ארכיון קטגוריה: ספרים

פרס ללא ספר

 אסתר פלד, פסיכולוגית, זכתה השנה בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס, שנועד "זו הפעם ה-17 כדי לעודד את היצירה הספרותית האיכותית בעברית ואת תרבות הקריאה בישראל ובכך לתרום לקידום התרבות הישראלית".
היא זכתה בפרס על ספרה "פתח גדול מלמטה" ותיקח הביתה 150 אלף שקלים והספר יתורגם לשתי שפות.
מתן הפרס הספרותי החשוב ביותר בעברית לספר הזה, גרם לנו, כמה חובבי ספר, לקנות את "פתח גדול מלמטה" כדי לקרוא אותו בבוקלאב הקטן שלנו ולעסוק קצת בספר ש"מקדם את תרבות הקריאה בישראל".
בעמוד הראשון כתוב שמדובר ב"סיפורים מאד רומנטיים". ובכן, לאכזבתנו, זה לא. לא סיפורים.
לפי הביקורת, הספר מכיל סיפורים מאוד רומנטיים שעניינם יחסים בין נשים וגברים, מנקודת מבטה של אשה.
כאשר הגעתי לפגישה, חשבתי שאני בא לעסוק בספר פמיניסטי מנקודת מבטה של אשה. הספר מחולק לשלושה חלקים: בראשון מדברת אשה נשואה, שהחליטה להיפרד מבעלה. די לה "לשלם" על חייהם המשותפים בכך שהיא שוכבת איתו. בחלק השני, מספרת אסתר פלד על חיי האשה (כנראה, המחברת) עם ידיד וגם כאן היא צריכה "לשלם" בשכיבה איתו בעד חייהם המשותפים והיתרונות שיש לה בכך. בחלק השלישי, המספרת החליטה לחיות לבדה, בלי "לשלם" לגבר חובב הרומנטיקה. כך למשל, בעמ' 54 נאמר: "אני עצמי, סבלתי וסבלתי לא מעט ואם לומר את האמת. די נמאס לי מזה".
אני חושב שזאת אמירה נכונה. המחברת החליטה שנמאס לה מזה והיא משנה את מצבה. אבל זה לא סיפור. לא משהו שיש בו עלילה ודמויות. יש כאן חד-שיח של אשה על הרהוריה. אינני יודע מדוע החליטה לשתף אותנו, הקוראים, בהרהורים אלה. אותנו, המשתתפים במפגש, זה לא כל כך עניין. ליאורה, למשל, טענה שזה בלוג. אני, שכותב בלוג (כבר למעלה מחמש מאות פוסטים) – התקוממתי. "פתח גדול מלמטה" לא נראה לי ככזה.
שמעיה טרח וקרא את הספר עד סופו ורשם לעצמו את הרבה המלים הגסות שמצא. "אפשר לספר אותם דברים בלי מלים אלה והסיפור יישאר אותו דבר" – הסביר.
אריה העיר, ש"מונולוג הוא דרך הבריחה של חסרי כשרון. אין לה כשרון כתיבה. אין דמויות בספר הזה".
ואני יכול לציין שלא כל מה שכרוך בין שתי כריכות הוא ספרות. גם דו"ח שנתי של חברה יכול להיות כרוך יפה…
בתחילת השיחה חשבו הגברים, בעקבות הביקורת, שמדובר בנקודת מבטה של אשה. נתקלנו בתגובה מופתעת של המשתתפות: מה פתאום נקודת מבטה של אשה? המחברת מקיימת עם עצמה דיונים, שאינם משקפים נשים.
לדעתי, ולא רק לדעתי, המחברת מאד אגואיסטית. לא נוטה להשתתף, להבין. אין חמלה. אין התחשבות בבעל, בידיד או בחברים.
ובעמוד 33 היא מתארת "כל אחד מאיתנו מתעסק עם מישהו אחר, משתדלים להחלים. בתוך כל זה, בחדרי חדרים, נפש הומיה, אהבה. לחבק אותי פעם, זה מה שהוא מבקש. אם ניפגש. במקרה". כן, יש הרבה הרהורים, האם יש סיפור? כן, שמתי לב שהיא מדברת עם עצמה בלבד!
חבר השופטים המלומדים, בראשותה של פרופ' אורנה בן-נפתלי כלל את שמרית פלג, צבי טריגר, אורי ש. כהן, יאיר אסולין, אייל שגיא בזאווי ובלהה בן אליהו, החליטו להעניק את הפרס. אולי משום שמדובר בפסיכולוגית בעלת תואר בי.איי. ואמ.איי. (שלא יתקשר איזה יועץ תקשורת כדי לתקן לי את התואר). אגב, היא פרסמה ספרים בפסיכולוגיה ואלה זכו להכרה מקצועית.
בעבר מתחתי ביקורת על פרס ספיר שהוענק לראובן נמדר על ספרו "הבית אשר נחרב".

 

מודעות פרסומת

הפייק ניוז של דוד המלך

סיפורו המופלא של דוד הצעיר, שהרג את גוליית הענק באבן הקלע, מוכר לכל. לא רק המלך מוכר, אלא גם שירם של הגשש החיוור,  מים לדוד המלך, שכתב עורך דין, פזמונאי וח"כ עקיבא נוף. היה זה שמעיה קידר, שהיפנה את תשומת לבי לעובדה שיש טוען אחר לכתר: אלחנן בן יערי. הוא הרג את גוליית.יש לכך סימוכין בתנ"ך.

פסל דוד המלך – יצירתו של מיכלאנג'לו

מסתבר שיש ספקות לגבי הסיפור שדוד הצעיר הרג את גוליית הגדול.
שטפן היים, הסופר היהודי-גרמני, מעלה ספקות לגבי דבריו של מלך ישראל והוא עושה זאת בספרו דוח המלך דוד.
בוויקיפדיה קראתי, כי "על פי המתואר בספר שמואל א', י"ז, התרחשה מלחמה בין הפלישתים, שגוליית הוא גיבורם, לממלכת ישראל. איש מישראל לא ניסה לגבור על גוליית עד שהנער דוד התנדב להילחם בו והצליח להרגו. בכך הוכרעה המלחמה… המחבר המקראי מדווח, כי 'וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד דָּוִד' והוא הרג את גָּלְיָת בעזרת קלע ואבן".
אבל בתנ"ך יש גם סיפור אחר – בספר שמואל ב', פרק כ"א, י"ט. שם הוכה גוליית על ידי מישהו אחר – אלחנן בן יערי. בספר שמואל א' דוד הורג את גוליית בעמק האלה ואילו בספר שמואל ב' אלחנן בן יערי הורג את גוליית במקום בשם גוב. כדי להוסיף לבלבול, מובא סיפור שונה בספר דברי הימים א', פרק כ', פסוק ה': "וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יעור אֶת לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים". כלומר לפי דברי הימים, אלחנן הנ"ל הרג את אחיו של גוליית, ששמו לַחְמִי.
אז, לומר את האמת, לא ידעתי ששניים הרגו את גוליית. אבל את השיר של הגששים הכרתי היטב. בדקתי את מילות השיר ומצאתי שגוליית כלל אינו מוזכר שם. דוד חשק במים מן הבאר, שבידי הפלישתים, ושלושה גיבורים יצאו והביאו את המים. בדרך, סיפרו סיפורי גבורות.
על כריכת ספרו של שטפן היים, "דוח דוד המלך", כתוב "זהו סיפור על אודות מלך מת ועל אודות היסטוריה חיה.
זהו סיפור על עובדות ועל שקרים ועל האופן, שבו אגדות וסיפורים הופכים לאמת. דוח המלך דוד קיים באמת, אפשר למצוא אותו בתנ"ך."
בספר מציג הסופר היהודי-גרמני המנוח את הסיפור המוכר לנו, כלא-כל-כך-נכון. ואם אתם רוצים, הנה כיצד התנ"ך ראה את ה"פייק ניוז".

מלח הארץ

מלח הארץ, רמת השרון אוסישקין 1
חברת מלח הארץ מבקשת מכל עורכי הדין של חשודים בעבירות כל שהן לא להשתמש בשם שלה כדי להדביק אותו אליהם.
קבלתי את המשפט הזה מגדעון נוח, חובב אינטרנט שמשוטט באתריו.

 

 

 למה סוס אחד נכנס לבר

קראתי את הספר סוס אחד נכנס לבר, מאת דוד גרוסמן, זמן רב לפני שזכה בפרס בוּקר הבריטי. מודה אני, לא ידעתי את מקור השם. נכון, בספר מזכיר המחבר, שנהג צבאי מספר בדיחות ומתחיל את הבדיחה הזאת ולא מסיים אותה. אבל זאת לא סיבה סבירה לבחור חצי בדיחה כשם לספר, ובמיוחד לספר רציני בעל משמעויות.
קראתי ביקורות רבות על הספר ובאף אחת מהן לא נמצא לי מקור השם.
בשבוע שעבר עסקנו בבולקאב של יוצאי מעריב בספר הזה. דיברנו ארוכות וליאורה עיני מצאה וגילתה לנו:
בעמודים 83-84 מספר דוד גרוסמן מהו, כנראה, מקור השם של הספר.
דובי ג'י, שהיה מאד מסור לאמו, השתדל להצחיק אותה במחזות ששיחק לפניה. אביו לא התיר לו ללכת על הידיים, אז הוא חיפש דרך אחרת לעשות תעלולים. הוא החליט לשחק שח בחשאי – שאיש מלבדו לא יידע על המשחק. כך היה מחליט כל פעם, שהוא מייצג את אחד הכלים בשחמט ואמו היא המלכה, שעליו להגן עליה מפני אביו.
במשחקו היה לפעמים משחק צריח והיה הולך רק ישר. לפעמים שיחק רץ והלך רק באלכסון. לפעמים שיחק סוס והיה הולך פעמיים ישר ופעם הצידה – טה-טה-טטה.
בספרו, דובל'ה ג'י מכנה את עצמו "סוס" על פי משחק השחמט. וה"סוס" הזה נכנס לבר. לבר האנונימי הקטן בנתניה(ו).
הכל קוראים שזאת בדיחה בלתי מושלמת. זו פעם ראשונה שקבלתי הסבר למקור השם של הספר. והנה הבדיחה במלואה:
סוס נכנס לפאב, מבקש וויסקי.
המוזג מביא לו וויסקי, והסוס שותה עד הטיפה האחרונה, עוצם את העיניים ומתענג על הטעם
.
"כמה זה עולה
?"
"שישים ושנים שקלים
?"
הסוס משלם, מסתובב, והולך לכיוון היציאה
.
המוכר, עדיין המום מהסיטואציה, מתעשת וקורא אחריו
:
אה… אדון סוס, תראה, זאת אומרת…, אף פעם לא ראיתי סוס שותה וויסקי
.
הסוס מסובב אחורה את הראש הגדול שלו, ואומר
:
"במחירים כאלה – גם לא תראה
".

 למלכלכים בעם

בגינה השכונתית שלי, יש מתקני משחקים לילדים וספסלים להוריהם. גם דשא עשוי כהלכה וסככה מצלה מעל.
הגינה סבלה מלכלוך (של שכנים, כמובן. אף אחד אחר לא מגיע הנה) עד שקם מישהו והחל לתלות פתקים: "שמרו על השכונה שלי נקיה" או :"למלכלכים בעם – השאירו את הגינה נקיה".
במשך חודשי הקיץ אמנם חלה ירידה גדולה בליכלוך, אבל הפתקים נתלשו מפעם לפעם והאלמוני חזר והדביק.
השבוע התרחש ממש אסון. מישהו תלש את הפתק וקרע אותו. ליד הספסל נמצאו צלחות פלסטיק וכוסות וגם אריזה של נשנוש ושקית שחורה. המלכלכים יכלו ללכת פחות מעשרים מטר עד הפח. אבל למה ללכת לשם?

 

קבצנים – ודאי, גאים – לא

את הספר קבצנים וגאים, לא אהבתי.
על גב הספר, שיצא בהוצאת  הספריה החדשה  נאמר "'קבצנים וגאים' נחשב ליצירת מופת של הסופר המצרי-צרפתי אלבר קוֹסֶרי, שבדומה לגיבורו גוהאר בחר לחיות חיי עצלות וחירות, והתגורר רוב חייו הארוכים בחדר מלון קטן בגדה השמאלית בפאריז".
קודם כל, לא מצאתי בספר מדוע הפרופסור המכובד בחר לעזוב את האוניברסיטה ולעבור לגור בצריף רעוע כשהוא ישן על מצע עתונים ישנים, ללא מיטה וללא רהיטים. הנימוק, שהוא לא רצה ללמד סטודנטים מטומטמים, לא עושה ספר.
אל הפרופסור לשעבר מצטרפים שני חבריו הבטלנים גם הם, משורר-הרחוב יֶגֶן והכאילו-מהפכן אֶלכּוֹרדי. הם לכאורה אקזיסטנציאליסטים. לעשות כלום ולהתפרנס מנדבות – גם זה לא מצא חן בעיני. לכאורה יגן ואלכורדי שמעו בקשב רב את דבריו של ה"גורו" שלהם. לא מצאתי שאֵלה דברי חוכמה.
הספר מהלל,לכאורה, את תורת האקזיסטנציאליזם. בי, זה לא נגע.

אני אוהב לשתות קפה, אז המייל הזה מצא חן בעיני

גם תרגומו של ניר רצ'קובסקי לא עורר אצלי עניין. דוגמאות בודדות שהעליתי מן העמודים הראשונים. הגיבורים התגוררו "ברובע הילידי". זה כינוי שחוזר לא אחת ואני לא הבנתי איזה רובע בקהיר אינו ילידי.
עוד מצאתי בתרגום פעמים אחדות הדגשות יתר מיותרות. למשל, "הכה בו האור כמהלומת ברק". בלי הברק האור לא היכה בו? ובמקום אחר מדובר על הגיבור שהוא "נחרד" וכעבור שורות אחדות באותו עניין הוא "נלעג". ויש גם  "מתעתע להדהים" או "הגרועים שאסונות" וגם "דרמה מוחלטת ועקובה מדם" – כאילו בלי הדגשות-הגזמות אלה הדברים אינם ברורים דיים. ובהמשך, אני מוצא את המקוננות המקצועיות, שנשמעות מעבר לקיר של גוהר: "קינות מעוררות אימה". האיש שנולד במצרים לא שמע מקוננות מימיו?
אני יודע, שהיום הוצאות הספרים מקצצות בהוצאות וגם המתרגמים זוכים לשכר מועט ולפיכך הם ממהרים להחליף שפה בשפה בלי מחשבה ובלי עניין. התוצאות – ולא רק ב"קבצנים וגאים" – הינן עלובות.
כתבה על כך המשוררת  עירית לעאל  בהארץ (4.6.2017): "מעמד הספרות השתנה בכל העולם, אבל כאן, בבריכה המתנפחת של הרפובליקה הספרותית דלת המשאבים, הוא עבר מוטציה. ניכור עמוק השתרש בין הקוראים לביקורת, בינם לרשימות רבי המכר, המושפעות בעיקר מהיצעי ההנחות של הרשתות, ובינם לבין מחלקי הפרסים. נראה, שבדומה למה שמתרחש בספירה הפוליטית, אזרחי הרפובליקה כבר לא מאמינים למחוקקים.
"…השכר בענף נמוך, איכות התרגומים נפגעת וכך גם עריכת ספרי מקור".
ואני, על תרגומים גרועים שמעתי גם בספרים אחרים.

הג'יו ג'יטסו עזר
נכדתי, בת השש וחצי הולכת ללמוד ג׳יו ג׳יטצו כדי תשפר את היציבה שלה ושתלמד איך ליפול בלי להיפגע. המדריך, בן 26 מברזיל, מלמד את החבר׳ה איך לעשות פעולות הגנה וכל מיני תרגילים. בין היתר הסביר: כאשר ילד מתנכל לכם הוא עושה זאת רק לאלה שפוחדים ממנו. אם לא פוחדים ממנו, הוא לא מתנכל.
יום אחד, ניגש ילד מהכיתה לילדה וכמנהגו משך לה בצמות. היא ידעה שהילד בעצם רוצה קשר ומבטא בכך את רצונו. אבל היא לא אהבה את זה שהוא מושך לה בשיער או מרביץ. כמה שלא ביקשה ממנו ואף אמרה למורה, כלום לא עזר. למחרת השיעור בג׳יו ג׳יטצו, כשהוא בא להציק, היא אמרה לו: ״אם אתה רוצה ללכת מכות, אני מוכנה! אבל אם לא, אל תבזבז את הזמן שלי״. מאז הילד הפסיק למשוך בצמות, והנכדה הזמינה אותו לשחק אצלה בבית אחר הצהרים…
המדריך צדק.

יוליסס – הגדול מכולם

את הספר יוליסס, כ-830 עמוד בתרגומה המצויין של יעל רנן, קראתי במלואו לפני שנים אחדות. ספר קשה, כבד ומעניין. כדי להשלים את הקריאה הייתי צריך לצאת לחופשה ולקרוא בשקט. חזרתי אליו עכשיו, כי סם רקובר* כתב עליו באחרונה מאמר-ביקורת גדול בעתון 77 ומעט מדבריו אביא גם כאן.
ג'יימס ג'ויס כתב מאסה אדירה, שהסעירה וריתקה קוראים מאז הופיע בשנת 1922. עתון צרפתי ערך משאל בסוף שנות 2000 בין סופרים ואנשי רוח והוא נבחר כספר הטוב ביותר במאה העשרים כשרבים רואים בו את השיא של הרומן המודרני .

גדול, כבד ומעורר עניין

הרומן, המבוסס על האודיסיאה של הומרוס, מתאר יום אחד בחייהם של שלושה אנשים בדבלין: סטיבן  דדלוס  (בן דמותו של ג'ויס עצמו), ליאופולד בלום היהודי (בן דמותו של אודיסאוס) ואשתו מולי בלום. יום אחד שמתואר בפרטי פרטים מחד ומתאר בעוצמה רבה מאד את שלושת הגיבורים ויחד עם זאת מסייר בזרם התודעה של המחבר. כדי להרחיב את המידע, בלי להתעמק בספר עב הכרס, אפשר לעיין בויקיפדיה בַּנושא.
ולדימיר נבוקוב ראה ב"יוליסס" יצירת מופת במקום הראשון במאה העשרים.
סם רקובר מכנה את דבריו ב"עיתון 77" בכותרת "יוליסס כחזרה בשאלה" ומדגיש כי "היצירה שלפניך היא ייחודית, לא קראת מימיך דבר כה שונה ומעניין, ואינך יכול מלהפסיק לחשוב על יוליסס גם כשאתה מניח את הספר כדי להירגע מעט. כשאני קורא את ג'ויס אני נמצא ברכבת הרים, מדחיית הספר אל משיכה כפייתית להמשיך ולקרוא".
– איך ניתן להסביר את התופעה הזו של כתיבת יוליסס? במילים אחרות, מה הביא את ג'ויס לכתיבה של רומן מסוג זה? – שואל רקובר ומשיב במאמר ארוך ומפורט. אשאיר כאן כמה משפטים מסיומו: "אמו של בלום נוצרייה ואביו יהודי. מנקודת הראות של היהדות בלום אינו יהודי, אבל מנקודת ראותו של האירי הקתולי, בלום יהודי וזוכה למספר רמזים אנטישמיים. כפי שנראה לי, בלום הוא ייצור חילוני. לפנינו יצירה של דמות ייחודית: מצד אחד, דמות זו מעוררת צחקוק כשמשווים אותה לאודיסאוס המלך הגיבור, וכשמנסים לסווג אותה לפי הסכמות של הדת (קתולי, יהודי) הוא לא זה ולא זה; אך מהצד האחר, זו דמות חביבה, מלאת חיוניות, שבה מוצא סטיבן  דדלוס  את דמות האב הרוחני שהוא מחפש.
"אני סבור שהמשפט הבא מסכם את הכול: מכל הדמויות שג'ויס יצר ביוליסס, ליאופולד בלום הוא האדם שהייתי הולך אתו לאיזשהו בּאר בדבלין לשתות בירה ולרכל על הדבלינאים. מעניין אם ג'ויס היה מוכן להצטרף אלינו".
*פרופ' סם רקובר לימד פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. באחרונה הוא פרסם רומן מתח בשם "המוקד: מה שיש להעלות על".  

לא צריך ללכת לבנק  
בעבר, הלכנו לבנק, התייצבנו בתור אצל הפקיד כדי להפקיד צ'ק והוא גם גבה עמלה לא נמוכה. אחר כך הבנקים השתפרו והתחלנו מעטפות עם הצ'ק או הצ'קים ומילאנו את הפרטים כילדים טובים בבית הספר. ברור שלבנק היה כדאי כי במקום הפקיד בסניף, ישבה מישהו אי שם ועברה במהירות על הצ'קים המתקבלים.
עכשיו שמעתי שהבנקים שוב מרוויחים, אבל גם אנחנו: אפשר להפקיד את הצ'ק בטלפון.
לשם כך צריך בטלפון אפליקציה של הבנק המתאים. מניחים את הצ'ק על השולחן, מכוונים את הטלפון אליו ופותחים את האפליקציה. כעת צריך לפעול לפי ההוראות (כלומר לצלם את הצ'ק משני צדדיו כשכל הפרטים מלאים) ו…זהו. הצ'ק הופקד.
הבן שלי, חסר סבלנות, צילם מיד צ'ק על שולחן בית הקפה. עבר. הבת עשתה את זה במטבח. עבר. ניסיתי גם אני ו…נכשלתי. מיהרתי כעוס לבנק ואילנית חייכה אלי והסבירה שחתמו לי, בטעות, על המספר בתחתית הצ'ק שאותו צריך לקרוא הסורק האופטי. הפקדתי במעטפה ועבר.

 אני בן 78… בן כמה אתה, ילד?

בפוסט האחרון כתבתי על ילדים בוכים וההורים שממהרים לרצות אותם. קבלתי, כמובן, תגובות חיוביות מהורים, שאינם יודעים מה לעשות (ואני לא יועץ חינוכי שמשיא עצות) וגם תגובה בעל פה, שחולקת עלי.
אז, קודם כל, אינני מתנגד שיחלקו עלי. שנית, החולקת היא מורה בחינוך מיוחד ובעלת תואר שני בחינוך. מי אני שאתווכח… שמעתי את הנימוקים והראשון בהם היה: ילד בן שבעה חודשים צעיר מכדי שיתחילו לחנך אותו שהוא צריך להשתתף בהשגת בקבוק החלב. זה מתאים לגיל מבוגר יותר, אמרה המורה. אחר כך, היא הסכימה שכדי לחנך ילדים צריך באמת לא לתת להם כל דבר ולא למהר לרצות אותם אם מדובר רק בפינוק.  ואני השבתי, שהחינוך הוא לא רק לילדים שצריכים להתרגל לקחת אחריות. החינוך הוא גם להורים שצריכים לקבל אחריות.
מכיוון שהפוסט עורר שיחות עם ידידים, העליתי בעיה נוספת: שאלת השאלות. זאת אומרת, ההורים (וגם סבתות וסבים) מקפידים לשאול את הילד או הנער (וכמובן הילדה והנערה): "מה נשמע?" או "מה היה היום בבית הספר?" התשובה, בדרך כלל, היא "בסדר" בטון קצת עצבני. אין שיתוף, אין סיפור, אין דיאלוג. ההורים השואלים נשארים ללא תשובה ולמעשה, לא יודעים דבר על הנעשה בבית הספר ועל עלילות היום של יקירם.
נדמה לי, שבשאלות כאלה הנוער נפגע מכך שמנסים לחדור לפרטיותו. זאת אומרת לוחצים עליו (בלא יודעין) והוא מתחמק בעזרת התשובה חסרת המשמעות "בסדר". לפעמים הוא יגיד "היה טוב" או "היה כיף".

התמונה מתגלגלת באינטרנט ומצחיקה (מקור לא ידוע)

בדקתי ומצאתי באינטרנט כל מיני שאלות, שאנשי מקצוע מציעים לשאול את הילדים. אולי הם צודקים והשאלות המגוונות יניבו תשובות יותר ממשיות. אולי. אצלי, השיטה אחרת – ההורים צריכים לספר סיפורים ולא לשאול שאלות. הכוונה שלי שהורים הנבוכים, במקום לשאול את הנוער את שאלות הסרק, ספרו אתם מה היה לכם במשך היום. מה היה מעניין לכם או, אולי, מה היה מתסכל. ספרו על מה שקרה לכם או מה ששמעתם או מה שקראתם בעיתון. כל סיפור טוב. גם אם השומע הצעיר לא כל כך מתעניין והוא סתם מנומס. התוצאה עשויה להיות טובה.
אני למשל, לא שואל אף פעם: "ילד בן כמה אתה?" אני אומר לו: "אני בן 78, בן כמה אתה?" ולהפתעת הכל, הוא משיב ברצון.
ידוע, שסיפורים, שאנשים שומעים, מעוררים אצלם את הרצון לגלות דברים דומים, או את הרצון להזכיר אירועים שהיו להם ומתאימים למה ששמעו כרגע. גם בני נוער כך. אם משתפים ואומרים ש"היום פגשתי מישהו מעניין", או "היתה לי תקלה ברחוב" או "חיפשתי בחנות משהו ולא מצאתי" – ואם מפרטים את הסיפור ולא לוחצים – אפשר לשמוע תגובות ענייניות.
נכון, זה לא נעשה בפעם אחת וביום אחד, אבל מי אמר שבלי סבלנות אפשר לגדל ילדים?

ספר שיוצר מתח
מחבר הספר, פרופ' סם רקובר, למד איתי בבית הספר העממי העליות ברמת יצחק ואחר כך בתיכון אהל שם ברמת גן. עקבותיו נעלמו כשלמד פסיכולוגיה ואחר כך נהיה פרופסור באוניברסיטת חיפה ובינתיים גם כתב עשרה רומנים וספרים, נוסף למאמרים מקצועיים רבים. העשירי והאחרון בספריו, "המוקד: מה שיש להעלות על", הוא רומן מתח. את השם המיוחד לקח מן המשפט, המופיע בו "יש להעלות על המוקד את ספר הזיכרונות המבישים של רענן" (אחד מגיבורי הסיפור).
בתחילתו, הסופר כותב בפרטי פרטים – קצת מרובים מדי – על שני חברים מבית הספר העממי, שקשריהם נותקו, אבל אחד מהם שהצליח מאד כלכלית מבקש ליצור קשר עם ידידו לשעבר שעשה חיל באקדמיה. מכיוון שמדובר ברומן מתח, לא אוכל לגלות כאן איך התגלגלו הדברים עד לסיום המפתיע של הספר.
סם התמחה בהיכר וזיהוי פרצופים, פילוסופיה של התודעה ומודלים של הסבר. מידע זה בוודאי עזר לו בכתיבת הספר על המוקד. אפשר לומר, שהוא מנוסה בכתיבה ויש לו דמיון עשיר להמציא עלילות מפתיעות. לא ידעתי את כישרונו זה, כשהיינו תלמידים צעירים. הזמן, מסתבר, עושה משהו לאנשים וזה מפתיע מה שאפשר להעלות על  הדמיון.

ילדים מפונקים גדלים להיות מבוגרים מפונקים

 האב הצעיר עמד וניער את בקבוק החלב לבנו התינוק. הילד בן שבעה חודשים שכב על ארבעתיו על הרצפה וצרח. האב עמד קרוב אליו וסימן לו להתקרב. התינוק כבר יודע לזחול, אבל העדיף להישאר על ארבעה ולצעוק. למרות גילו, הוא כבר יודע שהצרחות שלו מביאות את ההורים אליו. אבל, הפעם טעה. האב נשאר לעמוד וניער את הבקבוק עוד דקות ספורות עד שהילד הרעב זחל אליו והגיע צורח אל הבקבוק.

צילום אילוסטרציה

"אומרים שאני אכזר. לא מתחשב", סיפר לי האיש הצעיר. "אינני חושב שאני צריך ללכת אליו כשהוא צורח מתוך פינוק. התינוק כבר יודע להניע אליו את המבוגרים ואני חושב שהוא יכול לזחול 3-4 מטרים עד אלי".
השבתי לו שדעתו נראית לי. תן לילד תשומת לב, אבל אל תיענה לכל בכי של פינוק. כנראה, הייתי היחיד שתמך באב הלא מפנק הזה.
בעבר, קראתי את הספר "ילדים האתגר" של פרופ' רודולף דרייקורס שיצא בהוצאת יבנה ונראה לי שעדיין ניתן להשיגו בחנויות המשומשים באינטרנט. דרייקורס אמר, בין היתר, להקשיב לבכיו של הילד ולשים לב אם זה בכי של כאב (מכה, מחלה) או כאב של פינוק, שהוא הרבה הרבה יותר שכיח. כשישבתי עם בתי התינוקת בגן הציבורי, יכולתי לשים לב לילדים שבאו עם אמהות או מטפלות. הדוגמא הטובה ביותר היתה של ילד קטן שהתנדנד בפינת הנדנדות בקצה הרחוק של הגן. ראיתי שהוא נפל מן הנדנדה ורץ ורץ את כל הדרך אל פינת הספסלים. כשהתקרב אל המטפלת, פרץ בבכי. של פינוק, כמובן.
מדוע נזכרתי היום בספר המצויין הזה? גם בגלל הסיפור של ידידי הצעיר וגם בגלל הוויכוח הקלאסי: האם הדור הצעיר מפונק? לדעתי, אנחנו מגדלים דור של מפונקים. צעירים, שרגילים שהכל ניתן להם –  כל מה שההורים יכולים וגם יותר. כאשר יוצאים צעירים אלה מחסות הבית, הם מגלים שהעולם אינו רחמן. לפתע, בכי אינו מביא תוצאות.
אני יודע שזאת דעה לא שגרתית ועשויות להיות לה התנגדויות. קל לכל הורה להיות "רחמן" או קשה לכל הורה לעמוד בפני הפינוק של הילד. אבל, כנראה, ההורים צריכים להימנע מן הפינוק.

מקטרים
מדוע ישראלים נוהגים לקטר בשיחות פנאי? כי קל יותר לבכות מאשר לעשות.

"הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית"

הכרתם את ספריה של רות אלמוג? אני לא.
השבוע נפלו לידיי שניים מהם – "זרה בגן עדן", שיצא לאור ב-2008 ו"החיים, שנים עשר סיפורים ונובלה", שיצא לאור באחרונה. שניהם בעריכתו של עורך ותיק ומוכר, יגאל שוורץ. הוא מוכן לחזור על עצמו בקלות ובגבם של שני הספרים כתב הערכה מאד חיובית ובסיומה חזר אותו הכינוי לרות אלמוג – "הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית".
אלמוג היתה עורכת משנה של מדור תרבות וספרות בהארץ וממשיכה לכתוב בו טור קבוע. העיתון לא זנח

רות אלמוג, ציירת. עמוד השער בספרה - מעשה ידיה

רות אלמוג, ציירת. עמוד השער בספרה – מעשה ידיה

אותה ופרסם שלושה מאמרים בזכות ספרה האחרון, "החיים". זה קידום מכירות לא רע, ולמרות זאת לא מצאתי את שמה ברשימת רבי המכר, שפירסם העיתון במדור "ספרים". אבל קראתי את שני הספרים והם נידונו (ברותחין) בבוקלאב שקיימנו בשבוע שעבר.
בשיחה לא שמעתי התלהבות מן הספר "זרה בגן עדן", אבל הייתה ביקורת בינונית עד חריפה. לעניות דעתי, שני ספריה של רות אלמוג אינם מעניינים במיוחד. יש בהם חזרות רבות על עובדות, שהיא מפרטת, שבה ומפרטת. בספרה היא סוקרת ביקור בערים שונות בגרמניה, מולדת הוריה. הסקירה לא מעניינת את מי שלא הגיע משם ויש בה הרבה מאד פרטים ופרטי פרטים לא חדשים על השואה ועל ההיסטוריה של הערים הללו. אני משוכנע, שהמעוניין ימצא בגוגל את מלוא חפצו ואיש לא לוקח לידו ספר קריאה כדי ללמוד את המידע הזה.
ליקויים דומים מצאתי בספר "החיים". נראה לי, כאילו חסרה יד של עורך בשני הספרים הללו. האם בעל "הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית", גם קרא אותם?
אחת משלוש הביקורות שקראתי בהארץ, של עומרי הרצוג, היללה ושיבחה את הספר "החיים". על כך הגיבה באינטרנט אורית שוחט, שבעבר כתבה בהארץ: "הבושה היא לכתוב ביקורת שאין בה קמצוץ תוכן. בלה בלה בלה ועוד בלה"…
מאז ומתמיד ידעתי, שסופר מצליח עלול להיות עורך ספרותי חלש ומאידך, עורך מצליח יכול להיות סופר חלש. כעת יש הוכחה ברורה. או שאני, כעורך ותיק ולא מוכר, קורא חלש…
אמר הסופר:
תמיד יותר קל לי לכתוב כשאני כועס.
אמר המבקר:
תמיד יותר קל לי לבקר כשאני כועס.

בחינה לאור פנס
לנכדתה של ליאורה, תלמידת כתה ז' בחטיבת הביניים, הייתה בחינה באחד מימי החורף הקרים. לפתע, באמצע השיעור, כבה האור בכיתה בגלל הפסקת חשמל כללית באזור.
התלמידים שמחו שהבחינה תידחה והם יזכו בשיעור חופשי. אבל המורה התעשתה מיד והורתה לכל תלמיד להוציא את הסלולרי שלו ולהדליק את הפנס כדי להשלים את הבחינה לאורו. וכך, לאור פנסי הטלפונים, קיימו התלמידים את חובתם.
סיפרה הילדה את המקרה לסבתה וזו השתוממה: "לכל ילד בכיתה יש סלולרי?"
– "נו, סבתא", השיבה הנכדה.
לאור זאת, נותר לי לומר: מה היה הציון בבחינה – לא סיפרו לי. אבל אולי אקבל בווטסאפ…

הארץ המובתחת, שבה אנו חיים

"איך שהוצאתי את משה מהמים, הוא מיד התחיל לשלוח ידיים"

אני רגיל שבבית העיר (בית העיריה לשעבר בתל אביב) יש תערוכות רציניות ומעניינות. גם תערוכות שאינן זוכות למחסה במוזיאון רגיל, אבל שווה לבקר בהן. כשנכנסתי בשבוע שעבר לבית העיר, מצאתי במקום את תערוכתו המיוחדת של זאב אנגלמאיר, שפתוחה במקום עד סוף החודש. היא מצאה חן בעיני.
זאב אנגלמאיר, מאייר משתטה בעתונים ומרצה לתקשורת חזותית בבצלאל ובעוד מקומות, מציג כאן את התפרעותו הקומית בציורים גדולים, שחלקם קריקטורות ממש וחלקם ציורים מורכבים או "פסלים" שעיקרם שדייים עשויים מכריות. הוא מציג הרבה פוטומונטז'ים שייצר מציורים מסחריים, שגזר מאי פה ואי שם והוסיף להם כיתובים משעשעים ומרגיזים משלו. יש כאן גם אובייקטים, קולאז'ים וצילומי ארכיון, בין היתר, נראית אמא מעירה את יצחק בציור מתקתק ואומרת, בבועה שהוסיף הצייר: "קום, יצחק. אבא רוצה לשחוט אותך".
הרבה מן הציורים נובעים מסיפורי התנ"ך שאנגלמאייר עיוות ושינה לפי דרכו הפרועה והמצחיקה. ציורים, שאף יהודי דתי לא ירצה לראות.  יש כאן הרבה איורים מן התנ"ך שהאמן עיוות לחלוטין את משמעותם הדתית כדי להשיג את הרושם הקומי או כדי להביע את דעתו על הנעשה כאן.
בראיון ב"הארץ" הסביר, בין היתר: אני רוצה לרָצוֹת את כל מי שנמאס לו מהתזונה התרבותית הלעוסה, המתחשבת והמרוסנת. דרך הכתיבה או היצירה אתה מרחיב את אפשרויות ההסתכלות של החיים ושל מה שאתה חווה". אנגלמאייר פרסם בעבר חוברות "סירופ" (אפשר אולי לומר "סיפור"…), שבהן צייר בקו הגס שלו נשים ערומות בצד תרשימים של גברים מעצבנים או ציורים מתקתקים, שעברו ארגון מחדש עם הערות של האמן.
במקום אחר הצהיר "אנחנו חיים בארץ וולגרית" ואכן, פרסם ספר, שכולו איורים, קומיקס וכתובות מצחיקות-מרירות ושמו "וולגריה". הוא לא מסיר ידיו משום גורם בציבוריות הישראלית ואומר את דבריו החריפים לכל מי שמוכן לשמוע.   לאנגלמאיר יש עלבון לכל סקטור. רק בחר וקח.
גם בשגיאות כתיב הוא עושה שימוש וכך קרא לתערוכתו "הארץ המובתחת". 

צ'כוב האקטואלי
אנטון צ'כוב נפטר לפני 114 שנה. בין הסיפורים הקצרים שכתב – הפכפכת, שהופיעה עתה באתר אלכסון באינטרנט. צ'כוב מספר על אשה, "אמנית" לכאורה, שמבזבזת את זמנה בחברת "אמנים" ואינה עושה דבר. בעלה, הבלתי מוערך על חבריה ה"אמנים", הינו רופא מוערך שמביא את הפרנסה הביתה. אז מה מעניין סיפור מלפני למעלה ממאה שנה? אז, זהו. זוג ידידים שלי קראו את הסיפור ואז הוא אמר בפליאה: הרי זה הסיפור של ידידתנו שעוסקת באמנות, ובעלה שעובד קשה להביא פרנסה.
מה שהיה הוא שהווה.

איך הוא עושה זאת
חברי, אלי, שואל: בקריאת ספר בבוקלאב, אנחנו מדברים על המה, על הסיפור. איננו מדברים על האיך. אנחנו לא בוחנים איך הסופר עשה זאת.
ולי אין תשובה לשאלתו.

סמי מיכאל – אבל לא יהלום

%d7%a1%d7%9e%d7%99-%d7%9e%d7%99%d7%9b%d7%90%d7%9c-%d7%99%d7%94%d7%9c%d7%95%d7%9d-%d7%9e%d7%9f-%d7%94%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%9f
ספרו האחרון של סמי מיכאל, "יהלום מן הישימון", נקבע לשיחת הבוקלאב. הדיון היה ממושך וסוער וסיכם אותו יו"ר המועדון: "כדי להשיג בוקלאב טוב, כדאי לבחור ספר גרוע ומנחה מצויינת".
לפני שהחלטתי להביע את דעתי על הספר, פתחתי את הערך סמי מיכאל בוויקיפדיה ונדהמתי משפע הסופרלטיבים לסופר המצטיין, שבאוגוסט מלאו לו 90 שנה. דוקטור לשם כבוד מארבע אוניברסיטאות בארץ, היום הוא נשיא האגודה לזכויות האזרח והיה יו"ר אגודת הסופרים, פרסם 21 ספרים ושלושה מחזות, זכה בפרסים רבים מאד, בהם פרס ראש הממשלה לסופרים. לא ידעתי, שהוא אחיה של נדיה כהן, אלמנתו של אלי כהן, שפעל בשירות המוסד בסוריה ושם הוצא להורג.
אז על הספר הזה אני רוצה לכתוב את דעתי?
נזכרתי, שכתבתי כבר דיעה לא חיובית על רב מכר, "בית יעקוביאן", ואף קבלתי נזיפה מגולשים. אז אאזור עוז ואכתוב את דעתי גם על ספרו האחרון של סמי מיכאל, בלי להתייחס לספריו הקודמים.
התחלתי בציטוט מדבריו של יו"ר המועדון. צריך לציין, שמנחת הדיון המליצה בחום על "יהלום מן הישימון" ודיברה בשבחו. חלק מן המשתתפים קבלו את דעתה, שהספר מצויין. לכך נוסף ההסבר, שסופר אינו צריך לשמור על סדר הזמנים של האירועים ורשאי גם לשלב מציאות ודמיון. כן, בספרות מודרנית יש לו חופש יצירה.
לי, ההסבר הזה לא נראה וגם הספר כך.
סמי מיכאל מקדיש את ספרו זה, כמו את רוב האחרים, למציאות החיים היהודיים בבגדד של ראשית המאה שעברה. במציאות שהוא מתאר, לא יעלה על הדעת שבן למשפחת עשירים יישא לאשה את המשרתת משכונת העוני. סיפור האהבה של השניים משתרע על פני הספר כולו, אבל כמו הסיפורים האחרים מצליח לא לעורר אמון.
התחלתי בסימני השאלה כבר בעמוד הראשון: "רג'ינה התבהלה, 'בואי, בואי' היא הובילה את האישה התשושה אל הדרגש"… האם זו תגובתה של אישה עשירה בבית רחב ידיים, כאשר אישה עניה מביאה אליה את בתה להיות משרתת? מותר לסופר להשתמש במלים מליציות, אבל זה מעורר אי אימון, שהולך וגובר. אם היה לי ספק, חזרו ביטויים מוזרים לאורך כל הספר. אישה רהטה אל החדר. אמו העמלנית. לא שמעתי את הביטוי הזה ולא קראתי אותו. כמובן, זכותו לכתוב זאת, אבל בספר לא מצאתי אפילו תיאור לעמלניות הזאת. סתם ביטוי מיותר.
בעמוד 140 נמצא בלשונו של הסופר "…אצבעותיה קרבו לפניו בתנועות סיבוביות. הוא העמיק להתבונן בעיניה הרושפות".
לא הבנתי מהן התנועות הסיבוביות וגם העיניים הרושפות עוררו אצלי תמיהה. מילה זו חזרה פעמים אחדות בתיאורן של העיניים. לא שמעתי מישהו משתמש במילה זו בשפת יום יום, שאיננה ספרות. בספר, השפה הגבוהה הזאת, לא עוררה אמון במיוחד כשהדברים הנכתבים אינם מתאימים לסיפור עצמו.
אם השפה עוררה אי אימון, הרי הסיפורים בספר נטולי קשר. הם מתחילים פתאום ומסתיימים פתאום, בלי קשר לעלילה ולדמויות בה. כך, לאי האימון הקודם מצטרף חוסר קשר חדש.
הגדיל לעשות סמי מיכאל, ואולי צריך להגיד שהוא הקטין לעשות בסיום הספר. הנערה, גיבורת הספר, ש"נשפכת" על כמאל, גיבור הספר, בורחת לאמריקה. בריחה מפתיעה ומובנת בקושי. כשהיא באה בכרכרת עשירים לבקר את רג'ינה, אמו של כמאל, כדי להראות לה את נכדו, היא בורחת מיד בלי מילה, בלי הסבר. הנערה, שבצעירותה הענייה ידעה להיות חצופה ולעמוד על דעתה, פתאום נאלמת דום כשהיא אשת חברה מכובדת. כמו חלקים אחרים בסיפור, הסיומת נראית "מודבקת".
רשמתי את דעתי בלי קשר לספריו האחרים של סמי מיכאל ולתאריו הרבים. אולי הוא ראוי להם בגלל הספרים האחרים שכתב.