תקיעת שופר אמריקני

בכניסה לבית הכנסת הרפורמי בלוס אנג'לס, אליו הזדמנתי בראש השנה, שומרים במדים שחורים עם מתקנים לגילוי חפצים חשודים. בארץ, באתי לבית כנסת נכנסתי ואיש לא שאל מי אני ומה אני. אינני חשוד ובכניסה לבתי הכנסת, איש אינו בודק. אבל כאן זה חו"ל. גם צריך להזמין מקום מראש ולשלם, כי מי שלא מזמין, נשאר בחוץ. בארץ, כשרציתי לתרום אחרי ראש השנה, התקשיתי לאתר את הגבאי בביתו…

בתוך הבניין, אולם גדול, צח וקר. אינני רואה רואים סימנים של בית תפילה יהודי וגם ארון הקודש נחבא מעיני. כמו נעלם. אז אמרו לי, שפה בית כנסת קבוע עם קהילה גדולה. יש כאן הרבּה מאד כסאות עץ פשוטים, לבנים, כמו כסאות פלסטיק. כל המקומות תפוסים והאולם מלא. קהל חביב, מאיר עיניים. אנשים מחייכים. לכל הגברים כיפות קטנות. לי משונה לראות שגם רוב הנשים בכיפות. חלקן עם טליתות.

הרבּה שרון ברוס בתפילה

עוד יותר מוזר לראות נשים אחדות חשופות חזה למדי. זה לא מפריע לעטות טלית שאינה מכסה דבר. אחרות, בעיקר צעירות, באו לתפילה בשמלניות קצרצרות. עניין של אופנה.
העיניים מתחילות להתרגל, ואז שמתי לב לתפילה. המחזורים, כמובן בעברית עם תרגום באתו דף, אבל המנגינות מוזרות. אף אחת מהתפילות לא נשמעה לי מוכרת. אף אחת!

הקהל דווקא הכיר את כל המנגינות. שרו עם החזן ורקדו עד כדי אקסטזה עם תפילותיו. אז שמתי לב, שליד הבמה יש שלושה מתופפים וגם אקורדיוניסט אחד ושלוש בנות שרו במקהלה אל המיקרופונים של בית הכנסת. אמת לומר, לא ראיתי מיקרופון בבית כנסת, לא בארץ ולא בחו"ל, כשהזדמנתי אליהם.

הרבּה היתה עטויה טלית ועל שער ראשה כיפה קטנה. היא ניהלה את הטקס בקול גדול וברמקול. וכך הגיע מועד התקיעה ואז נתגלה שופר גדול ומרשים. שמתי לב, שהתוקעת היא אשה מבוגרת: "זאת אמה של הרבּה" – לחשו באוזני.

כתבתי, שהגברים עטויי כיפות, לא הייתי בטוח שגם החזן כך. מרחוק, זה לא נראה. התקרבתי וראיתי שכיפתו חומה, כמו שערו, כאילו כדי שלא יבחינו בכיסוי הראש.
במהלך התפילה שרו וגם רקדו ולפעמים קצת עינטזו. לא הייתי בטוח אם אני בתפילת ראש השנה או במסיבת חתונה.
לקראת צהריים מישהו נתן סימן וכל המתפללים השתטחו על הריצפה, רובם הגדול במצב של השתחוות. מימי לא ראיתי יהודים משתחווים בבית כנסת בשעת תפילה.
מיהרתי לצאת מן המקום.

מכיוון שאינני שומר מצוות ואינני יודע על מנהג זה, שאלתי שני בקיאים והנה תשובותיהם:

אמר רבי מנחם: "אין זה נכון, שיהודים אינם משתטחים ארצה בתפילתם.

"בשני ימי ראש השנה משתטח היהודי בתפילתו פעם אחת (בתפילת מוסף, בעת אמירת הפסוקים: 'ואנחנו כורעים, משתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה') ובתפילת מוסף של יום הכיפורים, מספר פעמים, כשמשחזרים בתפילה את עבודת כהן הגדול בבית המקדש, בקודש הקדשים".

השיב רבי ישראל: "דעתי אינה נוחה ממנהג זה. דומני שהוא קיים שנים לא רבות, ומקורו בעדות הספרדיות".

משיבון אוטומטי

אם אתם שומעים בתגובה לשיחת טלפון את המשפט "שיחתכם חשובה לנו" – זאת אומרת שהאוטומט מודיע ש"לא איכפת לנו מכם"…

יום אביב בפארק חביב

פארק ראש העין הוא מקום נעים לטייל בו. עצים, שיחים ופרחים וגם קצת מתקני שעשועים. לרשות העם המטייל עומדים שולחנות עץ וספסלים. להנאתכם. ביקרנו בפארק ביום חול ומצאנו את התמונה הזאת: מיכל אשפה גדול ניצב במרחק של כשלושה מטרים מהשולחן. ליד השולחן – פחיות. מישהו לא טרח ללכת שלושה מטרים עד הפח. כנראה, בני הדוד של "כוכבי" סרטון השוקולד.

אחרי הטיול בפארק, יצאתי לימים אחדים בשווייץ, ארץ הירוק המסנוור והנקיון הלא יאומן. כאן, אני משתמש בצמד המלים שנשחק במיילים ובטוקבקים השחוקים.

קבלתי תגובה ואני מביא אותה כלשונה:
בלוג שלך, עם הצילום מהפארק, העלה אצלי נושא כאוב, בעיקר בגלל יום הזכרון: בעמיקם נמצא "ההר העגול", שמוזכר במקומות רבים של טיולים באינטרנט. הגבעה (שהייתה רוצה להיות הר, אולי) היא אתר הנצחה לאחי ראובן שנפל ביום כיפור ועל פסגתה פסל ברזל ענק, שאחי, אורי הפסל, הקים לזכרו. יש גם שלט, שמספר עליו, שלטי ביה"ס המקומי עם הסברים על הצמחיה ופינות ישיבה, שחלק מהן שופצו ונצבעו על ידי מספר משפחות המקום עם ילדיהן . יש שם פרחי בר מדהימים בין העצים, שקק"ל נטעה ומשפחתי טיפחה. קק"ל אף הכשירה דרכים על הגבעה, כך שקל להגיע. יופי של מקום עם נופים של 360 מעלות.
אלא מה? עם ישראל חי. הזוהמה והטינופת בלתי יאומנו. יש פחים, יש פח ענקי ("צפרדע") למעלה, ואנשים לא שומרים על הנקיון בלשון המעטה. זה מעליב, זה מכוער בעיקר שזה אתר הנצחה.
אך מכיוון שאני אופטימית (או נאיבית) אני מאמינה שיש לנו עתיד…
עליזה גלקין סמית, מושב עמיקם

מצפה נהדר וסיפור של בית ישן

 טיילנו בראש פינה ועלינו בכביש הישן אל פסגת היישוב. שם נתקלתי, במקרה, באחד המצפים היפים שראיתי בארץ, מצפה נמרוד. מכאן נראה נוף נהדר של בתי ראש פינה, עמק החולה, מצוקי הגולן והרמה ובקצה – הר דב והחרמון. טוב לבוא הנה אחר הצהריים, סמוך לשקיעת השמש, כאשר קרניה מאירות באור יקרות (זאת לא מליצה!) את הנוף של העמק, שקיבוצים פזורים בו וההרים עוטפים אותם. מראה נהדר.
מצפה נמרוד הוקם לזכרו של נמרוד שגב, דור רביעי בראש פינה, שבהיותו בן 28 נפל ב-9 באוגוסט 2006 בקרב בדרום לבנון. אביו, חזי שגב, הקים במבצע יוצא מן הכלל יד זיכרון, שבעיני הוא אחד ממבצעי ההנצחה היפים ביותר. מצפה נהדר, ומי שמבקר במושבה, כדאי שיטרח אל הפיסגה וינוח במצפה מיוחד זה.

מצפה נמרוד עם נוף נהדר. צילם ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה

סמוך למצפה נמצא אחד מבתי האבן השחורה של המושבה, יש קוראים לו הבניין הערבי. במקום שוכן מרכז מפנה לטיפול בפעוטות עם אוטיזם לטיפול באוטיסטים, ולא עליו רציתי לספר עכשיו.
בביקור בבניין המשופץ ומסודר סיפרה המייסדת, ד"ר חנה אלונים, על שני ביקורים מיוחדים שהיו בו. לפני שנים אחדות, הופיע במקום איש לבוש חליפה לבנה הדורה, ביקש לבקר וסיפר שהוא בא מקנדה, שם עשה עסקים והתעשר. הסתכל, התעניין, השאיר כרטיס ביקור ונסע.
שנים ספורות אחר כך הגיעו בני זוג לביקור בבנין. הם באו מלבנון דרך ירדן וסיפרו שהאשה הצעירה היא ילידת ראש פינה, בת למשפחת בוני הבית הזה. האשה, שברחה עם משפחתה במלחמת העצמאות כשהיתה בת שש, ידעה לתאר איך נראה הבניין לפני שעבר את השיפוצים והשינויים. המזכירה זכרה את הביקור של הגבר מלפני זמן, חיטטה וחיפשה ומצאה את כרטיס הביקור שלו. כשראתה האשה את כרטיס הביקור, התעלפה בחדר האורחים של מכון מפנה. החדר, שבו שמעתי על האירוע.
כשעוררו אותה, גילתה בהתרגשות כי האיש שבא מקנדה הוא אחיה. האח נעלם מעיני המשפחה בעת הבריחה בזמן המלחמה והם חשבו שמת. כאן, בבית, גילתה שהוא חי בקנדה. מכאן, במכון מפנה, התקשרה אל אחיה בקנדה. קל לתאר את ההתרגשות שהיתה במקום.

מחלה
קלדת – מחלה מודרנית.  היום כל אחד כותב ספר, כי המקלדת זמינה.

אושוויץ – שני קצוות

כמו עוף החול, מדינת ישראל קמה מאפר המחנות וגחלי השואה. בשנת 1988 החל מסע בני נוער לפולין והפך לאחת התופעות החשובות בעיצובו של זכרון השואה. שוחחתי עם אם ובנה, שהשתתפו במסע לפולין ודיעותיהם שונות.
אמתי, כיום סמל בחיל האוויר, היה שם לפני כשלוש שנים. אמו, אורנה, היתה בפולין לפני חודש. הוא סיכם בפני את המסע "ההרגשה שלי כמו טיול כזה. כמו טיול שנתי".
אמו סיכמה: "היה מצמרר. חשוב לכל ישראלי, שרוצה להבין יותר למה הוא ישראלי".

מיילדות בבית העלמין היהודי בווארשה. המדריכה מספרת והמשתתפות עם אוזניות.

אמתי נסע במסגרת השכבה, כ-300 נערים ונערות (מתוך כ-400 בבית הספר). לפני הנסיעה, התכוננו חצי שנה ב"כל מיני סדנאות במסגרת התיכון. אחת לשבוע, באה לשיעור מישהי מיד ושם. התלמידים לוקחים את הנושא ברצינות, אבל זה לא משהו שעולה ממנו הרבה רגש. נושא לימודי, טכני.
"ביום הראשון, סיירנו באזור הגטו של קרקוב. שכונה עירונית ישנה. לא נשאר הרבה מן הגטו. נכנסנו לבית כנסת המפואר, אבל הרגשה בבית כנסת – לא יודע. גם בארץ אין הרגשה מיוחדת בבית הכנסת.
במחנות השמדה? כן, היה מעניין. אושוויץ הרגיש לי יותר כמו מוזיאון, כי הרבה מן המקום לא נשאר. המחנה, שנשמר הכי טוב, היה מיידנק. הכל קיים שם. ביתנים, תאי גז, כתמים שהגז משאיר על הקירות. כאן אפשר לנסות ממש לתאר אנשים הולכים. זה מקום, שבגלל הויזואליות החזקה אפשר להשתמש בדמיון ולתאר את מה שהיה.
"בצהריים, נתנו זמן חופשי. זמן כיף כזה. חזרנו לקבוצות של חברים. התיישבנו במסעדה.
"באחד הערבים הביאו לנו למלון להקה של מחול-עם פולני. בהופעות – נחמד. מרגישים כמו בכל מופע. היו הרבה פעילויות כאלה שלא קשורות לשואה.
"אינני חושב שבעת מופע, מישהו מאיתנו חשב שבעצם באנו לנושא השואה. כשהיה זמן חופשי להסתובב, הקדשנו זמן לשיטוט בין חנויות, לחלונות ראווה ולקניות. את השעתיים-שלוש לפני הטיסה, השעות האחרונות בווארשה, נתנו לנו לבלות בקניון גדול בעיר".
אמו חזרה לפני כשבועיים מן המסע והיא כולה נרגשת ונסערת. במשלחת היו רק נשים – שלושים ושבע מיילדות עם מדריכה "יוצאת מן הכלל". חמישה ימים קשים.
"נחתנו בבוקר מוקדם ומיד התחלנו בסיור לימודי – לבית הקברות היהודי בוורשה. שם למדנו הרבה על החיים היהודיים: היכרות עם הקהילות, שהרכיבו את היהדות בעיר – הציונות, הבונד, אנשי הספרות, אנשי הרוח. עצרנו ליד אנדרטה מדהימה של יאנוש קורצ'ק והילדים.
"המשכנו למה שנשאר מהגטו, בתים שנהרסו. דוגמא לחיים היהודיים. דיברנו על תפקידם של ילדים, שהבריחו אוכל, דיברנו על תפקידם של הרופאים ורופאות, שעסקו בחקר רעב בגטו. כן, הם כתבו מאמרים מקצועיים על תופעות שגרם הרעב ופרסמו אותם!
"הסיפורים היו מאד קשים ומכיוון שהיינו שם פיזית, יכולנו להרגיש את העליבות, ההשפלה, הרעב. אבל, לא רק שואה. ביום השני, נפגשנו עם שש מיילדות פולניות לשיחה על החיים המקצועיים -יחס לנשים הרות, אתגרים בחדר לידה, יחסים בין רופאים ואחיות…

הדגלים לא מוסיפים ללאומיות. צילום: אמתי

"המשכנו לטיקוצ'ין, אל בניין בית הכנסת ששרד ובתי העיירה שנותרו סביבו. ממש שטעטל. בית הכנסת גדול, כמו מבצר, מאד מרשים. נתן תחושה של מרכז העולם וכשאתה עומד שם ואין שם יהודים, זה גורם התרגשות רבה ותחושה נוראה. ממש הרגשתי את החיים היהודיים שהיו שם. לקחו את היהודים והעלימו אותם.
"בסוף היום נסענו לטרבלינקה. כמעט חושך. אנחנו לבד, מקיימים טקס, קטעי קריאה, שרים שירים ואני מנגנת התקווה בחליל. מקום שלא נשאר ממנו כלום, רק שברי מציבות עם שמות הקהילות שהושמדו ואנדרטה שמעוררת מועקה. תחושה קשה במקום הזה, למרות שאין דבר ממה שהיה שם.
מיידנק. היה ממש מצמרר. זה מחנה השמדה שהשתמר. עברנו בצריפים, ליד ביתן הרופאים שבו ערכו בדיקות ונסויים בבני אדם. היה קר והלכנו בגשם. גדרות. מגדלי שמירה. יש משרפות. ביקרנו בתנורים, ארובות, תאי גז. יש שם מבני בטון עם חלון, שבעדו אפשר היה לראות יהודים צועקים 'שמע ישראל' עד שהפסיקו לנוע.
"ירד גשם על השלוליות ולא היו במחנה כמעט אנשים. היינו כבר תשושות, רעבות, קפואות ואז התחלנו מסע בביתנים של עליבות החיים ושל ההרגשה 'אין סיכוי'. אחרי חמש שעות רצינו למות והם חיו בממוצע שלושה-ארבע חודשים ובלי בגדים חמים ומעילים, כמונו.
אורנה לא יכלה להפסיק לדבר, ואני הפסקתי לכתוב.
מסקנות:
אמתי: "כמו שמוציאים את המסע, הוא מיותר. אפשר להוציא תלמידים לפולין, אבל כמו שהוא נערך כעת, זה בזבוז".
אורנה: "הביקור במחנות חשוב לכל ישראלי, שרוצה להבין יותר למה הוא ישראלי. מה שנראה כחיים טובים ונוחים ליהודי בגולה, עלול להתהפך עם העליה של הרודן הראשון. לגבי הנוער – לא כל אחד מתאים לכך וצריך לקיים את המסע במסגרות קטנות ואינטימיות.

סרט בן 36 דקות על גטו ורשה

ציון דרך אישי
זה הפוסט הארבע-מאות בבלוג שלי.

 

 

 

קפריסין מחייכת אלי

יצאתי לחופשה קצרה. לאן יוצאים? סוף אוקטובר לא מתאים לכל מיני מקומות חלום. כן מתאים לקפיצה לאי השכן, קפריסין. הוא נמצא פחות משעת טיסה, נופים חביבים, מזג אויר טוב ואם עוסקים ביוקר המחיה – זול מאד. כשקבלנו בשדה התעופה של לרנקה את המכונית הקטנה, השמש חיממה וחולצה קצרת שרוול היתה בזמן. נסענו אל הרי הטרודוס בכביש מהיר (לא רחב, אבל עומס התנועה נמוך) ובתוך זמן קצר נעלמה השמש הטובה בין העננים הכהים והתחיל גשם וערפל. פתאום שמעתי מכה קשה. פגעתי במשהו?" – שאלתי את ישראל, ידידי שישב כנהג משנה עם המפות. בטרם הספיק להשיב, החל מטח מכות כמו האבנים בחוצות ירושלים. ברד ירד בדרום קפריסין בעוצמה שכמוה לא היכרתי. רק כשחזרנו לארץ, מצאתי שאחיו התאום של הברד הנורא הזה, פגע גם במחוזותינו. ממשיכים בנסיעה עוד כמחצית השעה, והברד נעלם, הגשם פסק והשמש מציצה אלינו בביישנות. אל קקופטריה הגענו באור נגוהות, שהאיר את נופיה של העיירה ושל ההרים המיוערים מסביבה. קקופטריה שימשה לי מקום מגורים ובסיס לטיולים בביקוריי הרבים בקפריסין. שם מוזר יש לעיירה הזאת: האבן הרעה. כך קראו לה בעבר הרחוק כשאבנים נפלו מן ההרים מסביב בימי גשם כאלה. היום יש בה חלק ישן – בתים שנבנו לפני מאות שנים ונשמרים באותה מתכונת של בסיס אבני סלע ומעליהם קירות בנויים מלבני טיט ומטוייחים בטיט חום, שצריך לחדשו בכל חורף. חוץ מזה, יש בה כמה כנסיות שנבנו במאה החמש עשרה ופועלות עד היום. מעניין. קקופטריה היא עיירת תיירות, ותושבים סיפרו לנו שזה מקור הפרנסה העיקרי של המקום וגם מקור חשוב לכלכלת קפריסין. התוצאה, שאותה הרגשנו – יחס נאה וקבלת פנים חמה לתיירים. כמעט כל קפריסאי מדבר אנגלית שוטפת וכל מי שפנינו אליו, גילה נכונות לסייע. בימים אלה של אנטישמיות בערי אירופה הגדולות, זאת ממש הרגשה של חופשה…

קפריסין – כנסיה גדולה בעיירה קטנה

עלינו אל הטרודוס, אבל בדרך סטינו מן הדרך הראשית אל כבישים צדדיים, שמוליכים מן ההר הגבוה אל עמקים עצומים, הזרועים בכפרים ציוריים בינות ליערות עבותים. הצמחיה דומה לכרמל, אבל ההרים גבוהים הרבה יותר והערוצים עמוקים יותר והנוף נהדר יותר. לקפריסין יש משהו משותף איתנו: ניקוסיה היא העיר החצויה האחרונה בעולם. אבל חל שינוי. בעבר, באתי לקפריסין אחרי המלחמה בין הדרום היווני והצפון הטורקי ולא עלה על הדעת לעבור את הגבול. במשך השנים, נתנו הטורקים לתיירים לעבור את הגבול בנקודה רחוקה. הפעם, בבואי, ראיתי בקצה רחוב לדרה בקפריסין שיש תחנת גבול טורקית במקום שהיתה עמדת שמירה יוונית. תיירים, אתם מבוקשים. דרוש רק דרכון ורצוי כסף לקנות בשורת החנויות הסמוכה למעבר. ביקור במקום מראה שהחלק הטורקי זקוק לעזרה כלכלית יותר מן החלק היווני. אבל בשיחות עם היוונים שמענו רק קיטורים על המצב הכלכלי. ואני חשבתי שישראל הוא עם הקֶטֶר. הזכרתי את המצב הכלכלי ויוקר המחיה, אז אפרט: טיסה לקפריסין עלתה 332 דולר לאדם. חדר במלון (עם ארוחת בוקר משביעה) עלה 42 יורו לשניים (כ-200 ₪!) והמכונית הקטנה – 120 יורו לכל השבוע. יתרון נוסף: הטיסה יוצאת ב-7 בבוקר (נחיתה לפני 8) והטיסה לארץ יוצאת ב-22.30 (נחיתה לפני 23.30), כך שהמטיילים מרוויחים שני ימים נוספים. סעו ותהנו.

"לא קונים טחינה"

את הפוסט הזה לא כתבתי על ערבים. הוא נכתב על יהודים.
באחרונה הגיע אלי פעמיים המייל, הקורא "להחרים את טחינה בראכה". מייל אחד ממרצה באוניברסיטה ובפעם השניה – מעתונאי בכיר. שניהם לא מנוער הטוקבקים.
בהודעת המייל נכתב, בין היתר, כי “טחינה של חברת בארכה יש לה יותר משליש מאחוזי מכירות הטחינה, מקום ראשון בארץ במכירות… אתם יודעים מי הם בעלי החברה? ערבי! הנאמן למורשת עמו"…
הכותבים ממליצים לקנות טחינה מתוצרת יהודית וכך לפגוע ברווחים של בראכה.
"אם 200,000 איש מקבלים את ההודעה ולא קונים טחינה בארכה. תכפילו את זה ב- 15 שקל … זה הפסד של 3 מיליון שקל…
"נמאססססס……. כך עושים נקמה יהודית!
"להעביר הלאה!!!”
קיצרתי את המייל ולא קשה לגגל אל הטקסט המלא. קראתי ומיד צץ בזכרוני טקסט דומה מארץ אחרת: "להחרים את החנות היהודית! כך עושים נקמה גרמנית!"
לי זה הספיק.
סינמטק מזכיר נשכחות
את הסרט קדמת עדן ראיתי ועל גיבורו הטרגי, ג'יימס דין, שמעתי בלי סוף. אבל שכחתי אותו לחלוטין. כששים שנה מאז הייתי בסרט, זה זמן לא מבוטל.

ג'יימס דין בקדמת עדן (ויקיפדיה)

השבוע, הזמין אותי חבר לסינמטק תל אביב לראות את הסרט העתיק הזה. ראיתי והתרשמתי.
הסיפור הוא על האב, שאשתו נטשה אותו עם שני תינוקות והוא מעדיף את הבן ה"טוב" ומתנכר לבן ה"רשע". זה סיפור מעניין של ג'ון סטיינבק, שעובד לקולנוע על ידי איליה קאזאן האגדי והפך לסרט טוב, עם מידה של שמאלץ אמריקני. ראיתי את ג'יימס דין וחזרתי והבנתי מדוע שמו נישא מאז בפי כל. שחקן מרשים, שכל השחקנים (הטובים!) בסרט, מתגמדים לידו. התפעלתי ואני ממליץ למי שלא ראה או ששכח.
בעת ההקרנה, נזכרתי בשתיים או שלוש תמונות היו מוכרות לי – הוכחה שאמנם בימי התיכון ראיתי את קדמת עדן.

סיציליה ללא מאפיה

טסנו לחופשה לסיציליה והגענו לסיצ'יליה. המדריכה, מריה, הקפידה על ההיגוי המקומי. כן, ci קוראים צ'י. מלבד זה הוכיחה בקיאות רבה באתרים הנהדרים, בהיסטוריה של האי והאגדות שלו ובסיפורים המעניינים. נוסף לכך – וזה חשוב – שלטה בקבוצה ביד ברזל וכולם התייצבו בזמן. כל מי שנסע בקבוצה יודע עד כמה זה מוסיף להנאת הטיול.

מדרגות הפרחים של קַלטַג'ירונֶה

התיישבנו באוטובוס והנוסעים הציגו את עצמם. ידידי אלי, שהיה בצעירותו מדריך טיולים בחו"ל, כאשר התחום הזה היה טרי, אמר לי: "כל הקבוצות הישראליות – אותו דבר. והמדריכים? גם הם אותו דבר… אותם טריקים ואותם שטיקים וכולם מוֹכרים לך את השירותים הנוספים בתשלום".
נסענו, עצרנו, טיילנו ומצאנו את ההגדרה המודרנית לשודדי דרכים. "מלכודות התיירים". הבדיקה נעשתה בעזרת אספרסו – מדד המחירים האולטימטיבי שלי. ספל קטן של אספרסו ארוך עולה בבית קפה רגיל יורו אחד ולפעמים אפילו קצת פחות. בקפטריות שליד אתרי התיירות – שניים וחצי יורו.
"אני נהנה לעמוד על המקח. זה לא יורו יותר או יורו פחות", אמר ידידי כשנכנסנו לקפטריה היקרה ביותר באי על האתנה המעלה עשן. כמה עולה עוגה? – הוא שאל. "שלושה וחצי יורו", אמרה את המחיר המופקע לעוגיה קטנה בלי להניד עפעף. אני משלם שלושה – אמר. הלכה הדלפקית והתייעצה. חזרה עם תשובה שלילית.
כמה עולה קפה? "שניים וחצי יורו". אני משלם שנייים, השיב. הלכה והתייעצה והתשובה שלילית.
אני משלם בעד שניהם חמישה יורו, המשיך הישראלי העקשן, המשועשע. הלכה והפעם חזרה עם חיוך ותשובה חיובית.
בסיציליה ניצחנו את שודדי הדרכים.
סירקוזה ידועה בגלל ארכימדס, גאון המדע שנדרס על ידי קלגס רומאי. בעירו עברנו ברחובות הרובע היהודי. "לא לטעות, זה לא הגטו!" – הקפידה מריה להדריכנו. שלטי הרחוב מציינים, שכאן היה "רחוב היהודים" ומתחת לבית מלון קטן ונעים, במורד 46 מדרגות, נמצא המקווה העתיק, שאליו ממשיכים לזרום מי נהר תת קרקעי.
כשהיינו במרכז קטניה, עיר שדה התעופה ומקום המלון שלנו, בחרתי, כמנהגי, בית קפה ברחוב צדדי. אחרי דקות אחדות משכה את תשומת לבי תנועה מוזרה: אשה, לבושה היטב, עומדת ברחוב, על המדרכה הצרה שבפינת בית, ושוטפת בקבוק פלסטיק. שוטפת ושופכת, שוטפת ושופכת. אז הבחנתי בברז גינה יוצא מן הקיר. לא מתז לשתיה. ברז חום רגיל. אינני רגיל לראות ברזי גינה בפינת קיר חיצונית של בית שאין לידו שום סימן לגינה.
האשה השלימה את הניקוי, מלאה את הבקבוק והלכה. אבל הפינה לא נשארה ריקה. הגיע מישהו, שנראה כעובד זר, וחזר על הטקס של ניקוי בקבוק של משקה קל ומילויו. ואחריו – הפתעה – אשה צעירה, מטופחת, ובידה כלבון, צ'יוואווה כנראה. הפעם זה תורו של הכלב לשתות מן הברז הציבורי. ואחריה עוד איש עם בקבוק.
השכנים מכירים את המקום.
ערי סיצ'יליה מלאות בארמונות פאר, תוצרת המאות הקודמות, כאשר האי פרח. היום הארמונות כהים מפיח ואין תקציב לאחזקתם. כשיוצאים מן הרחובות הראשיים, שבהם בתים יפים וחנויות יוקרתיות, אל הסמטאות הצרות, מגלים דלתות פח נעולות במנעולים חלודים או דלתות עץ חסומות בקרשים – הרבה דירות ריקות ועסקים נטושים, בין קירות קלופי צבע או נטולי טיח מתפורר. לצד החזות היפה מאד לעיני התיירים, יש בליה. בקצה המגף האיטלקי קיבלו בעיטה.
המדריכה, מריה יודעת הכל, סיפרה שהמאפיה שולטת באי ביד רמה וסילקה את האלימות מן הרחובות וגם גניבת המכוניות והכייסות נעלמו. את החשבונות החשובים לה יודעת המאפיה לסדר הרחק מעיני הציבור. אבל היא דואגת למצב הכלכלי ובו חל שיפור ניכר.
אני לא פגשתי מאפיונר מקומי. וטוב שכך. אבל באוטובוס היתה לנו "לה פמיליה" משלנו – הורים, ילדיהם הבוגרים וחתנים-כלות. ביחד שבעה, שהוסיפו לשמחה בקבוצה.
לא רק הקבוצה שלנו טיילה בימים אלה באי. היו לנו עדי שמיעה בכל אתר והוזהרנו "תייר היזהר בלשונך בסיציליה".

נבואתי התגשמה (ואולי לא)

לפני כשבועיים פרסמתי פוסט, שבו קראתי לשר האוצר להקדים את התשלומים של הממשלה לספּקיה. השר, שנבחר על ידי מעמד הביניים, צריך לדאוג לספּקים, אשר מקבלים מן הממשלה באיחור ניכר את התשלומים המגיעים להם. הבוקר הופתעתי לקרוא בעתונים שמנהלת משרד האוצר, יעל אנדורן, הגישה לשר המלצות להקדים את התשלומים לספּקים.
לא ידעתי שבמשרד האוצר הוקם צוות לבדוק את הנושא ושמחתי לקרוא שהמלצות כאלה הוגשו.
עכשיו יש לי רק שתי הערות: ראשית, מדוע ה"פרוייקט" לא יבוצע מיד, אלא נדחה עד ראשית 2015?
שנית, אני מפקפק אם החלטה כזאת אמנם תבוצע. אכן, יש לי אי אמון מוחלט בהבטחות של שרי הממשלה. הלוואי ואתבדה.
מחווה לד"ר הודג'קין
סיירנו היום ביפו בהדרכתו של אילן שחורי, בעבר עתונאי בהארץ וכיום מדריך ישראלים במבואותיה של העיר העתיקה והוא הביא אותנו לפינות נסתרות ומעניינות שאנחנו עוברים על פניהן בלי לדעת ובלי לשים לב.
ברחוב יפת נכנסנו לחצר פנימית ובה אל בית העלמין הפרנציסקני. כאן נמצא קברו של הרופא הבריטי, ד"ר תומאס הודג'קין, האיש שאיתר ואיבחן את מחלת סרטן הלימפה, הקרויה על שמו. לא ידעתי שהרופא הנודע נפטר ונקבר בארץ הקודש. אילן שחורי ידע לספר לנו, קבוצת עתונאים לשעבר, שסר משה מונטיפיורי, שהגיע לביקור בארץ בהיותו בן תשעים, הביא איתו את הרופא היקר והיוקרתי ביותר בבריטניה. למזלו הרע, חלה כאן הרופא ונקבר ביפו.
עלינו לקברו בדיוק ערב יום פטירתו – 4 באפריל 1866.

מפשפשים בשוק

מפעם לפעם אני חוזר לסוּרי, כלומר לשוק הפשפשים ביפו. כבר כתבתי, שהשוק עובר שיפוצים והפשפשים נעדרים ממנו. השבוע, עשיתי זאת שוב. ביום שמש יפה יצאנו אל חלקו הדרומי של השוק, ברחוב עמיעד. האזור הנמוך, שאני זוכר אותו כמקום שהסחורה זרוקה בערימות על הרצפה או על סדין או שטיח עלוב. היתה שם תערובת של חפצים ישנים מאד ומשומשים מאד והקונים, צר לומר, כאלה שידם אינה משגת. אלה שהיום הם נפגעי המהגרים בדרום תל אביב.

במקום הראשון – בובה

ראיתי בביקורי הקודם, שהעיריה מטפלת במקום. הפעם הופתעתי ממש. האזור העלוב לשעבר מוצל כולו בסככות, הסוחרים עומדים ליד שולחנות נמוכים. כמעט אין פרקמטיה על הרצפה. והפריטים עצמם – חלקם משומשים במצב טוב וחלקם אפילו חדשים. מעט "מוצרי שוק פשפשים" עלובים. כמו פעם. בכניסה לשוק כמה מתלי קולבים ולצד הבגדים תלוי שלט "9.99 ש"ח". כאן לא שמעו שהחוק החדש אוסר למכור במחירים לא עגולים. באזור השולחנות נעליים משומשות. מי קונה?
סככה מיוחדת הוקדשה לציורים וחפצי אמנות. הסתכלתי בסקרנות וחברי, שמבין יותר ממני בנושא, והוא התפעל מרישום של שתי דמויות. כנראה הגיע כשלל מדירה שעברה פינוי. בשטח לידה, מערכת שטיחים למי שצריך לרהט דירה ובזול. בפינה הזאת, פועלים משפצים בית למסעדה חדשה.
ספרים תמיד משכו את תשומת לבי וכך נתקלתי ברבי-מכר כמו "הטכנאי הצעיר", "ספינות ללא דגל" מאת עדה סרני, "אקסודוס" מאת ליאון יוריס ו"תולדות הציור המודרני". כל ספר בחמישה שקלים, אבל מי קונה היום ספרים כאלה, כשהאינטרנט קורץ מכל מחשב וסמרטפון?

מבחר

סמוך לספרים הציץ אלי אלבום תמונות "ילדותי" של ילד אלמוני. נזכרתי, שאלבום "ילדותי" שלי טמון כבר שנים אי שם במעמקי הארון ולא עולה בדעתי להפקיר אותו לחסדי זרים בשוק.
בצד השני שולחנות עם מבחר פריטים שאי אפשר למצוא בחנויות: למשל, שלטי רחוב ישנים ומספרי בתים דהויים. לידם קערות עם מטבעות ישראל הישנים. "בכמה אתה קונה קילו מטבעות?" – שאלתי. "עשרה שקלים קילו" – קבלתי תשובה. יש לי בבית מטבעות במשקל כזה ואני מחפש להן מושיע. יש אספן?
בדרך אל שוק עמיעד, השוק הפתוח, עברנו את אחרונות החנויות לרהיטים ומוצרים "קלאסיים" של שוק הפשפשים. מכונת תפירה "זינגר" מביטה נבוכה. פעם היתה להיט בכל בית סולידי. בוודאי גילה כגילי.
חנויות הרהיטים והמוצרים התמעטו. את מקומן תפסו בתי קפה ועוד בתי קפה ומסעדות רבות ומספרם הולך וגדל. השוק הוא אתר תיירות ובילוי של קפה ביום שמש. קהל השוק, גם הוא לא מה שהיה. ראיתי את יושבי בתי הקפה מתרוממים בכבדות ועוברים את הכביש אל החנויות והדוכנים. לפעמים מסיימים את הבילוי בקניית משהו מיותר. חלק מהחוויה. בדרך אל הדוכנים אנחנו עוברים שולחן קטן ועליו לוח – משחקים שש-בש. לא לשכוח את אווירת שוק הפשפשים.
בדיחה
ילד חרדי שואל את אביו: "אבא, מה זה גֵיא?"
האב מגמגם ומתפתל ולבסוף, כשהילד לוחץ, משיב: "אדם מופרע. אוהב גברים ולא נשים".
הבן ממשיך: "אבא, ומה זה צלמוות?"…

עדות מקומית – אמת עצובה

"עדות מקומית", התערוכה הנהדרת לצילומי עיתונות בישראל, חוגגת עשור והיא מוצגת במוזיאון ארץ ישראל יחד עם תערוכת הצילום העולמית החשובה, World press photo. תערוכה שמראה לנו את העולם שנעלם מעינינו.
הצילום הראשון, אשר לוכד את עינו של כל הנכנס לתערוכה, הוא תמונת ענק של הלוויה בעזה. המתאבלים הנסערים מוליכים שתי ילדות בנות שנתיים וארבע, שנהרגו בעת מבצע של צה"ל. תמונה עוצמתית, שצילם פול הנסן משוודיה. האזור שלנו מוצג גם על ידי האירועים בסוריה. במקום הראשון ב"סיפורי חדשות כלליות" זכה צילומה של משפחה בורחת בין גדרות תיל בסוריה. הדמויות של אב ואם וילדיהם מטושטשות למדי, אך נראית היטב האימה על פניהם. קלט את תמצית האסון הסורי הצלם אליסיו רומנדי מאיטליה. בתמונה אחרת מסוריה, ילד כבן שנתיים, פצוע ושטוף דם, ממתין לטיפול רפואי. צילם סבסטיאנו אמדה מארצות הברית.
גם הצלם רודריגו אבד מארגנטינה היה בשכנתנו המוכה. הוא צילם תמונה מרשימה של אשה, עאידה – ראשה חבוש ומבעד לתחבושת נראים פצעיה הקשים, והיא מבכה את בעלה וילדיה שנהרגו בהפצצת הצבא הסורי בעיירה אידליב.
לעומתם, אוריאל סיני, צלם גטי אימג'ס, מציג את ההומניות הישראלית: סידרת תמונות של ילדים ואזרחים פצועים מסוריה במיטות בית החולים זיו בצפת, לשם הובאו באמצעות צה"ל. עד צילום הסידרה טופלו למעלה ממאה אזרחים סורים שנפגעו על ידי הצבא של מדינתם. עם כתיבת הדברים, למדתי שכבר הגיעו ארבע מאות פצועים ותם התקציב של משרד הבריאות לטפל בהם. זאת תמונה עצובה מאד של מדינת ישראל.
ועוד אחת – פליקס לופה צילם בתמונת אפור-לבן שני חסרי בית קשישים, נשענים על מקל ועומדים לפני מכונית נטושה. היא היתה ביתם בתל אביב עד שסולקו ממנה.
המשך הסיור מגלה שלא רק התמונה הראשונה בתערוכה צולמה בעזה. הרצועה זוכה לייצוג מאד בוטה בתמונתו של עאדל האנה מן הרשות הפלשתינית: גופה נגררת על הכביש בכבל משתלשל ממכונית והמונים הולכים ונוסעים ומסתכלים במראה. האיש שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל נורה ונהרג ואחרי הגופה. צדק נוסח שכנינו.
התערוכה מצטיינת בתמונות מעולות, בעיקר כאלה שמספרות סיפורים אנושיים: אלפים חסרי בית ביפן אחרי הצונאמי, או הברזילאים תושבי הפאבלות בריו דה ז'נרו. לעומתם תמונה אופטימית מניירובי – אשה יושבת על ערימות אשפה במזבלה וקוראת ספר. "אני נחה בהפסקות של איסוף האשפה", הסבירה לצלם. או בהודו: בית ספר מתחת לגשר. הצלם מספר על גבר בן ארבעים שפתח בית ספר לילדים חסרי כל השכלה. כל יום הוא עוזב את חנותו לשעתיים ויוצא ללמד ילדים ולהכין אותם לקראת בית ספר ממשלתי. האיש, שבילדותו לא יכול ללמוד מטעמים כלכליים, משתדל לעזור לילדים חסרי כל.
ומנגד, מוצגת תמונת חדר אוכל של עמותה חברתית ובו גבר דל בשר וצמוק לחיים מתפלל לפני שיתחיל לאכול מקערה. חדר האוכל נמצא בעיר יאנגסטאון אוהיו, אחת הערים העניות ביותר בין הערים הגדולות בארצות הברית. לידיעת המתגעגעים לסיר הבשר האמריקני.
חלק ניכר מהתמונות אינן פשוטות למראה. מאירן התקבלה סידרת תמונות של אם ובתה, שפניהן מושחתות. ההסבר: האשה הודיעה לבעלה שבכוונתה לעזוב אותו. בתגובה, בשעת לילה הוא שפך חומצה על פניהן של אשתו ובתם.
אם בעבר אמרו, שטובה תמונה מאלף מלים ושופטי בית המשפט קבעו בפסקי דין שצילום זאת ההוכחה המוחלטת, הרי היום אנחנו מוצפים בפרי הפוטושופ הממוחשב כך שיותר תמונות בלוף ממלאות את הדוא"ל מאשר תמונות אמיתיות. בתערוכה זאת, למיטב נסיוני ושיפוטי – אין פוטושופ. כאן, עדיין, רואים את האמת בתמונה.
לתערוכה הישראלית, "עדות מקומית" הוגשו השנה כ-7500 צילומים של 300 צלמים. בתערוכה כ-170 צילומים נבחרים. בנוסף, מוצגות עבודות וידאו מרשימות. בשותפת הבכירה, "World Press Photo", כ-160 צילומים של 54 צלמים מ-33 מדינות, שנבחרו מבין למעלה מ-100 אלף צילומים. זו תערוכת צילומי העיתונות העולמית החשובה והגדולה ביותר מסוגה והיא נודדת בין כמאה ערים בעולם. אוצרת תערוכת "עדות מקומית" 2013 מורן שוב.
תאריך סגירה: 18 ינואר 2014, מוזיאון ארץ ישראל, רמת אביב.
מן התערוכה: המתפללות בכותל – תמונת רבת הבעה. צילמה מרים אלסטר / פלאש 90 /
caption]

חשיבותה של השכלה
שמעתי בבית קפה: "גם אדם עם שני דוקטורטים יכול להיות טיפש".