ארכיון קטגוריה: כלכלה

הלקוח כועס על הבנק

ישבתי עם ידידי לשתות קפה. הוא נראה לי רותח ולא הקפה חימם אותו. הבנק.
לידידי יש שני חשבונות בשני בנקים – האחד משפחתי בבנק לאומי והשני עסקי בבנק אחר. על המשפחתי הוא סיפר ועל לאומי הוא רגז.
"אני לקוח של שני הבנקים כבר זמן רב ובשניהם אין לי משיכות יתר. לכן גם אינני משלם בעד הזכות להגיע ליתרת חובה. פשוט, קל ומשעמם – הוא מספר, אחרי עוד לגימה מחממת. בשבוע שעבר שכבתי חולה במיטה והראש לא היה נתון לעסקי בנקים. צלצלו מן הסניף ואמרו לאישתי, שיש אוברדרפט של 8,000 ש"ח. היא הזעיקה אותי ואני, ממיטת חוליי, התקשרתי לבנק העסקי וביקשתי להעביר מיד 12,000 ש"ח כדי לסגור את המינוס בבנק השני".
– ובזה זה נגמר? – שאלתי שאלת תם. 
"מה פתאום. עבר יום, ופתאום התחלתי לקבל טלפונים. סגרו לי את הוראות הקבע, שהיו בבנק. חשבון פנסיה נסגר. חשבון הביטוח נסגר וכך עוד חשבונות. אבל הכי מרגיז היה שעצרו את הוראת התשלום לוועד הבית. זה שגר שתי קומות מתחתיי. עכשיו, יידעו כל השכנים שלי בהוד השרון  שאני לא משלם. סגרו לי את חשבון הבנק. לך תסביר לחמישים השכנים, שאין לך אחות.
– אבל הרי העברת כסף באותו יום לחשבונך המשפחתי…
"כן, הסאגה לא נגמרה. התקשרתי מיד לבנק והפקידה אישרה שכל הוראות הקבע נעצרו. אז, כדי לחדש את ההוראות לא מספיקה הוראה בטלפון. צריך לבוא לסניף. לחתום. כך רגילות הפקידות להגיד 'תחתום, תחתום, תחתום', כשהן מגישות לך המון מסמכים למילוי.
"העובדה שהיו בסניף חתימות על כל הוראות הקבע, לא שכנעה אותה. וכדי שאכעס עוד יותר, היא אמרה שאני צריך לשלם עמלה בעד חידוש כל הוראת קבע כזאת. בסך הכל כ-250 ש"ח".
– זה נשמע נורא. אין מנהל לסניף שלך? נדמה לי שיש לו סמכויות…
"כן, היא הזמינה את המנהל. אבל קודם לכן, הסתכלה במחשב ואמרה 'החשבון שלך מצויין. אף  פעם אתה לא במשיכת יתר'. ואז הגיע מנהל הסניף, הסתכל בי שאינני ענוב עניבה ולא חלוף בז'קט ודי בזלזול שאל 'במה אני יכול לעזור?'
"כאשר הסתכל במחשב וראה שהחשבון שלי מצויין, הוסיף 'אני מוכן שתשלם רק חצי מהעמלות והבנק יישא ביתר'."
האיש לגם את שארית הקפה וגם אני יכולתי לשתות את שלי. האמת, גם אני התחממתי לשמע הסיפור על התנהגות הבנק. "אז מה אתה עושה?" – שאלתי.
"אני עוזב את הבנק הזה. זה יעלה לי יותר מתשלום העמלות החדשות לבנק, אבל אינני מוכן לסבול יחס כזה" – סיכם.
נ. ב. מרוב כעס שפך מקצת מן הקפה על מפת השולחן.
שלחתי מיד הודעה אל דוברות בנק לאומי: מצורף סיפור לא טוב, שעוסק בלקוח שלכם. בכוונתי לפרסם אותו בבלוג שלי. זה היה אחרי שצלצלתי לפי הודעת הבנק אל טלפון 076-8857011; בימים א'-ה' בין השעות 15:00-8:00 ו…לא נעניתי. המספר נסגר ללא תשובה.
באותו מקום גם נאמר: "המידע המובא לעיל מעודכן ל-28.8.11 והוא עשוי להשתנות מעת לעת". כלומר, לפני שבע שנים.
התקשרתי אל הדוברות של הבנק וכמה צלצולים נענו בסגירת הטלפון. איש לא ענה למספר.
= = =
אני ובנק לאומי לא חברים. כבר הרבה זמן. כל פעם נתקלתי בבעיה בבנק הזה, על סניפיו השונים.
הסיפור שלי עם בנק לאומי התחיל לפני הרבה שנים. הייתי עתונאי צעיר (הרווחתי מאה לירות לחודש) ואשתי, מורה מתחילה (הרוויחה 214 לירות לחודש). כל המשכורת עברה דרך סניף בוגרשוב ז"ל של בנק לאומי.
יום אחד נתתי למכֹּר צ'ק של עשר לירות והצ'ק חזר. התקשרתי לבנק ודיברתי עם מנהל הסניף: "אתם יודעים שבחודש עובר אצלכם סכום של 314 לירות ואתם מחזירים לי צ'ק של עשר?" – שאלתי בקול זועף. "יש אנשים שעושים את זה בכוונה" – החזיר לי מנהל הסניף.
בו ביום נסעתי לחבר ושילמתי לו במזומן עוד לפני שהוא קיבל את הצ'ק המוחזר. לאחר מכן, סגרתי את החשבון בסניף ואת החשבון עם הבנק.
אחר כך היו לי עוד תקלות מעצבנות עם בנק לאומי פה ושם. היו לי שני קרובי משפחה שעבדו בבנק לאומי ולא ראיתי סיבה לבקש פרוטקציה. התקלות היו יותר מרגיזות מאשר ממשיות. אבל לי נשארה דיעה שלילית על הבנק שהיה הגדול במדינה.
עכשיו, הגיע אלי סיפורו של אותו חבר מתרגז. עברו ימים ספורים וקבלתי הודעה מן הבנק: "בגלל סודיות בנקאית, איננו יכול לתת תגובה לעתונאי". בא אלי חברי ותמה: "יש להם סודיות בנקאית כלפי עתונאים. ולוועד הבית שלי הם יכולים לכתוב 'סיבת ההחזרה – אין כיסוי מספיק'".

מודעות פרסומת

קונים דירה להשכרה?

 

בפרלמנט של יום ששי, לפעמים יש נושאים מעניינים. בשבוע שעבר התחיל היוזם, שהוא גם יזם: "כולם מדברים על דירות. כחלון העלה את הנושא על סדר היום הציבורי. נכון, יש זוגות צעירים שרוצים ורצים לקנות דירה. לא עליהם אני מדבר".
– אלא על מי?
"על בעלי דירה או שתיים, שמשמשים אותם להשכרה. הכנסה צדדית כזאת".
– אז מה יש בכך?
"הרבה פעמים הם לא יודעים מה לעשות. נפלה בידם דירה – ירושה או שהצליחו לקנות – ורוצים להשכיר. אתם יודעים איך?"
– הרי זה הכי פשוט. מפרסמים בלוח המודעות ויש לך שוכרים…
"שגיאה ראשונה של יזמים חסרי נסיון: לקנות דירה יקרה. אז יש אפשרות להסתכל על תשואה (דמי השכירות לאורך זמן) ואפשר גם להסתכל על קניית דירה לזמן קצר, כדי "לעשות מכה" ולמכור כשהמחירים עולים. אתייחס להשכרה לשם תשואה לזמן ארוך.
"קודם כל, יש אימרה בתחומי הנדל"ן – דירה זולה בשכונה זולה מביאה תשואה הרבה יותר גדולה מאשר וילה. כלומר, באחוזי הכנסה, יותר כדאי לקנות משהו זול ולהשכירו".
ליד השולחן נראו כמה פנים מופתעות. האמנם?
והאיש שלנו המשיך בהרצאתו: "שגיאה שניה של משכיר חדש, שהוא מתייחס לדירה שהוא משכיר, כאילו היתה הדירה שלו".
– כלומר?
"הוא ישפץ את הדירה שקנה לרמה ולאיכות שהוא רגיל בדירה שלו. מרצפות, שיפוצים, ארונות מטבח וכו'. אבל הדייר, פעמים רבות מוכן להסתפק בפחות כדי לשלם קצת פחות. אני, למשל, לא אוהב להשכיר לסטודנט צעיר, שבא עם אביו. לצעיר יש מעט דרישות והוא מוכן להסתפק בפחות. לי, היזם, זה נוח. האב דורש יותר. יותר מדי"…
– אתה קמצן, זרק מישהו.  
"לא קמצנות. פשוט, עיסקה כלכלית. משקיעים כסף, מקבלים כסף. עושים חשבון ולא מרמים אף אחד!
"אגב, בדירה ישנה יש יותר תיקונים. אבל זה חלק מהמחיר של העיסקה. כשמחשבים לטווח ארוך, ההשכרה משתלמת עם התיקונים הדרושים בדרך.
"כמעט נ. ב. – המשיך היזם, שהוא גם יוזם – צריך לזכור שתשואה לא מחושבת לפי שכר דירה של 12 חודשים (כפי שכותבים בעתונים הכלכליים). תשואה צריך לחשב לפי 11 חודשים, כאילו הכנסות של חודש בשנה נועדו לתיקונים, שחלקם יהיו השנה וחלקם בשנים הבאות".
מישהו מסביב לשולחן פנה אל הדובר: לא חשבתי שיש כל כך הרבה דברים. חשבתי שמשכירים את הדירה ופשוט לוקחים את הכסף.
"אז מה תעשה כשמתפוצץ צינור? תשלח את הדייר לכל הרוחות?"
כן, אולי יש כאלה בעלי בתים…
"אז במה אפשר להשקיע היום? לא בנדל"ן?" – שאל היוזם, שהוא גם יזם ויש לו כמה דירות.
האמת, השיחה נמשכה ונמשכה ואני הבאתי כאן רק מקצת מן הדברים, כאלה שהכלכלונים אינם מקדישים להם מקום. אבל תמיד צריך לזכור שבהשכרת נכס יש הרבה מעקשים וחשוב מאד להתייעץ עם עורך דין, איש מקצוע.
"בקיצור, בכל עסקה כלכלית יש חשש להפסדים. אל תקנאו ביזמים שמרוויחים הרבה. זכרו את נוחי דנקנר כדוגמא", השלים האיש את הרצאתו הקצרה.
עוד על השקעות כתבתי בפוסט כסף זה דבר יקר.
אחריותו של איש ציבור
שום איש ציבור לא נהיה כזה בעל כורחו.

סיפור של בניה בשחיתות

 מתכנס לו הפרלמנט מתי שמתחשק לו. לפעמים ביום ששי (בהרכב מלא) ולפעמים בימי השבוע, כשלכמה אנשים נגמרה השלווה בבית. יושבים ומפטפטים. היום הנושא, כמובן, דוד ביטן וענייני ראשון לציון.
יש לנו מומחה, אחד שתקן, שיש לו נכסים. כלומר, הוא קונה דירות ומשכיר וגם דואג לתיקונים וגם דואג לקבל שכר דירה מהדיירים. אה, מה, מה – שותק. הפעם לא הסכמנו לשתיקה וביקשנו פירוש: "תסביר מה קורה".
אמר השתקן שלנו: "כל פעם שהיועץ המשפטי רוצה – הוא יכול לשלוח את המשטרה לחקור ברשות מקומית. בכל רשות שיחפשו, ימצאו שחיתות ושוחד".

בעל קרקע לא יצליח להרים בניין כזה

בדרך כלל, היינו מקבלים את הדברים כפשוטם ועוברים לנושא אחר. אבל היום, כשהארץ כולה סוערת בגלל אחד, דוד ביטן, ובגלל עמיתיו, העצורים האחרים, לא הסתפקנו ודרשנו עוד.
נאנח האיש שלנו ואמר: "טוב, אספר לכם על עיסקה שהייתי מעורב בה. קניתי מגרש משלושה אחים טפשים. קניתי בזול מה שהייתי צריך לקנות ביותר ובניתי הרבה יותר ממה שהם חשבו שאפשר".
לך תוציא מים מן הסלע, והאיש שלנו הסכים לספר את כל הפרטים, אבל רק לא להגיד איפה זה היה. "אתה כבר עושה מזה סיפור" – אמר, כשראה שאני כותב את עיקרי הדברים.
"לפני כמה שנים – התחיל – זוג זקנים הורישו לשלושת בניהם מגרש בתוך העיר. במגרש היו איזה בית ישן ושתי חנויות על הכביש. בשבילנו, כלום.
"הצעירים לא רצו להחזיק את המגרש. רצו כסף ודיברו עם הרבה קבלנים. גם אני הייתי שם".
שתיקה דרוכה שררה סביב השולחן, ורק המלצרית ניגשה ועזבה וניגשה ועזבה ובסך הכל יצא לה קפה.
"התנהל משא ומתן ואחד הטפשים גילה לנו, שהם התייעצו עם שמאי והוא אמר להם שאפשר לבנות 16 דירות על המגרש. אולי, אולי 17. בקושי.
"לפי זה קבענו את המחיר ועמדנו על המקח. קנינו.
"ואז התחלנו לטפל בוועדה המקומית. 16 דירות? נו, באמת… הגענו לשלושים. אבל מישהו גילה את התוכניות בוועדה והעיסקה סוכלה. אבל אנחנו, הקבלנים, יודעים את המלאכה. לא חשוב מה עשינו, אבל התוכניות גדלו מחדש".
– זאת אומרת, אתם משיגים מה שבעל קרקע לא משיג?
האיש העיף מבט עם חיוך ולא השיב על השאלה. אחרי מנוחה קצרה פלט: "הבית, בן עשר קומות, עומד עם חניה מתאימה ושלוש חנויות בחזית. חוץ מזה, יש בבניין 39 דירות, קטנות וגדולות, כולל פנטהאוז".
טוב, הוא שילם בעד הקפה של כולם. תמיד ידע שצריך לשתוק…

אגב, בדוד ביטן עסקתי בבלוג הזה כבר ב-11.11.2016 אני מעדיף דברי אמת

עשה מעשה
מי אימץ את האימרה "עשית ולא פרסמת לא עשית. פרסמת ולא עשית – עשית"?
דומני, שהיה זה שר החוץ אבא אבן, כשראה שמעשיו אינם זוכים לתהודה. אבל אולי טעיתי.

אני אוהב עט נובע 

יש משהו משותף ביני ובין אהוד אולמרט: אנחנו אוהבים עטים נובעים. כאלה שדיו זולג מהם. אבל הוא אספן של עטים יקרים ואני רק אוהב לכתוב בהם. כמה הם עולים? זו שאלה, שאעסוק בה אחר כך…
בכתה א' כתבנו בעפרון. בכתה ב' המורים אמרו לנו לכתוב בעט. (אמרו – זאת היתה הוראה).
למה אני אוהב לכתוב בעטים נובעים? אולי מפני שבבית הספר העממי כתבנו בעטים נובעים. בדרך כלל מתוצרת "כתב", שהיה המפעל הישראלי לייצור עטים. העטים נזלו ועל כל המחברות שלנו היו כתמי דיו כחולים. כתבנו בעטי "כתב", כי עטי הציפורן הישנים כבר יצאו מן האופנה, אבל בשולחנות עדיין היתה מגרעת לקסת של דיו, שכבר לא היתה בשימוש בבית הספר.
הייתי הראשון בכתה, דומני בכתה ד', שהשתמש בעט כדורי. "גלובוס", קראנו לו אז. אבי ז"ל נתן לי אותו במתנה וזה היה עט גרוע שבגרועים. אבל לא טפטף כמו העט הנובע.
לימים, אחרי שהשלכתי עטים כדוריים רבים ושונים, חזרתי אל אהבתי הישנה – עט נובע.
באחרונה שוטטתי בתל אביב – שאין בה הרבה חנויות של עטים כאלה – וביקשתי להוסיף עט למלאי הקטן. 136 ש"ח עלה הזול ביותר. לקחתי והוא משמש אותי לשביעות רצוני המלאה. אבל פתאום נחתה עלי פרסומת של הסינים האלה, "עלי אקספרס".
כאן היו מודעות של עטים שונים, עם ציפורן או כדוריים, קטנים, גדולים, צבעוניים ועוד ועוד. כמה עולה עט סיני כזה? כאן נכונה לי הפתעה. אפשר לקבל עט במחיר של 5.40 דולר. כעשרים שקל, כולל המשלוח.
מיד הזמנתי באינטרנט. לקח כחודש עד שהדואר הודיע לי שהחבילה הקטנה הגיעה.
התחלתי לכתוב בעט הזה ואני מרוצה.

כמה שווים העטים של אולמרט?
אביעד גליקמן פרסם ב- YNET ב-13.07.2010 כי שאלת שוויים של עטי ראש הממשלה לשעבר עלתה לדיון בבית המשפט המחוזי בירושלים, במהלך משפטו של אולמרט. בכתב האישום טענה הפרקליטות כי במועד תחילת כהונתו של אולמרט כשׂר התמ"ת הוא היה בעלים של אוסף העטים, שהוערך על ידי שמאי מטעמו בשווי של כ-1.3 מיליון שקלים, אך כעת מתברר כי ערכם הריאלי מוערך ב-30% מסכום זה.
לטענת הפרקליטות, בכל הצהרותיו של אולמרט למבקר המדינה הוא כתב כי ערכו של אוסף העטים שבבעלותו הוא כ-140 אלף שקלים בלבד.

קבלתי מציאה מהבנק
יום אחד מצאתי בחשבון הבנק שלי סכום של 60.21 ש"ח ולא ידעתי מאין זה צמח. נכון, אני קורא את דפי החשבון שלי ולפעמים, לעתים רחוקות, זה אפילו כדאי. אז רציתי לדעת מדוע מעשירים אותי ומצאתי שהסכום האדיר הזה הגיע בגין פשרה בתביעה ייצוגית מספר 63162-02-15.
קראתי לא אחת בעתונים על תביעות ייצוגיות, והבנתי שבדרך כלל עורכי הדין של התובעים מרוויחים סכומים יפים ואילו התובעים? אז הפעם, מסתבר, גם אני תובע ואפילו זכיתי במשפט…
טרחתי וחיפשתי את התביעה הייצוגית וקראתי אותה. בתמצית פסק הדין הבנתי שהבנק גבה מאיתנו, הלקוחות הקטנים, עמלות גבוהות יותר מכפי שהוא גובה מלקוחות גדולים. הכסף הזה הוא ההפרש!
בתמצית ההחלטה, שיש לה תוקף של פסק דין כתוב מה ייעשה למי שסכום הפיצוי שלו קטן מעשרים ש"ח וגם יש אפשרות (שחלפה מזמן) להודיע לבית המשפט, שאני (אחד התובעים!) אינני מסכים להסדר הפשרה.
טוב, אז קבלתי את הכסף ולא התנגדתי.

אפשר לקבל גט

אני נהנה משירותי חברת "גט" (שהיתה "גט טקסי"). מזמין מונית באפליקציה בסלולרי, ובתוך דקות מגיעה מונית. ניסיתי. רק בחמישי בערב ובששי בערב – אין כמעט מוניות גט. הנהגים מעדיפים את הצעירים מבַלי הלילה ואולי טוב להם יותר לקחת את השתויים הביתה. בשאר הימים – הם עומדים לרשותי.
לפני זמן מה גיליתי ידיעה של אורן דורי בדה מרקר, ש"גט טקסי מנתקת את הקשר הטלפוני הישיר בין הנוסע לנהג המונית". בירור קצר אצל נהגי מוניות גילה לי שהידיעה נכונה. כאשר אני יוצא מן המונית (ואולי אף קודם לכן) נמחק אצל נהג המונית מספר הטלפון שלי.

המייסד – שחר וייסר

כאן אני צריך לעשות אתנחתא קצרה ולספר מה קרה לי בפגישה עם החבר'ה בבית קפה. לפתע קם אחד מאיתנו ויצא לאן שהוא. כשחזר, תהינו מה אירע והוא סיפר: "שכחתי את התיק במונית. טלפנתי לנהג והוא הביא לי את התיק האבוד". בעיני, זה אחד הדברים החשובים בשירות של גט. יש לי הטלפון של הנהג ולו יש הטלפון שלי. מצויין.
והנה עכשיו, אני "מתבשר", שהקשר הזה יינתק כאשר אעזוב את המונית. לדעתי, זה דווקא אחד השירותים הטובים של גט. באותה ידיעה נאמר "החברה שלחה לנהגים מסרון: 'כדי לשמור על הפרטיות שלכם ושל הנוסעים, האפשרות להתקשר לנוסע תהיה זמינה רק לפני תחילת הנסיעה ובמהלכה'". החברה הסבירה שמדובר במהלך שנועד לשמור על הפרטיות של הנהגים והנוסעים.
בעיני, אין כאן שמירה על פרטיות, אלא ירידה באיכות השירות.
כאן אוכל להוסיף מן הסיפורים שאני שומע מן הנהגים. נוסע שכח את הטלפון שלו במונית (זה קורה לרבים. היזהרו!) והנהג, שלא ידע את מספרו של הנוסע, חיטט בטלפון ומצא הרבה מספרים אמריקניים. בסופו של דבר איתר מספר ישראלי וטלפן אליו. "כן, זה חבר שלי", השיב הקול. "הוא ישראלי שעשה עסקים בלוס אנג'לס. הוא בא לישראל לעתים קרובות".
כעבור זמן לא רב חזר האיש לישראל והתקשר, כמובן, לנהג המונית ובא לקבל את הטלפון. כשהנהג החזיר את המכשיר, אמר לו האיש: "הטלפון הזה הוא המזכירה שלי. יש בו כל מספרי הטלפונים והרבה מסמכים וחוזים. ממש ארכיון.
"עשיתי עסקים בארצות הברית ויש לי אלפי עובדים. הטלפון חשוב לי. קח טיפ – 2000 דולר".
כנראה בכל זאת חשוב שמספר הטלפון יהיה גם אצל הנוסע וגם אצל הנהג.
כשבועיים לפני כתיבת הפוסט הזה, שלחתי מייל לחברה ושאלתי: "שמעתי שהחברה מבטלת את השירות, שיש לי מספר הטלפון של הנהג ויש לו המספר שלי. האם זה נכון?" כמובן, לא קבלתי תשובה…
בדיקה באינטרנט לא גילתה לי את מספר הטלפון של "גט". אבל אחד הנהגים גילה לי את הסוד: צלצל 2299* והם יענו לך.
כאשר חיפשתי מידע על "גט טקסי" גיליתי כתבה גדולה ב"גלובס", שבה מתראיין מייסד החברה ומנהלה – שחר וייסר. ישראלי.

נפלאות מזג האוויר
ישראלית היתה בימים אלה בשליחות בת שבוע בווייטנאם. כשחזרה אמרה לי: "איזה מזג אויר טוב כאן… בהאנוי עכשיו 38 מעלות ו-95 אחוזי לחות. נושמים מים".

הבגדים לא עושים את האדם

רואה החשבון הראשון שפגשתי, לבש חליפה מגוהצת וענב עניבה וישב ספון בחדרו. ראיתי אותו רק מבעד לדלת הפתוחה ואילו אותי הוא שלח להתייעץ עם סגניתו או העוזרת השלישית או הרביעית. כך חלפו שנים טובות אחדות, עד שעברתי לרואה החשבון השני. הוא היה בעל משרד מהודר, לבש חולצות כפתורים מגוהצות ללא עניבה וכאשר פגש אותי לשיחה עניינית, הזמין גם רואה חשבון שכיר ומנהל חשבונות נוסף. נדמה לי שזה נועד לעשות עלי רושם שהרבה אנשים מתעסקים איתי. אבל כאשר דיברנו "תכלעס", ראיתי שהוא לא מבין דבר בנושאים שלי וכל הזמן נזקק לעצות מן הצוות.
i האביב הגיע ואחד הסימנים: פריחתו של העץ בוהיניה היפהפה, שגדל בגינה ציבורית 
כשהגעתי אל רואה החשבון השלישי, בעקבות המלצות, היתה לי הפתעה. באתי לפגישה ראשונה במשרד בן כמה חדרים ומצאתי את האיש עומד על סולם ויחד עם בעל מקצוע מטפלים במזגן. כאשר התפנה אלי, השיחה היתה מקצועית וקבענו פגישה נוספת. בפעם הזאת, כשהגעתי, ההפתעה היתה גדולה יותר. בשולחן צדדי ישב רואה החשבון שלי, לבוש גופיה גדולה לבנה ולא כל כך מגולח. הוא התפנה תוך זמן קצר והלך אל משרדו הראשי, המהודר. כאן השיחה לא היתה ארוכה, אבל האיש שלי היה בקיא בחומר. ראיתי שהוא מתמצא ושמעתי עצות טובות.
מסתבר שלא הבגדים עושים את האדם.
הערה: אפשר להחליף רואה חשבון כמו שמחליפים חברת טלפונים וכך גם אפשר לעשות לבנק.

בלי צעקות אי אפשר?
הייתי בבית החולים אסותא. הגעתי לדלפק הקבלה כדי לקבל את הדיסק עם תוצאות הבדיקות. הכניסה היתה חיובית: במודיעין האוטומטי היתה הודעה: "לקבלת תוצאות לא צריך מספר. יש לגשת לדלפק מספר אחת". שמחתי וניגשתי וכאן מצאתי איש צעיר עומד מול דלפק ריק ועל הכסא מוטל ברישול מעיל של אשה. "אחזור בעוד דקות אחדות", אמרתי לו והלכתי לדלפק אחר לקבל תוצאות אחרות. כשחזרתי, האיש עדיין עמד מול כסא ריק עם מעיל.
התפלאתי והתרגזתי. הרמתי קול אל הפקידה בדלפק השני (מתוך חמישה עשר!) ושאלתי: "איך זה הדלפק ריק?" והיא השיבה לי: "הפקידה יצאה לכמה דקות. אסור?"
– "לא, אסור באמצע העבודה. הזמן שלי יקר לא פחות משלה ואני מחכה לטיפול. מי מנהל את המחלקה הזאת", המשכתי בקול רם.
הפקידה הצביעה אל קיר הזכוכית, שמאחוריו עמדו פקידות ותייקו בארון הברזל הגדול. הצעקות שלי, כנראה, הועילו והפקידה הזעיקה את המנהלת. זאת באה כעבור דקה עם שאלה: "איפה השלום? אין חיוך?"
– "חיוך יהיה כשאקבל את התוצאות שלי", השבתי וסימנתי על האיש שהמתין (בחוסר) סבלנות לפני.
ואז, באורח פלא נמצא הדיסק שלי במגירה קרובה ונמסר לי מיד.
בלי צעקות אי אפשר? יש לי מזג ים תיכוני ואני לא מהסס לדרוש את המגיע לי.

כסף זה דבר יקר ואפשר לחסוך אותו

לספור את הכסף

כשיושבים בפרלמנט של יום ששי ואחרי שתמו נושאי הרכילות, מציע מישהו לדבר על כלכלה. אבל "עניינים כלכליים משעממים", מזדעק קצה השולחן. "דווקא, כסף חשוב מאד", משיב היוזם, שהוא גם יזם. "אתם לא מדברים כל הזמן על כסף? יותר מקטרים מאשר מדברים לעניין. יש לי אפילו כמה דוגמאות משכנעות".
כאן משתתק הזמזום בחבורה. כלכלה זה משעמם, תקציבים, חוקים, וכו'. אבל כסף זה מעניין.
"מצד אחד, בתי קפה מלאים ואנשים אפילו מחכים בתור בחוץ. אחר כך משאירים 4000 ש"ח לשולחן ויותר. אז אתן לכם דוגמא איך אפשר לחסוך קצת – ממשיך האיש שהעלה את הנושא.
"ידיד שלי, מטלפן כל שנה לספקים שלו כדי לעשות קצת 'שופינג' ולעמוד על המקח. כך, למשל, בחודש האחרון הרים טלפון למוקדנית בחברה, שהוא קונה ממנה שירותים. האיש ביקש 50 ש"ח הנחה לחודש. אינני זוכר את הנימוק שלה, שלא יכלה להיענות לבקשתו. אז העקשן שלי ביקש לדבר עם האחראי. הגיעה אליו מוקדנית שניה ושוב דיבר איתה על הנחה. התוצאה (המפתיעה) – היא הסכימה. 'כך עשיתי 600 ש"ח לשנה בחצי שעה של טלפונים. אף פעם אני לא מצליח להרוויח 600 ש"ח בחצי שעה'… הוא סיפר.
"הנסיון הטוב גירה את רצונו – המשיך היזם שלנו – וסיפר כי ידידו, לקוח של הוט, צלצל אל ספק  הטלוויזיה. 'אחי משלם פחות מ-270 ש"ח לחודש ואני 325 ש"ח. אני רוצה לשלם פחות' – הוא אמר למוקדנית. 'אם לא תתנו לי, אעבור ליס'. הנימוק לא הספיק למוקדנית, אז הוא דרש לדבר עם האחראי. הדרישה עזרה והאחראי התקשר. שוב שיחת עמידה על המקח והאיש שלי קבל את המחיר הנמוך של אחיו. אחר כך המוקדנית האחראית בדקה ואמרה לו: 'אבל אתה קיבלת ממיר וציוד חדישים והאחים שלך קבלו ציוד מיושן'. השיחה נמשכה עוד מעט, והיזם סיפר בחיוך: 'בסוף המוקדנית האחראית השאירה לו את ההנחה ו…הוסיפה הנחה של 20 ש"ח לחודש לכל אחד מהאחים שלו. בסך הכל חסך 1,450 ש"ח לשנה".
ליד השולחן בבית הקפה נראו כמה פנים נדהמים. כך, פשוט, אפשר לחסוך? ואז היזם שלנו המשיך ואיתגר את היושבים לידו: "את תלוש הפנסיה אתם פותחים? מסתכלים?"
כמובן שהתשובה הכמעט אחידה היתה: זה משעמם, לא מבינים בזה!
אז האיש של העסקים המשיך בשלו: "טיפש צעיר אחד עשה פנסיה בחברת ביטוח. פעם, בסעודת השבת, ישב עם אחיו שעובד בבנק. איכשהו התגלגלה השיחה והאח שמע על שיעור עמלה גבוה – 6.5% והאיץ באחיו לשאול מדוע כל כך הרבה כסף. האח הצעיר לא היסס לטלפן לחברה כבר בראשית השבוע ושמע את הנימוק: 'אנחנו לוקחים כמה שהחוק מרשה'. באותה שיחה סיים האח הצעיר את הפנסיה באותה חברה. שיחות טלפון לחברות אחרות העלו קרן פנסיה, שהסתפקה בעמלה של פחות משני אחוזים. שווה לטלפן?"
מישהו מיושבי הפרלמנט קרא אל יוזם השיחה: "שמע, זה מעניין. היום אני משלם בעד הקפה. גם שלך". אבל היוזם-היזם לא ויתר: "אתם משלמים משכנתא, ואם לא אתם – ילדיכם. האם אתם יודעים שיש מבחר של סוגי משכנתאות? האנשים סומכים על הייעוץ של פקיד הבנק. אבל לפקיד יש אינטרסים של הבנק ולא של הלקוח. כלומר, הפקידים מייעצים לכם לקחת את המשכנתא הטובה לבנק ולא לכם.
"אז מה עושים? יש יועצי משכנתאות. כלכלנים, שלומדים את הנושא ומייעצים ללקוח הנבוך איך לכלכל את מעשיו. הייעוץ עולה כסף, אבל המשכנתא הרבה הרבה הרבה יותר יקרה".
כאן נעצרה השיחה על עניינים כלכליים משעממים. אבל היוזם ביקש עוד את זכות המלה האחרונה, נאנח ושאל: "אז במה כדאי להשקיע עכשיו?"

תמונת מצב

הכיפות של הגברים הולכות וקטנות. כיסוי הראש של הנשים ("טורבאן") הולך וגדל.

מתי יגיע סופו של הדואר

לפני כעשרים יום כתבתי כאן על דואר ישראל וכיניתי אותו דואר רע. אחת התגובות שקבלתי מישראל%d7%9b%d7%aa%d7%91%d7%aa-%d7%a9%d7%98%d7%97-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8, ולא מצאה מקום באותו פוסט:
"קצת קשה להאמין שבשנת 2017, כאשר בחלל משוטטים חצי תריסר לוויינים משוכללים של מעצמת ההיי-טק ישראל, הדואר שלנו הוא בערך כמו בתקופת המנדט. וזה כאילו (יחי המונח "כאילו") אחרי הרפורמה הפלאית שבוצעה בו.
"מכל עבר נשמעות תלונות על העבודה הרשלנית וגדושת הפשלות של השירות הזה, ולאיש זה לא מזיז ודי ברור מדוע. כאשר לא מפנים אשפה ברחובות ירושלים, קמה אחרי יום יומיים זעקה גדולה. כאשר מסדרונות בתי החולים מלאים חולים, קמה זעקה נוראה. למה? כי זה מצטלם נהדר. אבל איך תצלם פשלה של דואר ישראל????
מכל מקום, טוב שכתבת. אולי אולי זה יזיז משהו".
אז יש חידוש, ששמעתי עליו רק אתמול. הנכדה הזמינה בחו"ל (באינטרנט כמובן) זוג נעליים שמצאו חן בעיניה. עברו ימים לא רבים והיא קיבלה הודעה בסלולרי לבוא לקבל את המשלוח ב…פיצוחייה של טייב בשכונה. מופתעת הלכה לקחת את המשלוח ופגשה איש עבדקן יושב בין הגרעינים למיניהם. "יש לך חבילות?" – שאלה באי אמון. הוא הצביע על מדף בצד, שהיה גדוש חבילות וגם שלה היתה שם.
כך, בלי תור בסניף הדואר, בלי להצטופף בשעות הקבלה, קיבלה את הנעליים והאיש אמר שאפשר לבוא עד 11 בלילה. כן, בלי תור.
שמחתי שיש מתחרה לדואר!
אגב, ישנה גם חברת "מסר", שמעבירה משלוחי דואר מחברות גדולות (בנקים, למשל) ללקוחותיהן. אם ימשיכו חברות פרטיות לתת את השירות שהחברה הממשלתית מתקשה לספק – אשמח.

פרסומת (לא חינם) לעורכי הדין
מפעם לפעם אני רואה בטלוויזיה את הסניגורים הפליליים. עורכי הדין של העבריינים הגדולים, מופיעים במשך דקות ארוכות ומצהירים בקול ברור, ש"הקליינט שלי חף מפשע". הכתבים יודעים ועורכי הדין יודעים שאלה מלמולי חארטה-בארטה. מצער אותי, שנותנים במה כל כך גדולה לדברי הבל כאלה והציבור מקבל אותם כדברים נכונים. אולם כאשר הנאשם מורשע, סניגוריו אינם נדרשים להסביר מדוע אמרו את הדברים הללו בעת שנעצר. הכתבים ואנשי הטלוויזיה אינם עושים את מלאכתם כיאות ואינם מקשים על הסניגורים המקשקשים.
תמיד ידעתי, שעורכי הדין הם המקור הקבוע של הכתבים לענייני פלילים, אבל אף פעם לא ראיתי את הדבר מודפס, שחור על גבי לבן. עכשיו הגיע לידיי הספר "יומנה של כתבת שטח" ועדי מאירי, הכתבת של קול ישראל, כתבה הרבה אמיתות. בעמוד 19 מצאתי, לראשונה בכתובים: "כללי המשחק ידועים. עורך הדין לפלילים זקוק לפרסום כמו לחמצן. הקליינטים שלו רוצים שעורך הדין שלהם… ינהג במכונית מפוארת כמו שלהם, יתגורר בדירה מפוארת, יבלה במסיבות הנכונות וגם יופיע בתקשורת כחבר קבוע בחמישייה הפותחת של הפליליסטים".
אז, הנה זה כתוב.

 קינאה
מה שיש לך הוא מובן מאליו. מה שיש בידי אחרים – לך חסר…

דואר רע

כתבתי מכתב למצפה רמון, בדואר רגיל. המכתב חזר אלי כעבור ימים אחדים עם חותמת "לא נדרש". לא חיכיתי הרבה ושלחתי אותו בשנית, כי אני מכיר את הנמען ויודע את כתובתו. אבל לי הדבר לא עזר והמכתב הגיע אלי בשנית. התקשרתי אל האיש והוא לא ידע לתת לי הסבר לחזרתו המוזרה של המכתב (שאגב, החזיק צ'ק בתוכו). מדוע לא נמסר לו המכתב החשוב שלי?

הדוור טעה פעמיים

הדוור טעה פעמיים

ניסיתי לכתוב אל אתר "קשרי הדואר" באינטרנט. מצאתי בקלות את האתר המשוכלל שלהם וביקשתי למלא את הטופס. האתר כל כך משוכלל, שהוא דרש ממני עוד ועוד ועוד פרטים. בכל פעם העליתי עוד פרט קטן – לדעתי כלל לא חשוב. לא אפרט איזה פרטי הבל נדרשתי למלא עד שנכשלתי במשימה. אני ממלא הרבה טפסים באינטרנט, ובלבול מוח כזה לא מצאתי.
כשלא הצלחתי להתקשר במייל עם קשרי הציבור של הדואר. אז חשבתי שאטלפן. פשוט, לא? ובכן באתר קשרי הציבור של הדואר לא מופיע, הפלא ופלא, מספר הטלפון של קשרי הציבור של הדואר.
זו לא פעם ראשונה, שנפלתי עם השירות הזה. לפני כחודש שלחתי מכתב בדואר ישראל – אוי, פוי – לדרום תל אביב. בשכונת קרית שלום היה המען. בפעם זו רשמתי על המעטפה את שתי הכתובות שהבית פונה אליהן – רח' הקשת 3 ורחוב משגב עם 9, תל אביב. אולי הדוור לא ימצא אחת מהן (למרות ששתיהן אותו בית). אבל הוא התחכם לי ו…לא מצא את שתי הכתובות. אילו היה תלוי בי, היה כבר מפוטר. אבל זה לא תלוי בי.
זו לא היתה הפעם הראשונה, שהכרתי את שירותי הדואר הלקויים. לפני חודשים אחדים הזמנתי ספר משומש של הנריק איבסן, "פר גינט", שמצאתי דווקא בחנות ירושלמית. שילמתי באשראי וחיכיתי. אחרי שעבר הזמן המתאים והספר לא הגיע, התקשרתי. "שלחנו לך", אמרו לי נעלבים. לא היתה לי ברירה, הזמנתי עוד עותק וזה הגיע לבסוף ונמצא בביתי.

תמונת רחוב בתל אביב

בתל אביב

ידעתי ששירות הדואר זכה לשם רע בצדק. חברי הכנסת, שעוסקים בכל בעיות העולם, אינם יודעים שהדואר הוא שירות ציבורי לקוי, שטעון תיקון. זה שירות רע.

פרסומת למסעדה בתל אביב

סבתא עושים באהבה, או שלא עושים בכלל.
חתימה: סבא.

 יהי אור

מצאתי בדה מרקר ידיעה מ-26 בפברואר השנה על 2016 על אורן קובי,  בעל השליטה בחברת "אדמה", החשוד במעילה של עשרות מיליוני שקלים בכספי לקוחותיו: "האיש הנחמד הזה מציע לכם דירה מהממת ב-500 אלף שקל, מול הים בת"א. לא תקחו?"
ו

האיש שלא שווה זהב

גיא מונסונגו בימים טובים יותר 

בהמשך נאמר, ש"פושט הרגל גיא מונסונגו הצליח לשווק דירות ומשרדים במחיר מצחיק ולגבות עבורם מיליוני שקלים מבלי שהיו בבעלותו… האיש, שעומד מאחורי הפרויקט, נמצא בהליכים של פשיטת רגל והוא נמצא במצב משפטי שבו אסור לו לפעול כיזם. הוא נמצא במצב הזה מאז 2 ביוני 2015"…
מתן חודורוב, שהיה כתב  מצטיין בגל"ץ ועכשיו בערוץ 10, נכנס לבדוק את העניין במשרדי החברה של מונסונגו  והתחיל לשאול, איך מוכרים נכסים שאינם שייכים לחברה. התנפל עליו בריון (מאבטח בלשון העם) והיכה אותו תוך גירושו מן המקום, שהיה פתוח לקהל. מזעזע.
עם דורלי, המתווכת וידידה שלי, שוחחתי על נדל"ן ושאלתי בתמיהה, כיצד אנשים מוכנים לשים מאות אלפי שקלים לקניית דירה ממי שאין לו זכויות עליה. איך הם נותנים כסף בלי לבדוק, בלי בטחונות…

אורן קובי, האיש שאינו שווה זהב

אורן קובי, האיש שאינו שווה זהב

"אנשים לא יודעים מה זה טאבו. לא מבינים מה זה נדל"ן", השיבה לי. "אנשים עושים את העיסקה הכלכלית הגדולה בחייהם בלי להבין דברים בסיסיים. למשל, הם משקיעים חצי מיליון ש"ח וחוסכים כמה אלפים בודדים שיעלה להם עורך הדין שיבדוק בשבילם את הפרטים. הרי לפני שקונים מכונית משומשת ב-70 אלף ש"ח, הולכים למכון בדיקה. ולגבי דירה – לא".
"עוד דבר קטן: אנשים לא יודעים, שזכרון-דברים הוא נייר עמדות של סתם. טעות. זכרון-דברים הוא חוזה מחייב לכל דבר. לכן, צריך להיזהר גם בחתימה על זכרון-דברים".
המקרה המפורסם ביותר הוא של ענבל אור והסיפור שלה נסקר בטלוויזיה ללא סוף. נשמע גם כונס הנכסים שלה והלקוחות שכסף כנראה לא יוחזר. הטענה כלפיה – שמכרה בכסף טוב נכסים שלא היו שלה. היו קונים שחתמו על חוזים והתחייבויות ולא זכו לראות את כספם בחזרה.

מסקנה
כסף הוא דבר יקר. אז למה מבזבזים אותו בקלות?