Category Archives: כלכלה

מתי יגיע סופו של הדואר

לפני כעשרים יום כתבתי כאן על דואר ישראל וכיניתי אותו דואר רע. אחת התגובות שקבלתי מישראל%d7%9b%d7%aa%d7%91%d7%aa-%d7%a9%d7%98%d7%97-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8, ולא מצאה מקום באותו פוסט:
"קצת קשה להאמין שבשנת 2017, כאשר בחלל משוטטים חצי תריסר לוויינים משוכללים של מעצמת ההיי-טק ישראל, הדואר שלנו הוא בערך כמו בתקופת המנדט. וזה כאילו (יחי המונח "כאילו") אחרי הרפורמה הפלאית שבוצעה בו.
"מכל עבר נשמעות תלונות על העבודה הרשלנית וגדושת הפשלות של השירות הזה, ולאיש זה לא מזיז ודי ברור מדוע. כאשר לא מפנים אשפה ברחובות ירושלים, קמה אחרי יום יומיים זעקה גדולה. כאשר מסדרונות בתי החולים מלאים חולים, קמה זעקה נוראה. למה? כי זה מצטלם נהדר. אבל איך תצלם פשלה של דואר ישראל????
מכל מקום, טוב שכתבת. אולי אולי זה יזיז משהו".
אז יש חידוש, ששמעתי עליו רק אתמול. הנכדה הזמינה בחו"ל (באינטרנט כמובן) זוג נעליים שמצאו חן בעיניה. עברו ימים לא רבים והיא קיבלה הודעה בסלולרי לבוא לקבל את המשלוח ב…פיצוחייה של טייב בשכונה. מופתעת הלכה לקחת את המשלוח ופגשה איש עבדקן יושב בין הגרעינים למיניהם. "יש לך חבילות?" – שאלה באי אמון. הוא הצביע על מדף בצד, שהיה גדוש חבילות וגם שלה היתה שם.
כך, בלי תור בסניף הדואר, בלי להצטופף בשעות הקבלה, קיבלה את הנעליים והאיש אמר שאפשר לבוא עד 11 בלילה. כן, בלי תור.
שמחתי שיש מתחרה לדואר!
אגב, ישנה גם חברת "מסר", שמעבירה משלוחי דואר מחברות גדולות (בנקים, למשל) ללקוחותיהן. אם ימשיכו חברות פרטיות לתת את השירות שהחברה הממשלתית מתקשה לספק – אשמח.

פרסומת (לא חינם) לעורכי הדין
מפעם לפעם אני רואה בטלוויזיה את הסניגורים הפליליים. עורכי הדין של העבריינים הגדולים, מופיעים במשך דקות ארוכות ומצהירים בקול ברור, ש"הקליינט שלי חף מפשע". הכתבים יודעים ועורכי הדין יודעים שאלה מלמולי חארטה-בארטה. מצער אותי, שנותנים במה כל כך גדולה לדברי הבל כאלה והציבור מקבל אותם כדברים נכונים. אולם כאשר הנאשם מורשע, סניגוריו אינם נדרשים להסביר מדוע אמרו את הדברים הללו בעת שנעצר. הכתבים ואנשי הטלוויזיה אינם עושים את מלאכתם כיאות ואינם מקשים על הסניגורים המקשקשים.
תמיד ידעתי, שעורכי הדין הם המקור הקבוע של הכתבים לענייני פלילים, אבל אף פעם לא ראיתי את הדבר מודפס, שחור על גבי לבן. עכשיו הגיע לידיי הספר "יומנה של כתבת שטח" ועדי מאירי, הכתבת של קול ישראל, כתבה הרבה אמיתות. בעמוד 19 מצאתי, לראשונה בכתובים: "כללי המשחק ידועים. עורך הדין לפלילים זקוק לפרסום כמו לחמצן. הקליינטים שלו רוצים שעורך הדין שלהם… ינהג במכונית מפוארת כמו שלהם, יתגורר בדירה מפוארת, יבלה במסיבות הנכונות וגם יופיע בתקשורת כחבר קבוע בחמישייה הפותחת של הפליליסטים".
אז, הנה זה כתוב.

 קינאה
מה שיש לך הוא מובן מאליו. מה שיש בידי אחרים – לך חסר…

דואר רע

כתבתי מכתב למצפה רמון, בדואר רגיל. המכתב חזר אלי כעבור ימים אחדים עם חותמת "לא נדרש". לא חיכיתי הרבה ושלחתי אותו בשנית, כי אני מכיר את הנמען ויודע את כתובתו. אבל לי הדבר לא עזר והמכתב הגיע אלי בשנית. התקשרתי אל האיש והוא לא ידע לתת לי הסבר לחזרתו המוזרה של המכתב (שאגב, החזיק צ'ק בתוכו). מדוע לא נמסר לו המכתב החשוב שלי?

הדוור טעה פעמיים

הדוור טעה פעמיים

ניסיתי לכתוב אל אתר "קשרי הדואר" באינטרנט. מצאתי בקלות את האתר המשוכלל שלהם וביקשתי למלא את הטופס. האתר כל כך משוכלל, שהוא דרש ממני עוד ועוד ועוד פרטים. בכל פעם העליתי עוד פרט קטן – לדעתי כלל לא חשוב. לא אפרט איזה פרטי הבל נדרשתי למלא עד שנכשלתי במשימה. אני ממלא הרבה טפסים באינטרנט, ובלבול מוח כזה לא מצאתי.
כשלא הצלחתי להתקשר במייל עם קשרי הציבור של הדואר. אז חשבתי שאטלפן. פשוט, לא? ובכן באתר קשרי הציבור של הדואר לא מופיע, הפלא ופלא, מספר הטלפון של קשרי הציבור של הדואר.
זו לא פעם ראשונה, שנפלתי עם השירות הזה. לפני כחודש שלחתי מכתב בדואר ישראל – אוי, פוי – לדרום תל אביב. בשכונת קרית שלום היה המען. בפעם זו רשמתי על המעטפה את שתי הכתובות שהבית פונה אליהן – רח' הקשת 3 ורחוב משגב עם 9, תל אביב. אולי הדוור לא ימצא אחת מהן (למרות ששתיהן אותו בית). אבל הוא התחכם לי ו…לא מצא את שתי הכתובות. אילו היה תלוי בי, היה כבר מפוטר. אבל זה לא תלוי בי.
זו לא היתה הפעם הראשונה, שהכרתי את שירותי הדואר הלקויים. לפני חודשים אחדים הזמנתי ספר משומש של הנריק איבסן, "פר גינט", שמצאתי דווקא בחנות ירושלמית. שילמתי באשראי וחיכיתי. אחרי שעבר הזמן המתאים והספר לא הגיע, התקשרתי. "שלחנו לך", אמרו לי נעלבים. לא היתה לי ברירה, הזמנתי עוד עותק וזה הגיע לבסוף ונמצא בביתי.

תמונת רחוב בתל אביב

בתל אביב

ידעתי ששירות הדואר זכה לשם רע בצדק. חברי הכנסת, שעוסקים בכל בעיות העולם, אינם יודעים שהדואר הוא שירות ציבורי לקוי, שטעון תיקון. זה שירות רע.

פרסומת למסעדה בתל אביב

סבתא עושים באהבה, או שלא עושים בכלל.
חתימה: סבא.

 יהי אור

מצאתי בדה מרקר ידיעה מ-26 בפברואר השנה על 2016 על אורן קובי,  בעל השליטה בחברת "אדמה", החשוד במעילה של עשרות מיליוני שקלים בכספי לקוחותיו: "האיש הנחמד הזה מציע לכם דירה מהממת ב-500 אלף שקל, מול הים בת"א. לא תקחו?"
ו

האיש שלא שווה זהב

גיא מונסונגו בימים טובים יותר 

בהמשך נאמר, ש"פושט הרגל גיא מונסונגו הצליח לשווק דירות ומשרדים במחיר מצחיק ולגבות עבורם מיליוני שקלים מבלי שהיו בבעלותו… האיש, שעומד מאחורי הפרויקט, נמצא בהליכים של פשיטת רגל והוא נמצא במצב משפטי שבו אסור לו לפעול כיזם. הוא נמצא במצב הזה מאז 2 ביוני 2015"…
מתן חודורוב, שהיה כתב  מצטיין בגל"ץ ועכשיו בערוץ 10, נכנס לבדוק את העניין במשרדי החברה של מונסונגו  והתחיל לשאול, איך מוכרים נכסים שאינם שייכים לחברה. התנפל עליו בריון (מאבטח בלשון העם) והיכה אותו תוך גירושו מן המקום, שהיה פתוח לקהל. מזעזע.
עם דורלי, המתווכת וידידה שלי, שוחחתי על נדל"ן ושאלתי בתמיהה, כיצד אנשים מוכנים לשים מאות אלפי שקלים לקניית דירה ממי שאין לו זכויות עליה. איך הם נותנים כסף בלי לבדוק, בלי בטחונות…

אורן קובי, האיש שאינו שווה זהב

אורן קובי, האיש שאינו שווה זהב

"אנשים לא יודעים מה זה טאבו. לא מבינים מה זה נדל"ן", השיבה לי. "אנשים עושים את העיסקה הכלכלית הגדולה בחייהם בלי להבין דברים בסיסיים. למשל, הם משקיעים חצי מיליון ש"ח וחוסכים כמה אלפים בודדים שיעלה להם עורך הדין שיבדוק בשבילם את הפרטים. הרי לפני שקונים מכונית משומשת ב-70 אלף ש"ח, הולכים למכון בדיקה. ולגבי דירה – לא".
"עוד דבר קטן: אנשים לא יודעים, שזכרון-דברים הוא נייר עמדות של סתם. טעות. זכרון-דברים הוא חוזה מחייב לכל דבר. לכן, צריך להיזהר גם בחתימה על זכרון-דברים".
המקרה המפורסם ביותר הוא של ענבל אור והסיפור שלה נסקר בטלוויזיה ללא סוף. נשמע גם כונס הנכסים שלה והלקוחות שכסף כנראה לא יוחזר. הטענה כלפיה – שמכרה בכסף טוב נכסים שלא היו שלה. היו קונים שחתמו על חוזים והתחייבויות ולא זכו לראות את כספם בחזרה.

מסקנה
כסף הוא דבר יקר. אז למה מבזבזים אותו בקלות?

לא כל שכיר הוא בטלן  

באמריקה, כך אומרים, משכורות הן נושא שיחה מקובל. "כמה אתה מרוויח?" ו-"כמה אתה?" – אלה עניינים שמקובל לדבר עליהם. בישראל, זה טאבו. לא שואלים ולא מסַפרים. אפילו לחברים טובים, ובמיוחד במקום העבודה. רק לחברי הוועד, אולי. הם צריכים להשוות משכורות ולהילחם למען מי שאינו יודע לעשות זאת בעצמו.
אבל הייתה לי הפתעה, בישיבת אקראי בבית קפה שכונתי הייתי עד לשיחה יוצאת דופן.
ישבתי עם חבר ושוחחנו על הא וגם על דא ועבר ידיד שלו והצטרף אלינו. היה נחמד שתינו קפה, וכאשר הייתי בעיצומה של שתייתשחור גדול, שלף הידיד את תלוש משכורתו והראה, די בגאווה, שקיבל החודש כ-9,500 ש"ח. החבר שלי גילה עניין ואף אמר מילות עידוד לידידו המשתפך. אני שתקתי.
כאשר הקפה שלי הסתיים וגם הידיד הסתלק, יכול היה חברי לומר את דעתו: "זה לא כסף זה".
שניהם, יש לומר, עובדים במתן שירותים אישיים באותו מקום. חברי עצמאי ומשלם בעד המקום וידידו שכיר, מקבל משכורת מן המקום. בקיצור, חברים טובים שעושים עבודה דומה. אז כמה מרוויח חברי העצמאי? "משהו בין שלושים אלף לארבעים אלף בחודש", אמר בגאווה.
– אז איך הוא מרוויח כל כך מעט, ועוד מתפאר בזה?
"זה ההבדל בין שכיר ועצמאי. הוא עושה 126 שעות בחודש. כלומר, הוא עובד עשרים ימים בחודש ממוצע, ביום ממוצע שש שעות וקצת".
– ואתה?
"אני עצמאי. זאת אומרת אני עובד מתי שצריך ומתי שאני יכול. אני מתחיל מוקדם, אפילו בשש בבוקר, ומסיים מאוחר. מתי שמבקשים אותי – אני בא. מלבד שבת, שמוקדשת למשפחה. למשל, הייתי בבית באיזה ערב. קצת עייף, קצת נח וצלצל לקוח. הוא שאל אם אוכל לבוא, ואני כמובן באתי. לא מוותרים על פרנסה, אפילו קטנה".
– זאת אומרת, שכיר הוא בטלן?
"כן. עושה את השעות שלו ואחר כך רואה טלוויזיה או אני לא יודע מה"…

אוטובוסים וקרייניות שלא יודעות לדבר  

כשהתחלתי לנסוע באוטובוסים התפעלתי מן השירות, הדייקנות והיחס. אחר כך זה קצת עבר לי, כשהכרתי את התקלות. אבל יש תקלה מעצבנת: ההקלטה של הקרייניות ברמקול.
מישהו החליט, בצדק, לקרוא את שמה של התחנה הבאהבקול רם לפני שמגיעים אליה. נכון, טוב לא לשגות. א-מה-מה? הקרייניות. הן שוגות בשמות האישים שעל שמם נקראים הרחובות הסמוכים והשגיאות חוזרות ונשנות בלי סוף.

באוטובוס אין קרייניות, יש הקלטה

באוטובוס אין קרייניות, יש הקלטה

ליקטתי כמה מן השמות היותר משובשים.
למשל, בתל אביב סמוך לדרך בגין נמצאת תחנת גן וולובלסקי. שם מסובך, שאני זוכר אותו היטב מתקופת אזור המלאכה של וולובלסקי בדרום תל אביב. אבל הקריינית הוסיפה לו ב' וקוראת לתחנה 'גן וולובלבסקי לך תצעק לנהג, שלא ידע מי האיש ששמו בן שמונה אותיות, כמעט כמו 'נוח בשבע שגיאות'.
על שם מי נקרא רחוב 'מנדס', אינני יודע. היה ראש ממשלת צרפת היהודי, פייר מֶנדס פרנס והיו כמה רופאים מפורסמים. הכול נקראו מֶנדס עם מ' בסגול. רק באוטובוס קוראים לו מַנדס עם מ' בפתח. הוא לא היה מכיר את עצמו.
נשיא מכבי העולמית היה פייר גילדסגֵיים. שם אנגלי והג', כמובן, בצֵירֶה. באוטובוסים הג' בפַתַח. נשמע רע.
מעטים יודעים על דב בוריס פאנתלייביץ' שהיה מתרגם גאון מגאורגיה, שתרגם מגיאורגית ומרוסית לעברית. יש על שמו רחובות אחדים וכל בר דעת יודע ששמו גַפּונוב. באוטובוסים שינו את שמו לגֶפּונוב, עם ג' סגולה…
ראש עירית ניו יורק עיה"ק, האיטלקי פּיורלו לה גווארדיה, זכה ועל שמו נקרא שדה התעופה הגדול בארה"ב. המוני ישראלים עברו דרך השדה ואף אחד לא שם לב שבאוטובוס בארץ שינו את שמו ל"לֶה גארדיה".
עולי הגרדום במצרים, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, השתתפו בחוליית ריגול וחבלה ישראלית במצרים. שמם הונצח ברחובות רבים בשם מרזוק-עַזַר. באוטובוס נאמר מרזוק-עֵזֶר…
אוטובוסים זה לא המקום ללמוד עברית, אבל גם לא המקום ללמוד שגיאות.

אני גר בשכונה עשירה

אני גר חושב שאני גר בשכונה ממוצעת. יש כאן וילות ואפילו יפות ויש כאן בתים שנותרו מן המעברה ומאחוריהם רואים את הבניינים החדשים בני שמונה קומות ויותר. יש כאן גן ציבורי גדול, שלא השלימו אותו והשאירו קרחות חול בין העצים וגם חוסכים במים ולכן השיחים מתמעטים. אבל הגן מצויין לכלבה שלי.
אנחנו הולכים כאן בגן לפחות שלוש פעמים ביום והיא מרחרחת כל מיני דברים ואני מסתכל כל מיני הסתכלויות. וכך שמתי לב יום אחד לחנות הבגדים המשומשים של מחלקת הרווחה. החנות שוכנת בתוך קראוון ישן ובדרך כלל אני רואה את דלתה סגורה וחלונותיה אטומים. אבל קרה שהצצתי פנימה וראיתי בגדים מסודרים על מדפים וגם סיפרו לי שיש קונים במחירי אפס לבגדים נקיים ומסודרים אלה. גם תרמתי לפעמים בגדים משלי לארגז האיסוף של ה"חנות".
ערב אחד, כשהלכתי עם הכלבה שלי לטייל והדלת היתה פתוחה ואור דלק בפנים, ראיתי שיש חדר נוסף ב"חנות". והחדר היה כחצי מלא בשקיות פלסטיק קשורות. עברו ימים אחדים ושוב עברנו ליד הדלת הפתוחה והופתעתי שהחדר הצדדי כבר מלא עד אפס מקום בשקיות סגורות.

   על המדרכה - לא סיפור בדים. ברקע - הקלנועית, שעליה כתבתי בעבר

על המדרכה – לא סיפור בדים. ברקע – הקלנועית, שעליה כתבתי בעבר

מנהלת החנות, שכנה בשכונה המתנדבת כאן, התנדבה לספר לי שמשאית באה ולוקחת את כל השקיות הסגורות עם תוכנן הלא-ראוי למכירה. "יש לנו המון בגדים ואת הפחות טובים, מוכרים. אולי משתמשים בהם בשכונות עוני, אולי עושים מהם סמרטוטים. יש יותר מדי", אמרה.
שיחת טלפון למנהלת מחלקת הרווחה שלנו, אישרה את הדברים. "אתה לא יודע כמה בגדים מביאים לכאן. יש טובים ויש שאינם ראויים. אנחנו מוכרים בחנות את מה שמתאים ומוכרים לסוחרים את היתר ויש הרבה יתר"…
– מחלקת הרווחה היא עסק?
"הכסף נמסר לעמותה ומחלקים לנצרכים" – סוף ציטוט.
אז הגעתי למסקנה שאני גר בשכונה של עשירים.
אבל בשבוע שעבר הייתי בחופשה בצפת, עיר דתית, עניה וזקוקה לתיקון. הסתובבתי בעיר העתיקה עם הבתים היפהפיים ובמרכז המסחרי עם חנויות, משרדים ושוק. לפתע, נתקלו עיני בשקיות שחורות על ספסל ברחוב. שתי שקיות אשפה ובתוכן – בגדים משומשים ונעליים, שמישהו הניח על המדרכה בתקווה שנצרך כלשהו ייקח. אינני יודע אם הנצרך אמנם הגיע, אבל התברר לי שאני לא גר בשכונה כל כך עשירה…

בעיה של מדים
ראיתי בזמן האחרון שחלק ניכר משוטרינו עברו למדים שחורים. אינני יודע מי נתן את ההוראה שהשוטרים יחדלו מן המדים הכחולים ויעבור לשחור בעיצומו של החום הזה.
ראיתי בטלוויזיה את המהפכה הכושלת בטורקיה ושם כל השוטרים בשחור. אני מקווה שלא ימשיכו כאן לעשות מה שעושים שם.


יש! ארנונה על דירות רפאים

פקידי הממשלה יודעים יותר טוב. יותר טוב מאחרים. לכן, הם לא אוהבים לקבל הוראות ולכן הם לא אוהבים את השרים שלהם.

דירות בירושלים. יושכרו?

דירות בירושלים. יושכרו?

פקידים כאלה, בוודאי, לא ישמחו לקבל רעיון מאיזה אזרח שאיננו פקיד ממשלתי. לכן, הופתעתי לראות שרעיון מסויים, שהעליתי בבלוג הזה בימי קדם, כלומר ביולי 2011, פתאום מתבצע. אולי מישהו ראה את הפוסט ואולי הרעיון עלה בדעתו של אחד מפקידי עיריית ירושלים. אני שמח שהדבר נעשה.
את הפוסט הישן ההוא כתבתי כאשר התעורר במלוא עוצמתו הוויכוח הציבורי על מחסור בדירות מחד ועל דירות רפאים מאידך. את ההצעה שלי אצטט כאן:
"רעיון שני – תקבע הממשלה בחוק או תקנה שבעלי דירות ריקות ישלמו כפליים ארנונה כל עוד הדירות אינן מאוכלסות. הרשויות המקומיות יכולות להפעיל את התקנה החדשה מיד. הקלקת מקלדת מביאה מיד את רשימת הדירות שמוני המים שלהן אינם פעילים. ואז ייצא צבא הפקחים לבדוק אם הדירות אמנם ריקות. חברת החשמל יכולה לספק נתון נוסף – אלו מונים לא הראו תנועה בחודש האחרון. והנה, יש לרשויות מקור הכנסה.
"נכון, חלק מבעלי הדירות לא יתרוששו מתשלום ארנונה מוגדלת, אבל מי שעושה חשבון על השקעתו בדירה ריקה, עשוי להציע אותה להשכרה. אולי תקנה זו תוציא עוד דירות לשוק.
כך אפשר לפעול ללא מסים וכמעט ללא פיקוח. והעיקר – מהר".
מה השמחה? ובכן, בדה מרקר מיום 19.07.2016  מצאתי את הידיעה בכותרת: "1,700 בעלי דירות רפאים בירושלים יחויבו בארנונה כפולה". בהמשך כתב אריק מירובסקי: "בעלים של 4,800 דירות נוספות שהוגדרו כדירות שאינן בשימוש הגישו ערר על החיוב הגבוה ■ המהלך יוסיף לעיריית ירושלים 18 מיליון שקל בשנה".

הכעס מיותר

את האמירה הבאה לא אמר הדלאי למה של טיבט: "חייך אל אחרים ויהיה לך יותר טוב. תכעס על אחרים – יהיה לך יותר רע. לאחרים זה, כנראה, לא יפריע".
ניסיתי. זה עובד.

כיצד להיות מיליונר  

השאלה הזאת מעסיקה את ידידיי וחוזרת ועולה בשיחות קפה או בשיחות סלון בליל שבת. היא מזכירה לי בדיחה ישנה, מתקופת טרום האינטרנט. בארצות הברית, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, פורסמה מודעת לוח קטנה: "אתה רוצה להתעשר? שלח 2 דולר לכתובת"… מי שטרח ושלח את הכסף קבל תשובה קצרה: "עשה כמוני".
מאז פורסמו בארצות הברית הרבה ספרים שמציעים לכ-ו-ל-ם להתעשר ויש בהם עצות למכביר. אין לי ספק שרובם המוחלט של הקוראים לא התעשרו ואלה שהתעשרו – לא בגלל ספרי העצות.
אחד הספרים האלה, שקראתי לפני שנים הוא אבא עני אבא עשיר. נזכרתי בו, כי הגיע אלי ספרו החמישי של המחבר, רוברט ט. קיוסאקי, והוא ממשיך בסדרת עצותיו איך להתעשר ומביא דוגמא מעצמו. מן הספר הזה, אני זוכר שהמחבר טייל עם אביו העני בשכונה והאב הצביע על בית זה או אחר ואמר "ראה בית יפה". באותה שכונה טייל האב העשיר והצביע לבנו על בניינים ואמר: "כאן אפשר לעשות עסק, כאן אפשר להרוויח"…
זכרתי, שהמחבר לא הצביע אף פעם על תשובה לשאלה: איך  י ו ד ע י ם  לזהות את העיסקה. גם בספרו המאוחר, אין תשובה פשוטה לשאלה זו.
אבא עני אבא עשירדוגמא לנוהגם של עשירים מצאתי אצל בעל הבית שלי לשעבר. הוא לא היה הבוס. הוא היה בעל החברה שבה עבדתי ולא היה בינינו קשר, אפילו לא "שלום, שלום" במסדרון. אבל ברכילות – התעניינתי בו.
האיש גר לא הרחק ממני בקו אוויר בשכונת יוקרה מפונפנת ואני גר בשכונה בינונית, כשקו הכסף בינינו רחוק מאד מאד. אבל אנחנו חולקים את אותו שרברב וגם את אותו חשמלאי.
מדי פעם אני משוחח עם השניים ופעם התגלגלו הדיבורים לאיש העסקים, מעשירי הארץ. טייקון.
סיפר לי השרברב: הגשתי לו חשבונית על עבודה, משהו כמו 300 ש"ח. אחר כך טילפנתי לקבל את הכסף וענה לי האיש: "אוי, אין לי כאן פנקס צ'קים". בשיחת טלפון נוספת אמר: "כרגע אין לי כיסוי בבנק. עוד כמה ימים"…
לקח כשלושה חודשים עד שנמצא הצ'ק והיה לו כיסוי. בחשבונית הבאה, ארשום סכום שיכסה את הדחיה בתשלום. דבר השרברב.
לחשמלאי היה סיפור דומה: שלח חשבונית, לא קבל כסף, צלצל ושמע ש"החשבונית לא הגיעה. שלח בבקשה עוד פעם" ואחר כך "אני נורא עסוק כרגע" וגם "העברתי למנהל החשבונות שלי"… תרצו – תאמינו.
אמר לי החשמלאי: "כאשר האיש מטלפן להזמין אותי, אני מסביר לו שאני עסוק ומציע לו להתקשר אל חשמלאי אחר".
לא למדתי את הלקח ואני משלם לחשמלאי ולשרברב וגם לאחרים – ביום ביצוע העבודה. אין תירוצים.
בגלל זה לא אהיה עשיר…
נ.ב. בנובמבר 2010 התייחסתי לנושא וכתבתי על עצתה של מיליונרית

מכתב להארץ 18.3.2016: לידיעת השרה מירי רגב
הנריק איבסן, גדול סופריה של נורווגיה, כתב את "פר גינט". הסופרת והמשוררת לאה גולדברג תירגמה אותו והספר יצא לאור בעברית בשנת תשי"ג ( 1954). כתבה המשוררת בהקדמה לספר: "הממשלה (הנורווגית) סירבה לשלם לו (לאיבסן) תמיכה שהיתה מגעת לסופרים, מאחר שלדעת הממונים על ענייני התרבות בנורבגיה, לא היה איבסן מאנשי שלומה של המדינה ונאמניה".

במה כדאי להשקיע

ישבתי עם ידידי, יוסף גלבוע, ושתינו קפה כרגיל – אני אספרסו ארוך והוא עם אמריקנו (קפה שחור בכוס גדולה וספלון חלב חם בצד) והשיחה התגלגלה לנושאים שונים עד שעלה עניין הכסף. כן, מה עושים היום עם כסף?
אינני מתכוון לאלה שיש להם אוברדרפט בבנק, גם לא לטייקונים, אלא לאלה שיש להם קצת כסף בצד והם רוצים לשמור על ערכו בלי להפסיד או אולי אפילו להרוויח. למעשה, אולי גם בעלי האוברדרפט מתעניינים ב"מה לעשות עם הכסף", סתם באופן תיאורטי…

מישהו מעוניין?

מישהו מעוניין?

"תראה", אומר ידידי גלבוע – "עם ישראל רץ להשקיע בנדל"ן ולפי נתוני השמאי הממשלתי, מחירי הדירות (4 חדרים) עלו ב- 2.5% ברבעון הרביעי של 2015 וזינקו ב- 8% בשנה החולפת וההסתערות נמשכת. בסקירה של משרד האוצר נאמר כי בחודש דצמבר האחרון נרכשו 10,600 דירות – עלייה של 7%  בהשוואה לחודש הקודם, אך ירידה של 6% ביחס לתקופה המקבילה ב-2014".
– כן, זה מפני שהמשכנתאות זולות או מפני שהריביות נמוכות או מכיוון שאין במה להשקיע בארץ והבנקים נותנים תשואה אפס…
"היה שר האוצר הכושל יאיר לפיד, עכשיו שר האוצר משה כחלון, ושניהם הבטיחו להוריד את מחירי הדירות" – המשיך גלבוע. "הצליחו?" – שאל רטורית.
– לא, ידעתי להשיב. שמעתי שני סיפורים על שתי נשים שביקשו לקנות דירה. אחת למגוריה והשניה להשקעה. שתיהן התחילו להתעניין בנושא לפני כחמש שנים ושתיהן קנו בחודשים האחרונים. שתיהן הפסידו לפחות עשרים אחוז כי חיכו…
המשיך גלבוע: "אינני יודע מה הפתרון למחירי הדירות, אבל גם השרים אינם יודעים והתרגילים שלהם עדיין לא הועילו. מי שהאמין לשרי האוצר – הפסיד והרבה".
– אז מה עושים? – שאלתי.
"אינני כלכלן, אבל אני קורא את הפרופסורים לכלכלה", אמר ידידי. "אחד הדברים החוזרים אצלם: אל תשקיע בשוק של גיאות!"
– כלומר?
"כאשר כולם קונים דירות – אל תקנה נדל"ן. כאשר כולם קונים מניות – אל תשקיע בבורסה. בקיצור, אם אתה יכול, נסה להעריך מתי השוק נמוך כדי להשקיע בו ולחכות לעליות" – דבר הידיד, שסוחב על גבו הרבה שנים וגם הרוויח לפעמים מעסקות קטנות יחסית. עוד עיסקה קטנה ועוד עיסקה קטנה וזה הצטבר לסכום גדול.
– כלומר, לא כדאי לקנות עכשיו דירה, למרות שאפשר לקבל תשואה של 3% בערך ואילו בבורסה אפשר להפסיד? – תהיתי.
"כן. זו דעתי", אמר. "אבל אינני כלכלן ואינני מומחה ואולי אסור לסמוך על דעתי. פשוט, כל אחד צריך לחשוב ואני מציע את ההרהור שלי" – סיכם.
שילמתי בעד הקפה. נדמה לי שהעצה שווה את זה. וחוץ מזה, תחזיות הן דבר מסובך, בעיקר במה שנוגע לעתיד…

חוק הספר – לא בשביל הסופרים
שרת התרבות, מירי רגב, הודיעה בכנס התרבות של "הארץ" על כוונתה לבטל את החוק הספרים. "החוק מחטיא את מטרתו העיקרית – מחירי הספרים עלו והנפגע העיקרי מהחוק הוא האזרח", נימקה.
ספרים דדבמפתיע (אותי), אני מסכים עם כל מלה של מירי רגב. כתבתי על החוק בפוסט  ב-27 באפריל 2013:
"הרהרתי על הפרסומים, שמדברים על שכר הסופרים הנמוך וברור שצריך להעלותו. אם סופר מרוויח – לדוגמא – שמונה שקלים לספר, אז כדי להכפיל את שכרו לששה-עשר שקלים, צריך להעלות את מחיר הספר כפליים? אז נשלם חמישים שקל לספר במקום עשרים וחמישה במבצע. מי ירוויח את 25 השקלים הנוספים? הסופר? ברור שלא. הוצאות הספרים, שיודעות לתמחר את הספר בעשרים וחמישה שקלים וממלאות את המדפים במבצעי ארבעה במאה, הן תדענה לגבות את התוספת. לא הסופר יקבלה.
"הבנתי, שאם יהיה חוק ואנחנו נשלם כפליים בעד ספרים, לא בטוח שהסופרים יראו מזה גרוש".

דעתי מאז לא השתנתה.

שיחות סרק או שיחות רמייה

 

הטלפון צלצל ועל הקו מישהי סימפטית והיא הסבירה לי שמשהו בשירות האינטרנט שלי לא תקין וכו' וכו'. כאשר התעקשתי ששירות האינטרנט דווקא תקין, סיפרה לי שאצלם רשום שאני נטשתי את החברה והיא רוצה לתקן. בידה היה חלק ממספר האשראי שלי ורק ביקשה את יתר המספרים.
אני, שאינני מאמין כל כך לשיחות מידע שמגיעות אלי (בניגוד לשיחות שאני יוזם, הסבר בהמשך) – אמרתי לה ששיחתנו מתנהלת בעודי ברחוב ואין לי מסמכים ואף לא אפשרות לבדוק. השיחה הסתיימה כשהבטיחה להתקשר אלי הביתה (דבר שלא נעשה עד כתיבת הדברים).
טלפון2אבל אני, חשדן שכמותי, התקשרתי ביוזמתי לבזק ושאלתי – אחרי שהקלקתי על כל מיני מספרים וכעסתי על החברה הגדולה כל כך, שמזלזלת כל כך בלקוחותיה – בין אם אני משלם בזמן ובין אם משהו השתנה בשירות.
התשובה של המוקדנית הנחמדה – מאין יש להם סבלנות אל הלקוחות הנודניקים – לא הפתיעה אותי. היא אמרה שיש חברות רבות אשר מזייפות כאילו פנייה של בזק ומבקשות לעשות שינויים בחשבונות של הלקוח בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. בקיצור, כמעט נפלתי קורבן לזיוף.
זכרתי את החלטתי רבת השנים – לא למסור פרטים למי שמתקשר אלי. אם הוא מתקשר, אולי אדם הגון ועושה זאת בתום לב ואולי איננו הגון. קבעתי לעצמי שאינני מוסר פרטים למי שמתקשר אלי, גם אם לשונו דבש ודבריו נעימים. אני מוכן למסור פרטים רק למי שאני מתקשר אליו. כלומר, מי שאני בחרתי להתקשר אליו בטלפון שאני בדקתי את מספרו. רק במקרים, שהיוזמה שלי ואני מאמין שאני מגיע אל האדם הנכון.
היזהרו מרמאים.
נ. ב. ימים אחדים אחר כך, ראיתי בטלוויזיה כתבה על מתחזים מטעם חברת גז, שבאו אל דיירים כאילו מטעם חברת הגז שלהם והחתימו אותם במרמה על החלפת חברה. הרמאים לא טעו ובחרו בעולים חדשים מרוסיה ובעולים חדשים מאתיופיה שאינם יודעים עברית וחותמים מבלי לדעת על מה.
ועד הבית נזעק והזמין את המשטרה. מעשה מרמה היה כאן. אני לא מאמין שמשטרה תעזור.
אם עסקתי בשני הפוסטים האחרונים במעשי מירמה ולחץ בטלפון, הרי זה מפני שהבעיה הולכת ומתגברת.
חינוך
הסב העיר משהו לנכדתו, בת החמש. האם (בתו) הגיבה מיד: "אתה תעיר לבת שלך. לבת שלי – אני אעיר". הסב (האב) ויתר.

קצת מרמה, קצת לחץ

הטלפון מולי צלצל והאשה דיברה אל מישהי נעלמת: "אני ביטלתי את החשבון. אני לא זוכרת, אולי הבן שלי." והשיחה נמשכה ונמשכה וקצת עיצבנה אותי.
– מי זאת היתה. סוכנת ביטוח? – שאלתי וכמובן התשובה היתה חיובית.
סוכנת הביטוח, מסתבר, ביקשה להאריך את ביטוח החיים של האשה מולי ("אפשר לעשות ביטוח חיים עד גיל שמונים"…) וזו התגוננה והסבירה והסבירה והסבירה.
– מי זאת? – שאלתי מתוך נימוס והתשובה היתה ברורה: סוכנת ביטוח.
– את מכרה שלה? היא חברה שלך? – שוב שאלתי מתוך נימוס והתשובה היתה: "לא ראיתי אותה מימי. רק בטלפון, והיא לוחצת ולוחצת לעשות ביטוח".
קפה ציורהאשה שמולי, עולה ותיקה מאד מברית המועצות, יודעת עברית ומכירה את הליכות הארץ ובכל זאת יש בה תמימות: אם מטלפנים, צריך לענות ואם לוחצים/דורשים/מבקשים, רצוי להיענות. אבל הפעם, הודיעה למטלפנת האלמונית שהיא צריכה לברר לפני שהיא מחדשת את ההוצאה.
כאן, הגיע תורי: את, בגילך, צריכה ביטוח חיים? האשה הסתכלה בי נדהמת ואמרה: "לא צריכה. הבן שלי כבר הקים משפחה וגם הבת גם. למה לשלם ביטוח?" נפל לה אסימון.
שקט השתרר רגע ליד השולחן ואז היא נזכרה: "לפני הרבה שנים, סוכן שכנע אותי לבטח ביטוח חיים את בני, שהיה תלמיד תיכון… אתה, הסברת לי שזאת שטות ואני חסכתי הרבה מאד כסף כי מאז לא שילמתי בשבילו ביטוח… אז גם היום, חבל על הכסף בשביל ביטוח חיים.
אשה, שאין לה גרוש מיותר והיא צודקת. אבל אז הוסיפה בהתנצחות: "אבל כולם משלמים מיותר"…
נזכרתי שגם אני לוקה, לעתים בתשלום יתר. כך שילמתי לפני שנים אחדות בעד כרטיס של חברת סטימצקי. הבטיחו לי הנחה ולא כל כך קיימו. לכמה שנים, הם הפסידו אותי בתור לקוח. פרטים בפוסט. השבוע קרה לי דבר דומה, בארקפה. אני, כידוע, ישבן בתי קפה וכמובן היה ברשותי כרטיס של הרשת. 10% הנחה, למה לא. כל פעם ישבתי, כל פעם שילמתי, כל פעם קבלתי הנחה. עד… עד שהקפה "שלי" נסגר. רשת אחרת תפתח במקום מסעדה ואני נשאר עם כרטיס שבו עדיין יש כסף. אולי כל ההנחות שלי הלכו לטמיון.
הכרטיס היה בארנק, לא בכלל החסכונות, אלא בגלל הכעס. חשבתי שאני מרוויח קצת ומצאתי שאני מפסיד קצת. חבל.
השבוע, בקניון שרונה בתל אביב גיליתי סניף של ארקפה. שתיתי קפה (טוב) ושילמתי בשארית הכרטיס. הורא, לא הפסדתי…
אבל שיעור למדתי: אל תתפתה להֲנָחוֹת ואינך חייב להשיב בטלפון לכל מי שלוחץ עליך לשלם.
אמירה
אמרתי לחברי, אלי זך, שירדתי מהמכונית: "אני נטול הגה".
"אתה נטול הגה. כלומר, אין לך מה לומר?" – השיב בחיוך.