Category Archives: מראה מקום

הכנסיה הרוסית בתל אביב שלא הכרתי

כשנסעתי במשך שנים בדרום תל אביב, ברחוב הרצל או דרך קיבוץ גלויות, הסתכלתי מבעד לחלון על הכנסיה שעל הגבעה –  הכנסיה הרוסית. "המוסקוביה", קראנו לה וידענו, שיהודי לא יוכל להיכנס לשם. רק מי שבא להתפלל יכול לבוא בשעריה.

גן מטופח מקיף את הכנסיה בעלת הצריחים

פעם, בעבר הרחוק, היה יהודי אחד שביקש להיכנס לכנסיה. ישראל בר שמו. סא"ל בצה"ל ועוזרו של דוד בן גוריון וגם מרגל רוסי. הוא נתפס ליד גדר הכנסיה, כשצרור מסמכים סודיים בידו והוא היה אמור לתת אותם לנציג הק.ג.ב. שהתגורר במתחם הכנסיה הרוסית. בר נתפס ונידון למאסר.
עכשיו שמעתי מאילן שחורי, שאפשר להיכנס לכנסיה. היא פתחה את שעריה למטיילים ואין צורך להתפלל…
אילן שחורי, עתונאי בהארץ בעברו וחוקר תל אביב היום, מוביל מטיילים שאוהבים את העיר. בסיוריו גיליתי לא אחת פינות בעיר, שלא ידעתי עליהן או ידעתי מעט והתגלה לי עוד הרבה.
כך, ביום ששי בבוקר, נאספנו חבורה של חובבי העיר לטיול בכנסיה היפהפיה, שגנים מטופחים סובבים אותה.
דרך גן רב עצים מטופחים, שפורחים בצבעים שונים, מגיעים אל פתחה של הכנסיה השמורה היטב. הבנין הצבעוני פתוח לרווחה ורוח קלילה מנשבת בחוץ ומקילה על החום המעיק. בתוך הבניין מושבים למתפללים והרבה מאד ציורים של נביאים עם כיתובים ברוסית, ליודעי ח"ן. כנסיה פרבוסלבית למהדרין.
בחצר כמה מבנים, המשמשים למגורים. בעבר, שימשו למגוריהם של חלק מאנשי השגרירות שרבים מהם לא היו דיפלומטים. כשממשיכים בחצר מגיעים אל הכנסיה של טביתא.
למה כאן? על כך סיפר אילן שחורי והוספתי מויקיפדיה:
ביפו העתיקה נמצא בית שמעון הבורסקאי, שבו התארח פטרוס הקדוש, משליחיו של ישו. לפי המסורת הנוצרית, הוא היה האפיפיור הראשון. הרוסים מאמינים, שביתו של פטרוס היה באבו כביר של היום.
פטרוס היה בלוד, הסמוכה ליפו והוא נקרא אל מותה של אשה מאמינה ורבת חסד בשם טביתא. כאשר הגיע לעליית הגג שבה שכבה גופתה לפני הקבורה, התפלל לאלוהים ואז פנה אל המתה: "טביתא, קומי!" היא  פקחה את עיניה והתיישבה.
הולכים עוד מעט בחצר ויורדים אל המערה, שבה קבורה טביתא. המערה משמשת מקום תפילה ורבים באים להדליק נרות ולהתפלל. כשחבורתנו ירדה במדרגות, לא אחד נפגע בראשו מן התקרה הנמוכה.
בבקשה לא להתבלבל עם טליתא קומי שבירושלים.
רוצים, תאמינו. אני יודע שבכל הנושא של דת ואמונה – אי אפשר להתערב.
כשיצאנו לחצר המרוצפת של הבניין, יכולנו לראות את הגבעה הגבוהה השלטת על יפו. בימי מלחמת השחרור היתה חשיבות רבה לגבעה הזאת במערכה על השכונות הערביות בעיר.
בשנת 1831 נכבשת ארץ ישראל על-ידי צבאו של מוחמד עלי ממצרים. בעשר שנות שלטונו הגיעו לכאן תושבים רבים מאד ממצרים והקימו כפרים מסביב, ביניהם סלמה (כפר שלם), מנשיה, סומייל וגם אבו כביר, שבו אנחנו מטיילים. בכפרים אלה נחפרו בארות (בַּיארות) ונטעו פרדסים, שהפכו ליצוא חשוב ביותר מארץ ישראל. במבט מן הגבעות אל הסביבה, אפשר לראות מעט מן השכונות המצריות הללו.
באזור היה גם בית קברות יהודי עם מציבות כתובות עברית או יוונית (שהיתה שפת הארץ בימי התקופה הרומית). הוא השתרע מרחוב קיבוץ גלויות ועד לגדר הדרומית של הכנסייה הרוסית.
בית העלמין נתגלה  לפני כמאה וחמישים שנה על ידי החוקר הצרפתי שארל קלרמון-גאנו. חלק מהמצבות רכש הברון פיטר פון יוסטינוב, תושב יפו. בגלל קשיים כלכליים, הוא  מכר את אוספו למוזיאון באוסלו שבנורבגיה. בעקבות מאבקו של העתונאי והארכיאולוג צבי אילן, הוחזרו שבע מציבות מאוסלו והן מאוחסנות במוזיאון לעתיקות הסגור ביפו.

טיפול שורש בדז'  

אשה אחת, ישראלית לחלוטין, נולדה בארץ והגיעה לגיל פנסיה. לפתע גברו עליה געגועים לסיפורים שסיפרו לה אמה ואביה על תולדותיהם בעיר הולדתם, בטרנסילבניה. אזור, שעבר בין מדינות שונות והיום הוא שייך לרומניה. רצוי לנסוע לטיול שורשים, אמרה לעצמה והחליטה לקחת יוזמה.
התקשרה האשה אל ילדיה, שהיום הם כבני ארבעים, והציעה לנסוע לשם. לטרנסילבניה, לביקור. התוספו גם אחותה ובתה יראו הילדים איך נוסדה המורשת. מאין באו ההורים החלוצים וגידלו כאן את המשפחה.
סידרת טלפונים קצרה הביאה להסכמה כללית וכל החבורה יצאה לדרך.
את הסיפור המיוחד שמעתי מפי האם היוזמת,ליאורה.

בית התרבות העירוני שמור היטב

"הגענו אל העיר דז' ואפילו אל הבית שבו התגוררה משפחת הוריי לפני עלייתם לארץ. בית לא גדול, ישן מאד, ובדירה שהיתה שלהם מתגוררת אשה. כשהגיענו, האורחים, היא הציצה מהדלת בפנים זעופות וסירבה לתת לנו להיכנס", סיפרה ליאורה שההונגרית שגורה בפיה.
אבל בדירה השכנה, בעלת הבית דווקא הסבירה להם פנים. "אשה זקנה מאד פתחה לנו את הדלת, אפילו במאור פנים ואמרה שהיא אפילו זוכרת את הוריי שגרו כאן". המתגוררים בדירות היום חוששים מן היהודים שבאים לבקר שמא הם רוצים לדרוש את הדירות בחזרה. לליאורה לא היתה כוונה כזאת, כמובן. אבל היא קצת נפגעה מן התגובה הזעופה בדירת הוריה. לעומת זאת, השכנה היתה הרבה יותר חביבה.
ראינו את הדירה הישנה, שוחחנו איתה והיא שאלה לפתע "בבית הכנסת כבר הייתם?" התשובה היתה "כן, כמובן". והקשישה המשיכה: "אנחנו מבקרים בו כל חודש"…
לתמיהת המבקרים, הסבירה בעלת הדירה: "העירייה שמרה על בית הכנסת הישן. הפכו אותו לבית תרבות ובכל חודש יש שם קונצרט".
החבורה הישראלית ביקרה בבית הכנסת והופתעה לראות שהמקום משופץ ונקי, הכסאות הישנים עומדים בשורות ונוספו עליהם כריות, לנוחיות היושבים. ארון הקודש שמור עם פרוכת. ו…יש שומר במקום.

הכל מוכן לתפילה – ארון הקודש

העיריה, ששיפצה את הבניין, שכרה ראש קהילה, יליד המקום, שחי כעשרים שנה בישראל וחזר לטרנסילבניה. הוא פותח את דלתות בית הכנסת למבקרים – ויש מבקרים, והוא גם מקיים את פעולות התרבות במקום.
הקהילה, מסתבר, קצת קטנה. "שים לב, המשיכה ליאורה, בעיר מתגוררים כיום תשעה יהודים. אפילו לא מניין, ולא כולם רוצים להתפלל".
הבן הגדול, שהוא כיום בן ארבעים, אמר בסיום הסיור: "ידעתי הרבה על היהודים והגולה וגם על הקמת המדינה. אבל  ביקור השורשים הזה פקח לי את העיניים. טיפול שורש. כעת, זה נראה ממש אחרת".

פגישה מקרית
יהודית, כיום מרצה באוניברסיטה, התגוררה בבודפשט עד גיל 15. היא נהנה לנסוע באוטובוס מקומי וכמעט תמיד ראתה איש מבוגר ממנה יושב באותו מקום קבוע באוטובוס. לא היתה להם הזמנות לשוחח, אבל היא שמה לב שהוא מתמיד לשבת באותו מקום.

לימים עלתה לישראל והתגוררה בירושלים. יום אחד, כשנסעה באוטובוס מקומי, ראתה במפתיע את אותו איש מבודפשט. גם הפעם הקפיד לשבת באותו מקום…

טבריה, מה איבדת שם?

לפני זמן לא רב, יצאתי לחופשת כמה ימים בטבריה. זכרתי שהיתה זו פעם עיר נופש עם הרבה אתרים ובראשם – הכנרת והטיילת שלחופה. היום ראיתי עיר בקריסה, עם בתי מלון גדולים שנראים קצת מרופטים. צפת, שבה הייתי לא מכבר, איננה מלכת יופי, אבל טבריה מכוערת ממנה.
ברחובות הראשיים של עיר הכנרת יש חנויות מפוארות, ולצידן חנויות סגורות. הרבה חנויות סגורות. כך, באחד הרחובות הראשיים במרכז העיר, רחוב הבנים, שרובו חנויות שמונצעס לתיירים או אורחים וגם קצת חנויות בגדים. העיריה טרחה ונטעה עצי נוי ולידם שולחנות-בר וספסלי עץ. לא ראיתי אנשים נחים על הספסלים. אולי בעונת התיירות.
%d7%99%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%aa%d7%97-2016 %d7%99%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9c-%d7%95%d7%aa%d7%95%d7%aa%d7%97-%d7%91%d7%98%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%94בהמשך רחוב הבנים יש קניון של חנויות ומעבר מדרגות אל רחוב הגליל הראשי. במעבר מצאתי הרבה לכלוך, שקיות מושלכות, היו שברים משונים במרצפות ומדרגות מלוכלכות ומכוערות.
יש כאן חנויות להשכרה על ימין ועל שמאל וגם חנות עם שלט "להשכרה/למכירה", כאילו אמרו כל הקודם זוכה…
בקניון מסגד נטוש ומוזנח. סגור.
ברחוב הגליל יש עוד חנויות תיירים עם שמות לועזיים, כאילו באנגלית מוכרים יותר. את עיני לכדה חנות בשם Tel-Aviv style. לא דומה לתל אביב שאני מכיר.
הייתי בטבריה פעמים אחדות, מימי בית הספר היסודי, דרך הצבא, טיולים וביקורים. הביקור הראשון שזכור לי, היה בכתה ז' בבית הספר היסודי. לקחו את הכתה באוטובוס עד חמי טבריה. הישנים, כמובן. שני תלמידים שמואל (כיום פרופסור באוניברסיטה של חיפה) ואני (כיום פנסיונר מן העתונות) החלטנו לחזור ברגל. לבדנו. לא הצטרפנו אל האוטובוס של התלמידים. הלכנו בחום השמש עד מרכז העיר, שבו היה גן ציבורי. בו גם מצאנו את הכתה הממתינה לשני ה"אבודים". היו שם גם מורינו, שכמעט קבלו התקף לב על אובדן התלמידים. זאת ההיכרות הראשונה שלי עם העיר.
בקפיצת הזמן, הגעתי אל טבריה העיר הקומפקטית והסימפטית. הציבו אותי ועוד שני חיילים בשיכון פלוס 200. היום, כמה אנשים לא ידעו על מה אני מדבר כשביקשתי לעלות לשיכון הגבוה הזה, שהיתה בו עמדת תצפית שלנו וממנה הסתכלנו במשקפת על הסוסיתא (שהיתה שלנו) ועל רמת הגולן שמאחוריה. שלושה חודשים הסתכלנו והשתעממנו וירדנו אל העיר להתבדר, או למתוח כבלי טלפון אל משרד קצין העיר, כי הם עלו באש בשריפות עונתיות.  חשבתי להציץ למשרדי קצין העיר, אבל נזכרתי שהפקידות שהיו אז, הינן היום סבתות בנות שמונים…
בביקוריי בעיר, ראיתי בכיכר המרכזית את אנדרטת התותח, שהיתה פעם גדולה. עכשיו, נראתה לי קטנה כשמסביבה בנייני משרדים. עומד עליה תותח הרים צרפתי, נפוליונצ'יק. זה היה כלי הנשק הגדול של מלחמת השחרור והוא עזר להגן על טבריה, עתירת ההיסטוריה. במארס 1957 הייתי שם, עכשיו זאת כיכר לא גדולה, סביבה רחובות ואנשים שוטטו בדרכם אל המשך היום.
בכל זאת, אני זוכר את העיר לטובה, עם ההיסטוריה היהודית רבת השנים, שהביאה אותה להיות אחת מארבעת ערי הקודש. חלקים מחומות העיר עומדים ויש בתים שחורים מאבן בזלת. אחדים מהם יפים מאד והיפה ביותר הוא המלון הסקוטי המשופץ, שהחל את דרכו כבית חולים נוצרי מסיונרי והיום הוא בית המלון היפה ביותר בעיר.
למי שמעוניין: מצגת מעניינת על בית החולים הסקוטי בראשית המאה שעברה.
היה לי נעים לטייל בעיר, שהשמצתי אותה כאן. עוד אשוב אליה, שקברים סביב לה, של רבי עקיבא ולידו הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו), רבי מאיר בעל הנס. גם קבר רבי חיים אבולעפיה, שהיה רבה של איזמיר, ונקרא על ידי המושל לחדש את הישוב היהודי בטבריה בשנת 1740. ומי שירצה יגיע אל באר מרים, שליוותה את בני ישראל במסעם במדבר.

מצא את ההבדלים
מה ההבדל בין אדם ופרה? פרה לא מסמיקה.
ולנו יש עדר של טייקונים, שאינם מסמיקים.

תל אביב עיר גנים

רמת גן הכניסה את הגנים לשמה. גבעתיים, מנסה להתגנן. ותל אביב, מי יודע שהיא עיר גנים?
אני!
כבר שנים אני מטייל עם חברים, פנסיונרים, באתרים שונים גם בתל אביב ומגיעים, לפעמים, לפינות חבויות. מאמר של פרופ' אברהם בלבן הוליך אותי אל גן הגת, פינה נסתרת ויפהפיה מאחורי בית לסין לשעבר. הוא כתב בעתון הארץ על הגינה הקטנה, השכונתית, הוותיקה מאד והמאד לא ידועה.

עץ ועציץ בגן הגת. לא רק עתיקות

עץ ועציץ בגן הגת. לא רק עתיקות

סמוך לכיכר המדינה נמצאת הגינה. צריך ללכת לרחוב חברה חדשה (כך נקראה החברה שהקימה את העיר תל אביב) ולהמשיך אל ד"ר חיים מנחם בסוק. היה סגן ראש עיריית תל אביב לפני הרבה שנים וקבל רחוב קצרצר.
בין בתי השיכון, ומאחורי הבניינים המיוחדים של כיכר המדינה, נמצאת פינת החמד.
בוויקיפדיה כתוב שגן הגת הוא אתר מהתקופה ההליניסטית. לא מוזכרת שם התקופה החשמונאית, כי הגן נמצא בצפון תל אביב והממלכה הישראלית היתה באזור ירושלים.  כיום זה גן ציבורי קטן, שמסוגר בתוך גדר של גן קטן ליד כיכר המדינה ואיש, מלבד השכנים, אינו מכיר את המקום הקסום הזה.
חוקר תל אביב, העתונאי, אילן שחורי, טרח והוסיף עוד פרטים על הגן. מי שטורח להיכנס אל השטח הקטן, הירוק ומוצל – בימים חמים זה חשוב – לא מוצא שזה אמנם גן הגת. העירייה, שכל כך טרחה לקומם את הגן, לטפח ולקשט אותו, העלימה כמעט לחלוטין את שמו. מי שנכנס, מוצא בצידו הצפוני גת ציבורית, שהייתה בשימוש במאות 4 לפני הספירה עד 2 לספירה בחלקה העליון ריבוע גדול, שעליו היו דורכים את הענבים. התירוש ירד במרזב פשוט אל הבריכה הראשונה, שהיתה בור איגום וסינון הגרעינים והזג, וממנו המשיך אל בריכת האיגום הנמוכה, שבה נאגר היין.
אגב, אנחנו רגילים לקרוא "גת ענבים" למקום לסחיטת שמן זיתים, אבל שמו הנכון הוא אך ורק בית בד. מי שיבקר כאן, כדאי שיידע.
במקום זה היה מחנה צבאי בריטי קטן שהועבר לידי ההגנה, עם הקמת המדינה. האגדה מספרת, שטרקטור שעבד על השטח, גילה במקום קיר אבן ופסיפסי חימר. הוא הזעיק את נציגי העירייה ודבר הגת נתגלה. מדוע אגדה? כי מפעילי טרקטורים וקבלניהם, אינם אוהבים לדווח על מציאת עתיקות בשטח. בכל אופן, העירייה גילתה תושיה. אדריכל העיר, יעקב קפלן, ערך במקום חפירות בשנת 1965 ובמקום הוקם גן משחקים לילדים, עצי נוף נהדרים למבוגרים וגם קצת ארכיאולוגיה למבוגרים. זה כולל גם פרגולה גדולה מאבן גיר, ספסלים לשבת וגם קצת עתיקות לקשט את הנוף המקסים, מלבד הגת עצמה.
מי שנהנה מאד מהגינה הציבורית הקטנה, הם דיירי כיכר המדינה, שחלונותיהם פונים אל הירוק. יתרון מעולה לדירות.
נ. ב. הטיול מיועד לפנסיונרים, שיש להם פנאי. אלה שממהרים להשיג פרנסה, עדיף שישאירו את הטיול הזה לשעות הפנאי.

כסף קטן
נוח לי לקנות במכולת השכונתית. נוח, גם אם היא קצת יקרה אבל יש פירוט חשבון וזה קרוב לבית. נוח היה לי לקנות גם בחנות הירקות הסמוכה, אבל…
אתמול קניתי אצל הירקן והסכום – 46 ש"ח – נראה לי קצת גבוה. אצל הירקן, משום מה, אף פעם אין חשבון מפורט. אז רשמתי לעצמי את מספר הירקות שקניתי והלכתי להלכתי לחנות מגה, שנמצאת בקניון. עדיין לא נמכרה הרשת הזו.
קניתי בדיוק אותו מספר פריטים והחשבון, הפלא ופלא, היה 21.88 ש"ח. הפרש קטן, אבל מרגיז.

תקיעת שופר אמריקני

בכניסה לבית הכנסת הרפורמי בלוס אנג'לס, אליו הזדמנתי בראש השנה, שומרים במדים שחורים עם מתקנים לגילוי חפצים חשודים. בארץ, באתי לבית כנסת נכנסתי ואיש לא שאל מי אני ומה אני. אינני חשוד ובכניסה לבתי הכנסת, איש אינו בודק. אבל כאן זה חו"ל. גם צריך להזמין מקום מראש ולשלם, כי מי שלא מזמין, נשאר בחוץ. בארץ, כשרציתי לתרום אחרי ראש השנה, התקשיתי לאתר את הגבאי בביתו…

בתוך הבניין, אולם גדול, צח וקר. אינני רואה רואים סימנים של בית תפילה יהודי וגם ארון הקודש נחבא מעיני. כמו נעלם. אז אמרו לי, שפה בית כנסת קבוע עם קהילה גדולה. יש כאן הרבּה מאד כסאות עץ פשוטים, לבנים, כמו כסאות פלסטיק. כל המקומות תפוסים והאולם מלא. קהל חביב, מאיר עיניים. אנשים מחייכים. לכל הגברים כיפות קטנות. לי משונה לראות שגם רוב הנשים בכיפות. חלקן עם טליתות.

הרבּה שרון ברוס בתפילה

הרבּה שרון ברוס בתפילה

עוד יותר מוזר לראות נשים אחדות חשופות חזה למדי. זה לא מפריע לעטות טלית שאינה מכסה דבר. אחרות, בעיקר צעירות, באו לתפילה בשמלניות קצרצרות. עניין של אופנה.
העיניים מתחילות להתרגל, ואז שמתי לב לתפילה. המחזורים, כמובן בעברית עם תרגום באתו דף, אבל המנגינות מוזרות. אף אחת מהתפילות לא נשמעה לי מוכרת. אף אחת!

הקהל דווקא הכיר את כל המנגינות. שרו עם החזן ורקדו עד כדי אקסטזה עם תפילותיו. אז שמתי לב, שליד הבמה יש שלושה מתופפים וגם אקורדיוניסט אחד ושלוש בנות שרו במקהלה אל המיקרופונים של בית הכנסת. אמת לומר, לא ראיתי מיקרופון בבית כנסת, לא בארץ ולא בחו"ל, כשהזדמנתי אליהם.

הרבּה היתה עטויה טלית ועל שער ראשה כיפה קטנה. היא ניהלה את הטקס בקול גדול וברמקול. וכך הגיע מועד התקיעה ואז נתגלה שופר גדול ומרשים. שמתי לב, שהתוקעת היא אשה מבוגרת: "זאת אמה של הרבּה" – לחשו באוזני.

כתבתי, שהגברים עטויי כיפות, לא הייתי בטוח שגם החזן כך. מרחוק, זה לא נראה. התקרבתי וראיתי שכיפתו חומה, כמו שערו, כאילו כדי שלא יבחינו בכיסוי הראש.
במהלך התפילה שרו וגם רקדו ולפעמים קצת עינטזו. לא הייתי בטוח אם אני בתפילת ראש השנה או במסיבת חתונה.
לקראת צהריים מישהו נתן סימן וכל המתפללים השתטחו על הריצפה, רובם הגדול במצב של השתחוות. מימי לא ראיתי יהודים משתחווים בבית כנסת בשעת תפילה.
מיהרתי לצאת מן המקום.

מכיוון שאינני שומר מצוות ואינני יודע על מנהג זה, שאלתי שני בקיאים והנה תשובותיהם:

אמר רבי מנחם: "אין זה נכון, שיהודים אינם משתטחים ארצה בתפילתם.

"בשני ימי ראש השנה משתטח היהודי בתפילתו פעם אחת (בתפילת מוסף, בעת אמירת הפסוקים: 'ואנחנו כורעים, משתחווים ומודים לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה') ובתפילת מוסף של יום הכיפורים, מספר פעמים, כשמשחזרים בתפילה את עבודת כהן הגדול בבית המקדש, בקודש הקדשים".

השיב רבי ישראל: "דעתי אינה נוחה ממנהג זה. דומני שהוא קיים שנים לא רבות, ומקורו בעדות הספרדיות".

משיבון אוטומטי

אם אתם שומעים בתגובה לשיחת טלפון את המשפט "שיחתכם חשובה לנו" – זאת אומרת שהאוטומט מודיע ש"לא איכפת לנו מכם"…

יום אביב בפארק חביב

פארק ראש העין הוא מקום נעים לטייל בו. עצים, שיחים ופרחים וגם קצת מתקני שעשועים. לרשות העם המטייל עומדים שולחנות עץ וספסלים. להנאתכם. ביקרנו בפארק ביום חול ומצאנו את התמונה הזאת: מיכל אשפה גדול ניצב במרחק של כשלושה מטרים מהשולחן. ליד השולחן – פחיות. מישהו לא טרח ללכת שלושה מטרים עד הפח. כנראה, בני הדוד של "כוכבי" סרטון השוקולד. פארק ראש העין קצר

אחרי הטיול בפארק, יצאתי לימים אחדים בשווייץ, ארץ הירוק המסנוור והנקיון הלא יאומן. כאן, אני משתמש בצמד המלים שנשחק במיילים ובטוקבקים השחוקים.

קבלתי תגובה ואני מביא אותה כלשונה:
בלוג שלך, עם הצילום מהפארק, העלה אצלי נושא כאוב, בעיקר בגלל יום הזכרון: בעמיקם נמצא "ההר העגול", שמוזכר במקומות רבים של טיולים באינטרנט. הגבעה (שהייתה רוצה להיות הר, אולי) היא אתר הנצחה לאחי ראובן שנפל ביום כיפור ועל פסגתה פסל ברזל ענק, שאחי, אורי הפסל, הקים לזכרו. יש גם שלט, שמספר עליו, שלטי ביה"ס המקומי עם הסברים על הצמחיה ופינות ישיבה, שחלק מהן שופצו ונצבעו על ידי מספר משפחות המקום עם ילדיהן . יש שם פרחי בר מדהימים בין העצים, שקק"ל נטעה ומשפחתי טיפחה. קק"ל אף הכשירה דרכים על הגבעה, כך שקל להגיע. יופי של מקום עם נופים של 360 מעלות.
אלא מה? עם ישראל חי. הזוהמה והטינופת בלתי יאומנו. יש פחים, יש פח ענקי ("צפרדע") למעלה, ואנשים לא שומרים על הנקיון בלשון המעטה. זה מעליב, זה מכוער בעיקר שזה אתר הנצחה.
אך מכיוון שאני אופטימית (או נאיבית) אני מאמינה שיש לנו עתיד…
עליזה גלקין סמית, מושב עמיקם

מצפה נהדר וסיפור של בית ישן

 טיילנו בראש פינה ועלינו בכביש הישן אל פסגת היישוב. שם נתקלתי, במקרה, באחד המצפים היפים שראיתי בארץ, מצפה נמרוד. מכאן נראה נוף נהדר של בתי ראש פינה, עמק החולה, מצוקי הגולן והרמה ובקצה – הר דב והחרמון. טוב לבוא הנה אחר הצהריים, סמוך לשקיעת השמש, כאשר קרניה מאירות באור יקרות (זאת לא מליצה!) את הנוף של העמק, שקיבוצים פזורים בו וההרים עוטפים אותם. מראה נהדר.
מצפה נמרוד הוקם לזכרו של נמרוד שגב, דור רביעי בראש פינה, שבהיותו בן 28 נפל ב-9 באוגוסט 2006 בקרב בדרום לבנון. אביו, חזי שגב, הקים במבצע יוצא מן הכלל יד זיכרון, שבעיני הוא אחד ממבצעי ההנצחה היפים ביותר. מצפה נהדר, ומי שמבקר במושבה, כדאי שיטרח אל הפיסגה וינוח במצפה מיוחד זה.

מצפה נמרוד עם נוף נהדר. צילם ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה

מצפה נמרוד עם נוף נהדר. צילם ד"ר אבישי טייכר, ויקיפדיה

סמוך למצפה נמצא אחד מבתי האבן השחורה של המושבה, יש קוראים לו הבניין הערבי. במקום שוכן מרכז מפנה לטיפול בפעוטות עם אוטיזם לטיפול באוטיסטים, ולא עליו רציתי לספר עכשיו.
בביקור בבניין המשופץ ומסודר סיפרה המייסדת, ד"ר חנה אלונים, על שני ביקורים מיוחדים שהיו בו. לפני שנים אחדות, הופיע במקום איש לבוש חליפה לבנה הדורה, ביקש לבקר וסיפר שהוא בא מקנדה, שם עשה עסקים והתעשר. הסתכל, התעניין, השאיר כרטיס ביקור ונסע.
שנים ספורות אחר כך הגיעו בני זוג לביקור בבנין. הם באו מלבנון דרך ירדן וסיפרו שהאשה הצעירה היא ילידת ראש פינה, בת למשפחת בוני הבית הזה. האשה, שברחה עם משפחתה במלחמת העצמאות כשהיתה בת שש, ידעה לתאר איך נראה הבניין לפני שעבר את השיפוצים והשינויים. המזכירה זכרה את הביקור של הגבר מלפני זמן, חיטטה וחיפשה ומצאה את כרטיס הביקור שלו. כשראתה האשה את כרטיס הביקור, התעלפה בחדר האורחים של מכון מפנה. החדר, שבו שמעתי על האירוע.
כשעוררו אותה, גילתה בהתרגשות כי האיש שבא מקנדה הוא אחיה. האח נעלם מעיני המשפחה בעת הבריחה בזמן המלחמה והם חשבו שמת. כאן, בבית, גילתה שהוא חי בקנדה. מכאן, במכון מפנה, התקשרה אל אחיה בקנדה. קל לתאר את ההתרגשות שהיתה במקום.

מחלה
קלדת – מחלה מודרנית.  היום כל אחד כותב ספר, כי המקלדת זמינה.

אושוויץ – שני קצוות

כמו עוף החול, מדינת ישראל קמה מאפר המחנות וגחלי השואה. בשנת 1988 החל מסע בני נוער לפולין והפך לאחת התופעות החשובות בעיצובו של זכרון השואה. שוחחתי עם אם ובנה, שהשתתפו במסע לפולין ודיעותיהם שונות.
אמתי, כיום סמל בחיל האוויר, היה שם לפני כשלוש שנים. אמו, אורנה, היתה בפולין לפני חודש. הוא סיכם בפני את המסע "ההרגשה שלי כמו טיול כזה. כמו טיול שנתי".
אמו סיכמה: "היה מצמרר. חשוב לכל ישראלי, שרוצה להבין יותר למה הוא ישראלי".

מיילדות בבית העלמין היהודי בווארשה. המדריכה מספרת והמשתתפות עם אוזניות.

מיילדות בבית העלמין היהודי בווארשה. המדריכה מספרת והמשתתפות עם אוזניות.

אמתי נסע במסגרת השכבה, כ-300 נערים ונערות (מתוך כ-400 בבית הספר). לפני הנסיעה, התכוננו חצי שנה ב"כל מיני סדנאות במסגרת התיכון. אחת לשבוע, באה לשיעור מישהי מיד ושם. התלמידים לוקחים את הנושא ברצינות, אבל זה לא משהו שעולה ממנו הרבה רגש. נושא לימודי, טכני.
"ביום הראשון, סיירנו באזור הגטו של קרקוב. שכונה עירונית ישנה. לא נשאר הרבה מן הגטו. נכנסנו לבית כנסת המפואר, אבל הרגשה בבית כנסת – לא יודע. גם בארץ אין הרגשה מיוחדת בבית הכנסת.
במחנות השמדה? כן, היה מעניין. אושוויץ הרגיש לי יותר כמו מוזיאון, כי הרבה מן המקום לא נשאר. המחנה, שנשמר הכי טוב, היה מיידנק. הכל קיים שם. ביתנים, תאי גז, כתמים שהגז משאיר על הקירות. כאן אפשר לנסות ממש לתאר אנשים הולכים. זה מקום, שבגלל הויזואליות החזקה אפשר להשתמש בדמיון ולתאר את מה שהיה.
"בצהריים, נתנו זמן חופשי. זמן כיף כזה. חזרנו לקבוצות של חברים. התיישבנו במסעדה.
"באחד הערבים הביאו לנו למלון להקה של מחול-עם פולני. בהופעות – נחמד. מרגישים כמו בכל מופע. היו הרבה פעילויות כאלה שלא קשורות לשואה.
"אינני חושב שבעת מופע, מישהו מאיתנו חשב שבעצם באנו לנושא השואה. כשהיה זמן חופשי להסתובב, הקדשנו זמן לשיטוט בין חנויות, לחלונות ראווה ולקניות. את השעתיים-שלוש לפני הטיסה, השעות האחרונות בווארשה, נתנו לנו לבלות בקניון גדול בעיר".
אמו חזרה לפני כשבועיים מן המסע והיא כולה נרגשת ונסערת. במשלחת היו רק נשים – שלושים ושבע מיילדות עם מדריכה "יוצאת מן הכלל". חמישה ימים קשים.
"נחתנו בבוקר מוקדם ומיד התחלנו בסיור לימודי – לבית הקברות היהודי בוורשה. שם למדנו הרבה על החיים היהודיים: היכרות עם הקהילות, שהרכיבו את היהדות בעיר – הציונות, הבונד, אנשי הספרות, אנשי הרוח. עצרנו ליד אנדרטה מדהימה של יאנוש קורצ'ק והילדים.
"המשכנו למה שנשאר מהגטו, בתים שנהרסו. דוגמא לחיים היהודיים. דיברנו על תפקידם של ילדים, שהבריחו אוכל, דיברנו על תפקידם של הרופאים ורופאות, שעסקו בחקר רעב בגטו. כן, הם כתבו מאמרים מקצועיים על תופעות שגרם הרעב ופרסמו אותם!
"הסיפורים היו מאד קשים ומכיוון שהיינו שם פיזית, יכולנו להרגיש את העליבות, ההשפלה, הרעב. אבל, לא רק שואה. ביום השני, נפגשנו עם שש מיילדות פולניות לשיחה על החיים המקצועיים -יחס לנשים הרות, אתגרים בחדר לידה, יחסים בין רופאים ואחיות…

הדגלים לא מוסיפים ללאומיות. צילום: אמתי

הדגלים לא מוסיפים ללאומיות. צילום: אמתי

"המשכנו לטיקוצ'ין, אל בניין בית הכנסת ששרד ובתי העיירה שנותרו סביבו. ממש שטעטל. בית הכנסת גדול, כמו מבצר, מאד מרשים. נתן תחושה של מרכז העולם וכשאתה עומד שם ואין שם יהודים, זה גורם התרגשות רבה ותחושה נוראה. ממש הרגשתי את החיים היהודיים שהיו שם. לקחו את היהודים והעלימו אותם.
"בסוף היום נסענו לטרבלינקה. כמעט חושך. אנחנו לבד, מקיימים טקס, קטעי קריאה, שרים שירים ואני מנגנת התקווה בחליל. מקום שלא נשאר ממנו כלום, רק שברי מציבות עם שמות הקהילות שהושמדו ואנדרטה שמעוררת מועקה. תחושה קשה במקום הזה, למרות שאין דבר ממה שהיה שם.
מיידנק. היה ממש מצמרר. זה מחנה השמדה שהשתמר. עברנו בצריפים, ליד ביתן הרופאים שבו ערכו בדיקות ונסויים בבני אדם. היה קר והלכנו בגשם. גדרות. מגדלי שמירה. יש משרפות. ביקרנו בתנורים, ארובות, תאי גז. יש שם מבני בטון עם חלון, שבעדו אפשר היה לראות יהודים צועקים 'שמע ישראל' עד שהפסיקו לנוע.
"ירד גשם על השלוליות ולא היו במחנה כמעט אנשים. היינו כבר תשושות, רעבות, קפואות ואז התחלנו מסע בביתנים של עליבות החיים ושל ההרגשה 'אין סיכוי'. אחרי חמש שעות רצינו למות והם חיו בממוצע שלושה-ארבע חודשים ובלי בגדים חמים ומעילים, כמונו.
אורנה לא יכלה להפסיק לדבר, ואני הפסקתי לכתוב.
מסקנות:
אמתי: "כמו שמוציאים את המסע, הוא מיותר. אפשר להוציא תלמידים לפולין, אבל כמו שהוא נערך כעת, זה בזבוז".
אורנה: "הביקור במחנות חשוב לכל ישראלי, שרוצה להבין יותר למה הוא ישראלי. מה שנראה כחיים טובים ונוחים ליהודי בגולה, עלול להתהפך עם העליה של הרודן הראשון. לגבי הנוער – לא כל אחד מתאים לכך וצריך לקיים את המסע במסגרות קטנות ואינטימיות.

סרט בן 36 דקות על גטו ורשה

ציון דרך אישי
זה הפוסט הארבע-מאות בבלוג שלי.

 

 

 

קפריסין מחייכת אלי

יצאתי לחופשה קצרה. לאן יוצאים? סוף אוקטובר לא מתאים לכל מיני מקומות חלום. כן מתאים לקפיצה לאי השכן, קפריסין. הוא נמצא פחות משעת טיסה, נופים חביבים, מזג אויר טוב ואם עוסקים ביוקר המחיה – זול מאד. כשקבלנו בשדה התעופה של לרנקה את המכונית הקטנה, השמש חיממה וחולצה קצרת שרוול היתה בזמן. נסענו אל הרי הטרודוס בכביש מהיר (לא רחב, אבל עומס התנועה נמוך) ובתוך זמן קצר נעלמה השמש הטובה בין העננים הכהים והתחיל גשם וערפל. פתאום שמעתי מכה קשה. פגעתי במשהו?" – שאלתי את ישראל, ידידי שישב כנהג משנה עם המפות. בטרם הספיק להשיב, החל מטח מכות כמו האבנים בחוצות ירושלים. ברד ירד בדרום קפריסין בעוצמה שכמוה לא היכרתי. רק כשחזרנו לארץ, מצאתי שאחיו התאום של הברד הנורא הזה, פגע גם במחוזותינו. ממשיכים בנסיעה עוד כמחצית השעה, והברד נעלם, הגשם פסק והשמש מציצה אלינו בביישנות. אל קקופטריה הגענו באור נגוהות, שהאיר את נופיה של העיירה ושל ההרים המיוערים מסביבה. קקופטריה שימשה לי מקום מגורים ובסיס לטיולים בביקוריי הרבים בקפריסין. שם מוזר יש לעיירה הזאת: האבן הרעה. כך קראו לה בעבר הרחוק כשאבנים נפלו מן ההרים מסביב בימי גשם כאלה. היום יש בה חלק ישן – בתים שנבנו לפני מאות שנים ונשמרים באותה מתכונת של בסיס אבני סלע ומעליהם קירות בנויים מלבני טיט ומטוייחים בטיט חום, שצריך לחדשו בכל חורף. חוץ מזה, יש בה כמה כנסיות שנבנו במאה החמש עשרה ופועלות עד היום. מעניין. קקופטריה היא עיירת תיירות, ותושבים סיפרו לנו שזה מקור הפרנסה העיקרי של המקום וגם מקור חשוב לכלכלת קפריסין. התוצאה, שאותה הרגשנו – יחס נאה וקבלת פנים חמה לתיירים. כמעט כל קפריסאי מדבר אנגלית שוטפת וכל מי שפנינו אליו, גילה נכונות לסייע. בימים אלה של אנטישמיות בערי אירופה הגדולות, זאת ממש הרגשה של חופשה…

קפריסין - כנסיה גדולה בעיירה קטנה

קפריסין – כנסיה גדולה בעיירה קטנה

עלינו אל הטרודוס, אבל בדרך סטינו מן הדרך הראשית אל כבישים צדדיים, שמוליכים מן ההר הגבוה אל עמקים עצומים, הזרועים בכפרים ציוריים בינות ליערות עבותים. הצמחיה דומה לכרמל, אבל ההרים גבוהים הרבה יותר והערוצים עמוקים יותר והנוף נהדר יותר. לקפריסין יש משהו משותף איתנו: ניקוסיה היא העיר החצויה האחרונה בעולם. אבל חל שינוי. בעבר, באתי לקפריסין אחרי המלחמה בין הדרום היווני והצפון הטורקי ולא עלה על הדעת לעבור את הגבול. במשך השנים, נתנו הטורקים לתיירים לעבור את הגבול בנקודה רחוקה. הפעם, בבואי, ראיתי בקצה רחוב לדרה בקפריסין שיש תחנת גבול טורקית במקום שהיתה עמדת שמירה יוונית. תיירים, אתם מבוקשים. דרוש רק דרכון ורצוי כסף לקנות בשורת החנויות הסמוכה למעבר. ביקור במקום מראה שהחלק הטורקי זקוק לעזרה כלכלית יותר מן החלק היווני. אבל בשיחות עם היוונים שמענו רק קיטורים על המצב הכלכלי. ואני חשבתי שישראל הוא עם הקֶטֶר. הזכרתי את המצב הכלכלי ויוקר המחיה, אז אפרט: טיסה לקפריסין עלתה 332 דולר לאדם. חדר במלון (עם ארוחת בוקר משביעה) עלה 42 יורו לשניים (כ-200 ₪!) והמכונית הקטנה – 120 יורו לכל השבוע. יתרון נוסף: הטיסה יוצאת ב-7 בבוקר (נחיתה לפני 8) והטיסה לארץ יוצאת ב-22.30 (נחיתה לפני 23.30), כך שהמטיילים מרוויחים שני ימים נוספים. סעו ותהנו.

"לא קונים טחינה"

את הפוסט הזה לא כתבתי על ערבים. הוא נכתב על יהודים.
באחרונה הגיע אלי פעמיים המייל, הקורא "להחרים את טחינה בראכה". מייל אחד ממרצה באוניברסיטה ובפעם השניה – מעתונאי בכיר. שניהם לא מנוער הטוקבקים.
מגן דוד נאצי על חלון ראווהבהודעת המייל נכתב, בין היתר, כי “טחינה של חברת בארכה יש לה יותר משליש מאחוזי מכירות הטחינה, מקום ראשון בארץ במכירות… אתם יודעים מי הם בעלי החברה? ערבי! הנאמן למורשת עמו"…
הכותבים ממליצים לקנות טחינה מתוצרת יהודית וכך לפגוע ברווחים של בראכה.
"אם 200,000 איש מקבלים את ההודעה ולא קונים טחינה בארכה. תכפילו את זה ב- 15 שקל … זה הפסד של 3 מיליון שקל…
"נמאססססס……. כך עושים נקמה יהודית!
"להעביר הלאה!!!”
קיצרתי את המייל ולא קשה לגגל אל הטקסט המלא. קראתי ומיד צץ בזכרוני טקסט דומה מארץ אחרת: "להחרים את החנות היהודית! כך עושים נקמה גרמנית!"
לי זה הספיק.
סינמטק מזכיר נשכחות
את הסרט קדמת עדן ראיתי ועל גיבורו הטרגי, ג'יימס דין, שמעתי בלי סוף. אבל שכחתי אותו לחלוטין. כששים שנה מאז הייתי בסרט, זה זמן לא מבוטל.

ג'יימס דין בקדמת עדן (ויקיפדיה)

ג'יימס דין בקדמת עדן (ויקיפדיה)

השבוע, הזמין אותי חבר לסינמטק תל אביב לראות את הסרט העתיק הזה. ראיתי והתרשמתי.
הסיפור הוא על האב, שאשתו נטשה אותו עם שני תינוקות והוא מעדיף את הבן ה"טוב" ומתנכר לבן ה"רשע". זה סיפור מעניין של ג'ון סטיינבק, שעובד לקולנוע על ידי איליה קאזאן האגדי והפך לסרט טוב, עם מידה של שמאלץ אמריקני. ראיתי את ג'יימס דין וחזרתי והבנתי מדוע שמו נישא מאז בפי כל. שחקן מרשים, שכל השחקנים (הטובים!) בסרט, מתגמדים לידו. התפעלתי ואני ממליץ למי שלא ראה או ששכח.
בעת ההקרנה, נזכרתי בשתיים או שלוש תמונות היו מוכרות לי – הוכחה שאמנם בימי התיכון ראיתי את קדמת עדן.