ארכיון קטגוריה: מראה מקום

אליהו הנביא היה כאן?

חג הפסח מתקרב והמוני בית ישראל – שעורכים את הסדר – פותחים את הדלת לאליהו הנביא. נזכרתי, שהייתי פעמים רבות בחיפה, טיילתי בעיר היפהפיה והכרמל הירוק שלה ואפילו במוחרקה הייתי. שם בנו כנסייה לזכרו של אליהו הנביא, שמכאן עלה לשמים. רק במערת אליהו עדיין לא הייתי.
לא קשה להגיע למערת אליהו בצידו הצפוני של הכרמל, ליד רחוב אלנבי, שהיה פעם רחוב מרכזי. מתחנת האוטובוס צריך לעלות אי אלו מדרגות – כשלוש מאות בלבד, ומגיעים קצרי נשימה אל המערה שעל צלע ההר.

כסא אליהו לסנדק, שעל ברכיו בן הברית (ויקיפדיה)

כשמגיעים אל המבנה שעל צלע ההר, עוברים דרך שער לא סגור, חולפים ליד מבנה ריק, ששימש, אולי, למנוחתם של תלמידי חכמים או עולי רגל, ומגיעים אל שני תנורים גדולים, המשמשים לשרוף נרות בעת הילולה. תנור כזה ראיתי אצל רבי ברוך אבו חצירא בנתיבות. הילולות, מסתבר, מתקיימות גם כאן, על הכרמל.
לפני הכניסה למערה שולחן כיבוד עם עוגות ועוגיות ואחר כך מכירות של כיפות, צעיפים וספרי קודש. עוד ספרים יש בתוך המערה ועל הקירות צעיפים – לגברים ולנשים.
אילנה, שביקרה בעבר הרחוק במערה, התפלאה. "כשהייתי כאן בעבר", אמרה, "היתה אווירה של קדושה. היו כאן, בעיקר, ספרדים. ישבו ביחד גברים ונשים והתפללו. מאז שהשתלטו האשכנזים, אני רואה מחיצה עם שלט 'גברים, נשים'".
דעה זו אינה חדשה. מבקר סיפר בשנת 1835 על ביקורו במערה: "ומצאנו שם הרבה יהודים. ויהי כאשר התחלנו להתפלל אז התפילה הייתה נובעת בפה ועינינו זולגות דמעות אשר מעולם לא התפללתי כן, אז הבנתי כי אדמת קודש היא וגם כתבנו שמינו על הכותל".
כאשר היינו במערה, אילנה נכנסה מאחורי הפרגוד ואני התיישבתי על הספסל לנוח מעמל העליה להר. הסתכלתי על הקירות, עשויי הבטון. ברור לי שבימי אליהו הנביא לא היו כאן קירות. מקובל, שהסתתר כאן כשנמלט מן המלך אחאב ואיזבל אשתו.
עלילותיו של אליהו הנביא רבות מאד. אזכיר רק שהוא עלה בסערה השמימה, כלומר לא מת. לפי המסורת, יחזור כמבשר לקראת בואו של המשיח.
שתי נשים ישבו בצידי הספסל וקראו בספרי קודש. ניגשה אלי אחת מהן ובקול נמוך ובנימוס רב ביקשה שאעבור לצד השני. "כאן עזרת נשים", אמרה. בצד השני היו מעט גברים ואחד מהם, במבטא אמריקני הציע לי, בנימוס רב, להניח תפילין.
אליהו מוזכר פעמים רבות במקרא, בעיקר בספר מלכים. ידידי, אלי זך, מצא בספר מלאכי ג' כ"ג: "הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ לָכֶם, אֵת אֵלִיָּה הַנָּבִיא — לִפְנֵי בּוֹא יוֹם יְהוָה, הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא"…
לא אחכה עד אז.

פרס לדוד גרוסמן

פעמים רבות אמרתי שאני מעריך מאד את הסופר דוד גרוסמן. וכאילו להיענות להשערותיי, זכה בפרס בוּקר הבריטי. עכשיו זכה הסופר השמאלי הזה בפרס ישראל. אני גאה בכך. אצטט בדיחה שהוא מזכיר בספרו "סוס אחד נכנס לבר" – מותר לנהג של חבר'ה קדישא לשים שלט: "בדרך לעוד לקוח מרוצה"?

מודעות פרסומת

יאיר לפיד מול בנימין נתניהו

האמנם אנחנו עומדים לפני בחירות? הסקרים אומרים שכן, וקובעים שהמועמד הבכיר אחרי בנימין נתניהו הוא יאיר לפיד.

יאיר לפיד

כתבתי בעבר כי שניהם דומים ואנחנו, הבוחרים, מעדיפים את הדיוקן הזה:
אנחנו מוצאים דמיון בין לפיד לראש הממשלה: שניהם מופיעים מצויין בטלוויזיה, שניהם בעלי הופעה ותסרוקת מסודרת, שניהם מדברים בכותרות קליטוֹת (סאונדבייטס), שניהם מבטיחים הבטחות שאינם מתכוונים לקיים ושניהם לא מקפידים על אמירת אמת (וגם על כך יש הוכחות במחשב).
חיטטתי בגוגל ומצאתי מאמר של בן כספית במעריב ב-11/09/2016 ואצטט ממנו פיסקה:

בנימין נתניהו

"לפיד הבין, שכדי לנצח את ביבי צריך להיות ביבי.
"לפיד מציג, לשיטתו, גרסה משופרת של ביבי. מודל חדש, מדוגם, עם תוכנה מעודכנת וכל הגאדג'טים הנדרשים. הוא מאמץ ומחקה את כל הדברים הטובים (לכאורה) של ביבי, ומתנער מכל הדברים הפחות טובים. הוא פרזנטור מופלא, כמעט כמו ביבי, עם לוק דומה מאוד, כולל השיער הכסוף ואהבת המצלמה והמנטרות הפיזיות ואפילו הקריצה. הוא לא ה"אנטי ביבי", אלא ה"ניאו ביבי". הוא מנסה להסביר לנו, בדיוק כמו יצרניות הסלולר, שאין צורך לעבור למכשיר של חברה אחרת. אפשר להסתפק בשדרוג המכשיר הקיים".

ילדים מזכירים את השואה
יום השואה הבינלאומי היה השבוע. לנו, בישראל, אין בכך חידוש גדול. אבל ברמת השרון יש אנדרטה לילדים ניצולי השואה. היא נחבאת אל הכלים מאחורי סניף בנק פועלים ברח' המלכים, בואכה כיכר המשטרה, במתחם חורשת ילדי השואה.

נשאר פסל זיכרון

כמה ממושכי הכספומט מודעים לה?!
אם תרצו, תמצאו שהאנדרטה נמצאת כמטווחי קשת מבית הקפה רונית, שם ספונות נשות וינדזור העליזות רוכבות הג'יפים היוקרתיים. כתוב עליה "חייכם נוקמים את מותנו".
התמונה – באדיבות המושיע האקדמי – ldn.hamoshia.co.il

רמאי השעונים
ידיד שלי, רותם, קנה באמשטרדם שעון יוקרתי ויקר. כשקנה אותו, הסביר לו המוכר שהאחריות לשעון – בכל העולם. ידידי התפאר בשעונו המיוחד בפני כל רואהו. אפשר לראות מה השעה, אבל גם לקבל מיילים וגם להקלט הודעות וגם כל מיני פעולות של מחשב ואפילו למדוד את הדופק… אכן, מיוחד. אבל אחרי ארבעה חודשים בלבד, שבק השעון. ככה סתם.
מיהר ידידי אל חנות היבואן בתל אביב וביקש לתקן את שעונו. המוכרן הסתכל, בדק, שאל ושקל ואמר לבסוף: אנחנו אחראים רק לשעונים שקנו אצלנו, בתל אביב. מה שקנו בחו"ל – יתקנו בחו"ל.
ידידי טרח ושלח את שעונו עם חבר לאמשטרדם. אבל בעוד השעון משוטט, הוא קיבל עצה: חזור אל החנות בתל אביב. פשוט, רימו אותך.
מיהר לחנות היבואן בתל אביב ודרש לדבר עם המנהל. המוכר הציע את עזרתו, אבל ידידי השיב קצרות: כן, כבר "עזרו" לי כאן.
המנהל יצא, בדק את פרטי השעון ואמר: אני רואה שקנית אותו באמשטרדם. אנחנו נטפל בו. לקח והלך.
בסופו של דבר חזר ידידי לחנות בתל אביב וקיבל שעון חדש, מהודר, סגור בקופסה.
ככה רימו אותי – סיפר לי. חודשיים הייתי בלי השעון המפואר שעבד רק ארבעה חודשים.
היזהרו מרמאים.

הגדרה
נגמר לה הכסף לפני החודש.

עדות מקומית 2017 – הזדמנות אחרונה

תערוכת הצילומים השנתית ה-17, עדות מקומית, מתקיימת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א) והיא מעניינת יותר מאשר זו של השנה שעברה. נותר רק זמן קצר שבו אפשר עדיין לראות את התערוכה שפתוחה רק עד ה-20 בחודש. כלומר, עוד עשרה ימים.
משה רונן מאיגוד העיתונאים ערך במקום סיור עם אוצרת התערוכה, ורדי כהנא, וניתנה הזדמנות לראות קצת יותר ממה שהצלחנו לראות כשהיינו בביקור קודם, ללא הסברים בעל פה. בכל זאת כדאי לבקר בתערוכה ולראותן.
אוֹצר התערוכה המקורי היה פרופ' מיכה קירשנר, צלם אמן, שנפטר באחרונה. כהנא, שהייתה אסיסטנטית שלו ותלמידתו, אצרה את התערוכה השנה, בפעם השלישית.

מקום ראשון: נעם מוסקוביץ, הפריצה לבית הכנסת בעמונה

באולם הראשון, בקומת הקרקע, תלויות 20 תמונות של קירשנר, כמחווה לו ועוד תמונות שער וצילומים ממגזין מוניטין, שהוא היה צלמו הראשון. אדם ברוך היה עורך המגזין ופתח את הדרך לצילום הדעתני של קירשנר – האמן מוסיף לתמונת המצולם עוד אמירה והופך אותה למעניינת הרבה יותר. מעניין מאד לראות את התמונות האלה, שבהן מובעות דעתו האישית של האמן-המצלם והנסיבות הייחודיות של כל מצולם – איש ציבור או אדם פרטי. מיוחד ושווה ביקור.
בתערוכה משתתפים צלמים מקצועיים או חובבים רציניים, שהשתתפו כבר בתערוכות אחרות. התקיימו שלושה חודשי שיפוט על ידי תשעה השופטים, אנשי מקצוע, שבחנו אלפי צילומים, מבלי לדעת מי צילם מה. לעתים, מגיעים שני צילומים מאותו אירוע באותו אתר. שינויים קלים של זווית הראיה עושה את כול ההבדל.
"כל צילום, ובמיוחד צילום עיתונאי, הוא אלמנט של מזל", אומר צלם העיתונות עתיר הניסיון, זיו קורן. הוא מספר, שתמונת הסלפי המפורסמת שצילם, של ח"כ אורן חזן עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, נעשתה אולי באקראי. זיו, שהיה בנמל התעופה בעת קבלת הפנים, לא ראה משהו מיוחד בתמונה הזאת. הוא שלח את התמונות ומיהר לנסוע לאירועים אחרים. רק אחרי שהתמונה זכתה לפרסום העולמי, הבין את גודל האירוע.
לקורן יש בתערוכה סידרת תמונות מרשימה של פריצה דרמטית של אנשי הימ"ר לביתו של חשוד כמחבל, המגוללת את השתלשלות האירועים: מחדירת השוטרים ועד למעצר האיש, כאשר אשתו צופה במחזה. סידרה יוצאת מן הכלל.
לשאלותינו הבהיר הצלם, שמצלם כבר כעשר שנים את פעולותיו של הימ"ר, ש"הפריצה לבית נעשית תמיד בצורה מכובדת ובמטרה לשמור על האסטתיקה. לפעמים, אפילו מוציאים את הילדים החוצה מן הדירה. האירוע עצמו עשוי להימשך שלוש דקות בלבד ואני רוצה להנציח אותן ולצלם את הדבר האמיתי," הוא אמר.
כהנא הציגה את צילום השנה, שמייצג את התערוכה: פריצה לבית כנסת בעמונה. התמונה, שנבחרה על ידי חבר השופטים, מציגה לא רק צילום, אלא גם אמירה. "תנועת ההתנחלות (שני מתנחלים) מול המדינה (שני אנשי ביטחון). שני הצדדים גייסו את הציבור (והצלמים) לצידם", היא הסבירה.
ליד התמונה והסידרה שמלווה את פינוי עמונה רואים, שהפינוי נעשה תוך משא ומתן טעון וממושך בין השוטרים, שלא נשאו נשק, לבין המתנחלים המתנגדים.
עשרה ימים לפני כן, התקיים הפינוי של כפר הבדווים אום חיראן. כאן לא הורשו צלמים להיכנס. האזור כולו נסגר ולא התקיים כל משא ומתן לפני שבאו השוטרים לפנותם באמצע הלילה. עשרות מכוניות עם שוטרים לבושי חגור ומצוידים במגנים ובכלי נשק. כאן היו שני הרוגים. היו צלמים, שהגיעו למקום לפני פריצת המשטרה, והם תיעדו את הנעשה. שתי הסדרות נמצאות בתערוכה זו ליד זו. מעניין להשוות את שני הפינויים. התמונות מדברות בעד עצמן.
ויש עוד הרבה תצלומים, שקצרה היריעה מלסקר אותם.

סיפורו של טיפ
ישראלי  ביקר ביפן וביקש לתת טיפ למלצר בבית המלון.
נער המזוודות: "אסור לנו לקבל טיפ".
התייר: "אבל אין כאן אף אחד. איש אינו רואה".
נער המזוודות: "כן, אבל אני פה".

בית כנסת מפואר והוא בעכו

עכו עיר מנומנמת ובכל זאת ביקרתי בה פעמים אחדות ואף כתבתי על המוזיאון הנסתר בין חומותיה (אוצרות מתחת לתותחים 6.6.2008). ביקרתי, כמובן, במצודה, המשמשת כיום כאתר ביקורים מרכזי ולידה החמאם הטורקי והשוק הגדול, אחד השווקים שבהם מצטיינת העיר. אין לשכוח, כמובן, את החומות והנמל הפיזַני (שכן העיר פיזה היתה האפוטרופסית שלו). ההיסטוריה של עכו, בעבר בירתה של ארץ ישראל ונמל הכניסה הראשי שלה – ארוכה ומעניינת. אבל לא עליה רציתי לכתוב הפעם, אלא על הפתעה שהיתה לי בביקורי האחרון בעיר: בית הכנסת התוניסאי.
בית כנסת נועד לכנס את העם וזה הנוכחי נבנה על ידי יוצאי תוניס. אחר כך התרחבה התפילה בו ליוצאי כל עדות המזרח.

בית הכנסת: במרכז הבמה ומאחור ארונות הקודש

אומר כבר בתחילה – זה בית הכנסת המפואר ביותר שראיתי, ואני ביקרתי ברבים מאד בארץ ובעולם. כל כך מטופח וכל כך עשיר, עדיין לא ראיתי. אין לטעות, בית הכנסת "אור תורה", המכונה "הג'ריבה" ("התוניסאי"), ראוי לכל מילת שבח.
בית הכנסת הוקם לפני למעלה מששים שנה בידי עולים מתוניסיה, במבנה עתיק ששימש עד אז כמתנ"ס. ציון בעדאש, ששימש כגבאי במקום, החליט להפכו למבנה מפואר וקישט אותו בפסיפסים נהדרים מתוצרת המפעל של קיבוץ איילון. תקרתו והרצפה מכוסים מיליוני אבני פסיפס צבעוניות שהובאו ממקומות שונים בארץ ישראל בצבעיהן הטבעיים. משפחתו ממשיכה בדרכו ומטפחת את בית הכנסת המיוחד בעזרת תרומות ומענקים.
כבכל בית כנסת ספרדי, הבימה במרכז האולם והספסלים בצורת ח' מסביב, לעומת בית הכנסת האשכנזי, שבו יושבים בשורות. תצורה זו מתאימה לתפילה הספרדית, כשהמתפללים כולם רואים את החזן והם שרים יחדיו ומשתתפים בתפילה בצוותא.
באולם התפילה המפואר שבעה ארונות לתורה שכל אחד מהם מוקדש לנושא מיוחד אחר.

בית הכנסת התוניסאי: מראה מבחוץ

המוזאיקות והוויטראז' בבית הכנסת מספרים את ההיסטוריה של העם היהודי ושל ארץ ישראל, דרך סיפורי התנ"ך, החי והצומח, חילות צה"ל ועוד. נוסף לפסיפסים יש כאן 140 חלונות ויטראז' וכל אלה עוסקים בתולדות עם ישראל, החל בסיפורי התנ"ך וכלה באירועים מהמאה האחרונה וכן נופי ארץ ישראל ועולם החי והצומח שלה.
בבית הכנסת כמה קומות: במרתף יש בית מדרש, המשמש גם לאירועים, בקומה המרכזית בית הכנסת עצמו ובקומה השלישית עזרת נשים. כאשר ביקרנו, קבוצת מטיילים, נכנסו נשים וגברים ביחד לכל האולמות. טרח המדריך והסביר: רק בזמן תפילה נפרדות הנשים לעזרתן מן הגברים. בזמן ביקור – כולנו יחד.
בבית הכנסת יש שבעה ארונות קודש וכל אחד סגור בארון נפרד ובפרוכת שונה ומוקדש לנושא ייחודי. עוד בולטת  הפטריוטיות: דגלי ישראל מתנופפים בתוך בית הכנסת (דבר נדיר!) ובחוץ שני מגיני דוד משני צידי המנורה.

להתיר את הרצועה
שמעתי מחבר דתי: "היו ימי, שבבקרים רציתי לחסוך זמן אז הוצאתי את כלבי ברצועה בעוד אני נושא עלי את התפילין , אבל דאגתי שהרצועות לא יתבלבלו".

מכתבים טרום מדינה

 

היום, כשהכרזת העצמאות הולכת ונשכחת, ראוי להזכיר שהמסמך המכונן הזה נחתם ביום ששי, ה' באייר תש"ח (14 במאי 1948) בבית דיזנגוף בתל אביב. באותו לילה, מיד אחרי חצות הכיר נשיא ארצות הברית, הארי טרומן, במדינה החדשה שזה עתה נולדה.

החלטתו של הנשיא הארי טרומן להכיר במדינת ישראל

כדאי להזכיר כי ב-12 במאי, יומיים קודם לכן, הציע מזכיר המדינה האמריקני (שר החוץ) הגנרל ג'ורג' מרשל, לדחות את הכרזת המדינה היהודית בשלושה חודשים. מועצת העם בתל אביב לא קיבלה את ההצעה שלו.
כיום, יש באינדפנדנס, בירת מיזורי, מוזיאון וספריה על שם הארי טרומן ושם כמה צילומים ומסמכים מעניינים הנוגעים דווקא לנו.
זה, אגב, המוזיאון הנשיאותי הראשון שהוקם בארצות הברית ב-1957 ובו קבור גם הנשיא עצמו.
הספרייה והמוזיאון עוסקים בהנצחת נשיאה ה-33 של ארצות הברית, הארי טרומן (1945-1953). המקום הוא גם מקום מנוחתו של הנשיא הזה. זו הספרייה הראשונה שנבנתה לפי חוק אמריקני משנת 1955.
הארי טרומן, מסתבר, היה שותף בחנות סידקית במיזורי. גם כשעזב את החנות והלך לפוליטיקה הארצית, לא שכח את ידידו ושותפו, היהודי אדי ג'ייקובסון. לידידות זו היתה חשיבות כשלפני הנשיא עמדה ההחלטה אם להכיר במדינה הצעירה. ג'ייקובסון כתב מכתב אישי אל טרומן וכיהודי ציוני, ביקש ממנו להכיר בישראל. את המכתב הזה אפשר לראות במוזיאון באינדפנדנס. ולא רק זאת – כאן מוצג לראווה מכתבו של הנשיא האמריקני, שבו הודיע על החלטתו להכיר במדינה הצעירה.

בניין הספריה והמוזיאון

ישראלי, שמסייר במוזיאון, ימצא בו עוד תמונות: של החנות ועובדיהַ (בלי השותף לשעבר, טרומן) וכן תמונתו של נשיא ארצות הברית עם נשיא מדינת ישראל חיים ויצמן ושניהם מחזיקים בספר התורה.
ביקור מעניין, שרק ישראלים בודדים עורכים אותו.

גם זמנו של השעון הגיע
במשנה כתוב, מפי בּן בּג בּג, "הפוך בה והפוך בה דכולֵא בה" והם התכוונו בוודאי לקניון שלנו.
אז כשהשעון על שולחן המטבח שלי סיים את תפקידו, הלכתי לחפש שעון פשוט אחר, שיעמוד במקומו על השולחן ואוּכל לראות את השעה בלי להפשיל את השרוול או בלי להביט בסמרטפון הכולל הכל.
הלכתי תחילה לדוכן המוצרים הזולים שבמרכז הקניון. המוכרות הצעירות הציעו לי מייד שעון חשמלי שמחירו מאה ש"ח בלבד.
המשכתי לחנות המתנות, שבה יש מיני צעצועים שגברים אוהבים. כאן כבר היה שעון רק ב-69 שקלים.
חשבתי, שזה קצת יקר בשביל להחליף שעון שעלה עשרה שקלים. אז המשכתי לחנות הצעצועים בכניסה לקניון. כאן הציע לי המוכר שעון בשלושים ש"ח בלבד. העצל שלח אותי אל המדף כדי לחפש לבד.
חיפשתי ומצאתי שעון פשוט. מספיק כדי להראות לי את השעה. מחירו – 15 ש"ח. רק במזומן. כרטיס אשראי מקבלים הם משלושים ש"ח.
סגרתי עיסקה טובה, כי נגמר זמני.

מדקדק בציציות
חיילת פונה באוטובוס לאדם מבוגר ומציעה: "שבה נא"…
האיש מתיישב בדעתו ומחייך: "את יודעת, ששווא נע זה דקדוק"…

לבשל את הציפור הלאומית

הסבתא ליאורה משוטטת בעולם, אבל כשהחליטה לטוס להודו, שאלו הנכדים: מה היא תעשה שם. אז כשהיא חזרה מן הביקור בהודו, כתבה ספר מצוייר והנכדים הבינו. עכשיו הסתכלה על הגלובוס ומצאה שבאיסלנד עוד לא היתה. חם בארץ ואיסלנד מתאימה.
למעשה, המחשבה על איסלנד לא התחילה בחום אוגוסט הנוכחי. לפני חמישים שנה היתה ליאורה סטודנטית לספרות אנגלית ואמריקנית והציעו מלגה ללמוד באיסלנד. ליאורה לקחה את זה ברצינות, התכוננה ועמדה בבחינות והגיעה ל…מקום שני. סטודנט אחר זכה ונסע. איסלנד היא ארץ בראשית עם צורות נוף מגוונות. יש בה מרחבי חול וגם הרים, יש קרחונים והרבה אזורים עם מעיינות חמים וגייזרים. יש באי הרי געש באלפים, שחלקם מעלים עשן לא רק מהלוע אלא גם מהדפנות. פשוט, יוצאים ענני עשן קלים ממעלה ההר, בלי שנראים מלמטה הסדקים שלהם. אי אפשר להחטיא ביצות גופרית לוהטת ומבעבעת וגם מדיפה ריחות רעים. ובנוף יש מפלים שוצפים בנחלים. הנוף כולל גם שדות לבה יבשה – חומים ואפורים ויש גם שדות מרעה אינסופיים.
אפשר לראות שם, מרחוק, את הקרחון גדול. הר לבן מקצה אל קצה. "עמדנו ליד האוטובוס – במרחק שלוש שעות נסיעה – והסתכלנו. ראינו לבן מאופק אל אופק. אבל לא די בכך, יש באיסלנד  גייזר, שפורץ כל שמונה דקות בדיוק. תיירים עומדים מסביב ומסתכלים ויכולים גם לכוון את השעונים.
ההר הגבוה ביותר במקום הוא אֶיְיַאפְיָאטְלָאיֶיקוּטְל. את שמו מצאתי בהארץ במדור "התעמלות בוקר" והשלמתי מוויקיפדיה. במרכז ההר, שגובהו 1,666 מטרים, יש הר געש פעיל המתפרץ מפעם לפעם מאז עידן הקרח.
אפשר לראות שם קרחון גדול. לבן מקצה אל קצה. "עמדנו ליד האוטובוס, במרחק שלוש שעות נסיעה, והסתכלנו. היה לבן מאופק אל אופק". זאת לא נקודת העצירה היחידה. יש כאן  גייזר, שפורץ כל שמונה דקות בדיוק. תיירים עומדים מסביב ומסתכלים ויכולים גם לכוון את השעונים.

פאפין1

פאפין – הציפור הלאומית

האי מכוסה שדות לבה חומה, אבל יש גם שדות ומן האוטובוס אפשר לראות פרות רועות באחו. ביניהן שוורים עצומי קרניים. החלב בא מן הפרות. מלבדן, יש באחו גם כבשים רבות מאד. אלה לא נועדו לחלב, אלא לבשר ולצמר. באיסלנד מקפידים להבדיל ביניהן.
אל תשלו את עצמכם שתמצאו כאן פירות וירקות, שאנחנו כל כך רגילים אליהם. הם אוכלים גם הרבה מאכלי ים ודגים.
בנוף העצום הזה פזורים בתי חווה  במרחקים עצומים זה מזה. רבים מהם בני שתי קומות מכוסים פח. מסתבר, שמתחת לפח החיצון יש לוחות עץ. מכיוון שלא נראים עצים באיסלנד, הלוחות, כנראה, מיובאים.
לאורך כל הדרך נראים אותם מבנים במקומות הקטנים. וצריך לנסוע שעות ממקום למקום והדרך – נוף ריק.
באיסלנד כולה יש כביש אחד שעוטף את האי מסביב, ליד הים. ממנו יוצאים כבישים קטנים אל פנים הארץ, אל החוות והכפרים הקטנים.
תושבי האי אינם מזניחים את החינוך ובתי הספר נמצאים לאורך הכביש. ההורים אחראים להוציא  את הילד מביתם שבעמקי האי אל הכביש הראשי ושם אוסף אותו האוטובוס אל בית הספר על החוף.
בתוך כפר קטן אחד, ראינו שטח מגודר, מקום משחק לילדים. היתה בו… מגלשה אחת.
לבד מנופים מרהיבים, בביקורכם ודאי תבקרו גם בעיר הבירה רייקייאוויק, שהיא עיר הבירה הצפונית ביותר בעולם. אפשר לשוטט ברחובותיה היפים. אבל גם כאן אל תצפו לגדולות: העיר היחידה באי היא  בת 180 אלף תושבים בלבד.  למי שמתעניין, ברמת גן בשנת 2015 היו 151,757 איש.
באיסלנד גם נמצא הפרלמנט הראשון שהוקם באירופה. למבקרים הסקרנים: יש כאן בית צנוע, בן שתי קומות, לידו כמה עצים וכר דשא. זהו. מכאן צמחו הפרלמנטים.
לא רק חיות במרעה, אלא גם הרבה בעלי כנף. הציפור הלאומית שלהם היא פאפין, שחיה אך ורק באי הצפוני הזה. ליאורה קנתה ספרון בישול איסלנדי באנגלית לתת במתנה. באוניה היה משעמם אז לקחה את ספר הבישול לקרוא ושם נחרדה למצוא מתכון לבישול… פאפין. אמאל'ה, הם נורמלים?
האם את הציפור הלאומית שלנו, הדוכיפת, היו מבשלים? טוב שבשרה לא טעים והיא לא אכילה.

שאלת תם
במפגש הזקנים בקופת חולים (ביום שלא היו חולים) שאל אחד את רעהו: איך אני בעיניך?
– "ציוד מתכלה", השיב השני.

הכנסיה הרוסית בתל אביב שלא הכרתי

כשנסעתי במשך שנים בדרום תל אביב, ברחוב הרצל או דרך קיבוץ גלויות, הסתכלתי מבעד לחלון על הכנסיה שעל הגבעה –  הכנסיה הרוסית. "המוסקוביה", קראנו לה וידענו, שיהודי לא יוכל להיכנס לשם. רק מי שבא להתפלל יכול לבוא בשעריה.

גן מטופח מקיף את הכנסיה בעלת הצריחים

פעם, בעבר הרחוק, היה יהודי אחד שביקש להיכנס לכנסיה. ישראל בר שמו. סא"ל בצה"ל ועוזרו של דוד בן גוריון וגם מרגל רוסי. הוא נתפס ליד גדר הכנסיה, כשצרור מסמכים סודיים בידו והוא היה אמור לתת אותם לנציג הק.ג.ב. שהתגורר במתחם הכנסיה הרוסית. בר נתפס ונידון למאסר.
עכשיו שמעתי מאילן שחורי, שאפשר להיכנס לכנסיה. היא פתחה את שעריה למטיילים ואין צורך להתפלל…
אילן שחורי, עתונאי בהארץ בעברו וחוקר תל אביב היום, מוביל מטיילים שאוהבים את העיר. בסיוריו גיליתי לא אחת פינות בעיר, שלא ידעתי עליהן או ידעתי מעט והתגלה לי עוד הרבה.
כך, ביום ששי בבוקר, נאספנו חבורה של חובבי העיר לטיול בכנסיה היפהפיה, שגנים מטופחים סובבים אותה.
דרך גן רב עצים מטופחים, שפורחים בצבעים שונים, מגיעים אל פתחה של הכנסיה השמורה היטב. הבנין הצבעוני פתוח לרווחה ורוח קלילה מנשבת בחוץ ומקילה על החום המעיק. בתוך הבניין מושבים למתפללים והרבה מאד ציורים של נביאים עם כיתובים ברוסית, ליודעי ח"ן. כנסיה פרבוסלבית למהדרין.
בחצר כמה מבנים, המשמשים למגורים. בעבר, שימשו למגוריהם של חלק מאנשי השגרירות שרבים מהם לא היו דיפלומטים. כשממשיכים בחצר מגיעים אל הכנסיה של טביתא.
למה כאן? על כך סיפר אילן שחורי והוספתי מויקיפדיה:
ביפו העתיקה נמצא בית שמעון הבורסקאי, שבו התארח פטרוס הקדוש, משליחיו של ישו. לפי המסורת הנוצרית, הוא היה האפיפיור הראשון. הרוסים מאמינים, שביתו של פטרוס היה באבו כביר של היום.
פטרוס היה בלוד, הסמוכה ליפו והוא נקרא אל מותה של אשה מאמינה ורבת חסד בשם טביתא. כאשר הגיע לעליית הגג שבה שכבה גופתה לפני הקבורה, התפלל לאלוהים ואז פנה אל המתה: "טביתא, קומי!" היא  פקחה את עיניה והתיישבה.
הולכים עוד מעט בחצר ויורדים אל המערה, שבה קבורה טביתא. המערה משמשת מקום תפילה ורבים באים להדליק נרות ולהתפלל. כשחבורתנו ירדה במדרגות, לא אחד נפגע בראשו מן התקרה הנמוכה.
בבקשה לא להתבלבל עם טליתא קומי שבירושלים.
רוצים, תאמינו. אני יודע שבכל הנושא של דת ואמונה – אי אפשר להתערב.
כשיצאנו לחצר המרוצפת של הבניין, יכולנו לראות את הגבעה הגבוהה השלטת על יפו. בימי מלחמת השחרור היתה חשיבות רבה לגבעה הזאת במערכה על השכונות הערביות בעיר.
בשנת 1831 נכבשת ארץ ישראל על-ידי צבאו של מוחמד עלי ממצרים. בעשר שנות שלטונו הגיעו לכאן תושבים רבים מאד ממצרים והקימו כפרים מסביב, ביניהם סלמה (כפר שלם), מנשיה, סומייל וגם אבו כביר, שבו אנחנו מטיילים. בכפרים אלה נחפרו בארות (בַּיארות) ונטעו פרדסים, שהפכו ליצוא חשוב ביותר מארץ ישראל. במבט מן הגבעות אל הסביבה, אפשר לראות מעט מן השכונות המצריות הללו.
באזור היה גם בית קברות יהודי עם מציבות כתובות עברית או יוונית (שהיתה שפת הארץ בימי התקופה הרומית). הוא השתרע מרחוב קיבוץ גלויות ועד לגדר הדרומית של הכנסייה הרוסית.
בית העלמין נתגלה  לפני כמאה וחמישים שנה על ידי החוקר הצרפתי שארל קלרמון-גאנו. חלק מהמצבות רכש הברון פיטר פון יוסטינוב, תושב יפו. בגלל קשיים כלכליים, הוא  מכר את אוספו למוזיאון באוסלו שבנורבגיה. בעקבות מאבקו של העתונאי והארכיאולוג צבי אילן, הוחזרו שבע מציבות מאוסלו והן מאוחסנות במוזיאון לעתיקות הסגור ביפו.

טיפול שורש בדז'  

אשה אחת, ישראלית לחלוטין, נולדה בארץ והגיעה לגיל פנסיה. לפתע גברו עליה געגועים לסיפורים שסיפרו לה אמה ואביה על תולדותיהם בעיר הולדתם, בטרנסילבניה. אזור, שעבר בין מדינות שונות והיום הוא שייך לרומניה. רצוי לנסוע לטיול שורשים, אמרה לעצמה והחליטה לקחת יוזמה.
התקשרה האשה אל ילדיה, שהיום הם כבני ארבעים, והציעה לנסוע לשם. לטרנסילבניה, לביקור. התוספו גם אחותה ובתה יראו הילדים איך נוסדה המורשת. מאין באו ההורים החלוצים וגידלו כאן את המשפחה.
סידרת טלפונים קצרה הביאה להסכמה כללית וכל החבורה יצאה לדרך.
את הסיפור המיוחד שמעתי מפי האם היוזמת,ליאורה.

בית התרבות העירוני שמור היטב

"הגענו אל העיר דז' ואפילו אל הבית שבו התגוררה משפחת הוריי לפני עלייתם לארץ. בית לא גדול, ישן מאד, ובדירה שהיתה שלהם מתגוררת אשה. כשהגיענו, האורחים, היא הציצה מהדלת בפנים זעופות וסירבה לתת לנו להיכנס", סיפרה ליאורה שההונגרית שגורה בפיה.
אבל בדירה השכנה, בעלת הבית דווקא הסבירה להם פנים. "אשה זקנה מאד פתחה לנו את הדלת, אפילו במאור פנים ואמרה שהיא אפילו זוכרת את הוריי שגרו כאן". המתגוררים בדירות היום חוששים מן היהודים שבאים לבקר שמא הם רוצים לדרוש את הדירות בחזרה. לליאורה לא היתה כוונה כזאת, כמובן. אבל היא קצת נפגעה מן התגובה הזעופה בדירת הוריה. לעומת זאת, השכנה היתה הרבה יותר חביבה.
ראינו את הדירה הישנה, שוחחנו איתה והיא שאלה לפתע "בבית הכנסת כבר הייתם?" התשובה היתה "כן, כמובן". והקשישה המשיכה: "אנחנו מבקרים בו כל חודש"…
לתמיהת המבקרים, הסבירה בעלת הדירה: "העירייה שמרה על בית הכנסת הישן. הפכו אותו לבית תרבות ובכל חודש יש שם קונצרט".
החבורה הישראלית ביקרה בבית הכנסת והופתעה לראות שהמקום משופץ ונקי, הכסאות הישנים עומדים בשורות ונוספו עליהם כריות, לנוחיות היושבים. ארון הקודש שמור עם פרוכת. ו…יש שומר במקום.

הכל מוכן לתפילה – ארון הקודש

העיריה, ששיפצה את הבניין, שכרה ראש קהילה, יליד המקום, שחי כעשרים שנה בישראל וחזר לטרנסילבניה. הוא פותח את דלתות בית הכנסת למבקרים – ויש מבקרים, והוא גם מקיים את פעולות התרבות במקום.
הקהילה, מסתבר, קצת קטנה. "שים לב, המשיכה ליאורה, בעיר מתגוררים כיום תשעה יהודים. אפילו לא מניין, ולא כולם רוצים להתפלל".
הבן הגדול, שהוא כיום בן ארבעים, אמר בסיום הסיור: "ידעתי הרבה על היהודים והגולה וגם על הקמת המדינה. אבל  ביקור השורשים הזה פקח לי את העיניים. טיפול שורש. כעת, זה נראה ממש אחרת".

פגישה מקרית
יהודית, כיום מרצה באוניברסיטה, התגוררה בבודפשט עד גיל 15. היא נהנה לנסוע באוטובוס מקומי וכמעט תמיד ראתה איש מבוגר ממנה יושב באותו מקום קבוע באוטובוס. לא היתה להם הזמנות לשוחח, אבל היא שמה לב שהוא מתמיד לשבת באותו מקום.

לימים עלתה לישראל והתגוררה בירושלים. יום אחד, כשנסעה באוטובוס מקומי, ראתה במפתיע את אותו איש מבודפשט. גם הפעם הקפיד לשבת באותו מקום…

טבריה, מה איבדת שם?

לפני זמן לא רב, יצאתי לחופשת כמה ימים בטבריה. זכרתי שהיתה זו פעם עיר נופש עם הרבה אתרים ובראשם – הכנרת והטיילת שלחופה. היום ראיתי עיר בקריסה, עם בתי מלון גדולים שנראים קצת מרופטים. צפת, שבה הייתי לא מכבר, איננה מלכת יופי, אבל טבריה מכוערת ממנה.
ברחובות הראשיים של עיר הכנרת יש חנויות מפוארות, ולצידן חנויות סגורות. הרבה חנויות סגורות. כך, באחד הרחובות הראשיים במרכז העיר, רחוב הבנים, שרובו חנויות שמונצעס לתיירים או אורחים וגם קצת חנויות בגדים. העיריה טרחה ונטעה עצי נוי ולידם שולחנות-בר וספסלי עץ. לא ראיתי אנשים נחים על הספסלים. אולי בעונת התיירות.
%d7%99%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%95%d7%94%d7%aa%d7%95%d7%aa%d7%97-2016 %d7%99%d7%90%d7%99%d7%a8-%d7%97%d7%99%d7%99%d7%9c-%d7%95%d7%aa%d7%95%d7%aa%d7%97-%d7%91%d7%98%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%94בהמשך רחוב הבנים יש קניון של חנויות ומעבר מדרגות אל רחוב הגליל הראשי. במעבר מצאתי הרבה לכלוך, שקיות מושלכות, היו שברים משונים במרצפות ומדרגות מלוכלכות ומכוערות.
יש כאן חנויות להשכרה על ימין ועל שמאל וגם חנות עם שלט "להשכרה/למכירה", כאילו אמרו כל הקודם זוכה…
בקניון מסגד נטוש ומוזנח. סגור.
ברחוב הגליל יש עוד חנויות תיירים עם שמות לועזיים, כאילו באנגלית מוכרים יותר. את עיני לכדה חנות בשם Tel-Aviv style. לא דומה לתל אביב שאני מכיר.
הייתי בטבריה פעמים אחדות, מימי בית הספר היסודי, דרך הצבא, טיולים וביקורים. הביקור הראשון שזכור לי, היה בכתה ז' בבית הספר היסודי. לקחו את הכתה באוטובוס עד חמי טבריה. הישנים, כמובן. שני תלמידים שמואל (כיום פרופסור באוניברסיטה של חיפה) ואני (כיום פנסיונר מן העתונות) החלטנו לחזור ברגל. לבדנו. לא הצטרפנו אל האוטובוס של התלמידים. הלכנו בחום השמש עד מרכז העיר, שבו היה גן ציבורי. בו גם מצאנו את הכתה הממתינה לשני ה"אבודים". היו שם גם מורינו, שכמעט קבלו התקף לב על אובדן התלמידים. זאת ההיכרות הראשונה שלי עם העיר.
בקפיצת הזמן, הגעתי אל טבריה העיר הקומפקטית והסימפטית. הציבו אותי ועוד שני חיילים בשיכון פלוס 200. היום, כמה אנשים לא ידעו על מה אני מדבר כשביקשתי לעלות לשיכון הגבוה הזה, שהיתה בו עמדת תצפית שלנו וממנה הסתכלנו במשקפת על הסוסיתא (שהיתה שלנו) ועל רמת הגולן שמאחוריה. שלושה חודשים הסתכלנו והשתעממנו וירדנו אל העיר להתבדר, או למתוח כבלי טלפון אל משרד קצין העיר, כי הם עלו באש בשריפות עונתיות.  חשבתי להציץ למשרדי קצין העיר, אבל נזכרתי שהפקידות שהיו אז, הינן היום סבתות בנות שמונים…
בביקוריי בעיר, ראיתי בכיכר המרכזית את אנדרטת התותח, שהיתה פעם גדולה. עכשיו, נראתה לי קטנה כשמסביבה בנייני משרדים. עומד עליה תותח הרים צרפתי, נפוליונצ'יק. זה היה כלי הנשק הגדול של מלחמת השחרור והוא עזר להגן על טבריה, עתירת ההיסטוריה. במארס 1957 הייתי שם, עכשיו זאת כיכר לא גדולה, סביבה רחובות ואנשים שוטטו בדרכם אל המשך היום.
בכל זאת, אני זוכר את העיר לטובה, עם ההיסטוריה היהודית רבת השנים, שהביאה אותה להיות אחת מארבעת ערי הקודש. חלקים מחומות העיר עומדים ויש בתים שחורים מאבן בזלת. אחדים מהם יפים מאד והיפה ביותר הוא המלון הסקוטי המשופץ, שהחל את דרכו כבית חולים נוצרי מסיונרי והיום הוא בית המלון היפה ביותר בעיר.
למי שמעוניין: מצגת מעניינת על בית החולים הסקוטי בראשית המאה שעברה.
היה לי נעים לטייל בעיר, שהשמצתי אותה כאן. עוד אשוב אליה, שקברים סביב לה, של רבי עקיבא ולידו הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו), רבי מאיר בעל הנס. גם קבר רבי חיים אבולעפיה, שהיה רבה של איזמיר, ונקרא על ידי המושל לחדש את הישוב היהודי בטבריה בשנת 1740. ומי שירצה יגיע אל באר מרים, שליוותה את בני ישראל במסעם במדבר.

מצא את ההבדלים
מה ההבדל בין אדם ופרה? פרה לא מסמיקה.
ולנו יש עדר של טייקונים, שאינם מסמיקים.

תל אביב עיר גנים

רמת גן הכניסה את הגנים לשמה. גבעתיים, מנסה להתגנן. ותל אביב, מי יודע שהיא עיר גנים?
אני!
כבר שנים אני מטייל עם חברים, פנסיונרים, באתרים שונים גם בתל אביב ומגיעים, לפעמים, לפינות חבויות. מאמר של פרופ' אברהם בלבן הוליך אותי אל גן הגת, פינה נסתרת ויפהפיה מאחורי בית לסין לשעבר. הוא כתב בעתון הארץ על הגינה הקטנה, השכונתית, הוותיקה מאד והמאד לא ידועה.

עץ ועציץ בגן הגת. לא רק עתיקות

עץ ועציץ בגן הגת. לא רק עתיקות

סמוך לכיכר המדינה נמצאת הגינה. צריך ללכת לרחוב חברה חדשה (כך נקראה החברה שהקימה את העיר תל אביב) ולהמשיך אל ד"ר חיים מנחם בסוק. היה סגן ראש עיריית תל אביב לפני הרבה שנים וקבל רחוב קצרצר.
בין בתי השיכון, ומאחורי הבניינים המיוחדים של כיכר המדינה, נמצאת פינת החמד.
בוויקיפדיה כתוב שגן הגת הוא אתר מהתקופה ההליניסטית. לא מוזכרת שם התקופה החשמונאית, כי הגן נמצא בצפון תל אביב והממלכה הישראלית היתה באזור ירושלים.  כיום זה גן ציבורי קטן, שמסוגר בתוך גדר של גן קטן ליד כיכר המדינה ואיש, מלבד השכנים, אינו מכיר את המקום הקסום הזה.
חוקר תל אביב, העתונאי, אילן שחורי, טרח והוסיף עוד פרטים על הגן. מי שטורח להיכנס אל השטח הקטן, הירוק ומוצל – בימים חמים זה חשוב – לא מוצא שזה אמנם גן הגת. העירייה, שכל כך טרחה לקומם את הגן, לטפח ולקשט אותו, העלימה כמעט לחלוטין את שמו. מי שנכנס, מוצא בצידו הצפוני גת ציבורית, שהייתה בשימוש במאות 4 לפני הספירה עד 2 לספירה בחלקה העליון ריבוע גדול, שעליו היו דורכים את הענבים. התירוש ירד במרזב פשוט אל הבריכה הראשונה, שהיתה בור איגום וסינון הגרעינים והזג, וממנו המשיך אל בריכת האיגום הנמוכה, שבה נאגר היין.
אגב, אנחנו רגילים לקרוא "גת ענבים" למקום לסחיטת שמן זיתים, אבל שמו הנכון הוא אך ורק בית בד. מי שיבקר כאן, כדאי שיידע.
במקום זה היה מחנה צבאי בריטי קטן שהועבר לידי ההגנה, עם הקמת המדינה. האגדה מספרת, שטרקטור שעבד על השטח, גילה במקום קיר אבן ופסיפסי חימר. הוא הזעיק את נציגי העירייה ודבר הגת נתגלה. מדוע אגדה? כי מפעילי טרקטורים וקבלניהם, אינם אוהבים לדווח על מציאת עתיקות בשטח. בכל אופן, העירייה גילתה תושיה. אדריכל העיר, יעקב קפלן, ערך במקום חפירות בשנת 1965 ובמקום הוקם גן משחקים לילדים, עצי נוף נהדרים למבוגרים וגם קצת ארכיאולוגיה למבוגרים. זה כולל גם פרגולה גדולה מאבן גיר, ספסלים לשבת וגם קצת עתיקות לקשט את הנוף המקסים, מלבד הגת עצמה.
מי שנהנה מאד מהגינה הציבורית הקטנה, הם דיירי כיכר המדינה, שחלונותיהם פונים אל הירוק. יתרון מעולה לדירות.
נ. ב. הטיול מיועד לפנסיונרים, שיש להם פנאי. אלה שממהרים להשיג פרנסה, עדיף שישאירו את הטיול הזה לשעות הפנאי.

כסף קטן
נוח לי לקנות במכולת השכונתית. נוח, גם אם היא קצת יקרה אבל יש פירוט חשבון וזה קרוב לבית. נוח היה לי לקנות גם בחנות הירקות הסמוכה, אבל…
אתמול קניתי אצל הירקן והסכום – 46 ש"ח – נראה לי קצת גבוה. אצל הירקן, משום מה, אף פעם אין חשבון מפורט. אז רשמתי לעצמי את מספר הירקות שקניתי והלכתי להלכתי לחנות מגה, שנמצאת בקניון. עדיין לא נמכרה הרשת הזו.
קניתי בדיוק אותו מספר פריטים והחשבון, הפלא ופלא, היה 21.88 ש"ח. הפרש קטן, אבל מרגיז.