ארכיון קטגוריה: מראה מקום

רחוב זה "יזכור"

אם מורה היתה מורה לתלמידיה לכתוב עבודה ולספר מה שם הרחוב שלהם ומה מקורו, אני מניח שאף אחד מהם לא היה יודע לעשות זאת בלי וויקיפדיה ואינטרנט. אולי היוצאים מן הכלל היו אלה שגרים ברחוב הרימון או הכלנית.
פעם, כשלא היו אינטרנט וויקיפדיה וגרתי ברחוב סירקין, ידעתי בקושי שהאיש היה ממנהיגי הציונות ברוסיה. אינני מעלה על הדעת שלנכדיי יהיה ידע כזה. עכשיו נתגלגל לידי הספר "על שם", שכתב פרופסור מעוז עזריהו והוא עוסק ב"היסטוריה ופוליטיקה של רחובות בישראל".
דבר ראשון שלמדתי מן הספר: את הפועל שיוּם. לתת שם, כמו "ציון" להצביע על מקום. הוכחה לכך שהפועל אמנם אמיתי, קבלתי כששמעתי את ירון לונדון אומר "שיוּם" בתוכנית טלוויזיה. פעם ראשונה ויחידה ששמעתי מישהו משתמש בפועל.
אחר כך התחלתי לעקוב אחרי מתן השמות לרחובות בערים הגדולות. התחלתי, כמובן, עם רחוב יאיר ומצאתי שבעה רחובות על שמו של יאיר שטרן, מנהיג הלח"י. ז'בוטינסקי זכה לאחד הרחובות הארוכים בארץ, שעובר מתל אביב לרמת גן בני ברק ופתח תקווה. אבל פרנסי הערים החליטו לבלבל אותנו ובכל אחת מהן יש מספור חדש. כלומר, כשנוסעים מתל אביב ומספרי הרחוב רצים כסידרם, מגיעים לרמת גן ומתחילים לספור מחדש ובני ברק נוטלת את חלקה וגם פתח תקווה כך.

במחלקה הזאת בעיריה לא עובד תימני

במחלקה הזאת בעיריה לא עובד תימני


בתל אביב שוכן כבוד רחוב קרליבך, על שם ד"ר עזריאל קרליבך שעשה פוטש בידיעות אחרונות והקים את מעריב. כעת, כאשר מעריב עזב את העיר ואת הרחוב, האם יילקח ממנו הכבוד? לראשי עתונים אחרים יש רחובות משלהם בתל אביב (שוקן ומוזס) וגם אריה דיסנצ'יק, שהיה עורך מעריב, זכה לרחוב קטן משלו.
מי לא מכיר את רחוב המלך ג'ורג' בתל אביב, אבל מי יודע שהרחוב נקרא על שם ג'ורג' החמישי, שהלך לעולמו לפני שקוראיי הנאמנים נולדו. פרופ' עזריהו מספר את תולדות ההחלטה לקרוא את הרחוב על שם המלך ואת ההתנגדות הציבורית להנצחת שמו של מלך בריטניה, שליטת ארץ ישראל. לצורך הענקת השם, חתכו לחצי את רחוב הכרמל והשאירו את החלק בעליבותו עם השוק ואילו החלק היוקרתי, החדש, נקרא בשם אחר. קודם לכן החליטו פרנסי העירייה להחליף את שמו של רחוב הים, שקצהו היום ברציף הרברט סמואל, והוא נקרא בכבוד רב רחוב אלנבי. גם לשמו של הנציב העליון אדווין סמואל היו אז מתנגדים. בינתיים, המתנגדים נעלמו והרציף נשאר.
החלפת שמות של רחובות כדי להנציח פוליטיקאים חדשים, איננה מקובלת רק בישראל. כשביקרתי בפראג, אחרי מהפכת הקטיפה, המפה שבידי לא היתה תקפה. אחד המהלכים הראשונים של השלטון הלא-קומוניסטי היה להחליף את שמות הרחובות. בתיירים, לא התחשבו.
לא תמיד דיירי הרחוב שבעים נחת מהחלטות העיריה. זכור לי שראש עיריית רמת גן החליט להנציח את הרב חי טייב ודאג לקרוא על שמו סמטה קטנה בעיר. התושבים כעסו ורגזו, אבל העיריה הביאה שני אוטובוסים מלאים יוצאי תוניס לטקס קריאת הרחוב. פוליטיקה.
בסקירת הרחובות גיליתי כי בבני ברק יש שריד לציונות: רחוב הרצל נמצא בין רחוב ביאליק ורחוב נורדאו בשכונת פרדס כץ הלא יוקרתית.
העדה המקופחת
לפני ימים אחדים שוטטתי בכרם התימנים המקסימה ועברתי ברחוב הנקרא על שם הרב יחיא קאפח, מן הרבנים החשובים של העדה בתימן. התקרבתי אל שלט הרחוב וראיתי שבאנגלית השם כתוב נכון. בעברית כתוב קאפֵּח.

מה אפשר לעשות ממחברת

כמו תלמיד משועמם בכיתה

כמו תלמיד משועמם בכיתה


בית העיריה הישן ברחוב ביאליק בתל אביב עמד מוזנח וסגור במשך שנים, עד שמישהו בעיריה תפס שכל ובמקום למחוק את הבניין הישן ולהקים במקומו גורד שחקים דוחה, החליט להשקיע קצת כסף והרבה רצון ולהחזיר עטרה ליושנה ואת הבניין המיוחד לתפארתו. הבניין, ש"סוגר" את רחוב ביאליק, כולל את חדרו המקורי של ראש העיריה המיתולוגי, מאיר דיזנגוף (שמעילו תלוי על קולב בפינת החדר ושולחנו הפשוט יכול לשמש דוגמא לכמה מנבחרינו תאבי היוקרה והתואר), וגם מוזיאון ובו תערוכות מתחלפות.
מחברת שחור לבן
ביקרתי ומצאתי תערוכה "פושטית" – כך קרא האוֹצֵר, ד"ר גיא מורג צפלוביץ', לתערוכה של מחברות. המחברות הפשוטות, החומות, של בית הספר, שכריכתן האחורית שימשה בית ללוח הכפל, שימשו כמיזם אומנותי. האוצר מספר, שאסף מחברות חומות ריקות ושלח אותן לאמנים בעלי שם ולאמנים צעירים ב-45 מדינות בעולם והציע להם להשתמש במחברות כמיזם אמנותי. "רשימת היוצרים של 'פושטית' הפכה להיות כמו רשימת הארצות שמשתתפות באירוויזיון: תלמידה מהגמנסיה הרצליה, ופליט מסודן, המאייר הרשמי של הניו יורקר ונציג טורקיה בביאנלה ועוד ועוד", כותב גיא מורג צפלוביץ'.
התוצאות נבחרו ועשרות מהן מוצגות בבית העיריה. מגוון של איורים וציורים מיוחדים ומשמעותיים ממלא את המחברות האחידות הללו.
המחברות שאיבדו את משמעותן. ועל כך אני יכול להעיר מנסיוני שלי. גיליתי בפינת ארון כמה מחברות חומות כאלה, שלא פתחו אותן עדיין. הנכדים סירבו בתוקף. הם רוצים מחברות צבעוניות עם ספירלה או מעדיפים מחשב וטבלט. המחברות שלי נשארו מבויישות בארון.
גילוי נאות
עד כה העליתי למעלה מ-300 פוסטים ונתקלתי בשאלות מצד ידידים וגולשים: האם הסיפורים שלך אמיתיים? הגדיל לעשות חברי, שמואל, שהיה איתי בטיול בברצלונה. הוא קנה שם חולצה ביורו ואני סיפרתי זאת. "אלמלא הייתי איתך, לא הייתי מאמין", אמר לי וצחק.
אז אני מצהיר שהסיפורים בבלוג שלי אמיתיים, הגדירה זאת טוב ממני נרי ליבנה, טוראית פופולרית ב"הארץ". היא השיבה לאביב הורוביץ, בעל בלוג לענייני תקשורת, והוציאה לי את המלים מהמקלדת: "מיטבם של הטורים שלי, שבהם מוסווית זהותם של האנשים עד כדי כך שלעתים גם מתחלף מינם או זהותה של גיבורת הסיפור שלא תמיד היא דווקא אני… הסיפורים הם תמיד אמיתיים, האנשים בהם לא, אלא אם כן הם מוזכרים בשמותיהם".
העדפתי לצטט עתונאית ידועה במקום לכתוב לבד.

לא רק בשירות הנציב העליון

שוויון לנשים:  עובדת בסלילת כביש

שוויון לנשים: עובדת בסלילת כביש

אל תערוכת צילומיו של צבי אורון (אורושקס) במוזיאון ארץ ישראל, "בשירות הנציב העליון", הגעתי באיחור. התערוכה פתוחה רק עד סוף החודש. באתי, ראיתי ויצאתי מרוצה. ראיתי את ארץ ישראל של פעם, של תקופת המנדט הבריטי הן בטרם נולדתי וגם כאשר הייתי ילד ולא הספקתי לטייל כראוי. יש מה לראות בתערוכה.
אורון היה דחוי על ידי הסוכנות וההנהגה היהודית, בגלל היחסים הטובים שהיו לו עם שלטונות המנדט ועם ערביי הארץ. אולי כתוצאה מכך ואולי מכיוון ששימש צלם-עתונאי בשירות עתונים וסוכנויות חדשות בעולם, הוא מציג את הפנים של ארץ ישראל הפחות מוכרת לנו, הניזונים מתמונות-קרן-קיימת. בתערוכה ראיתי שאלה היו פנים מאד מעניינים: קבלות פנים אצל הנציב העליון, ספורט של הבריטים (קריקט, ציד) בצד כינוסים ועצרות של הערבים וגם ההתיישבות העברית בארץ ישראל.
החוקרת ויוויאן סילבר-ברודי פרסמה ביד בן צבי מחקר מקיף על הצלם, שהיה ציוני פעיל עד שההנהגה היהודית דחתה אותו. את התנהגותו הסביר צבי אורון במכתב לנכדתו: "לפני חמישים וחמש שנה החלטתי לכתוב את ההיסטוריה של ארץ-ישראל בתמונות. כדי שתוכל לתעד את המאורעות כפי שהינם, עליך להיות חסר פניות… בתור אדם פוליטי ועיתונאי לא היתה זאת החלטה קלה בשבילי, אך האמנתי שהיסטוריה מצולמת תהיה הנאמנה ביותר"… ובהמשך אמר "כשעברתי על הארכיון של התמונות שפרסמתי בעתונות במשך השנתיים האחרונות, שמספרם מגיע למאות, קבלתי רושם מוזר מאד: מתקבל הרושם שהאנגלים עושים מאמצים יוצאים מן הכלל להשקיט את הארץ, הערבים מתקוממים נגד האנגלים והיהודים בוכים בהלויות"…
בסופו של דבר העניק את אוסף הצילומים הענק שלו לארכיון הציוני. ויוויאן סילבר-ברודי מצטטת את ראובן קופלר ממחלקת התצלומים של הארכיון, שהעריך כי צבי אורון-אורושקס הותיר כשישים אלף תשלילים.
הסתכלתי בתערוכה וחשבתי על הבעיות העסיקו את היישוב היהודי בתקופה שהוא תיעד. אוצרת התערוכה, מיכל בן טובים, בחרה להציג קטעי עתונים מעניינים מאד מאותם ימים. בין הקטעים הללו בחרתי בקטע מעתון "דבר", יוני 1938, לפני שנולדתי, שהוצג ליד תמונה של בניית מבצר טיגארט בגבול הצפון: …"אך כדי שיצליחו הנסיונות האחרים הנעשים בארץ ישראל, יש לסלק את הצורך באמצעי חירום ומלחמה אלה – על ידי מציאת פתרון צודק לבעיות הארץ, כדי שהרצון הטוב והאמון ההדדי בין ארץ ישראל לבין שכנותיה ישמשו הערובה היחידה לשמירת הגבולות. זו תהיה טראגדיה אם המדינה או המדינות שיקומו בעתיד תוכלנה להתקיים אך ורק מאחורי חומות תיל דוקרני".
ההיסטוריה לא חוזרת. היא נשארת.

הטבע שאנחנו לא רואים
באולם אחר במוזיאון ארץ ישראל מוצגת תערוכת צילומי טבע כפולה – תערוכת צילום הטבע הבינלאומית, המתקיימת זו הפעם ה-49 ביוזמת מוזיאון הטבע בלונדון ובצידה תערוכת צילום הטבע הישראלית.
לנו, חיות העיר, זאת הפתעה מעניינת ומרשימה לראות את עולם החי שבחוץ – החיות בטבע, שהצלמים מביאים את פעילותן ואת יופיין. יופי של תערוכה. גם היא פתוחה עד סוף החודש.

בורקס של הרבנות

בורקס גבינה שבלולי

בורקס גבינה שבלולי

יום קיץ חם היה וישבנו שלושה כבדי משקל בבית קפה לואיז על הכרמל. בריזה צחה קיררה את האוויר אבל לא את האווירה. לא, זאת לא הארוחה שהטרידה, אלא האוכל. יותר נכון, הרבנות הראשית וההחלטה שלה להעניק צורה קבועה לבורקס.
פתאום, אחרי הקפה, התעורר הוויכוח. "הרבנות החליטה לקבוע לנו צורה לבורקס!" – נצטווח אחד, שתמיד הוא רגוע. השני, התעורר ממנוחת הצהריים ב"למה מכריחים אותי לאכול דווקא ככה?"
"אתם צווחים, כי זאת הרבנות שהמליצה על צורה לבורקס. מה איכפת לכם אם יאפו לכם עגולים או מרובעים?" – שאלתי. "הרי כל הזעקה שלכם מכיוון שהרבנות קבעה משהו. הרבנות קבעה – צועקים, גם אם זה כלל לא מעיק או מציק. אילו היה גוף אחר קובע, נגיד, משרד התעשיה או איך קוראים לו, בוודאי לא היה איכפת לכם. הרי הם לא מתערבים בטעם".
הנימוק לא כל כך הועיל והמלה "רבנות" המשיכה להסעיר את ידידי והם לא אבו להירגע.
אז שלפתי את נשק יום הדין: "אתם יודעים איזה צורה יש לקרואסנים שאתם אוכלים? הרי לדניש יש צורה של שבלול, לשוקולד צורת ריבוע וצורה שונה לקרואסן שקדים". לפתע השתררה שתיקה ליד השולחן. שני חבריי, ישבני בתי קפה קבועים, לא ידעו.
הזמנתי את המלצר להביא קרואסן שוקולד והוא הביאו לשולחן וצורתו מרובעת. כך יודעים הלקקנים להבדיל בטעמים, ולא רק בארץ ולא מטעמי כשרות.
היתה דממה ליד השולחן והבעת פניהם של חבריי כעוסה. לא מוכנים להפסיד בוויכוח.
הלכתי לחפש את האסמכתא ומצאתי ב-ynet, שהרב חגי בר-גיורא ממחלקת הכשרות סיפר כי התקבלה תלונה מאנשים שנפשו במלון בצפון הארץ, שלאחר ארוחה בשרית אכלו בורקס גבינה משום שעל פי צורתו סברו כי הוא פרווה. הרב בר גיורא ציין כי הסכנה היא לא רק דתית-הלכתית אלא גם בריאותית, כאשר אנשים הרגישים למוצרי חלב עלולים לאכול בטעות בורקס גבינה.
חשבתי לעצמי, אולי כדאי לחייב את המעוניינים לשאול ואין צורך לחייב את כל הציבור. אבל לי לא איכפת מה צורת המאפים.
שיחת רחוב
אורבייטו, כמו הערים העתיקות באומבריה, איטליה, מצטיינת ברחובות צרים. כאשר העמדנו את המכונית להוריד את המזוודות אל הצימר, היא תפסה את מלוא הרחוב. בקושי נשאר מעבר להולך רגל. מדרכות, כמובן, אין.
שמענו שיחה בין שתי נשים וכאשר הרמנו את הראש, ראינו ששתיהן עומדות בחלונות זו מול זו ומדברות. אנחנו המשכנו במעשינו וכאשר הרמנו את הראש בשנית, עדיין שמענו את השיחה, אבל את הנשים לא ראינו. הן נכנסו לדירות ודיברו בלי להביט זו בזו.
אחרי זמן מה, יצאה שכנה אחרת אל הרחוב ונכנסה לשיחתן כשהיא מטאטאה את המדרכה וכלל לא מרימה את הראש. היא ידעה איך הן מדברות. זה עורר סקרנות ונשארנו לעמוד ברחוב. אל הסמטה יצא שכן נוסף, קשיש שעון על מקל, שמע ונכנס לשיחה עם שלושתן.
הארבעה דיברו על ענייני דיומא. אבל באיטלקית…

צ'רנה גורה יקירתי

גשר טרה - מקום לפגישה ישראלית

גשר טרה – מקום לפגישה ישראלית


חזרתי נלהב מביקור בן שבוע במדינה הקטנה בקצה הים האדריאטי, ממש מול איטליה, מונטנגרו.
– "הם לא מוסלמים?" – קידמו אותי בהבעה של מיאוס.
"לא, הם דווקא נוצרים אורתודוקסים" – הסברתי כמתנצל. בעצם, מה יש להתנצל? ארץ יפת נוף, מסבירת פנים, מקבלת אורחים והביקור בה עשוי להסתכם בפרוטות.
לפני כשבוע יצאתי עם אלי, חברי, לחופשה קצרה, לראות את קציה של אירופה לפני שהתיירים מציפים אותה. נוחתים בדוברובניק, בפינת קרואטיה ומשם במכונית שכורה, תוך עשרים דקות אנחנו מגיעים אל תחנת המכס בגבול. כאן צריך סבלנות, כי הקצב של המקום שונה מאד מאד מן הקצב הישראלי. טוב שלקחנו ספרים ויכולנו לשבת לקרוא כחצי שעה בתור המכוניות שמשתרך לפני הבקתה של המוכסים (שלא טרחו לחפש אצלנו דבר…). אבל אחר כך מתחילים בדרך היפהפיה של הרים ירוקים, בתים קטנים ומפרצים נהדרים. כל מה שמונטנגרו הבטיחה.
ארץ קטנה (700 אלף תושבים בסך הכל) ובה מעט אתרים, שכל תייר עובר והעיקר – הנופים: הרים שגיאים, ערוצי תהום עם מים זורמים בשצף וגם כמה ערים עתיקות, שנשמרו היטב, נקיות ומצוחצחות. כאשר היינו בקוטור, האצורה בחומה, יכולנו לקנא ולהתפעל. מה אפשר היה לעשות, ביפו או עכו, לדוגמא. וזאת לא הדוגמא היחידה שאנחנו יכולים לקחת מן הפנינה הקטנה באירופה.
לא אתרי בילוי ובידור מצאנו במונטנגרו. לא בניה מודרנית מרהיבה. להיפך, בניגוד לערים העתיקות, החדשות נראות כאילו נרדמו בשנות הארבעים. כשהגענו לשדרות במרכז צ'טנייה, העיר שהיתה בירת המדינה, התגובה הראשונה היתה: כמו במטולה של פעם… בתים חד-קומתיים, בנויי אבן בחלקם, ומנומנמים.
בעיר הבירה, פּודגוריצה, מצאנו שכונות, שהתואר סלאמס מתאים לקירות הטיח השחור שלהן. בעיירה ז'בליאק בנו לפני פחות מעשר שנים מרכז תרבות ובית עיריה חדש והמבנה המאד מודרני נראה כאילו צריך לקלף את הקירות החיצוניים ולטייח אותו מחדש.
אבל לא בשביל זה באנו. כי כאשר יוצאים מז'בליאק לשמורת הטבע דורמיטור, אל האגם השחור שמקיפים אותו הרים ענקיים תלולים, מכוסי שלג – המראה מפעים. מכאן הנסיעה לא ארוכה בין יערות צפופים אל שמורת ביוגרדסקה-גורה, שמצפון מזרח לעיירה קולאשין וגם כאן המראה מרהיב של הרים, עצים ואגם.
דרך ארוכה עשינו בכביש הארוך והמתפתל מאד לאורך נהר טרה, באחד הקניונים העמוקים ביותר באירופה. ההרים נישאים במצוקי ענק תלולים משני עברי הנהר ומכוסים ביערות מגוונים. ישבנו בבית הקפה, שכמוהו צמוד לכל אתר נוף וראינו קבוצת דוברי עברית, שקולניותם היתה ניגוד מוחלט לשלווה הרבה שמשרים המקומיים. הם התכנסו לאוטובוס ואני נכנסתי לשלם למלצר. בעודי מדבר איתו, ניגשה גברת אחת ובלי להסס ולהרהר, פתחה בדו-שיח צפוף איתו.
"את בוודאי מישראל", אמרתי.
"איך אתה יודע?" – שאלה, אולי בתמימות.
"רק ישראלי יכול להתפרץ ככה לשיחה של אנשים אחרים", אמרתי.
היתה זו המחשה לפער בין החופשה, הרוגע והנוף ובין החזרה שהיתה במטוס של מוחאי הכפיים בנחיתה.
נראה לי שאני חייב הסבר לגבי המחיר הנמוך של הטיול – פחות מ-850 דולר לאדם לשבוע.
טיסה למונטנגרו עולה קרוב ל-500 דולר לנוסע. בדיקה באתרי גוגל הניבה כרטיסים במחיר של 293 דולר לאיש. המשך הבדיקה הניב מכונית (סוג A מספיקה לנו) במחיר של 180 יורו לשניים ועוד "קנס" של 24 יורו בעד כניסה למונטנגרו.
נשאר רק לשלם בעד הדלק (99 יורו) וכמובן לינה ואוכל. צימר מקומי עולה כאן בין 25 יורו לארבעים. חדרים חדשים, ציוד נעים לשינה, בחלקם מטבחון מצוייד בקומקום לקפה/תה. לא, ג'קוזי אין כאן…
ולבסוף, ידידי ואני איננו חובבי מסעדות. אנחנו מצטיידים בסופרמרקט באוכל שמשביע אותנו. המחירים – בהתאם.
נכון, צריך רוח צעירה בשביל טיול כזה. ידידי ואני פנסיונרים וזה מתאים לנו.
נ. ב. צ'רנה גורה משמעו "ההר השחור" – הוא שמה הרשמי של המדינה בסרבית.

פגישה עם בית העושר

בית גינדי

בית גינדי


פוסט אורח, שכתב עמיתי, עתונאי בפנסיה
הסיפור הבא יקרא כפיליטון, אולם סהדי שהכל אמת בו. אז הנה, קיראו ולא תאמינו לאגדת העושר הבאה.
אינני כותב את שמי, כי גם ככה יש לי לא-אוהבים. אז מה, צריך להוסיף אל רודפיי גם את שרי אריסון ואהוד ברק המתגוררים בבנין של ה'גינדים' הסמוך ואת גם את בנק לאומי? וגם את ההוא מהשעונים (ראו בהמשך)? די לי בכך שיאיר מארח אותי בבלוג שלו. אנחנו מכירים הרבה שנים מעבודה משותפת בעתון.
היום ירדתי לבית מרקחת, שיש לי ליד הבית. המוסד הזה הוא שותף פעיל לקופת חולים בענייני הרעלתי בתרופות. ובעוד הרוקחת בוררת את מה שהרופא רשם, עיני עפה לעבר הרחוב. שם, כמעט ממול, ה'גינדים' בנו מגדל ענק, שחור, לאנשים הכי עשירים בישראל וגם לאנשים שידעו "לעשות לביתם" ושאר ירקות וירקנים מן הסוג הזה של המעמד המקופח, ומכיוון שהם כל כך דפוקים, עשו להם גם בריכת שחיה אקסקלוסיבית… כשעפה עיני אל הבית המופלץ הזה – שחלקו אגב מוגן בתעלת מים, כמו אלה שהקיפו מבצרים קדומים – שמתי לב לשלט של סניף בנק לאומי. תהיתי, מלכת בנק הפועלים, המתגוררת למעלה, הסכימה?
עברתי את הרחוב ומצאתי שדיירי המגדל של גינדי כנראה מתים להיחשף – בקומת הקרקע סניף הבנק הגדול וכל תאי הפקידים פונים אל הרחוב. כך, אתה יכול לצפות בבעלי הדירות למעלה, אשתו של אהוד ברק למשל, או שרי אריסון, שיירדו והם מבקשים תמיכה מפקידי הבנק. נניח, שיתירו להם אוברדרפט או יקטינו להם את העמלות…
עוד אני מסתכל על הבנק, ראיתי חנות שעונים שצמודה אליו.
שחתי לעצמי בחדווה: אם לא אפתח חשבון בלאומי, אולי אקנה לעצמי שעון. שלי זקן והרצועה שלו כבר עייפה ומגרדת. אולי אקח אחד חדש? אז הסתכלתי בחלון הראווה וחשבתי שאני מוכן לשלם אפילו 170 ש"ח בשביל משהו טוב יותר.
בין מבחר השעונים בחלון הראווה ראיתי רולקס יפה. כולו – 167,800 ש"ח, אמר הפתק. אוקזיון, כמעט התפתיתי… במילים: מאה ששים ושבעה אלף ועוד שמונה מאות שקלים חדשים.
לא ידעתי שיש שעונים כאלה והנה, מצאתי ואפילו סמוך לבית שלי.
תל אביב זה לא מה שהיה פעם.
אימרה
כך זה נשמע באמריקנית, ואני מקווה שלא ישתרש כאן:
I don't need it. I want it!

המדרכות נועדו לנסיעה

פעם, כשהייתי ילד, לימדו אותי ללכת על המדרכה. "הכביש נועד למכוניות", הסבירה לי אמא לאט, כמו שמדברים אל ילדים קטנים, "והמדרכה – להולכי רגל". היא, כמובן, לא אמרה את המקף, אלא עצרה לרגע כדי להדגיש את המשפט. נכון, היו אז מעט מדרכות ברמת גן, עירי, וגם מעט כבישים. אבל זהירות בדרכים היתה חשובה מאד לאמא שלי. נזכרתי בהוראות של אמי, כשכתבה לי ידידתי מיכאלה רבינוביץ בדוא"ל: "נדמה היה לי שמדרכות מיועדות לאלה שדורכים עליהן – הולכי הרגל. אבל תסתכל מה קורה היום: המדרכות משמשות לחניית מכוניות, לחניית אופנועים, לחניית אופניים, לסחורות שהוצאו מתוך החנויות, והכי גרוע – בשטח הצר שנותר הן משמשות לרכיבה פרועה על אופניים.
"עכשיו תגיד לי, איפה יכולים ללכת בביטחון הקשיש, האשה בהריון, הילד קטן או סתם הולך רגל? "ועוד: שמעתי שיש איזה טמבל שמקדם החלטה לאפשר להגביר את המהירות שבה מותר לרוכבי אופניים לנסוע על המדרכה. אז מה עלינו, הולכי הרגל, לעשות? האם עלינו לארגן הפגנה בה נרד לכבישים ונצעד לאט לאט כדי לדרוש את זכויותינו הבסיסיות? או שננעל את הדלת וניכנס לבית מפחד הדריסה?

רון חולדאי על אופניים: התומך הגדול

רון חולדאי על אופניים: התומך הגדול

"כהולכת רגל אני רואה כמעט כל פעם שאני יוצאת מהבית איך רוכבי האופניים פשוט פוגעים בהולכי הרגל ואפילו לא עוצרים לבדוק את הנזק".
עד כאן דבריה של מיכאלה, וגם אני, שכמעט אינני הולך על מדרכות תל אביב, מסכים עם כל מלה. אני משייט ברחוב (אם הוא לא פקוק) עד שאני מוצא חניה, ראיתי לא רק רוכבי אופניים, אלא גם דוהרי אופניים חשמליים ואפילו קטנועים, טסים על המדרכה. אינני יודע מה המהירות החוקית לאופניים החשמליים, אבל נראה שהרוכבים עוברים את המהירות המותרת ומצפצים על החוק.
מי שנתן זכות לדהור על כלי רכב אלה, פטר את הרוכבים מצורך ברשיון ואת כלי הרכב האלה פטר מהצורך בלוחיות זיהוי. כך, כל ילד יכול לעלות על כלי מירוצים ולדהור על המדרכה לעבר קשישים או עגלות ילדים. נדמה לי שהיה זה שר תחבורה, שהיום מתמודד בבחירות. לא אזכיר את שמו כדי לא להתערב בבחירה.
כשנמות יזכרו אותנו
בבית ראובן בתל אביב מתקיימת עכשיו תערוכה מקיפה מאד של עבודות האדריכל חיים פנחל, שפעל רבות בתל אביב. הוא עלה ארצה ב-1938 (ונפטר ב-1988). בתערוכה מוצג קטע מעתון "דבר", על ידי יו"ר התאחדות בעלי בתי הקפה. הוא פנה אל פנחל בהצעה: אנחנו נשלם לך משכורת חודשית, בתנאי שתפסיק לתכנן בתי קפה. בעקבות העבודה שלך, בעלי בתי הקפה הקיימים צריכים להשקיע הרבה בשיפוץ ותכנון מחדש…
ידידי, אדריכל במקצועו, הלך והתפעל מן החדשנות בעבודתו של פנחל בעיצוב בתי קפה, בתי מלון ועוד.
"הכרתי אותו", אמר ידידי. "הוא עשה עבודה בלתי רגילה".
והעריכו אותו? – שאלתי.
"לא", היתה התשובה.
שוב הוכח שאתה צריך למות כדי שיעריכו אותך.

עדות של אמת

אני בא בכל שנה לתערוכת הצילומים "עדות מקומית" באופן לא אובייקטיבי לחלוטין. כעתונאי בעברי בעתונות המודפסת, עיני רגישה קצת יותר מן הצופה הממוצע לתמונות שמראות את המציאות. אומרת את הדברים טוב יותר אוצרת התערוכה, מורן שוב, בדברי הפתיחה: "כשצלם מראה לנו תמונה שהוא צילם, הוא אומר: 'הייתי שם כשזה קרה… מה שאתם רואים בתמונה זה מה שקרה לנגד עיני'" והיא מוסיפה: "להיות צלם זו שליחות. שליחות אזרחית". זו בדיוק ההגדרה של התקשורת כשהיא ממלאת את תפקידה הציבורי.

אורי שדה צילם בהפגנת המחאה של עולי אתיופיה

אורי שדה צילם בהפגנת המחאה של עולי אתיופיה

התערוכה, כמו הצילומים, איננה "אובייקטיבית". הצלם בוחר לצלם קטע מן המציאות. הוא ממסגר את מה שנראה לו חשוב או מושך או מעניין. שופטי התערוכה בחרו 200 צילומים מתוך 6500, שנבחנו בעילום שם על-ידי חבר השופטים. גם הם הביעו את דעתם על האיכות המקצועית אך גם על התוכן של התמונות. והתוכן, אכן מרשים.
התמונות מספרות סיפורים והסיפורים מעוררים עניין, מאתגרים ומעוררים למחשבה. לפעמים הם קשים ולפעמים מרגיזים. צריך להתייחס אליהם ברצינות. להביט, לראות ולהתבונן. אם הצלם בשטח מקבל אחריות על מה שהוא מצלם, גם הצופים צריכים לקחת אחריות. תמונות, שמעבר להנצחת הרגע, הן מדברות.
זיו קורן, צלם עתונות מעולה, אולי הטוב ביותר היום, מציג תמונה של התינוקת רימאן בת ששה שבועות מעזה, שעברה ניתוח לב פתוח בבית החולים שניידר. הפעוטה הזעירה תופסת חלק קטן ממרכז המיטה הגדולה כשמזרועותיה הקטנות נשלחים צינורות והיא מחוברת למוניטור.
עמית שעל מ"כלכליסט", שזכה במקום ראשון בסדרות, בילה חודשיים במחיצת דיירי מאהל התקווה בתל אביב לקראת פינויים. בין התמונות: כלב בחזית האוהל ואיש מאחור, נחבא באוהל המאולתר.  במרחק שתי תמונות– זוג מתנשק באוהל העלוב ולידה תמונת זוג נוסף – היא בוכה על כתפיו. האם רצה הצלם ליצור משוואה בין האדם והכלב, כשהמשוואה לטובת בעל החיים?
סמוך לכאן מציג רוני רומן רוזנברג צילום חלוקת אוכל לפליטים. בתמונה הסמוכה מראה יהונתן שאול, "מעריב", את השמנים והשבעים עושים מנגל והם עומדים זחוחים ובידיהם צלחות חד פעמיות מלאות בשר.
יעקב נחומי מאתר "בחדרי חרדים" מביא תמונות מתחום שאיננו מכירים ובכך הוא מאפשר התבוננות בהווי של שכונות החרדים. התמונה הראשונה בסידרה: מתנדב זק"א צעיר שוכב בתוך קבר, שהוצאה ממנו גופת אלמוני. השכיבה בקבר, לא תאמינו, סגולה לאריכות ימים. במרחק תמונות אחדות התקהלות של חרדים סביב גופתו של הרבי מויז'ניץ. תמונה מרשימה מעולם שאיננו יכולים לחדור אליו.
עולם אחר מראה עטא עוויסת, צלם של ידיעות אחרונות: סידרת ילדים בכפר סילואן משחקים ב"מסתערבים".
סיפור עירוני מביא הצלם איליאן מרשק. יום אחד ראה מבעד לחלונו שצינור מים עירוני גדול התפוצץ והזרם העז ניתז לגובה. איליאן שלף את המסרטה לצלם ולפתע הופיע איש צעיר והחל לרקוד על המדרכה באור השמש העזה – מתחת לזרם המים ולידו. במשך דקות אחדות רקד הצעיר וצולם בלי ידיעתו. מרשק העלה את הסרטון לרשת ובתוך כמה ימים גילה  כי הרוקד הינו שכן באותו רחוב.
בניגוד לתערוכה בשנה שעברה, צה"ל איננו מככב בתערוכה הנוכחית. אשתקד הראו בתמונות רבות את החיילים בעימותיהם עם פלשתינאים והתמונות לא החמיאו לכוחותינו. בתערוכת השנה כמעט לא נראו חיילי צה"ל והאלימות הובאה מן העולם הרחב על ידי צלמים זרים. כמו לאשר את דברי אוצרת התערוכה, שאיננו רואים מציאות אובייקטיבית – הצלם בוחר את קטע המציאות שהוא רוצה לתעד ואוצר התערוכה בוחר את התמונות ואת המציאות שהוא רוצה לשקף.
לי, כחובב סיפורים (אמיתיים) – זאת חוויה מיוחדת.
התערוכה פתוחה במוזיאון ארץ ישראל עד ה-19 בינואר.

אתר חדש לחדשות וסיפורים
אתר יו-פוסט נולד בשם "סקופ" ולא החזיק מעמד כלכלית. לפני סגירה נרכש ע"י חברה אינטרנטית שבעליה מאמינים בחשיבות האתר והם חידשו את פעילותו.
לגלוש ולראות   www.youpost.co.il  

אפרים קישון בטח היה כאן

קבלתי הוראת תשלום לעיריית רמת גן. נסעתי, חניתי ומיהרתי אל הבניין הגדול ברחוב ביאליק 35, שאותו נהגתי לראות מבעד חלון הכיתה בתיכון. מאז עברו הרבה שנים, הבית ששימש את בית הספר הפך לביתו של בית המשפט בעיר ואחר כך נשרף לחלוטין והיום הוא משמש מגרש חניה. שם השארתי את המכונית כשעברתי את הכביש.

שעון פרחים מקדם את פניך בעיריה

בכניסה לבניין הגדול שלט עם חץ אל המדרגות, שמוליכות לבניין השני של העירייה. עולה במדרגות, ועוד מדרגות, ועוד קצת, ומגיע קצר נשימה אל בניין הגזברות. על השלט בכניסה כתוב: שעות הקבלה – עד 12.30. טוב, עכשיו 12.20 ותשלום אחד בוודאי לא ייקח עשר דקות.
בגזברות מעיינים בקפידה בטופס שהבאתי והפקידה מסבירה לי באדיבות, ש"צריך ללכת לבניין השני. זה ברחוב המעגל ויש דרך מיוחדת, מקוצרת. לא צריך ללכת מסביב".
הלכתי בדרך המקוצרת, שהיא שביל להולכי רגל בין בתי השכנים והיא לא ארוכה, בערך 500 מטרים בלבד אל רחוב המעגל ושם צריך לחפש בין הבתים, בניין שמתחזה לבית מגורים וגם הוא סניף של העיריה.
עליתי במדרגות לקומה השניה ושם שאלתי פקידה מזדמנת היכן אני צריך לשלם. "עלה עוד קומה", ענתה בקצרה בקול צרוד.
עליתי במדרגות לקומה השלישית, נכנסתי למסדרון הימני ושם בהו שתי פקידות בי באי-הבנה קלה והשיבו כל אחת בתורה: "אתה צריך לרדת לקומה ראשונה. לליאור". התחלתי לרדת, אבל עצרתי בקומה השניה אצל הפקידה שיודעת. היא הסתכלה בי בתמיהה וחזרה: "אתה צריך לעלות לקומה השלישית. אל מזל במחלקת הנכסים".
טוב שעצרתי בדרך ולא הוספתי לרדת. עולים בחזרה במדרגות והפעם פניתי לצד שמאל. במסדרון דלתות נעולות ומאחורי אחת מהן, בקצה המסדרון אמנם יושבת מזל. יופי, יש לי מזל. אבל מזל אומרת שזה לא אצלה. לך לתחילת המסדרון אל דליה תייר.
זה פשוט. דליה תייר מסבירת פנים, מעניינת בטופס ומיד מקליקה במחשב ותוציא לי טופס תשלום מעודכן. "אתה מבין, מאז שהוצאתי את הטופס הקודם ההיטל עלה, כי המדד עלה". אבל. למה תמיד צריך להיות אבל?
המדפסת מסרבת. אין תגובה.
"זה פעם ראשונה קורה לי", מתנצלת דליה, טופחת על המדפסת וטופחת ולבסוף הטפסים יוצאים לאור.
"אתה צריך ללכת לקופה. זה בבניין שהיית בו (לפני המסלול בין הבתים). תגיד לשומר שאתה הולך לשלם בקופה ושאנחנו עיכבנו אותך", אומרת דליה שיודעת שאיחרתי את שעות הקבלה.
"ואחרי שתשלם – תחזור אלי. הנה הטלפון שלי, כדי שהשומר בכניסה ייתן לך להיכנס".
הלכתי בין החצרות אל הבניין הקודם. הגעתי לדלת ושומר חסון חסם את דרכי. לאור הפצרותי (וההנחיות של דליה), הוא נכנס לבניין לברר. נכנס ו…נעלם.
לקח כמה דקות, שבהן בוודאי התקיימה התייעצות בדרג גבוה ובסופה הותר לי להיכנס לשלם.
עם הקבלה בידי מיהרתי אל הבניין ברחוב המעגל. הדלת, כמובן, סגורה והשומר, בפנים חתומות, מסרב. טוב שיש פתק עם הטלפון של דליה. זה הניע אותו לטלפן פנימה. שמעתי דיבורים של אי הסכמה: "את צריכה לדבר עם המפקח, לא איתי"…
בכל זאת, כוחה של דליה גבר והורשיתי להיכנס. הפעם, פקיד נחמד הראה לי שיש מעלית נסתרת,  שמקילה על המשלמים. שלט הכוונה? אין. מה פתאום?
דליה עיינה במסמכים, חתמה את החתימות ו…הורתה לי ללכת לליאור שיושב בביוב.
למראה פני הנדהמות, הסבירה שהוא יושב במחלקת הביוב, אבל בעיריה הם מקצרים.
כן, זה ליאור שאליו שלחו אותי הפקידות בראשית המסע. טוב שלא שירדתי אליו במדרגות בלי כל הטפסים.
אל ליאור לא צריך לצאת ולעבור דרך השומרים. אבל אחרי שהוא חתם, הושיט לי עוד טופס אחד: "עם זה אתה צריך… לעלות לדליה".
נשברתי. ואני רק רציתי לשלם תשלום אחד.
נדמה לי שאפרים קישון ז"ל הכיר היטב את עיריית רמת גן.

לידיעת המאמינים: סגור בשבת

מסיבות אישיות הייתי צריך לצאת לבטן גב. האי רודוס נבחר כמקום המתאים. כאשר הוסענו באוטובוס משדה התעופה דרך מועדוני הנופש שעל שפת הים, הסתכלתי על הבתים וגיליתי את הארכיטקטורה הים תיכונית – בתים לא מרובעים. פינות אלכסוניות, קצוות עגולים. א-סימטריה יפה.
כשהגעתי לעיר וטיילתי בה, גיליתי פינות מוכרות: הנה בית בדיוק כמו בשדרות רוטשילד, הנה בית שמזכיר את רחוב אחד העם או ברנר, וזה ממש ממש בן יהודה. בניינים משנות השלושים, לפני המודרנה המכוערת, בתים שמתרוממים לגובה שתי קומות או שלוש. מקסימום ארבע. אין מגדלים. אין התנשאות ואולי גם אין טייקונים. תרבות אחרת. ים תיכונית.
אחד היתרונות של רודוס, כמו של יוון כולה  – יש כאן קפה טורקי טוב. בכל קפטריה מוכנים לבשל בשבילי את הקפה בניחותא על גזיה קטנה. זו עומדת בצד מפלצת האספרסו, למען מי שאינו אוהב את הנס-שהוא-קפה.
כדי לא להעליב את המקומיים, אני לא מזמין "קפה טורקי", אלא "קפה יווני" או "קפה מקומי". בשפת המקום, אפשר להזמין את הקפה בשלוש דרגות מתיקות: ללא סוכר (סקֶטוֹ), מתוק בינוני (מֶטריוֹ) ומתוק מאד (גליקוֹ).
מנסיוני בקפריסין, שם הייתי פעמים אחדות, את הקפה הטוב ביותר אני מקבל בבתי הקפה הקטנים של זקני הכפר. פיבוס, נהג המונית שהסיע אותי, גילה את הסוד של בתי הקפה האלה, שבהם משחקים שש-בש כל היום ולוגמים קפה טוב. הזקנים. 

זה לא יכול להיות בתל אביב הישנה?

הלכתי על הטיילת ואני תוהה מי כאן ישראלי, ושומע שיש באי הרבה מטיילים מבחוץ, אבל נציגינו מעטים מאד. וכשאני חושב שסוף סוף "זיהיתי" ישראלי, האיש פותח את הפה ביוונית שוטפת. ואז, כאשר זיהיתי יווני, הוא קרא אל חברו "אהלן אריה"…
נכנסתי לאחת מסמטאות הטיילת להציץ אל הגינה הציבורית ומצאתי! בית קפה קטן, כסאות דהויים ושולחנות שצבעם נעלם ויושבים הקשישים. בעיני, זקני הכפר.
הצטרפתי אל אחד השולחנות ולא טעיתי. הקפה – מעולה. האושפיזין מקומיים והאווירה – של זקני הכפר. אגב, כאן, במרחק עשרה מטרים מן הטיילת השוקקת, הקפה עולה חצי מחיר.
בשבת הלכנו לבית הכנסת. אחרי שביקרתי בהמון כנסיות בארצות שונות ומרובות, החלטתי שבכל מקום, אבקר בבית הכנסת המקומי. לפי ספרי ההדרכה, כאן נמצא בית הכנסת "קהל שלום" שהוא הוותיק ביוון. נבנה ב-1577.
הגענו למקום ומצאנו על הדלת שלט מפורט המודיע, בין היתר "סגור בשבת". הפתעה זאת לא הרתיעה אותתי וביום ראשון חזרתי בעקשנות למקום. כעת היתה במקום המשגיחה והיא סיפרה שבית הכנסת משמש כמוזיאון ומזמן אינו אתר תפילה. גם "ארונות הקודש" הם פיקציה – פרוכות מכסות על כלום. "יש כאן רק חמש משפחות. אין מניין", היא אמרה.
ליד בית הכנסת שלושה חדרים המשמשים כמוזיאון ליהדות האי, ששגשגה כאן במאות שעברו. יהודי האי גורשו לאושוויץ ונותרה כאן ככר היהודים ("חודריה") לזכרם עם אנדרטה שחורה בשפות שונות. במוזיאון ראיתי ש-151 יהודים לא גורשו. הקונסול הטורקי פרש את חסותו עליהם נגד הנאצים.
בית הכנסת מטופח ומצוחצח וכך גם המוזיאון לזכר יהודי רודוס. בבית הכנסת, בשעריו ובמוזיאון – אין אף מלה בעברית. השלטים באנגלית וביוונית.
המצב קשה?
יוון מצב כלכלי קשה מאד – אומרים ומפגינים. ברודוס, החנויות מלאות מכל טוב ונראה כאילו המשבר לא הגיע עד כאן. אבל יום אחד אמרו לנו שיש שביתה כללית בגלל המצב. אחר הצהריים שמענו ממרפסת החדר רמקולים וראיתי ברחבה שליד הטיילת אסיפת מפגינים. שמעתי את הקולות ולא הבנו, אבל זכרתי שהמלה "פאתוס" היא ביוונית.