Category Archives: ספרים

 אני בן 78… בן כמה אתה, ילד?

בפוסט האחרון כתבתי על ילדים בוכים וההורים שממהרים לרצות אותם. קבלתי, כמובן, תגובות חיוביות מהורים, שאינם יודעים מה לעשות (ואני לא יועץ חינוכי שמשיא עצות) וגם תגובה בעל פה, שחולקת עלי.
אז, קודם כל, אינני מתנגד שיחלקו עלי. שנית, החולקת היא מורה בחינוך מיוחד ובעלת תואר שני בחינוך. מי אני שאתווכח… שמעתי את הנימוקים והראשון בהם היה: ילד בן שבעה חודשים צעיר מכדי שיתחילו לחנך אותו שהוא צריך להשתתף בהשגת בקבוק החלב. זה מתאים לגיל מבוגר יותר, אמרה המורה. אחר כך, היא הסכימה שכדי לחנך ילדים צריך באמת לא לתת להם כל דבר ולא למהר לרצות אותם אם מדובר רק בפינוק.  ואני השבתי, שהחינוך הוא לא רק לילדים שצריכים להתרגל לקחת אחריות. החינוך הוא גם להורים שצריכים לקבל אחריות.
מכיוון שהפוסט עורר שיחות עם ידידים, העליתי בעיה נוספת: שאלת השאלות. זאת אומרת, ההורים (וגם סבתות וסבים) מקפידים לשאול את הילד או הנער (וכמובן הילדה והנערה): "מה נשמע?" או "מה היה היום בבית הספר?" התשובה, בדרך כלל, היא "בסדר" בטון קצת עצבני. אין שיתוף, אין סיפור, אין דיאלוג. ההורים השואלים נשארים ללא תשובה ולמעשה, לא יודעים דבר על הנעשה בבית הספר ועל עלילות היום של יקירם.
נדמה לי, שבשאלות כאלה הנוער נפגע מכך שמנסים לחדור לפרטיותו. זאת אומרת לוחצים עליו (בלא יודעין) והוא מתחמק בעזרת התשובה חסרת המשמעות "בסדר". לפעמים הוא יגיד "היה טוב" או "היה כיף".

התמונה מתגלגלת באינטרנט ומצחיקה (מקור לא ידוע)

בדקתי ומצאתי באינטרנט כל מיני שאלות, שאנשי מקצוע מציעים לשאול את הילדים. אולי הם צודקים והשאלות המגוונות יניבו תשובות יותר ממשיות. אולי. אצלי, השיטה אחרת – ההורים צריכים לספר סיפורים ולא לשאול שאלות. הכוונה שלי שהורים הנבוכים, במקום לשאול את הנוער את שאלות הסרק, ספרו אתם מה היה לכם במשך היום. מה היה מעניין לכם או, אולי, מה היה מתסכל. ספרו על מה שקרה לכם או מה ששמעתם או מה שקראתם בעיתון. כל סיפור טוב. גם אם השומע הצעיר לא כל כך מתעניין והוא סתם מנומס. התוצאה עשויה להיות טובה.
אני למשל, לא שואל אף פעם: "ילד בן כמה אתה?" אני אומר לו: "אני בן 78, בן כמה אתה?" ולהפתעת הכל, הוא משיב ברצון.
ידוע, שסיפורים, שאנשים שומעים, מעוררים אצלם את הרצון לגלות דברים דומים, או את הרצון להזכיר אירועים שהיו להם ומתאימים למה ששמעו כרגע. גם בני נוער כך. אם משתפים ואומרים ש"היום פגשתי מישהו מעניין", או "היתה לי תקלה ברחוב" או "חיפשתי בחנות משהו ולא מצאתי" – ואם מפרטים את הסיפור ולא לוחצים – אפשר לשמוע תגובות ענייניות.
נכון, זה לא נעשה בפעם אחת וביום אחד, אבל מי אמר שבלי סבלנות אפשר לגדל ילדים?

ספר שיוצר מתח
מחבר הספר, פרופ' סם רקובר, למד איתי בבית הספר העממי העליות ברמת יצחק ואחר כך בתיכון אהל שם ברמת גן. עקבותיו נעלמו כשלמד פסיכולוגיה ואחר כך נהיה פרופסור באוניברסיטת חיפה ובינתיים גם כתב עשרה רומנים וספרים, נוסף למאמרים מקצועיים רבים. העשירי והאחרון בספריו, "המוקד: מה שיש להעלות על", הוא רומן מתח. את השם המיוחד לקח מן המשפט, המופיע בו "יש להעלות על המוקד את ספר הזיכרונות המבישים של רענן" (אחד מגיבורי הסיפור).
בתחילתו, הסופר כותב בפרטי פרטים – קצת מרובים מדי – על שני חברים מבית הספר העממי, שקשריהם נותקו, אבל אחד מהם שהצליח מאד כלכלית מבקש ליצור קשר עם ידידו לשעבר שעשה חיל באקדמיה. מכיוון שמדובר ברומן מתח, לא אוכל לגלות כאן איך התגלגלו הדברים עד לסיום המפתיע של הספר.
סם התמחה בהיכר וזיהוי פרצופים, פילוסופיה של התודעה ומודלים של הסבר. מידע זה בוודאי עזר לו בכתיבת הספר על המוקד. אפשר לומר, שהוא מנוסה בכתיבה ויש לו דמיון עשיר להמציא עלילות מפתיעות. לא ידעתי את כישרונו זה, כשהיינו תלמידים צעירים. הזמן, מסתבר, עושה משהו לאנשים וזה מפתיע מה שאפשר להעלות על  הדמיון.

ילדים מפונקים גדלים להיות מבוגרים מפונקים

 האב הצעיר עמד וניער את בקבוק החלב לבנו התינוק. הילד בן שבעה חודשים שכב על ארבעתיו על הרצפה וצרח. האב עמד קרוב אליו וסימן לו להתקרב. התינוק כבר יודע לזחול, אבל העדיף להישאר על ארבעה ולצעוק. למרות גילו, הוא כבר יודע שהצרחות שלו מביאות את ההורים אליו. אבל, הפעם טעה. האב נשאר לעמוד וניער את הבקבוק עוד דקות ספורות עד שהילד הרעב זחל אליו והגיע צורח אל הבקבוק.

צילום אילוסטרציה

"אומרים שאני אכזר. לא מתחשב", סיפר לי האיש הצעיר. "אינני חושב שאני צריך ללכת אליו כשהוא צורח מתוך פינוק. התינוק כבר יודע להניע אליו את המבוגרים ואני חושב שהוא יכול לזחול 3-4 מטרים עד אלי".
השבתי לו שדעתו נראית לי. תן לילד תשומת לב, אבל אל תיענה לכל בכי של פינוק. כנראה, הייתי היחיד שתמך באב הלא מפנק הזה.
בעבר, קראתי את הספר "ילדים האתגר" של פרופ' רודולף דרייקורס שיצא בהוצאת יבנה ונראה לי שעדיין ניתן להשיגו בחנויות המשומשים באינטרנט. דרייקורס אמר, בין היתר, להקשיב לבכיו של הילד ולשים לב אם זה בכי של כאב (מכה, מחלה) או כאב של פינוק, שהוא הרבה הרבה יותר שכיח. כשישבתי עם בתי התינוקת בגן הציבורי, יכולתי לשים לב לילדים שבאו עם אמהות או מטפלות. הדוגמא הטובה ביותר היתה של ילד קטן שהתנדנד בפינת הנדנדות בקצה הרחוק של הגן. ראיתי שהוא נפל מן הנדנדה ורץ ורץ את כל הדרך אל פינת הספסלים. כשהתקרב אל המטפלת, פרץ בבכי. של פינוק, כמובן.
מדוע נזכרתי היום בספר המצויין הזה? גם בגלל הסיפור של ידידי הצעיר וגם בגלל הוויכוח הקלאסי: האם הדור הצעיר מפונק? לדעתי, אנחנו מגדלים דור של מפונקים. צעירים, שרגילים שהכל ניתן להם –  כל מה שההורים יכולים וגם יותר. כאשר יוצאים צעירים אלה מחסות הבית, הם מגלים שהעולם אינו רחמן. לפתע, בכי אינו מביא תוצאות.
אני יודע שזאת דעה לא שגרתית ועשויות להיות לה התנגדויות. קל לכל הורה להיות "רחמן" או קשה לכל הורה לעמוד בפני הפינוק של הילד. אבל, כנראה, ההורים צריכים להימנע מן הפינוק.

מקטרים
מדוע ישראלים נוהגים לקטר בשיחות פנאי? כי קל יותר לבכות מאשר לעשות.

"הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית"

הכרתם את ספריה של רות אלמוג? אני לא.
השבוע נפלו לידיי שניים מהם – "זרה בגן עדן", שיצא לאור ב-2008 ו"החיים, שנים עשר סיפורים ונובלה", שיצא לאור באחרונה. שניהם בעריכתו של עורך ותיק ומוכר, יגאל שוורץ. הוא מוכן לחזור על עצמו בקלות ובגבם של שני הספרים כתב הערכה מאד חיובית ובסיומה חזר אותו הכינוי לרות אלמוג – "הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית".
אלמוג היתה עורכת משנה של מדור תרבות וספרות בהארץ וממשיכה לכתוב בו טור קבוע. העיתון לא זנח

רות אלמוג, ציירת. עמוד השער בספרה - מעשה ידיה

רות אלמוג, ציירת. עמוד השער בספרה – מעשה ידיה

אותה ופרסם שלושה מאמרים בזכות ספרה האחרון, "החיים". זה קידום מכירות לא רע, ולמרות זאת לא מצאתי את שמה ברשימת רבי המכר, שפירסם העיתון במדור "ספרים". אבל קראתי את שני הספרים והם נידונו (ברותחין) בבוקלאב שקיימנו בשבוע שעבר.
בשיחה לא שמעתי התלהבות מן הספר "זרה בגן עדן", אבל הייתה ביקורת בינונית עד חריפה. לעניות דעתי, שני ספריה של רות אלמוג אינם מעניינים במיוחד. יש בהם חזרות רבות על עובדות, שהיא מפרטת, שבה ומפרטת. בספרה היא סוקרת ביקור בערים שונות בגרמניה, מולדת הוריה. הסקירה לא מעניינת את מי שלא הגיע משם ויש בה הרבה מאד פרטים ופרטי פרטים לא חדשים על השואה ועל ההיסטוריה של הערים הללו. אני משוכנע, שהמעוניין ימצא בגוגל את מלוא חפצו ואיש לא לוקח לידו ספר קריאה כדי ללמוד את המידע הזה.
ליקויים דומים מצאתי בספר "החיים". נראה לי, כאילו חסרה יד של עורך בשני הספרים הללו. האם בעל "הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית", גם קרא אותם?
אחת משלוש הביקורות שקראתי בהארץ, של עומרי הרצוג, היללה ושיבחה את הספר "החיים". על כך הגיבה באינטרנט אורית שוחט, שבעבר כתבה בהארץ: "הבושה היא לכתוב ביקורת שאין בה קמצוץ תוכן. בלה בלה בלה ועוד בלה"…
מאז ומתמיד ידעתי, שסופר מצליח עלול להיות עורך ספרותי חלש ומאידך, עורך מצליח יכול להיות סופר חלש. כעת יש הוכחה ברורה. או שאני, כעורך ותיק ולא מוכר, קורא חלש…
אמר הסופר:
תמיד יותר קל לי לכתוב כשאני כועס.
אמר המבקר:
תמיד יותר קל לי לבקר כשאני כועס.

בחינה לאור פנס
לנכדתה של ליאורה, תלמידת כתה ז' בחטיבת הביניים, הייתה בחינה באחד מימי החורף הקרים. לפתע, באמצע השיעור, כבה האור בכיתה בגלל הפסקת חשמל כללית באזור.
התלמידים שמחו שהבחינה תידחה והם יזכו בשיעור חופשי. אבל המורה התעשתה מיד והורתה לכל תלמיד להוציא את הסלולרי שלו ולהדליק את הפנס כדי להשלים את הבחינה לאורו. וכך, לאור פנסי הטלפונים, קיימו התלמידים את חובתם.
סיפרה הילדה את המקרה לסבתה וזו השתוממה: "לכל ילד בכיתה יש סלולרי?"
– "נו, סבתא", השיבה הנכדה.
לאור זאת, נותר לי לומר: מה היה הציון בבחינה – לא סיפרו לי. אבל אולי אקבל בווטסאפ…

הארץ המובתחת, שבה אנו חיים

"איך שהוצאתי את משה מהמים, הוא מיד התחיל לשלוח ידיים"

אני רגיל שבבית העיר (בית העיריה לשעבר בתל אביב) יש תערוכות רציניות ומעניינות. גם תערוכות שאינן זוכות למחסה במוזיאון רגיל, אבל שווה לבקר בהן. כשנכנסתי בשבוע שעבר לבית העיר, מצאתי במקום את תערוכתו המיוחדת של זאב אנגלמאיר, שפתוחה במקום עד סוף החודש. היא מצאה חן בעיני.
זאב אנגלמאיר, מאייר משתטה בעתונים ומרצה לתקשורת חזותית בבצלאל ובעוד מקומות, מציג כאן את התפרעותו הקומית בציורים גדולים, שחלקם קריקטורות ממש וחלקם ציורים מורכבים או "פסלים" שעיקרם שדייים עשויים מכריות. הוא מציג הרבה פוטומונטז'ים שייצר מציורים מסחריים, שגזר מאי פה ואי שם והוסיף להם כיתובים משעשעים ומרגיזים משלו. יש כאן גם אובייקטים, קולאז'ים וצילומי ארכיון, בין היתר, נראית אמא מעירה את יצחק בציור מתקתק ואומרת, בבועה שהוסיף הצייר: "קום, יצחק. אבא רוצה לשחוט אותך".
הרבה מן הציורים נובעים מסיפורי התנ"ך שאנגלמאייר עיוות ושינה לפי דרכו הפרועה והמצחיקה. ציורים, שאף יהודי דתי לא ירצה לראות.  יש כאן הרבה איורים מן התנ"ך שהאמן עיוות לחלוטין את משמעותם הדתית כדי להשיג את הרושם הקומי או כדי להביע את דעתו על הנעשה כאן.
בראיון ב"הארץ" הסביר, בין היתר: אני רוצה לרָצוֹת את כל מי שנמאס לו מהתזונה התרבותית הלעוסה, המתחשבת והמרוסנת. דרך הכתיבה או היצירה אתה מרחיב את אפשרויות ההסתכלות של החיים ושל מה שאתה חווה". אנגלמאייר פרסם בעבר חוברות "סירופ" (אפשר אולי לומר "סיפור"…), שבהן צייר בקו הגס שלו נשים ערומות בצד תרשימים של גברים מעצבנים או ציורים מתקתקים, שעברו ארגון מחדש עם הערות של האמן.
במקום אחר הצהיר "אנחנו חיים בארץ וולגרית" ואכן, פרסם ספר, שכולו איורים, קומיקס וכתובות מצחיקות-מרירות ושמו "וולגריה". הוא לא מסיר ידיו משום גורם בציבוריות הישראלית ואומר את דבריו החריפים לכל מי שמוכן לשמוע.   לאנגלמאיר יש עלבון לכל סקטור. רק בחר וקח.
גם בשגיאות כתיב הוא עושה שימוש וכך קרא לתערוכתו "הארץ המובתחת". 

צ'כוב האקטואלי
אנטון צ'כוב נפטר לפני 114 שנה. בין הסיפורים הקצרים שכתב – הפכפכת, שהופיעה עתה באתר אלכסון באינטרנט. צ'כוב מספר על אשה, "אמנית" לכאורה, שמבזבזת את זמנה בחברת "אמנים" ואינה עושה דבר. בעלה, הבלתי מוערך על חבריה ה"אמנים", הינו רופא מוערך שמביא את הפרנסה הביתה. אז מה מעניין סיפור מלפני למעלה ממאה שנה? אז, זהו. זוג ידידים שלי קראו את הסיפור ואז הוא אמר בפליאה: הרי זה הסיפור של ידידתנו שעוסקת באמנות, ובעלה שעובד קשה להביא פרנסה.
מה שהיה הוא שהווה.

איך הוא עושה זאת
חברי, אלי, שואל: בקריאת ספר בבוקלאב, אנחנו מדברים על המה, על הסיפור. איננו מדברים על האיך. אנחנו לא בוחנים איך הסופר עשה זאת.
ולי אין תשובה לשאלתו.

סמי מיכאל – אבל לא יהלום

%d7%a1%d7%9e%d7%99-%d7%9e%d7%99%d7%9b%d7%90%d7%9c-%d7%99%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%9f
ספרו האחרון של סמי מיכאל, "יהלום מן הישימון", נקבע לשיחת הבוקלאב. הדיון היה ממושך וסוער וסיכם אותו יו"ר המועדון: "כדי להשיג בוקלאב טוב, כדאי לבחור ספר גרוע ומנחה מצויינת".
לפני שהחלטתי להביע את דעתי על הספר, פתחתי את הערך סמי מיכאל בוויקיפדיה ונדהמתי משפע הסופרלטיבים לסופר המצטיין, שבאוגוסט מלאו לו 90 שנה. דוקטור לשם כבוד מארבע אוניברסיטאות בארץ, היום הוא נשיא האגודה לזכויות האזרח והיה יו"ר אגודת הסופרים, פרסם 21 ספרים ושלושה מחזות, זכה בפרסים רבים מאד, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים. לא ידעתי, שהוא אחיה של נדיה כהן, אלמנתו של אלי כהן, שפעל בשירות המוסד בסוריה ושם הוצא להורג.
אז על הספר הזה אני רוצה לכתוב את דעתי?
נזכרתי, שכתבתי כבר דיעה לא חיובית על רב מכר, "בית יעקוביאן", ואף קבלתי נזיפה מגולשים. אז אאזור עוז ואכתוב את דעתי גם על ספרו האחרון של סמי מיכאל, בלי להתייחס לספריו הקודמים.
התחלתי בציטוט מדבריו של יו"ר המועדון. צריך לציין, שמנחת הדיון המליצה בחום על "יהלום מן הישימון" ודיברה בשבחו. חלק מן המשתתפים קבלו את דעתה, שהספר מצויין. לכך נוסף ההסבר, שסופר אינו צריך לשמור על סדר הזמנים של האירועים ורשאי גם לשלב מציאות ודמיון. כן, בספרות מודרנית יש לו חופש יצירה.
לי, ההסבר הזה לא נראה וגם הספר כך.
סמי מיכאל מקדיש את ספרו זה, כמו את רוב האחרים, למציאות החיים היהודיים בבגדד של ראשית המאה שעברה. במציאות שהוא מתאר, לא יעלה על הדעת שבן למשפחת עשירים יישא לאשה את המשרתת משכונת העוני. סיפור האהבה של השניים משתרע על פני הספר כולו, אבל כמו הסיפורים האחרים מצליח לא לעורר אמון.
התחלתי בסימני השאלה כבר בעמוד הראשון: "רג'ינה התבהלה, 'בואי, בואי' היא הובילה את האישה התשושה אל הדרגש"… האם זו תגובתה של אישה עשירה בבית רחב ידיים, כאשר אישה עניה מביאה אליה את בתה להיות משרתת? מותר לסופר להשתמש במלים מליציות, אבל זה מעורר אי אימון, שהולך וגובר. אם היה לי ספק, חזרו ביטויים מוזרים לאורך כל הספר. אישה רהטה אל החדר. אמו העמלנית. לא שמעתי את הביטוי הזה ולא קראתי אותו. כמובן, זכותו לכתוב זאת, אבל בספר לא מצאתי אפילו תיאור לעמלניות הזאת. סתם ביטוי מיותר.
בעמוד 140 נמצא בלשונו של הסופר "…אצבעותיה קרבו לפניו בתנועות סיבוביות. הוא העמיק להתבונן בעיניה הרושפות".
לא הבנתי מהן התנועות הסיבוביות וגם העיניים הרושפות עוררו אצלי תמיהה. מילה זו חזרה פעמים אחדות בתיאורן של העיניים. לא שמעתי מישהו משתמש במילה זו בשפת יום יום, שאיננה ספרות. בספר, השפה הגבוהה הזאת, לא עוררה אמון במיוחד כשהדברים הנכתבים אינם מתאימים לסיפור עצמו.
אם השפה עוררה אי אימון, הרי הסיפורים בספר נטולי קשר. הם מתחילים פתאום ומסתיימים פתאום, בלי קשר לעלילה ולדמויות בה. כך, לאי האימון הקודם מצטרף חוסר קשר חדש.
הגדיל לעשות סמי מיכאל, ואולי צריך להגיד שהוא הקטין לעשות בסיום הספר. הנערה, גיבורת הספר, ש"נשפכת" על כמאל, גיבור הספר, בורחת לאמריקה. בריחה מפתיעה ומובנת בקושי. כשהיא באה בכרכרת עשירים לבקר את רג'ינה, אמו של כמאל, כדי להראות לה את נכדו, היא בורחת מיד בלי מילה, בלי הסבר. הנערה, שבצעירותה הענייה ידעה להיות חצופה ולעמוד על דעתה, פתאום נאלמת דום כשהיא אשת חברה מכובדת. כמו חלקים אחרים בסיפור, הסיומת נראית "מודבקת".
רשמתי את דעתי בלי קשר לספריו האחרים של סמי מיכאל ולתאריו הרבים. אולי הוא ראוי להם בגלל הספרים האחרים שכתב.

המקרה של הטיל הישראלי שלא התפוצץ על כן השיגור

לפני כמה שבועות, התפוצץ טיל אמריקני על כּן השיגור בפלורידה ועליו הלוויין הישראלי "עמוס 6". התקלה התרחשה בעת ניסוי שגרתי. לחלוטין במקרה, ישבתי כעבור ימים אחדים בחברת ידידים בתל אביב. כולם אנשי התעשיה האווירית לשעבר, כולם מבוגרים ובקיאים בנושאי טילים והנושא היה, כמובן, האסון הזה. ביניהם אריה הרצוג, שהיה ראש מינהלת "חומה", היא היחידה במשרד הבטחון, אשר אחראית על פיתוח וייצור אמצעי הגנה אקטיבית מול איום ירי של טילים ורקטות. הפרויקטים מפותחים בחלקם גם בשיתוף תעשיות ביטחוניות אמריקניות. הוא נתן לי במתנה את ספרו האישי, שלא במקרה נקרא "הגנה אקטיבית" ובו מסופרות מקצת מפעולותיו בבטחון ישראל.
בפוסט קצר זה אינני יכול לסקור את כל הפרטים המעניינים מאד שעולים בספר. אתרכז בהבדלים בקבלת החלטות בין הגישה הישראלית והאמריקנית. הבדלי גישה, שבאו לידי ביטוי באותו ניסוי ב-2011.
בערב יום הולדתו השבעים ישב הרצוג בבסיס הצי "פוינט מוגו" בחוף המערבי של ארצות הברית והביט בריכוז רב בסדרת המסכים שמולו. הניסוי ה-18 של מערכת החץ יצא לדרכו הסופית. עשר שעות של ספירה לאחור עומדות להגיע לרגעיהן האחרונים אחרי חודשים על גבי חודשים של הכנות.
הרצוג היה מהנדס אוירונאוטיקה ברפא"ל ואחר כך במפעל "מבת" של התעשיה האוירית ועסק בפיתוח טילים מונחים עד שהיה למנהל המפעל. עד 2011 עמד בראש מנהלת חומה ואותו ניסוי היה אחת הפעולות האחרונות שלו בתפקיד.
%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%94-%d7%94%d7%a8%d7%a6%d7%95%d7%92-%d7%a1%d7%a4%d7%a8במתחם ה'ישראלי' בבסיס "פוינט מוגו" שכן גם המתחם האמריקני של הפרויקט. בראשו ניצבה ג'ולי, האחראית לפרויקט מטעם סוכנות ההגנה מטילים האמריקנית. "גם ג'ולי, כמו שאר שותפינו, ניסתה כל העת לוודא שהכל יתנהל לפי החוקים האמריקניים", כתב הרצוג בפרק "הבדלים של תרבות".
"אירועים רבים במהלך הניסוי נבעו מחשש שמא הישראלים יעשו משהו שלא היו צריכים לעשות. היו לא מעט מקרים כאלה וגיא אבירם ואני היינו צריכים לטפל בזריזות בכל אחד מהם ולוודא שהעניינים יחזרו למסלולם הראוי.
"אירועים כאלה התרחשו לרוב בגלל פערים תרבותיים מהותיים ביותר בין האמריקנים לבינינו בכלל ובתרבות העבודה בפרט. אצל האמריקנים הכל מתנהל לפי הספר. אסור לחרוג מהמוסכם ומהכתוב, גם אם יש בעיה של לוח זמנים ואפילו אם המשימה תתפספס, עדיין השמירה על החוקים האמריקניים היא בעדיפות עליונה. לעומת זאת, ישראלי, שנתקל בבעיה – מנסה מיד לפתור אותה בעצמו.
"סיפור אופייני להבדל העקרוני בינינו לבין האמריקנים: בעיצומה של הספירה לאחור, שאורכת שעות ארוכות, יצאתי לארוחה וקבלתי שיחת טלפון מג'ולי. היא אמרה לי שראש סוכנות ההגנה מטילים האמריקנית, ביקש ממנה לבדוק איתי, האם אני יכול להתחייב שהניסוי יהיה מוצלח, אחרת הוא לא יאשר את ביצועו!
"היינו כבר בספירה לאחור, אבל היינו חייבים לקבל את אישורו לניסוי המבוצע על אדמה אמריקנית. אמרתי לה בלי היסוס: 'אין בעיה. תגידי לו שהניסוי יהיה מוצלח'…
"באותו רגע צריך היה לקבל החלטה מהירה, שהעניינים ימשיכו ויתנהלו כראוי. למזלי, מה שהתחייבתי כלפיו הצליח. אך השאלה של ראש הסוכנות השאירה אותי המום עוד זמן מה", כך סיכם המנהל הישראלי את האירוע האמריקני.
הסיפור הזה בא להמחיש את הבדלי הגישה (והאופי) של הישראלים והאמריקנים ואינו נוגע, כמובן, לטיל שהתפוצץ לפני כמה שבועות בגלל תקלה אמריקנית וללא כל שייכות לישראל.

למצוא את העשתונות

קראתי את הספר "עשתונות", ספר לא קל ולא פשוט, והוא מצא חן בעיני. ספרו החמישי של אופיר טוּשֶה גַפְלה , כמו ארבעת ספריו הקודמים. הצעתי אותו לשני חברים שלי והם הזניחו אותו מיד, אחרי כשליש ספר. "לא מעניין", פסקו.
ידעתי שהספר הזה אינו שגרתי, אבל הוא מצא חן בעיני והמלצתי עליו לבוקלאב שבו אני משתתף. החברים קבלו את הצעתי, אבל אחרי זמן קבלתי טלפון מליאורה, מארגנת הקבוצה: "קראתי שליש ספר. לא מעניין". אז תבחרו ספר אחר, הצעתי מיד ברוחב לב. "כבר מאוחר. אנשים קנו את הספר", היתה התשובה הלא מספקת.
אני, חששן שכמותי, החלטתי לקרוא את ה"עשתונות" בפעם השניה. מי יודע. הרי לא טעמם של כולם כטעמי שלי. ואז, תוך כדי קריאה, הגיע טלפון נוסף ממשתתפת בבוקלאב שלי. "קראתי שליש ספר בערך והוא לא מצא חן בעיני. שמתי אותו בצד, אבל שמעתי שאתה מתעקש. אז המשכתי לקרוא ו…אני מתפעלת מן הספר. אני כבר עומדת לסיים אותו ומתה לדעת את הסוף"…

ספר של אירועים של מחשבות

ספר של אירועים של מחשבות

עכשיו המשכתי לקרוא את הספר בשמחה, כשאני עדיין מתעקש שכדאי לקרוא אותו. ואז, הגיע מייל מחברת הבוקלאב שהשליכה את הספר בשלב הראשון: "המשכתי לקרוא ואני מתפעלת. צדקת!"
אז מה יש בו בעשתונות, שמשך את תשומת לבי? הכתיבה הנקיה, הסיפור המעניין. לעומת זאת, הפרטים היו קשים. אופיר טושה גפלה מספר על משפחה, שאירע בה רצח. הנרצחת, כבר מראשית הספר, ממשיכה לשוטט בעולם ורואה דברים שאדם חי אינו רואה. זו לא הרוח היחידה המשוטטת בעולם. רוח נוספת, שמגיעה מילדותו של הגיבור, מנסה לפתור תעלומה שהיתה בילדותו והוא הדחיק אותה. זה, בעיני, עיקרו של הסיפור המיוחד הזה.
לכל אחד מאיתנו יש טראומת ילדות, שנעלמה מזכרונו. מה הוא עושה כשהיא חוזרת אליו ומתעקשת לשמור על מקומה בהיסטוריה האישית שלו. לשם כך דרוש סיפור מיוחד, שמסַפּרו יצליח להעלות את הדברים.
אופיר טוּשֶה גַפְלה, עושה זאת.
ב-YNET מתמצתים זאת כך: בספרו החדש של אופיר טושה גפלה, איש מחשבים, נזכר בעבר, מתמודד עם טראומות מהילדות ומגיע עד לאשפוז. יש דברים שבשבילם הומצאו תהומות הנשייה, ויש דברים שחובה לזכור כל הזמן.
לאחר עיון בספר מצאתי שיש בו גיבור אחד, אריק איש המחשבים. המחבר המציא לו "כפיל" אלכס, נימלון. כאן אחת ההמצאות של המחבר: איש לא קיים הוא איש "נים-לא-נים". המצאה אחרת, החורשה, שבה מתרחש חלק מהעלילה, היא "חור שחור". והשם המיוחד של הספר? עשתונות. הלכתי למילונים ומצאתי שעשתונות באה מן המלה "עשת". רעיון, מחשבה. אנו מכירים את "אבדו עשתונותיו" והיחיד הוא "עשתון". בספר יש מוסד בשם "עשתונות", ואינני רוצה לפרט כאן את הסיפור כולו. אומר רק, שכולו נובע מן הטראומה שעבר אריק בילדותו. כאשר מתפענחים כל האירועים, מסתבר שאריק נפתר מן הטראומה שלו רק כשהיא מתחוורת לו ועולה בדעתו מה שעבר בילדותו. זה מתבהר בסוף הספר והיה ראוי לי לקרוא את כולו.
ראיון עם הסופר אחרי הספר הראשון, "העולם הסוף".
ראיון עם המחבר אחרי פרסום "עשתונות". איש טבח

סינר מיוחד

בשוק מחנה יהודה בירושלים יש מה לראות. שוק מיוחד בעיר המיוחדת.
בפתחה של אחת החנויות מצאתי את הסינר הזה. מישהו לקח את תחילתה של ברכה, הנאמרת בתפילת שחרית: "יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ. הָאֵל הַמֶּלֶךְ הַגָּדול וְהַקָּדושׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ. כִּי לְךָ נָאֶה ה' אֱלהֵינוּ וֵאלהֵי אֲבותֵינוּ"…

נאציזם, פאשיזם ומה שביניהם

האם מישהו מתעניין באירועי הנאציזם בגרמניה לפני שנים? דבריו של סגן הרמטכ"ל, אלוף יאיר גולן, עוררו סערה כאשר אמר דברים בנושא: "מפחיד לזהות בקרבנו תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו בגרמניה לפני 80-70 שנה".

דברי האלוף

לכן היה לי עניין רב לקרוא את הספר "בגן חיות הטרף" מאת העתונאי האמריקני אריק לארסון. הוא עוסק בדיוק בתקופה הזאת ומתאר את שגריר ארצות הברית בגרמניה בתקופה של עליית הנאצים לשלטון. התיאור מעניין וקולח כפי שראו אותו השגריר, ויליאם א. דוֹד, ובני משפחתו.
השגריר, שלא היה יהודי, לא ראה את הבעיה היהודית כנושא עיקרי לשליחותו. הוא הסתכל על התהליכים של הפיכת המדינה הגדולה מרפובליקת ויימר הדמוקרטית לשלטון היטלר הדיקטטורי. היה מעניין.
עסקנו בספר "בגן חיות הטרף" של העתונאי האמריקני אריק לארסון. הוא כתב על שגריר ארצות הברית בגרמניה הנאצית, ויליאם א' דוֹד , פרופסור להיסטוריה משיקגו, ובתו מרת'ה שלא שמרה על ריחוק מאנשים בעלי עמדה -גרמנים בעיקר אבל גם דיפלומט צרפתי ודיפלומט סובייטי.

נאצים נלהבים 1

ההמון מצטופף ומריע לשמוע את דברי הקנצלר היטלר

הם מתוודעים באופן אישי לדמויות בצמרת הנאצית. בתחילה, מרת'ה מוקסמת מהפאר, מהנשפים ומהגברים הצעירים והשאפתניים של ברלין בימיו הראשונים של הרייך השלישי. היא מנהלת סדרת פרשיות אהבה עם מיטב גברבריה של "גרמניה החדשה" וגם נציג צרפת בברלין ונציג ברית המועצות הסובייטית. בני המשפחה – כל אחד מנקודת מבטו – מתוודעים באופן אישי לדמויות הראשיות המרכיבות את הצמרת הנאצית, מפקד האֶס-אָה (פלוגות הסער) הברוטלי ארנסט רֶהם , מפקד חיל האוויר הביזארי הרמן גרינג, שר התעמולה האפל אך רב הקסם יוזף גבלס ואפילו הפיהרר אדולף היטלר. ככל שחולפים הימים, מתרבים הצללים ומצטברות עדויות מזעזעות על המציאות בגרמניה ההיטלראית. השגריר דוֹד חוזה בחלחלה ברדיפת היהודים, במעצרים השרירותיים של מתנגדי השלטון, בהשתקת התקשורת ובחוקים מפלצתיים, שהמשטר החדש יוזם חדשות לבקרים. הוא מנסה להתריע על כך בפני שולחיו האדישים שבמחלקת המדינה מלאת התככים בוושינגטון ולעורר את מודעותם לאופיו הרצחני והאלים של המשטר הנאצי, אולם תוך כדי כך מתחיל לחרוג מהנייטרליות שמתחייבת מתפקידו.
"בגן חיות הטרף" הוא סיפור אמיתי הנקרא כסיפור מתח מלא תהפוכות ותככים, אהבה, תשוקה ואימה.
אותי עניין   בשתי נקודות מבט: כיצד ההמון הגרמני הפך להמון נאצי – כיצד אנשי האומה התרבותית ביותר באירופה, הפכו בזמן קצר לאוהדיו של היטלר והצדיעו לו במועל יד (תמונות מלייף, מן המצגת). לא מצאתי לכך תשובה.
נקודת המבט השניה: התככים. הספר מתאר בפרטי פרטים ובצבעוניות רבה את פעולותיהם של המתנגדים לשגריר, הן בתוך השגרירות בברלין והן בוושינגטון. הדברים הגיעו עד כדי כך, שהשגריר לא נעזר בכתבניות כדי להעביר את דבריו לוושינגטון, אלא כתב פתקאות בכתב ידו ושלח אותן באמצעות אנשי קשר במישרין אל הנשיא רוזוולט. זה לא תמיד עזר, שכן מתנגדיו במשרד החוץ הוציאו דיווחים שלו והדליפו אותם, כנגדו, לתקשורת האמריקנית. הדברים הגיעו גם לברלין וגרמו קשיים ניכרים לשגריר שם.
בעקבות הספר, שוחחתי עם ישראלי, ששירת לפני שנים בוושינגטון במסגרת משרד החוץ שלנו. הוא ניהל מגעים חשאיים עם גורמים אמריקניים וחשש שהדברים יודלפו במשרד החוץ בירושלים.
"האמריקנים ידעו על מה אנחנו מדברים ואני לא רציתי שהדברים יתפרסמו בארץ" – סיפר בפגישתנו. "אז שלחתי את כל הדיווחים למשרד החוץ בירושלים, כנדרש. אבל לא סימנתי אותם ב'דחוף', 'בהול' או 'סודי'. שלחתי את המכתבים כאילו הם סתמיים. כעבור חודשים אחדים, התקשר אלי מישהו ממשרד החוץ ושאל: 'למה אתה לא מדווח?' הצבעתי על כל המכתבים ששלחתי. הוא נדהם ואמר 'אנחנו לא קוראים את המכתבים הרגילים הללו'…
"השיטה הצליחה", סיכם האיש.
סדנה דארעה חד הוא. תככים קיימים בכל משרדי החוץ באותה צורה, באותה דרך ונגד אותם שגרירים ודיפלומטים.

לא זזים
נכנסתי עם המון אנשים למעלית ומישהו העיר: "שום דבר כאן לא זז בלי ללחוץ".
השיב מאן דהוא: "כולנו לחוצים"…

רב מכר שאיננו ספרות

הספר "בית יעקוביאן" נמצא בראש רשימת רבי המכר של סטימצקי, צומת ספרים והחנויות הפרטיות. על כריכתו נאמר שהוא "הרומן הנמכר ביותר בעולם בשפה הערבית". ואני חושב שהוא ספר לא טוב.

במצוות ידידים קראתי את הספר ונחלקו הדיעות לגבי ערכו. נדמה לי שהיה רוב גדול שהסכים ש"זה לא ספרות". אז מה זה כן? הגדירה אותו אחת המשתתפות "כתבה עתונאית, שנמרחה על פני 240 עמודים".

בית יעקוביאן בקהיר. יש בית כזה

בית יעקוביאן בקהיר. יש בית כזה

אז איך זה רב מכר? מסתבר, שהעדר הישראלי רץ אחרי הסנסנציה. ספר מצרי תורגם לעברית והוא פופולרי – אז צריך לקרוא. לא חשוב אם יש בו גיבורים בשר ודם, אם יש בו עקרונות אמנותיים ואם יש בו ערך ספרותי. לדעתי, בספר הזה אין אנשים חיים, אלא דמויות קרטון. אולי אפשר, אפילו, להגדיר את הגיבורים כקריטורות של גיבורי סיפור.

הסופר רוצה לתאר את השחיתות במצרים, את השוחד, שלוקחים אנשי משטרה, ואיך חברי הפרלמנט ובעלי פרוטקציה מנצלים את הקשרים הללו לטובת עסקיהם הפרטיים. דברים כאלה אנחנו קוראים – לשמחתי לא כל כך הרבה – גם בעתונות שלנו. זה תקשורת, לא ספרות. אבל עלאא אל־אסוואני שכח שלסיפור יש כללים וצריכות להיות שם דמויות אנושיות. כאלה לא נמצאו בספר. הוא אולי רופא שיניים מצויין ואולי יודע להעלות על הכתב את תסכוליו מן העוני והשחיתות בעירו,מאלימות המשטרה ומן הזנות של נשים עניות לגברים עשירים. אבל עדיין זאת לא ספרות.

הרדיפה של הקוראים אחרי "בית יעקוביאן" הזכירה לי את שרת התרבות והספורט, מירי רגב. היא נלחמת למען עדה, למען מוצא ולא למען רמה אמנותית. הספר הזה הוא דוגמא מצויינת לתיאור מצב של אמנות מטעם, לא אמנות אמיתית. הספר אמנם כרוך, כתוב שוטף ומספר סיפורים, אבל איננו ספרות.

כאשר חיפשתי מידע על בית יעקוביאן, גיליתי שבישראל היה יעקוביאן אחר – מרגל מצרי, שנתפס בארץ.

הפרשה התפוצצה עם מעצרו בדצמבר 1963 של תושב אשקלון, עולה מברזיל בשם יצחק (זכי) קוצ'וק. התברר כי שמו המקורי היה קבורק יעקוביאן, מצרי ממוצא ארמני, שהוחדר לישראל שנתיים קודם לכן על-ידי המודיעין המצרי, אשר התאים לו זהות שאולה של יהודי. הוא הועמד לדין על ריגול ונדון לשמונה עשרה שנות מאסר. שנתיים לאחר מכן, במרס 1966, שוחרר במסגרת חילופי אסירים – שלושה מצרים נמסרו תמורת שחרורם של שלושה ישראלים, שעברו בטעות את הגבול לרצועת עזה.

פעם היו מחירים אחרים. אבל זה לא שייך לספר…

עניין של אמון

אני מקבל הרבה דוא"לים. כאשר אני מקבל אחד עם תמונת פוטושופ ונלווה אליה הכיתוב: "לא יאומן!", אני באמת לא מאמין.

 

 

כיצד להיות מיליונר  

השאלה הזאת מעסיקה את ידידיי וחוזרת ועולה בשיחות קפה או בשיחות סלון בליל שבת. היא מזכירה לי בדיחה ישנה, מתקופת טרום האינטרנט. בארצות הברית, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, פורסמה מודעת לוח קטנה: "אתה רוצה להתעשר? שלח 2 דולר לכתובת"… מי שטרח ושלח את הכסף קבל תשובה קצרה: "עשה כמוני".
מאז פורסמו בארצות הברית הרבה ספרים שמציעים לכ-ו-ל-ם להתעשר ויש בהם עצות למכביר. אין לי ספק שרובם המוחלט של הקוראים לא התעשרו ואלה שהתעשרו – לא בגלל ספרי העצות.
אחד הספרים האלה, שקראתי לפני שנים הוא אבא עני אבא עשיר. נזכרתי בו, כי הגיע אלי ספרו החמישי של המחבר, רוברט ט. קיוסאקי, והוא ממשיך בסדרת עצותיו איך להתעשר ומביא דוגמא מעצמו. מן הספר הזה, אני זוכר שהמחבר טייל עם אביו העני בשכונה והאב הצביע על בית זה או אחר ואמר "ראה בית יפה". באותה שכונה טייל האב העשיר והצביע לבנו על בניינים ואמר: "כאן אפשר לעשות עסק, כאן אפשר להרוויח"…
זכרתי, שהמחבר לא הצביע אף פעם על תשובה לשאלה: איך  י ו ד ע י ם  לזהות את העיסקה. גם בספרו המאוחר, אין תשובה פשוטה לשאלה זו.
אבא עני אבא עשירדוגמא לנוהגם של עשירים מצאתי אצל בעל הבית שלי לשעבר. הוא לא היה הבוס. הוא היה בעל החברה שבה עבדתי ולא היה בינינו קשר, אפילו לא "שלום, שלום" במסדרון. אבל ברכילות – התעניינתי בו.
האיש גר לא הרחק ממני בקו אוויר בשכונת יוקרה מפונפנת ואני גר בשכונה בינונית, כשקו הכסף בינינו רחוק מאד מאד. אבל אנחנו חולקים את אותו שרברב וגם את אותו חשמלאי.
מדי פעם אני משוחח עם השניים ופעם התגלגלו הדיבורים לאיש העסקים, מעשירי הארץ. טייקון.
סיפר לי השרברב: הגשתי לו חשבונית על עבודה, משהו כמו 300 ש"ח. אחר כך טילפנתי לקבל את הכסף וענה לי האיש: "אוי, אין לי כאן פנקס צ'קים". בשיחת טלפון נוספת אמר: "כרגע אין לי כיסוי בבנק. עוד כמה ימים"…
לקח כשלושה חודשים עד שנמצא הצ'ק והיה לו כיסוי. בחשבונית הבאה, ארשום סכום שיכסה את הדחיה בתשלום. דבר השרברב.
לחשמלאי היה סיפור דומה: שלח חשבונית, לא קבל כסף, צלצל ושמע ש"החשבונית לא הגיעה. שלח בבקשה עוד פעם" ואחר כך "אני נורא עסוק כרגע" וגם "העברתי למנהל החשבונות שלי"… תרצו – תאמינו.
אמר לי החשמלאי: "כאשר האיש מטלפן להזמין אותי, אני מסביר לו שאני עסוק ומציע לו להתקשר אל חשמלאי אחר".
לא למדתי את הלקח ואני משלם לחשמלאי ולשרברב וגם לאחרים – ביום ביצוע העבודה. אין תירוצים.
בגלל זה לא אהיה עשיר…
נ.ב. בנובמבר 2010 התייחסתי לנושא וכתבתי על עצתה של מיליונרית

מכתב להארץ 18.3.2016: לידיעת השרה מירי רגב
הנריק איבסן, גדול סופריה של נורווגיה, כתב את "פר גינט". הסופרת והמשוררת לאה גולדברג תירגמה אותו והספר יצא לאור בעברית בשנת תשי"ג ( 1954). כתבה המשוררת בהקדמה לספר: "הממשלה (הנורווגית) סירבה לשלם לו (לאיבסן) תמיכה שהיתה מגעת לסופרים, מאחר שלדעת הממונים על ענייני התרבות בנורבגיה, לא היה איבסן מאנשי שלומה של המדינה ונאמניה".