר מציורים מסחריים, שגזר מאי פה ואי שם והוסיף להם כיתובים משעשעים ומרגיזים משלו. יש כאן גם אובייקטים, קולאז'ים וצילומי ארכיון, בין היתר, נראית אמא מעירה את יצחק בציור מתקתק ואומרת, בבועה שהוסיף הצייר: "קום, יצחק. אבא רוצה לשחוט אותך".
הרבה מן הציורים נובעים מסיפורי התנ"ך שאנגלמאייר עיוות ושינה לפי דרכו הפרועה והמצחיקה. ציורים, שאף יהודי דתי לא ירצה לראות.  יש כאן הרבה איורים מן התנ"ך שהאמן עיוות לחלוטין את משמעותם הדתית כדי להשיג את הרושם הקומי או כדי להביע את דעתו על הנעשה כאן.
בראיון ב"הארץ" הסביר, בין היתר: אני רוצה לרָצוֹת את כל מי שנמאס לו מהתזונה התרבותית הלעוסה, המתחשבת והמרוסנת. דרך הכתיבה או היצירה אתה מרחיב את אפשרויות ההסתכלות של החיים ושל מה שאתה חווה". אנגלמאייר פרסם בעבר חוברות "סירופ" (אפשר אולי לומר "סיפור"…), שבהן צייר בקו הגס שלו נשים ערומות בצד תרשימים של גברים מעצבנים או ציורים מתקתקים, שעברו ארגון מחדש עם הערות של האמן.
במקום אחר הצהיר "אנחנו חיים בארץ וולגרית" ואכן, פרסם ספר, שכולו איורים, קומיקס וכתובות מצחיקות-מרירות ושמו "וולגריה". הוא לא מסיר ידיו משום גורם בציבוריות הישראלית ואומר את דבריו החריפים לכל מי שמוכן לשמוע.   לאנגלמאיר יש עלבון לכל סקטור. רק בחר וקח.
גם בשגיאות כתיב הוא עושה שימוש וכך קרא לתערוכתו "הארץ המובתחת". 

צ'כוב האקטואלי
אנטון צ'כוב נפטר לפני 114 שנה. בין הסיפורים הקצרים שכתב – הפכפכת, שהופיעה עתה באתר אלכסון באינטרנט. צ'כוב מספר על אשה, "אמנית" לכאורה, שמבזבזת את זמנה בחברת "אמנים" ואינה עושה דבר. בעלה, הבלתי מוערך על חבריה ה"אמנים", הינו רופא מוערך שמביא את הפרנסה הביתה. אז מה מעניין סיפור מלפני למעלה ממאה שנה? אז, זהו. זוג ידידים שלי קראו את הסיפור ואז הוא אמר בפליאה: הרי זה הסיפור של ידידתנו שעוסקת באמנות, ובעלה שעובד קשה להביא פרנסה.
מה שהיה הוא שהווה.

איך הוא עושה זאת
חברי, אלי, שואל: בקריאת ספר בבוקלאב, אנחנו מדברים על המה, על הסיפור. איננו מדברים על האיך. אנחנו לא בוחנים איך הסופר עשה זאת.
ולי אין תשובה לשאלתו.

סמי מיכאל – אבל לא יהלום

%d7%a1%d7%9e%d7%99-%d7%9e%d7%99%d7%9b%d7%90%d7%9c-%d7%99%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%9f
ספרו האחרון של סמי מיכאל, "יהלום מן הישימון", נקבע לשיחת הבוקלאב. הדיון היה ממושך וסוער וסיכם אותו יו"ר המועדון: "כדי להשיג בוקלאב טוב, כדאי לבחור ספר גרוע ומנחה מצויינת".
לפני שהחלטתי להביע את דעתי על הספר, פתחתי את הערך סמי מיכאל בוויקיפדיה ונדהמתי משפע הסופרלטיבים לסופר המצטיין, שבאוגוסט מלאו לו 90 שנה. דוקטור לשם כבוד מארבע אוניברסיטאות בארץ, היום הוא נשיא האגודה לזכויות האזרח והיה יו"ר אגודת הסופרים, פרסם 21 ספרים ושלושה מחזות, זכה בפרסים רבים מאד, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים. לא ידעתי, שהוא אחיה של נדיה כהן, אלמנתו של אלי כהן, שפעל בשירות המוסד בסוריה ושם הוצא להורג.
אז על הספר הזה אני רוצה לכתוב את דעתי?
נזכרתי, שכתבתי כבר דיעה לא חיובית על רב מכר, "בית יעקוביאן", ואף קבלתי נזיפה מגולשים. אז אאזור עוז ואכתוב את דעתי גם על ספרו האחרון של סמי מיכאל, בלי להתייחס לספריו הקודמים.
התחלתי בציטוט מדבריו של יו"ר המועדון. צריך לציין, שמנחת הדיון המליצה בחום על "יהלום מן הישימון" ודיברה בשבחו. חלק מן המשתתפים קבלו את דעתה, שהספר מצויין. לכך נוסף ההסבר, שסופר אינו צריך לשמור על סדר הזמנים של האירועים ורשאי גם לשלב מציאות ודמיון. כן, בספרות מודרנית יש לו חופש יצירה.
לי, ההסבר הזה לא נראה וגם הספר כך.
סמי מיכאל מקדיש את ספרו זה, כמו את רוב האחרים, למציאות החיים היהודיים בבגדד של ראשית המאה שעברה. במציאות שהוא מתאר, לא יעלה על הדעת שבן למשפחת עשירים יישא לאשה את המשרתת משכונת העוני. סיפור האהבה של השניים משתרע על פני הספר כולו, אבל כמו הסיפורים האחרים מצליח לא לעורר אמון.
התחלתי בסימני השאלה כבר בעמוד הראשון: "רג'ינה התבהלה, 'בואי, בואי' היא הובילה את האישה התשושה אל הדרגש"… האם זו תגובתה של אישה עשירה בבית רחב ידיים, כאשר אישה עניה מביאה אליה את בתה להיות משרתת? מותר לסופר להשתמש במלים מליציות, אבל זה מעורר אי אימון, שהולך וגובר. אם היה לי ספק, חזרו ביטויים מוזרים לאורך כל הספר. אישה רהטה אל החדר. אמו העמלנית. לא שמעתי את הביטוי הזה ולא קראתי אותו. כמובן, זכותו לכתוב זאת, אבל בספר לא מצאתי אפילו תיאור לעמלניות הזאת. סתם ביטוי מיותר.
בעמוד 140 נמצא בלשונו של הסופר "…אצבעותיה קרבו לפניו בתנועות סיבוביות. הוא העמיק להתבונן בעיניה הרושפות".
לא הבנתי מהן התנועות הסיבוביות וגם העיניים הרושפות עוררו אצלי תמיהה. מילה זו חזרה פעמים אחדות בתיאורן של העיניים. לא שמעתי מישהו משתמש במילה זו בשפת יום יום, שאיננה ספרות. בספר, השפה הגבוהה הזאת, לא עוררה אמון במיוחד כשהדברים הנכתבים אינם מתאימים לסיפור עצמו.
אם השפה עוררה אי אימון, הרי הסיפורים בספר נטולי קשר. הם מתחילים פתאום ומסתיימים פתאום, בלי קשר לעלילה ולדמויות בה. כך, לאי האימון הקודם מצטרף חוסר קשר חדש.
הגדיל לעשות סמי מיכאל, ואולי צריך להגיד שהוא הקטין לעשות בסיום הספר. הנערה, גיבורת הספר, ש"נשפכת" על כמאל, גיבור הספר, בורחת לאמריקה. בריחה מפתיעה ומובנת בקושי. כשהיא באה בכרכרת עשירים לבקר את רג'ינה, אמו של כמאל, כדי להראות לה את נכדו, היא בורחת מיד בלי מילה, בלי הסבר. הנערה, שבצעירותה הענייה ידעה להיות חצופה ולעמוד על דעתה, פתאום נאלמת דום כשהיא אשת חברה מכובדת. כמו חלקים אחרים בסיפור, הסיומת נראית "מודבקת".
רשמתי את דעתי בלי קשר לספריו האחרים של סמי מיכאל ולתאריו הרבים. אולי הוא ראוי להם בגלל הספרים האחרים שכתב.

המקרה של הטיל הישראלי שלא התפוצץ על כן השיגור

לפני כמה שבועות, התפוצץ טיל אמריקני על כּן השיגור בפלורידה ועליו הלוויין הישראלי "עמוס 6". התקלה התרחשה בעת ניסוי שגרתי. לחלוטין במקרה, ישבתי כעבור ימים אחדים בחברת ידידים בתל אביב. כולם אנשי התעשיה האווירית לשעבר, כולם מבוגרים ובקיאים בנושאי טילים והנושא היה, כמובן, האסון הזה. ביניהם אריה הרצוג, שהיה ראש מינהלת "חומה", היא היחידה במשרד הבטחון, אשר אחראית על פיתוח וייצור אמצעי הגנה אקטיבית מול איום ירי של טילים ורקטות. הפרויקטים מפותחים בחלקם גם בשיתוף תעשיות ביטחוניות אמריקניות. הוא נתן לי במתנה את ספרו האישי, שלא במקרה נקרא "הגנה אקטיבית" ובו מסופרות מקצת מפעולותיו בבטחון ישראל.
בפוסט קצר זה אינני יכול לסקור את כל הפרטים המעניינים מאד שעולים בספר. אתרכז בהבדלים בקבלת החלטות בין הגישה הישראלית והאמריקנית. הבדלי גישה, שבאו לידי ביטוי באותו ניסוי ב-2011.
בערב יום הולדתו השבעים ישב הרצוג בבסיס הצי "פוינט מוגו" בחוף המערבי של ארצות הברית והביט בריכוז רב בסדרת המסכים שמולו. הניסוי ה-18 של מערכת החץ יצא לדרכו הסופית. עשר שעות של ספירה לאחור עומדות להגיע לרגעיהן האחרונים אחרי חודשים על גבי חודשים של הכנות.
הרצוג היה מהנדס אוירונאוטיקה ברפא"ל ואחר כך במפעל "מבת" של התעשיה האוירית ועסק בפיתוח טילים מונחים עד שהיה למנהל המפעל. עד 2011 עמד בראש מנהלת חומה ואותו ניסוי היה אחת הפעולות האחרונות שלו בתפקיד.
%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%92-%d7%a1%d7%a4%d7%a8במתחם ה'ישראלי' בבסיס "פוינט מוגו" שכן גם המתחם האמריקני של הפרויקט. בראשו ניצבה ג'ולי, האחראית לפרויקט מטעם סוכנות ההגנה מטילים האמריקנית. "גם ג'ולי, כמו שאר שותפינו, ניסתה כל העת לוודא שהכל יתנהל לפי החוקים האמריקניים", כתב הרצוג בפרק "הבדלים של תרבות".
"אירועים רבים במהלך הניסוי נבעו מחשש שמא הישראלים יעשו משהו שלא היו צריכים לעשות. היו לא מעט מקרים כאלה וגיא אבירם ואני היינו צריכים לטפל בזריזות בכל אחד מהם ולוודא שהעניינים יחזרו למסלולם הראוי.
"אירועים כאלה התרחשו לרוב בגלל פערים תרבותיים מהותיים ביותר בין האמריקנים לבינינו בכלל ובתרבות העבודה בפרט. אצל האמריקנים הכל מתנהל לפי הספר. אסור לחרוג מהמוסכם ומהכתוב, גם אם יש בעיה של לוח זמנים ואפילו אם המשימה תתפספס, עדיין השמירה על החוקים האמריקניים היא בעדיפות עליונה. לעומת זאת, ישראלי, שנתקל בבעיה – מנסה מיד לפתור אותה בעצמו.
"סיפור אופייני להבדל העקרוני בינינו לבין האמריקנים: בעיצומה של הספירה לאחור, שאורכת שעות ארוכות, יצאתי לארוחה וקבלתי שיחת טלפון מג'ולי. היא אמרה לי שראש סוכנות ההגנה מטילים האמריקנית, ביקש ממנה לבדוק איתי, האם אני יכול להתחייב שהניסוי יהיה מוצלח, אחרת הוא לא יאשר את ביצועו!
"היינו כבר בספירה לאחור, אבל היינו חייבים לקבל את אישורו לניסוי המבוצע על אדמה אמריקנית. אמרתי לה בלי היסוס: 'אין בעיה. תגידי לו שהניסוי יהיה מוצלח'…
"באותו רגע צריך היה לקבל החלטה מהירה, שהעניינים ימשיכו ויתנהלו כראוי. למזלי, מה שהתחייבתי כלפיו הצליח. אך השאלה של ראש הסוכנות השאירה אותי המום עוד זמן מה", כך סיכם המנהל הישראלי את האירוע האמריקני.
הסיפור הזה בא להמחיש את הבדלי הגישה (והאופי) של הישראלים והאמריקנים ואינו נוגע, כמובן, לטיל שהתפוצץ לפני כמה שבועות בגלל תקלה אמריקנית וללא כל שייכות לישראל.

למצוא את העשתונות

קראתי את הספר "עשתונות", ספר לא קל ולא פשוט, והוא מצא חן בעיני. ספרו החמישי של אופיר טוּשֶה גַפְלה , כמו ארבעת ספריו הקודמים. הצעתי אותו לשני חברים שלי והם הזניחו אותו מיד, אחרי כשליש ספר. "לא מעניין", פסקו.
ידעתי שהספר הזה אינו שגרתי, אבל הוא מצא חן בעיני והמלצתי עליו לבוקלאב שבו אני משתתף. החברים קבלו את הצעתי, אבל אחרי זמן קבלתי טלפון מליאורה, מארגנת הקבוצה: "קראתי שליש ספר. לא מעניין". אז תבחרו ספר אחר, הצעתי מיד ברוחב לב. "כבר מאוחר. אנשים קנו את הספר", היתה התשובה הלא מספקת.
אני, חששן שכמותי, החלטתי לקרוא את ה"עשתונות" בפעם השניה. מי יודע. הרי לא טעמם של כולם כטעמי שלי. ואז, תוך כדי קריאה, הגיע טלפון נוסף ממשתתפת בבוקלאב שלי. "קראתי שליש ספר בערך והוא לא מצא חן בעיני. שמתי אותו בצד, אבל שמעתי שאתה מתעקש. אז המשכתי לקרוא ו…אני מתפעלת מן הספר. אני כבר עומדת לסיים אותו ומתה לדעת את הסוף"…

ספר של אירועים של מחשבות

ספר של אירועים של מחשבות

עכשיו המשכתי לקרוא את הספר בשמחה, כשאני עדיין מתעקש שכדאי לקרוא אותו. ואז, הגיע מייל מחברת הבוקלאב שהשליכה את הספר בשלב הראשון: "המשכתי לקרוא ואני מתפעלת. צדקת!"
אז מה יש בו בעשתונות, שמשך את תשומת לבי? הכתיבה הנקיה, הסיפור המעניין. לעומת זאת, הפרטים היו קשים. אופיר טושה גפלה מספר על משפחה, שאירע בה רצח. הנרצחת, כבר מראשית הספר, ממשיכה לשוטט בעולם ורואה דברים שאדם חי אינו רואה. זו לא הרוח היחידה המשוטטת בעולם. רוח נוספת, שמגיעה מילדותו של הגיבור, מנסה לפתור תעלומה שהיתה בילדותו והוא הדחיק אותה. זה, בעיני, עיקרו של הסיפור המיוחד הזה.
לכל אחד מאיתנו יש טראומת ילדות, שנעלמה מזכרונו. מה הוא עושה כשהיא חוזרת אליו ומתעקשת לשמור על מקומה בהיסטוריה האישית שלו. לשם כך דרוש סיפור מיוחד, שמסַפּרו יצליח להעלות את הדברים.
אופיר טוּשֶה גַפְלה, עושה זאת.
ב-YNET מתמצתים זאת כך: בספרו החדש של אופיר טושה גפלה, איש מחשבים, נזכר בעבר, מתמודד עם טראומות מהילדות ומגיע עד לאשפוז. יש דברים שבשבילם הומצאו תהומות הנשייה, ויש דברים שחובה לזכור כל הזמן.
לאחר עיון בספר מצאתי שיש בו גיבור אחד, אריק איש המחשבים. המחבר המציא לו "כפיל" אלכס, נימלון. כאן אחת ההמצאות של המחבר: איש לא קיים הוא איש "נים-לא-נים". המצאה אחרת, החורשה, שבה מתרחש חלק מהעלילה, היא "חור שחור". והשם המיוחד של הספר? עשתונות. הלכתי למילונים ומצאתי שעשתונות באה מן המלה "עשת". רעיון, מחשבה. אנו מכירים את "אבדו עשתונותיו" והיחיד הוא "עשתון". בספר יש מוסד בשם "עשתונות", ואינני רוצה לפרט כאן את הסיפור כולו. אומר רק, שכולו נובע מן הטראומה שעבר אריק בילדותו. כאשר מתפענחים כל האירועים, מסתבר שאריק נפתר מן הטראומה שלו רק כשהיא מתחוורת לו ועולה בדעתו מה שעבר בילדותו. זה מתבהר בסוף הספר והיה ראוי לי לקרוא את כולו.
ראיון עם הסופר אחרי הספר הראשון, "העולם הסוף".
ראיון עם המחבר אחרי פרסום "עשתונות". איש טבח

סינר מיוחד

בשוק מחנה יהודה בירושלים יש מה לראות. שוק מיוחד בעיר המיוחדת.
בפתחה של אחת החנויות מצאתי את הסינר הזה. מישהו לקח את תחילתה של ברכה, הנאמרת בתפילת שחרית: "יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ. הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדול וְהַקָּדושׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. כִּי לְךָ נָאֶה ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ"…

נאציזם, פאשיזם ומה שביניהם

האם מישהו מתעניין באירועי הנאציזם בגרמניה לפני שנים? דבריו של סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן, עוררו סערה כאשר אמר דברים בנושא: "מפחיד לזהות בקרבנו תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו בגרמניה לפני 80-70 שנה".

דברי האלוף

לכן היה לי עניין רב לקרוא את הספר "בגן חיות הטרף" מאת העתונאי האמריקני אריק לארסון. הוא עוסק בדיוק בתקופה הזאת ומתאר את שגריר ארצות הברית בגרמניה בתקופה של עליית הנאצים לשלטון. התיאור מעניין וקולח כפי שראו אותו השגריר, ויליאם א. דוֹד, ובני משפחתו.
השגריר, שלא היה יהודי, לא ראה את הבעיה היהודית כנושא עיקרי לשליחותו. הוא הסתכל על התהליכים של הפיכת המדינה הגדולה מרפובליקת ויימר הדמוקרטית לשלטון היטלר הדיקטטורי. היה מעניין.
עסקנו בספר "בגן חיות הטרף" של העתונאי האמריקני אריק לארסון. הוא כתב על שגריר ארצות הברית בגרמניה הנאצית, ויליאם א' דוֹד , פרופסור להיסטוריה משיקגו, ובתו מרת'ה שלא שמרה על ריחוק מאנשים בעלי עמדה -גרמנים בעיקר אבל גם דיפלומט צרפתי ודיפלומט סובייטי.

נאצים נלהבים 1

ההמון מצטופף ומריע לשמוע את דברי הקנצלר היטלר

הם מתוודעים באופן אישי לדמויות בצמרת הנאצית. בתחילה, מרת'ה מוקסמת מהפאר, מהנשפים ומהגברים הצעירים והשאפתניים של ברלין בימיו הראשונים של הרייך השלישי. היא מנהלת סדרת פרשיות אהבה עם מיטב גברבריה של "גרמניה החדשה" וגם נציג צרפת בברלין ונציג ברית המועצות הסובייטית. בני המשפחה – כל אחד מנקודת מבטו – מתוודעים באופן אישי לדמויות הראשיות המרכיבות את הצמרת הנאצית, מפקד האֶס-אָה (פלוגות הסער) הברוטלי ארנסט רֶהם , מפקד חיל האוויר הביזארי הרמן גרינג, שר התעמולה האפל אך רב הקסם יוזף גבלס ואפילו הפיהרר אדולף היטלר. ככל שחולפים הימים, מתרבים הצללים ומצטברות עדויות מזעזעות על המציאות בגרמניה ההיטלראית. השגריר דוֹד חוזה בחלחלה ברדיפת היהודים, במעצרים השרירותיים של מתנגדי השלטון, בהשתקת התקשורת ובחוקים מפלצתיים, שהמשטר החדש יוזם חדשות לבקרים. הוא מנסה להתריע על כך בפני שולחיו האדישים שבמחלקת המדינה מלאת התככים בוושינגטון ולעורר את מודעותם לאופיו הרצחני והאלים של המשטר הנאצי, אולם תוך כדי כך מתחיל לחרוג מהנייטרליות שמתחייבת מתפקידו.
"בגן חיות הטרף" הוא סיפור אמיתי הנקרא כסיפור מתח מלא תהפוכות ותככים, אהבה, תשוקה ואימה.
אותי עניין   בשתי נקודות מבט: כיצד ההמון הגרמני הפך להמון נאצי – כיצד אנשי האומה התרבותית ביותר באירופה, הפכו בזמן קצר לאוהדיו של היטלר והצדיעו לו במועל יד (תמונות מלייף, מן המצגת). לא מצאתי לכך תשובה.
נקודת המבט השניה: התככים. הספר מתאר בפרטי פרטים ובצבעוניות רבה את פעולותיהם של המתנגדים לשגריר, הן בתוך השגרירות בברלין והן בוושינגטון. הדברים הגיעו עד כדי כך, שהשגריר לא נעזר בכתבניות כדי להעביר את דבריו לוושינגטון, אלא כתב פתקאות בכתב ידו ושלח אותן באמצעות אנשי קשר במישרין אל הנשיא רוזוולט. זה לא תמיד עזר, שכן מתנגדיו במשרד החוץ הוציאו דיווחים שלו והדליפו אותם, כנגדו, לתקשורת האמריקנית. הדברים הגיעו גם לברלין וגרמו קשיים ניכרים לשגריר שם.
בעקבות הספר, שוחחתי עם ישראלי, ששירת לפני שנים בוושינגטון במסגרת משרד החוץ שלנו. הוא ניהל מגעים חשאיים עם גורמים אמריקניים וחשש שהדברים יודלפו במשרד החוץ בירושלים.
"האמריקנים ידעו על מה אנחנו מדברים ואני לא רציתי שהדברים יתפרסמו בארץ" – סיפר בפגישתנו. "אז שלחתי את כל הדיווחים למשרד החוץ בירושלים, כנדרש. אבל לא סימנתי אותם ב'דחוף', 'בהול' או 'סודי'. שלחתי את המכתבים כאילו הם סתמיים. כעבור חודשים אחדים, התקשר אלי מישהו ממשרד החוץ ושאל: 'למה אתה לא מדווח?' הצבעתי על כל המכתבים ששלחתי. הוא נדהם ואמר 'אנחנו לא קוראים את המכתבים הרגילים הללו'…
"השיטה הצליחה", סיכם האיש.
סדנה דארעה חד הוא. תככים קיימים בכל משרדי החוץ באותה צורה, באותה דרך ונגד אותם שגרירים ודיפלומטים.

לא זזים
נכנסתי עם המון אנשים למעלית ומישהו העיר: "שום דבר כאן לא זז בלי ללחוץ".
השיב מאן דהוא: "כולנו לחוצים"…

רב מכר שאיננו ספרות

הספר "בית יעקוביאן" נמצא בראש רשימת רבי המכר של סטימצקי, צומת ספרים והחנויות הפרטיות. על כריכתו נאמר שהוא "הרומן הנמכר ביותר בעולם בשפה הערבית". ואני חושב שהוא ספר לא טוב.

במצוות ידידים קראתי את הספר ונחלקו הדיעות לגבי ערכו. נדמה לי שהיה רוב גדול שהסכים ש"זה לא ספרות". אז מה זה כן? הגדירה אותו אחת המשתתפות "כתבה עתונאית, שנמרחה על פני 240 עמודים".

בית יעקוביאן בקהיר. יש בית כזה

בית יעקוביאן בקהיר. יש בית כזה

אז איך זה רב מכר? מסתבר, שהעדר הישראלי רץ אחרי הסנסנציה. ספר מצרי תורגם לעברית והוא פופולרי – אז צריך לקרוא. לא חשוב אם יש בו גיבורים בשר ודם, אם יש בו עקרונות אמנותיים ואם יש בו ערך ספרותי. לדעתי, בספר הזה אין אנשים חיים, אלא דמויות קרטון. אולי אפשר, אפילו, להגדיר את הגיבורים כקריטורות של גיבורי סיפור.

הסופר רוצה לתאר את השחיתות במצרים, את השוחד, שלוקחים אנשי משטרה, ואיך חברי הפרלמנט ובעלי פרוטקציה מנצלים את הקשרים הללו לטובת עסקיהם הפרטיים. דברים כאלה אנחנו קוראים – לשמחתי לא כל כך הרבה – גם בעתונות שלנו. זה תקשורת, לא ספרות. אבל עלאא אל־אסוואני שכח שלסיפור יש כללים וצריכות להיות שם דמויות אנושיות. כאלה לא נמצאו בספר. הוא אולי רופא שיניים מצויין ואולי יודע להעלות על הכתב את תסכוליו מן העוני והשחיתות בעירו,מאלימות המשטרה ומן הזנות של נשים עניות לגברים עשירים. אבל עדיין זאת לא ספרות.

הרדיפה של הקוראים אחרי "בית יעקוביאן" הזכירה לי את שרת התרבות והספורט, מירי רגב. היא נלחמת למען עדה, למען מוצא ולא למען רמה אמנותית. הספר הזה הוא דוגמא מצויינת לתיאור מצב של אמנות מטעם, לא אמנות אמיתית. הספר אמנם כרוך, כתוב שוטף ומספר סיפורים, אבל איננו ספרות.

כאשר חיפשתי מידע על בית יעקוביאן, גיליתי שבישראל היה יעקוביאן אחר – מרגל מצרי, שנתפס בארץ.

הפרשה התפוצצה עם מעצרו בדצמבר 1963 של תושב אשקלון, עולה מברזיל בשם יצחק (זכי) קוצ'וק. התברר כי שמו המקורי היה קבורק יעקוביאן, מצרי ממוצא ארמני, שהוחדר לישראל שנתיים קודם לכן על-ידי המודיעין המצרי, אשר התאים לו זהות שאולה של יהודי. הוא הועמד לדין על ריגול ונדון לשמונה עשרה שנות מאסר. שנתיים לאחר מכן, במרס 1966, שוחרר במסגרת חילופי אסירים – שלושה מצרים נמסרו תמורת שחרורם של שלושה ישראלים, שעברו בטעות את הגבול לרצועת עזה.

פעם היו מחירים אחרים. אבל זה לא שייך לספר…

עניין של אמון

אני מקבל הרבה דוא"לים. כאשר אני מקבל אחד עם תמונת פוטושופ ונלווה אליה הכיתוב: "לא יאומן!", אני באמת לא מאמין.

 

 

כיצד להיות מיליונר  

השאלה הזאת מעסיקה את ידידיי וחוזרת ועולה בשיחות קפה או בשיחות סלון בליל שבת. היא מזכירה לי בדיחה ישנה, מתקופת טרום האינטרנט. בארצות הברית, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, פורסמה מודעת לוח קטנה: "אתה רוצה להתעשר? שלח 2 דולר לכתובת"… מי שטרח ושלח את הכסף קבל תשובה קצרה: "עשה כמוני".
מאז פורסמו בארצות הברית הרבה ספרים שמציעים לכ-ו-ל-ם להתעשר ויש בהם עצות למכביר. אין לי ספק שרובם המוחלט של הקוראים לא התעשרו ואלה שהתעשרו – לא בגלל ספרי העצות.
אחד הספרים האלה, שקראתי לפני שנים הוא אבא עני אבא עשיר. נזכרתי בו, כי הגיע אלי ספרו החמישי של המחבר, רוברט ט. קיוסאקי, והוא ממשיך בסדרת עצותיו איך להתעשר ומביא דוגמא מעצמו. מן הספר הזה, אני זוכר שהמחבר טייל עם אביו העני בשכונה והאב הצביע על בית זה או אחר ואמר "ראה בית יפה". באותה שכונה טייל האב העשיר והצביע לבנו על בניינים ואמר: "כאן אפשר לעשות עסק, כאן אפשר להרוויח"…
זכרתי, שהמחבר לא הצביע אף פעם על תשובה לשאלה: איך  י ו ד ע י ם  לזהות את העיסקה. גם בספרו המאוחר, אין תשובה פשוטה לשאלה זו.
אבא עני אבא עשירדוגמא לנוהגם של עשירים מצאתי אצל בעל הבית שלי לשעבר. הוא לא היה הבוס. הוא היה בעל החברה שבה עבדתי ולא היה בינינו קשר, אפילו לא "שלום, שלום" במסדרון. אבל ברכילות – התעניינתי בו.
האיש גר לא הרחק ממני בקו אוויר בשכונת יוקרה מפונפנת ואני גר בשכונה בינונית, כשקו הכסף בינינו רחוק מאד מאד. אבל אנחנו חולקים את אותו שרברב וגם את אותו חשמלאי.
מדי פעם אני משוחח עם השניים ופעם התגלגלו הדיבורים לאיש העסקים, מעשירי הארץ. טייקון.
סיפר לי השרברב: הגשתי לו חשבונית על עבודה, משהו כמו 300 ש"ח. אחר כך טילפנתי לקבל את הכסף וענה לי האיש: "אוי, אין לי כאן פנקס צ'קים". בשיחת טלפון נוספת אמר: "כרגע אין לי כיסוי בבנק. עוד כמה ימים"…
לקח כשלושה חודשים עד שנמצא הצ'ק והיה לו כיסוי. בחשבונית הבאה, ארשום סכום שיכסה את הדחיה בתשלום. דבר השרברב.
לחשמלאי היה סיפור דומה: שלח חשבונית, לא קבל כסף, צלצל ושמע ש"החשבונית לא הגיעה. שלח בבקשה עוד פעם" ואחר כך "אני נורא עסוק כרגע" וגם "העברתי למנהל החשבונות שלי"… תרצו – תאמינו.
אמר לי החשמלאי: "כאשר האיש מטלפן להזמין אותי, אני מסביר לו שאני עסוק ומציע לו להתקשר אל חשמלאי אחר".
לא למדתי את הלקח ואני משלם לחשמלאי ולשרברב וגם לאחרים – ביום ביצוע העבודה. אין תירוצים.
בגלל זה לא אהיה עשיר…
נ.ב. בנובמבר 2010 התייחסתי לנושא וכתבתי על עצתה של מיליונרית

מכתב להארץ 18.3.2016: לידיעת השרה מירי רגב
הנריק איבסן, גדול סופריה של נורווגיה, כתב את "פר גינט". הסופרת והמשוררת לאה גולדברג תירגמה אותו והספר יצא לאור בעברית בשנת תשי"ג ( 1954). כתבה המשוררת בהקדמה לספר: "הממשלה (הנורווגית) סירבה לשלם לו (לאיבסן) תמיכה שהיתה מגעת לסופרים, מאחר שלדעת הממונים על ענייני התרבות בנורבגיה, לא היה איבסן מאנשי שלומה של המדינה ונאמניה".

אשה בורחת – ספר והצגה

אורה, שבנה החייל יוצא למבצע צבאי גדול, בורחת מביתה כדי לא להתענות בציפייה לבשורה הרעה, שאין לה ספק כי תגיע. כסרבנית-בשורה, אולי תוכל למנוע אותה ולהציל את בנה.
אינני אובייקטיבי לגבי הסופר דוד גרוסמן, וספרו "אשה בורחת מבשורה" הוא הטוב בעיני בין ספריו ואחד הטובים ביותר שכתב סופר ישראלי. לכן, כאשר שמעתי שהתיאטרון הקאמרי מציג הצגה על פי הספר – מיהרתי, למרות שטרם פורסמו ביקורות עליה. הייתי, צפיתי וחוויתי חוויה עצומה. ראיתי הצגות תיאטרון וגם הצגות טובות. נדמה לי שזו הטובה שבהן. הצגה מעוררת עניין והתרגשות, עשויה בעדינות, בחוכמה וברגישות.
כאשר התחילה ההצגה, עם במה ריקה וקירות לבנים – היה לי חשש שטעיתי והציפיות יתבדו. אולם הבמאי עשה עבודה מצויינת של עיבוד הספר בן 630 עמודים להצגת שעתיים, שבה משולב הסיפור של אורה, אם לחייל, שיצא למבצע צבאי והיא חוששת להישאר בבית לבדה ולקבל את הבשורה המרה, שקרה משהו לבנה. בעלה-גרושה, אילן, נמצא בדרום אמריקה בטיול והיא נוסעת מירושלים לתל אביב, אל אהובה לשעבר, אברם, מוכה הלם קרב. אורה לוקחת אותו עמה לטיול בכביש ישראל ובדרך מספרת לו על עופר, הילד שבצבא.

דרור קרן ואפרת בן צור בבית החולים

דרור קרן ואפרת בן צור בבית החולים

חנן שניר, שעיבד את הספר וביים את המחזה, הצליח לשלב במסע של השניים מוסיקה (אורי וידיסלבסקי), שמוסיפה השראה מצויינת תוך שימוש בשירי מלחמה מן התקופות השונות של הסיפור. תוך כדי המסע משתתפים השניים בסצנות קצרות מחייו של עופר, שבהן משתתף גם בעלה של אורה, אמנון. בכל סצנה כזאת מתגלה פרק נוסף מחייו של הנער וכך מקבל אברם את תולדות הילד ואנחנו, הצופים, מתרגשים יותר ויותר מפרק לפרק. תוך כדי המחזה אנחנו מתוודעים לקשר ההדוק בין אילן, אברם ואורה והילד-החייל. המחזה מסעיר ומסביר.
נהניתי מקריאת הספר, שהוא ארוך ולא פשוט, ונהניתי והתרגשתי גם בראיית המחזה. נראה לי, שהבמאי עשה מלאכת קסם בעיבוד הסיפור ומלאכת קסם שניה בבימוי. צוות השחקנים (דרור קרן, אפרת בן צור, אמנון וולף  ועוד תשעה שחקנים, שהם גם  נגנים וגם זמרים), שעוברים מתפקיד לתפקיד על ידי החלפת בגד ומעט תפאורה, עושים תיאטרון מרשים. המוסיקה חשובה לא פחות, כשהיא משתלבת ביצירת העלילה.
לשאלה אחת אין לי תשובה מלאה: האם דרושה קריאת הספר כדי להבין היטב את המחזה? המחזה לא קל ומרגש והסיפור לא פשוט. לי הוא היה ברור כי זכרתי את הספר. עדיין לא שאלתי לדעתם של אחרים.
כמה מלים לספר?
הסופר יגאל גלאי אמר פעם: "לא נחביר מלים". לפי המילון – לא נרבה במלים. במקרה של אשה בורחת מבשורה – זה לא מתאים. ספר של 630 עמודים לא הספיק לי.

שני ספרים מאיימים על העתיד ואינם משכנעים

ישי נגד וולבק - שונים, אבל דומים

ישי נגד וולבק – שונים, אבל דומים

ברשימת רבי המכר נמצאים שני ספרים כמעט "תאומים" – 'כניעה' מאת מישל וולבק, שנהייתה בסט סלר בצרפת, ו'שלישי' מאת ישי שריד, שהפך בסט סלר בישראל. שני ספרים פוליטיים, מגידי עתידות ומעוררי חלחלה.
שני הספרים נדונו בזה אחר זה בבוקלאב, שבו אני חבר, ושניהם, מה לעשות – לא שכנעו אותי. בניגוד לחלק מן המשתתפים, שקראו את שני הספרים ונבהלו אינני חושש ואינני מבוהל.
בקצרה: 'שלישי' מדבר על ישראל של העתיד. מדינה, שבה נבנה בית מקדש שלישי, שולטת בקיצוניות מפלגה ימנית, הגורמת לבידודה של ישראל והחרמתה. התוצאה הסופית: העמלקים (כינוי למוסלמים) הורסים את הארץ וכובשים אותה, כאשר העולם אינו נותן סיוע צבאי למדינה הנלחמת ביוזמת מנהיגה.
'כניעה', שזכה בפרסומת אדירה בעקבות הפיגועים הקשים בצרפת, מתאר עתיד שבו מפלגה איסלמית זוכה בניהול המדינה אחרי שהגיעה למקום גבוה בבחירות ויצרה ברית עם הסוציאליסטים. השתלטות "רכה" של בן עבס, מנהיג המפלגה, שמבקש ליצור חליפות איסלמית באירופה וצפון אפריקה במדינות, שבינתיים הן נוצריות ובמדינות שהן כבר איסלמיות.
מישל וולבק מתאר מצב של כניעה, למעשה. השמאל והנוצרים ביחד נכנעים לאיסלם ההולך וגובר. וולבק מתאר לכאורה את הנעשה בתוככי אוניברסיטה בפאריז, אבל למעשה הוא מתרכז במרצה בודד, דכאוני וסוציומט, שאין לו קשר עם חברים למקצוע. אין לו יחסים עם מרצים אחרים בפקולטה והוא יותר בעקיפין ובמרוחק על המהפכה הפוליטית, שמתרחשת במדינה. את יחסיו עם נשים, הגדירו נשים בבוקלאב כ"החפצה". לנשים אין רצון, אין יכולות וכל מה שהן משמשות – מטרה למחשבות מין של הגיבור. למעט מרצה אחת באוניברסיטה שהיא… מומחית לבישול.
אותי, גיבור כזה לא מעורר לקרוא את סיפורו.
דומה לו ישי שריד המתאר מנהיג שחוזר בתשובה והופך למלך. שריד לא אומר דבר על המלכה, אמו של הגיבור ואשתו של המלך. הוא לא מציג את דמותה של חברתו של המספר שהפכה להיות אשת המלך השניה. הוא לא יוצר דמויות חיות, שיש להן תגובות על המתרחש. מלבד, אולי, תגובתו של המספר על האירועים. לדעתי, גם תגובה זו מעטה למעשה.
בשני הספרים, המחברים משתמשים בהרבה מאד סמלים מן התרבות של ארצם. ישי שריד נזקק לתנ"ך כמקור למנהגי המקדש בבואו לתאר את העתיד הנורא בישראל, כאשר נמשכת העלאת הקורבנות על המזבח בעת שהעם רעב. מישל וולבק משתמש בהרבה מאד מידע מהתרבות הקטולית ומפזר רמזים ללא סוף למנהגים הידועים היטב לצרפתים. לצערי, לא לי.
הבחנתי בהרבה רמיזות של שריד לתנ"ך ומנהגי היהדות, שבוודאי אינם מוכרים לקוראים זרים. מאידך, רק בבוקלאב הפנו את תשומת לבי לכך ש'כניעה' מסתמך על מורשתו התרבותית של הויסמנס, כשהספר חוזר ומספר ומפרט את הקשר של המחבר, פרנסואה (שימו לב, זה רמז לפרנס…) אל הסופר הצרפתי, שהלך לעולמו לפני למעלה ממאה שנה. לי, השם הויסמנס לא אמר הרבה וגם מן הספר לא התרשמתי מן ההקשר הכל כך הדוק של המחבר אליו.
התרגום של הספר לא עשה חסד כאשר טרח ושרבב ראשי תיבות לועזיים בלי סוף. קשה לקורא העברי לזכור אלו ראשי תיבות שייכים לאיזה מפלגה ומי הוא מי בסבך הפוליטי הצרפתי.
שני המחברים באו עם נוסחה פוליטית מוכנה וביקשו לאיים על הציבור שהעתיד יהיה נורא (אם לא יקבלו את דעתם).
לא נבהלתי, כי הגדת עתידות ניתנה כידוע לשוטים. וגם אם וולבק ושריד אינם שוטים, כשרון לכתוב ספר – אין להם. מבחינה ספרותית הם, לדעתי, פחות מבינוני. לא פלא שאינני נבהל מתחזית אפוקליפטית כזו.
אגב, בעוד וולבק מדבר על השתלטות "רכה" של האיסלם על צרפת, הוא לא חזה כלל אפשרות של טרור אלים מצד הקיצונים של דת זו.
אמירה
משהו שאנחנו לא שומעים: סטודנט מוסלמי לומד אצל מרצה נוצרי ומתלונן – "הוא גזען!"

 

אהוד ברק, הקלטות והצנזורה

לפני כחודשיים פורסמו קלטות של שר הבטחון לשעבר (וקודם גם ראש הממשלה) אהוד ברק, כשהוא רצה לעשות פרסומת לספר הביוגרפי החדש, "ברק – מלחמות חיי". עבר מאז מעט זמן והיו הרבה אירועים בארצנו התזזיתית, אך היחס של ברק לצנזורה עדיין מטריד אותי. מטריד, אבל לא פתיר. כל עוד המוסד הזה מלווה אותנו.

בקלטות נשמע אהוד ברק מספר, בקולו, כיצד בישיבת הממשלה דנו בתקיפת איראן על רקע האיום האטומי.   בוגי יעלון ויובל שטייניץ התנגדו והתקיפה הוכשלה. ביג דיל. אנחנו כבר רגילים, ששרים מספרים לציבור בקול רם ובקולם מה היה בישיבות הסגורות. בעת מבצע צוק איתן הרבו נפתלי בנט ואביגדור ליברמן לדווח על כשלי הממשלה. הצנזורה לא העירה. אז מה אם אהוד ברק מספר לפתע לכל העולם מה היה בישיבת ממשלה לפני כמה שנים?

ברק - כריכת הספראחרי פרסום הדברים, הגיב השר שטייניץ ואמר שהוא "רואה בחומרה רבה חשיפה של ישיבות קבינט מצומצם, ותוהה כיצד דברים מסוג זה עוברים את הצנזורה". ואילו הצנזורה השיבה בהצטנעות, שהדברים אינם חדשים וכבר פורסמו בעבר. אינני זוכר את הפרסומים מן העבר, אבל לא דומות הדלפות לא מזוהות לדברים שאומר בקולו שר, שהשתתף באותה ישיבה.

חשבתי על יחסי אהוד ברק והצנזורה כאשר דוּברוּ הדברים. היה אסון צאלים בנובמבר 1992, שלא כל כך זוכרים אותו. הרמטכ"ל דאז השתתף בתרגיל, שבו נהרגו כמה חיילים מאש כוחותינו. אחרי האסון, הזעיק מסוק ונמלט מהמקום מבלי להשאיר את כלי הטיס לעזרת הפצועים. אחר כך ביקש מהצנזורה להסתיר את המעשה המביש. בשביל מה קיימת צנזורה?

סיפור הקלטות, אף הוא לא חדש לאהוד ברק. בפרשת הרפז, לקחה המשטרה את כל הקלטות מלשכת הרמטכ"ל גבי אשכנזי, תמללה אותן בהרבה הרבה שעות עבודה ומצאה… אפס. המשטרה לא לקחה את הקלטות מלשכת שר הבטחון, אהוד ברק. הן, פשוט, נמחקו. אף אחד לא חקר ובדק כיצד נמחקו הקלטות החשובות כל כך לצורכי החקירה. טוב, זה לא הדבר המוזר היחיד שיש במשרד הבטחון.

כלומר, לקלטות יש שימושים הפוכים. לפעמים, הן מתפרסמות בציבור ולפעמים הן נמחקות.

אגב, לא תמיד הצנזורה הקפידה למנוע פרסומים ופטפוטים של שרים. אני זוכר היטב, ששר בישראל דיבר בינואר 1985 על מבצע העלאת יהודי אתיופיה. היה זה מבצע משה להברחת העולים לארץ, שאיש לא דיבר עליו ולא פרסם דבר. אחרי הדלפה יזומה של השר, הופסק המבצע והעולים נשארו באדיס אבבה לעוד שנים אחדות. הצנזורה לא דיברה אז. היה כבר מאוחר.

הצנזורית הצבאית הראשית, תא"ל סימה ואקנין-גיל, פרשה באחרונה אחרי עשר שנים בתפקיד. היא לא הקדישה זמן לתירוץ, שהצנזורה לא עצרה את הפרסום לספר של ברק. היא אמרה דבר נכון מאד – צריך מודל חדש לפעילות הצנזורה בישראל משום שאינה עומדת בקצב השינויים שהביא עמו האינטרנט. לצערי, יש לצנזורה בעיות מן הסוג הישן. היא עדיין לא פתרה אותן.

בין אמנות לאלימות
מבחן האמנות – כמה זמן תמונה נשארת על הקיר.
מבחן הכוח – שרת התרבות, מירי רגב: "אנחנו קבלנו 30 מנדטים".