Category Archives: חינוך

לימודים ללא שיעור

אני למדתי בבית ספר. הורי למדו בבית ספר וגם ילדי כך. לכן היה לי מעניין לפגוש את רונן שפרון, צעיר, שמתחיל השנה ללמוד לתואר שני באקדמיה למוסיקה בתל אביב, והוא לא למד בבית ספר.
המפגש קרה אצל יעל אופיר, שהזמינה חברים לביתה ברמת אפעל וביקשה את רונן לנגן בפנינו בוויולה. אחרי החלק האמנותי שוחחנו קצרות, אני והוא, במיוחד על הנושא המסקרן כל כך של אי-בית ספר.
"אני למדתי בבית ספר בשנתיים הראשונות ואז ההורים החליטו להעביר אותי מבית ספר מתוך הבנה שזה לא נחוץ. אז אני למדתי לקרוא בשנתיים האלה, אבל האחים שלי (לרונן ששה אחים ואחיות) לא למדו בבית ספר וכולם יודעים לקרוא", הוא מספר בשלווה, כמשהו שגרתי בהחלט.
את ההסבר של ההורים, צפריר ואורנה שפרון, למהלך יוצא הדופן, מצאתי במאמר שכתב האב (בקיצורים מסויימים): "חינוך הילדים הוא חינוך המשפחה כולה. תהליך זה של הבשלה אישית במסגרת המשפחה. כאשר אנחנו מחנכים את ילדינו, בפועל החינוך או אותה חניכה לעצמאות בהכרח נובעים וצומחים ברמת המשפחה כולה. חינוך הוא דרך החיים והוא מייצג תפישת עולם"…
ובהמשך, "התבוננות בילד, במעשיו, בתכונותיו המולדות, התבוננות שמאפשרת לנו לראות מי הוא הילד הזה. הקשבה פעילה לדבריו, למצוקותיו ולאושרו הקורן, תפתח בפנינו את דרכו של הילד. כאשר אנחנו למדים יחד עם הילד את דרכו, הרי שאנחנו למדים גם כיצד לחנך אותו"…
ואם תרצו, כבר משלי הקדים וקבע "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (כ"ד, ו').
"זה לא שאנחנו לא לומדים. אנחנו לומדים", ממשיך רונן. "לא הלכנו לבית ספר ועכשיו אני כן. באקדמיה למוסיקה".
– בית ספר זה מסגרת. שעות מסודרות עם הפסקות ופעמון ומורים ושיעורים. במשפחה זה אחרת… איך היתה המסגרת אצלכם?
"לא היתה כזאת. לא היה סדר קבוע. זאת מסגרת של משפחה, שבה לא אומרים לך מה לעשות בכל רגע נתון. ככל שאני מדבר יותר עם אנשים, קשה להם להבין.
כששואלים אותך "מה למדת?" אתה אומר היסטוריה, אנגלית…
"אי אפשר לענות על שאלה כזאת, כי אני עובר בצורה לא מודעת מפעילות אחת לאחרת. למשל, אני לומד אנגלית ותוך כדי אני עובר להיסטוריה. זה לא אומר שאני עובר ממקצוע למקצוע. למשל, קורא באינטרנט משהו שמעניין אותי וזה פותח המון כיוונים של ידע. אני קורא משהו שמעניין אותי באנגלית. אז אפשר לומר שלמדתי אנגלית, אבל למעשה למדתי גם משהו אחר. נגיד שאני קורא וויקיפדיה באנגלית וזה יכול להיות על לורקה ואצל מישהו אחר זה נושא אחר. יש כאן מכלול, זרימה כזאת. תנופה.
השיחה נקטעת, כי רונן נמצא בדרכו הביתה לכפר גלעדי, לשם הגיעה המשפחה לפני כארבע שנים. הבחור שלמד לא לבזבז זמן, מנצל את הנסיעה הארוכה מתל אביב לדיון על משמעות הלימודים.
"המטרה המוצהרת של בית ספר להכין אותך לחיים. אתה מגיע לעולם ולומד אותו, רואה מה קורה בו. עצם התהליך של חיפוש מידע מלמד אותך מיומנויות רבות, שאיננו שמים לב אליהן במפורש.
"ברור מאליו שלומדים מפעילויות הפנאי האלה. לילד קטן זה גורם ללמוד את העולם. לראות איך דברים קורים. זאת הכנה טובה יותר מאשר בבית ספר. זאת אומרת שבבית הספר מבזבזים הרבה זמן.
"למדתי שפות שונות ואף פעם לא אמרתי לעצמי שאבדוק את הבנת הנשמע".
איזה שפות אתה יודע?
"אנגלית, ספרדית וצרפתית, פורטוגזית קצת מאד אני מדבר מתוך שימוש. לא השקעתי בה יותר מדי".
זה בלי בית ספר… אתה מכיר עוד אנשים שלא למדו בבית ספר? מה הרושם שלך?
"הם בדיוק כמו אנשים שלמדו בבית ספר… אני חושב שמי שלמד ומי שלא למד – יגיעו לאותה תוצאה. עובדה, שמתוך המסגרת יוצאים המון סוגי אנשים. אי אפשר לחפש שוני בין אלה שלמדו בבית ספר ואלה שלמדו בבית. מבחינת הרמה הלימודית בית ספר לא עושה נס גדול.לי עצמי, מבחינה אקדמית זה לא שינה. מבחינת אישיות – זאת שאלה שקשה לענות עליה".
ההורים כיוונו אותך?
"כילד עשיתי מה שאני רוצה. לא הרגשתי שכיוונו אותי. אחר כך שמתי לב, שהטעם הספרותי שלי די דומה לטעם של אמי. זה השפיע עלי בצורה לא מודעת. אבל כל אדם מושפע מהוריו. למוסיקה הגעתי בשלב יותר מאוחר. היתה לנו אינציקלופדיה של מלחינים ויצירותיהם. הייתי סתם לוקח וקורא.
"אני לא יכול להגיד שלאחים שלי יש אותן העדפות. כל אחד רואה ושומע ובוחר לעצמו".
והאקדמיה לא דרשה ממך בגרות?
"עשיתי בגרות אקסטרנית. לא היה קשה. עשיתי את כל הבגרויות בשנה ב' באקדמיה.
"אחותי לומדת עכשיו אומנות בשנה שניה בסורבון. לצורך זה היא השלימה בגרות בצרפת".

תהייה

בפגישת חברים התלוננו, שהנוער אינו קורא ספרים. "דווקא אצלי קוראים", אמר אב גאה. "שלושה קוראים ספרים, כולל ילדה בת 8, כתה ג'. רק הגדול, חייל, לא פתח ספר. אף פעם".
התערבה האם: "כן, אבל זה שלא פותח ספר, עשה בגרות בספרות חמש נקודות וקיבל ציון טוב מאד"…
מה משקפת בחינת הבגרות?

מודעות פרסומת

מחלקים ספרים 2

לפני כשנתיים וחצי (ינואר 2009) עשה ידיעות אחרונות מעשה מאד לא שיגרתי: הוא צירף ספר חינם לגליונות העתון. הספר, לב האפלה מאת ג'וזף קונרד, תורגם מחדש על ידי שולמית ויאיר לפיד בשפה מודרנית, בעברית תקנית. הספר הודפס אמנם על נייר עתון, ללא כריכה, אך הוגש לקורא במלואו. ללא קיצורים.
הספר, מאת ג'וזף קונרד, יצא לאור ב-1899 ונתן השראה לסרט אפוקליפסה עכשיו של פרנסיס פורד קופולה.
קראתי, נהניתי והתעורר בי החשק לקרוא את הספר הוותיק והטוב, כפי שזכרתי אותו מלפני הרבה שנים. רציתי את הספר בתרגומו הישן, בשמו המפחיד, בלב המאפליה. אך לא התאמצתי מספיק ולא השגתי את הספר להשוואה.
אבל חלומות מתגשמים. והספר לב המאפליה נמצא. לפני ימים אחדים, כששוטטתי ליד מרכז הספורט החדיש לידר בגני תקווה, עצרתי כמנהגי ליד קופסת הספרים החופשיים. תיבות, שהתקינו ספרניות הספרייה המקומית בחמישה גנים ציבוריים ובהן אפשר לקחת ספרים ואפשר להשאיר ספרים מיותרים. ספרייה חופשית. על מדף הפלסטיק הבהיק מולי בצבע תכלת שמיים לב המאפליה מאת ג'וזף קונרד, הוצאת ספריית פועלים בתרגומו של מרדכי אבי-שאול.
על "תיבות הקריאה" הללו כתבתי בהתפעלות בספטמבר 2010 כשהן נפתחו. לא היה מסע יחסי ציבור לספריות החופשיות הללו ולא היה להן המשך בערים אחרות.  אך ביוני, לפני כחודשיים, מלאו אמצעי התקשורת בסיפורים על "הפתעה למשתמשי התחבורה הציבורית בחיפה: ספריית השאלה קטנה וחופשית ממתינה בתחנות האוטובוס".
שמחתי שיש חיקוי למפעל מבורך, שהגיע לגני תקווה מאנגליה. אולי הפרסום החיפני ירחיב את תרבות הקריאה ברחבי הארץ.

רגע של עברית – מחאה בכמויות
אוהלים רבים ניטעו בשדרות רוטשילד ואחריהם הוצבו אוהלי מחאה ברחבי הארץ. בכל אמצעי התקשורת דיווחו על כמויות גדולות של אנשים בעצרות המחאה.
– כמויות?
כמות מציינת הרבה חפצים או סחורות, שלא ניתן לספור. למשל, כמות גדולה של חול. מספר מציין מה שאפשר לספור. למשל, אנשים.
– אז למה אומרים כמויות של אנשים?
כנראה מפני שבממשלה לא סופרים אותם.

פרויקט בן יהודה: אוספים ספרוּת

אליעזר בן יהודה: מורשתו זקוקה לשימור

למה לא תתנדב למטרה חיובית? – שאלה מרים באיזה ארוחת צהריים. נזכרתי במתנדב הקשיש והסימפטי, שמוסר לי כסא גלגלים לשוטט במשעולי תל השומר, וגם חשבתי על מתנדבי החברה להגנת הטבע, שיוצאים לנקות שבילים. אפילו מחלקת הרווחה, שמחפשת נהגים מתנדבים להוביל את השי לחג לנזקקים, לא עוררו אצלי את ייצר ההתנדבות.

עברו ימים וחודשים ומרים קוראת לי ממעמקי הכורסה: "הידיעה הזאת עשויה לעניין אותך". לקחתי את העתון ומצאתי, שפרוייקט בן-יהודה מחפש מתנדבים. ידעתי משהו עמום על הפרוייקט שמעלה לאינטרנט ספרים וכתבים עבריים מן העבר ומן העבר הרחוק.
כשחזרתי מטיול לאוקראינה, חיפשתי בבית את כתבי ביאליק והתרגזתי "איפה, לעזאזל, נחבאים הספרים?" אז פניתי לפרוייקט בן-יהודה וקראתי באינטרנט את הסיפורים החצוצרה נתביישה ומאחורי הגדר – שאותם למדנו בסיור. אבל זה היה כבר מזמן, אז גיגלתי מחדש ומצאתי שמדובר במיזם התנדבותי, שהקים אסף ברטוב לפני למעלה מ-11 שנים ואוסף את נכסי הספרות העברית לאתר באינטרנט. הסיפורים, השירים והספרים עומדים לרשות הציבור בחינם ובאופן חופשי. פשוט, הקלק http://www.benyehuda.org/
וקרא (והַעתֵק) מה שעולה על דעתך.
החומר מגיע אל האתר בעבודת יד: מתנדבים – למעלה ממאה וחמישים – קולדים את סיפורים ושירים (וגם מנקדים!) והכל מועלה לאתר. בגלל חוקי זכויות היוצרים, אפשר להעלות רק יצירות שגילן מעל שבעים שנה אחרי מות המחבר.
אחרי שביררתי שההתנדבות לפרויקט אינה גוררת כל התחייבות ואין צורך להבטיח קצב מסויים של מסירת החומר, החלטתי להצטרף. אם אני יכול לשבת בבית ליד מחשבי החביב, בשעות הפנאי ולקלוד ספרים מעניינים – למה לא?
וכך הגיע אלי הספר תולדות אנשי השם ופעולתם בעדת בערלין וכשקלדתי את הטקסט בעברית מיושנת מצאתי את הפסקה הבאה: "הרב ר' שמעיה עלה אל אלהים ישיש וזקן ושבע ימים. ועדוּת נאמנה על חכמתו ותומת לבו הוא נוסח האל מלא רחמים, שמצאתיו בקונטרס הישן של בית הכנסת בקהילתינו… 'היה אחד מן חכמי ישראל הזקנים והישישים, וכשמעיה הסופר היה מושלם במעלות ובמִדות, ונשוא פנים ועשה משפט וצדקה לרחוקים ולקרובים, ויותר מארבעים שנה היה מתעסק בקדשים'"…
נהניתי. איפה יש היום אנשים חכמים ותמי לב כאלה?
ואחר כך הגיעה אלי בדוא"ל עבודה – ספרו של ראובן בריינין, דפים מקוטעים, ואני קולד:
"ווינא 15 דצמבר, 1891.
…"בהִכנסי לבית מדרש המדעים היתה כל מגמתי רק לאסוף חכמה ומדעים לרוב, כי רק על מנת כן באתי הנה, רק לתכלית נלחמתי עם כל המעצורים והמכשולים. ועתה, בעבור שנה, הנה לא לבד שלא העשרתי פה את אוצרי הרוחני, כי אם להיפך, אוצרי זה הולך ומתרוקן, הולך ומתדלדל"…
את חיי הסטודנטים העניים מתאר בריינין: "אתא בוקר והתלמידים כבר 'פשטו בגדוד', הכל רצים ומשכימים. איש לפתחו של חברו, ואמר איש לרעהו : 'פרוטה לךָ קצין תהיה לנו, מעט תה בידך, מכניס אורח תהיה בקרבנו'. ואם 'חוטם חדש' יבוא אלינו מרוסיה ולא בידים ריקות הוא בא, אז מיד יקיפוהו תלמידינו וידבקו בו כזבובים בקדרת דבש. עוד לא המיר את אבק הדרך מעל נעליו, עוד לא ראה את האוניברסיטה, והנה כל כספו כבר נפל ביד מלוויו, אשר יהיו ללוֹויו"…
מזכיר במשהו את הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים?
סיפור ההתנדבות שלי ראוי לפרסום רק אם יביא עוד מתנדבים לפרוייקט כל כך חשוב. דווקא בימים אלה, כאשר מציינים 153 שנים להולדתו של אליעזר בן יהודה, דרושים עוד פעילים בשימור מורשתו. פרטים: editor@benyehuda.org 

 

הוצאתי את הטלוויזיה מן הבית

באפריל השנה פרסמה הגר אמיר בורקמן* עצומה, שהתחילה במלים "בכל פעם שהתקשורת זועקת געוואלד על הנוער האלים שלנו, ו'מה נהיה??' ו'איך זה קרה??' ואחריות הורית!! – אני מרגישה איך הכעס גואה בי ואני בעצמי נהיית אלימה.
"הרי זו אותה תקשורת שמפוצצת את לוח השידורים בחרא בלי לבן! וצר לי שאני לא מוצאת מילים בוטות פחות לתאר את לוח השידורים הזה"…
על כך כתבה פוסט התקשורת הורסת את ילדינו.
העצומה זכתה לתגובות ואחרי תקופה קצרה – השתרר שקט בחזית הציבורית.
הגר, אם לילדים, החליטה לעשות מעשה: היא הוציאה את מכשיר הטלויזיה מן הבית.
את הפרטים היא כותבת בפוסט אורח:

בשיחת הבוקר היומית שאנו מקיימים בבית הספר, שוב עלה לדיון עניין הטלוויזיה וכשציינתי שכבר כמה חודשים אין לי טלוויזיה, שאל אותי אחד התלמידים: "מה זאת אומרת אין לך טלוויזיה? אז איך את רואה טלוויזיה?"
"אני לא רואה", הסברתי לו.
"כן, אבל איך את רואה תוכניות?" הוא הקשה.
"אני לא רואה תוכניות", אמרתי.
"אבל מה זאת אומרת??" הוא היה המום נוכח האפשרות שעל פני כדור הארץ מסתובבת אשה, רגילה למראה, נחמדה בסה"כ, בריאה (טפו, טפו, חמסה, חמסה, שום, בצל, מלח, מים, עיגולים…) וכל זאת על אף העובדה שאין לה טלוויזיה.
"אבל למה?" הוא שאל, "יש תוכניות טובות".
"נכון, יש כמה תוכניות נהדרות", עניתי.
"אבל ריח הזבל שאופף אותן הכריע את הכף".
"עספור?" הוא שאל.
"מעניין שאתה מציין דווקא את התוכנית הזאת, אבל כן. עספור היתה הקש, או יותר נכון לום הברזל, ששבר את גבי סופית".
בימים שעוד הרביתי להתבכיין על מר גורלי וגורל ילדיי, לא פעם הציעו לי להוציא את הטלוויזיה מהבית. האפשרות הזאת שהיתה אמנם זמינה וקלה לביצוע בעיקר הרגיזה אותי. מה פתאום שאני אוציא את הטלוויזיה מהבית? שהזבל ייצא מהטלוויזיה שלי! זכותי להנות ואלף ריאליטיז לא יצליחו לכבות אותי!
בשלב מסויים, בעצת כמה מתומכי המאבק, הקמתי קבוצה בפייסבוק בתקווה להשאיר בכותרות את המאבק שלי. אחרי כמה חודשים הגעתי למספר העצוב של 168 מצטרפים, ביניהם כמה חברים שהצטרפו לאות סולידריות, סתם כי לא היה להם נעים (במקביל אגב, המשיכו להתדיין עם חברים אודות הפרק האחרון של הבורר…)
מהר מאוד נותרנו בודדים, אני והכעס שלי. רעידת האדמה שככה, הפסקתי לקבל מכתבי תמיכה ועידוד על המאבק הצודק שלי בענקיות הרייטינג ואפילו הקללות והקריאות לגירוש נדמו. הכעס שלי ואני נותרנו עריריים. ממש כמו תוכי יוסי.
אז החלטתי לנסות.
בעיצומו של החופש הגדול שלפנו את האנטנה מהקיר.
אחרי שבוע בדיוק, הבן שלי גילה שיש תקלה בטלוויזיה. "מדליקים ורואים רק שחור", הוא אמר.
וכך הודענו חגיגית לילדים, שמלפני שבוע אין טלוויזיה. הם כמובן ידעו למה וגם מדוע. שאלו אם יהיה מותר להם לראות אצל חברים ואצל סבתא וסבא. מובן שאישרנו וגם אמרנו שסרטים ב-DVD מותר.
אז איך אנחנו חיים בלי טלוויזיה?
החיים אחרי הטלוויזיה מזכירים את החיים לפניה, רק בלי העצבים – כי מה שלא יודעים לא כואב, ואני פשוט הפסקתי לדעת. אנחנו קוראים יותר, מדברים יותר, שומעים יותר את רעש מכונת ההנשמה של הדגים באקווריום, משחקים יותר, אבל לא הרבה יותר. הטלווזיה מעולם לא תפסה חלק גדול בחיים שלנו אבל גם מהחלק הקטן ההוא שמחנו להיפטר. היה קטן אבל מרגיז…
מקריאות ההתפעלות אני למדה, שאנחנו "העופות המוזרים" בשכונה…
בעלי קצת מתגעגע לכרישים מהלופ האינסופי בנשיונל ואני, קצת, ללופ של סיינפלד, ושנינו לא מתגעגעים בכלל למהדורות החדשות, שנדמה שגם הן נתקעו בלופ אינסופי של מחדלים, שקרים, תאונות ופוליטיקה מושחתת…
איכות החיים שלי השתנתה לאין ערוך, פשוט כי הפסקתי להתרגז והחזרתי לעצמי את השליטה בחיי. אמנם, נכון, רק באופן חלקי – אבל בהתחשב בנסיבות זה לא רע בכלל.
אני ממשיכה להיות חרדה לילדיי ומקווה שיום אחד יגיע השינוי המיוחל.
אני מדברת הרבה עם נוער על נוער על עתיד ותקווה, גם במקומות שנדמה שהתקווה אבדה מזמן ורוצה להאמין ש"עוד לא אבדה תקוותנו…"

*הגר אמיר בורקמן hagarbu@gmail.com

האובססיה המינית של הדתיים

בימים אלה, כאשר פרשת הרב מוטי אילון אינה יורדת מן הכותרות, אני מביא סיפור אישי על מה שקרה בבית ספר ממלכתי-דתי לפני שנים הרבֵּה. סיפור דומה.
פוסט אורח מאת אלי זך*
כשלמדתי בבי"ס יסודי, ממלכתי-דתי בחיפה, היה לנו מחנך מיוחד: הוא הביא לנו מוסיקה וסיפורים מהעולם הגדול והוא היה ממש "קול" כזה, בהשוואה למורים הדתיים האחרים. אך הוא גם היה ממזמז תלמידים ומכניס ידו מבעד למכנסיהם הקצרים ומעבר לציציותיהם המשתלשלות. כולם ידעו את זה ושתקו. אני זוכר שקראנו לו החלבן ולחברנו, דני, שהיה מועדף על המורה – קראנו פרה.
אז טוב שיש "תקנה" ופרשת מוטי אלון על מנת לעורר את הבעיה העיקרית בחינוך הדתי: האובססיה בנושאי מין.
"אין אפוטרופוס לעריות", נאמר בגמרא ובמשך מאות בשנים גזרו עוד ועוד תקנות והרחקות בנושא המיני, כמו: קול באישה ערווה, איסור ייחוד ועוד ועוד. ברם, אולי ההתעסקות יתר בצניעות (על סיירת צניעות שמעתם? לא באיראן – בירושלים), באיסור שפיכת זרע לבטלה (על תיקון ותענית בגין זה שמעתם?) ועוד – משיגים את הדבר ההפוך.
הנה, התורה והתלמוד לא חוששים להתעסק בנושא המין באופן פתוח וללא כחל וסרק. ראובן, הבכור בשניים-עשר שבטי יה, חילל את יצועי אביו; יהודה בא על תמר שהתחפשה לזונה ומזה יצא דוד המלך המשיח (אחד מן הקטעים שדילגנו בביה"ס במצוות הצנזורה של "הדתיקן"). יוסף התמהמה (ראו שם הטעם שלשלת) לנוכח פיתוייה של אשת פוטיפר; ודוד המלך, או… הוו… ידוע בעלילותיו המיניות, החל מחטא בת שבע ועד סוכנת הבית שחיממה אותו בזקנתו. המספר התנ"כי לא מהסס ולא חוסך מאיתנו את התיאורים הכי צהובים. גיבורי התנ"ך הם בשר ודם ולא מלאכי עליון.
המשנה ב
מסכת כתובות (פרק ה, משנה ה) עוסקת בשאלה מהי עונתה, כלומר באיזה תדירות נדרש קיום יחסי מין כדי לקיים מצווה זו. וזו לשון המשנה: המדיר את אשתו מתשמיש המיטה – בית שמאי אומרין, שתי שבתות; בית הלל אומרין, שבת אחת. התלמידים יוצאים לתלמוד תורה שלא ברשות, שלושים יום; והפועלים, שבת אחת. "עונה" האמורה בתורה: הטיילים, בכל יום; הפועלים, שתיים בשבת; החמרים, אחת בשבת; הגמלים, אחת לשלושים יום; הספנים, אחת לשישה חודשים, דברי רבי אליעזר.
רבי מאיר ורבי עקיבא דנים בגמרא (נידה) בסימני התבגרות של שערות בערווה והתפתחות הדדיים. האמוראים לא מהססים לבדוק פיזית פטמות, שדיים ושערות. ועורכי התלמוד רבינא ורב אשי – לא מצנזרים זאת.
ובתלמוד, מסכת עירובין נאמר: למה תורה נמשלה לאיילת אהבים, לומר לך מה איילת אהבים רחמה צר וחביבה היא על בועלה כל שעה כשעה ראשונה – כן תלמוד תורה". ללמדנו, שאת הדבר הזה לא המציא דן בן אמוץ שהתגאה ב"צר לי המקום".
רש"י, ברצותו לתאר את מעשה המישגל אומר "כמכחול בשפופרת".
הכל – חופשי, חופשי. הכי טבעי בעולם, ללא הדחקות ותסביכים.
היום – הרבנות והחרדים לא היו חושבים לדבר ולכתוב על דברים כאלה. השמירה הקנאית על הצניעות ועל עיסוק במין – העבירה אותם על דעתם וכל פרשייה של משגיח בישיבה שהתעלל מינית, או חשד של שליחת נערת ליווי לרב רנטגן או בבא – רק מציפים שוב את ה"סקס-מניאקיות", שצמחה בחוגים אלה עקב דיכוי והדחקת היצר המיני.
כשהייתי בבני עקיבא, הפעילות היתה מעורבת של בנים ובנות. ההורמונים המקפצים של ימי נעורינו לא הפריעו לאמונה שלנו ולתפילות שהתפללנו. כיום, יש שם הפרדה גם שם ויו"ר התנועה הוא רב ולא קיבוצניק תלמיד חכם, כמו שהיה בזמנו אמנון שפירא מטירת צבי.
היום – במגזר ההולך ומתחרד"ל, הנשים עוטות שביסים ומטפחות וההפרדה החרדית בחתונות ובאוטובוסים – היא בבחינת מוטציה של חומרות-על-חומרות, שזרות ליהדות. אצלנו, בניגוד לקתולים – החלק הבהמי והרוחני הולכים יחד.
המין, כפי שאמר פרופ' ישעיהו ליבוביץ, הוא עיסוקה של ההלכה כמו האוכל וכשרותו. והגמרא עצמה אומרת "כוח דהיתרא עדיף" ושוללת אינפלציה של חומרות.
ואכן מי שגדול יצרו גדול ממנו ומי שתקף עליו יצרו – מומלץ כי ילבש שחורים וילך לעיר אחרת. לכל אחד יש מוצא וגם לאשת יפת תואר במלחמה, כפי שהתורה אומרת.
הנה כי כן, אפילו מזונה אפשר ללמוד ולא להתבייש ולספר על כך לחבר'ה. שכן התלמוד (מסכת עבודה זרה)
מספר, ככה בלי להתבייש, ש"אמרו עליו על ר' אלעזר בן דורדיא שלא הניח זונה אחת בעולם שלא בא עליה. פעם אחת שמע שיש זונה אחת בכרכי הים, והיתה נוטלת כיס דינרין בשכרה, נטל כיס דינרין והלך, ועבר עליה שבעה נהרות. בשעת מעשה הפיחה. אמרה: כשם שהפיחה זו אינה חוזרת למקומה כך אלעזר בן דורדיא אין מקבלין אותו בתשובה" ואז ביקש – ללא הועיל – רחמים מן ההרים והגבעות, מהשמים, מהחמה ומהלבנה " ואמר: אין הדבר תלוי אלא בי. הניח ראשו בין ברכיו וגעה בבכיה עד שיצתה נשמתו. יצתה בת קול ואמרה ר' אלעזר בן דורדיא מזומן לחיי העולם הבא".
האם יש תקנה לציבור הדתי-ציוני? כן, אם לא יעשו מהמין כזה issue. ובתנאי שיוקיעו את המתעללים וסוטי המין מקירבם.
* מנהל אתר המושיע האקדמי לסיוע במחקר מדעי ואקדמי
http://www.hamoshia.co.il

התקשורת הורסת את ילדינו

באפריל השנה כתבה הגר אמיר בורקמן מכתב לשר התקשורת ולשר החינוך. המכתב הופץ בדוא"לים והגיע גם אלי. הגבתי עליו והבטחתי להעמיד לרשותה את הבלוג הצנוע שלי, כשתרצה. אני עושה זאת ברצון עתה.
הטור של יאיר לפיד(מיום ששי האחרון, 23.7.2010)  אינו מופיע ב-
ynet ובגלל סיבה טכנית, אינני יכול לצרף אותו לפוסט הזה.
אל המכתב המקורי של הגר.

יאיר דקל

התקשורת הורסת את ילדינו – תגובה ליאיר לפיד
לפני כמה חודשים שיגרתי מכתב לשר התקשורת, שר החינוך והרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, ועל הדרך שלחתי אותו גם לכל רשימת התפוצה שלי. המסר: התקשורת הורסת את ילדינו – מספיק!
המכתב הזה יצא למסע חובק עולם (באמת) בלי הרבה מאמץ מצידי, ואני מוכרחה להודות, שרעידת האדמה שבאה בעקבותיו תפסה אותי לגמרי לא מוכנה: פתאום מזמנים אותי לראיונות, מפרסמים את מכתבי בערוצי התקשורת השונים ונותנים ציונים לאמהות שלי.
קיבלתי אינספור תגובות, רובן אוהדות ותומכות, ופה ושם נתקלתי בקריאות להגלות אותי לאיראן. כמובן שסירבתי להצעה בנימוס – "מעדיפה את היופי הישראלי על פני הרעלות שמציע אחמדיניג'אד" עניתי, נפרדתי לשלום והקמתי עצומה ("הצילו את ילדינו") שצברה בינתיים רק קרוב ל-2,800 חתימות, וזה בהחלט רחוק מלהיות מספיק.
את המכתב הזה, שרבים מכם קיבלו כיוון שתפס תאוצה ברשת, שלחתי ישירות ליאיר לפיד, בתקווה שיהיה בעל ההשפעה הראשון שיחבור אליי.
לזכותו (או אולי דווקא לזכותי) ייאמר, יאיר הגיב למכתבי בתוך כמה שעות עם מכתב מנומק היטב, כמו שרק הוא יודע ואני מוכרחה להודות שבתחילה היה לי קשה שלא להסכים עם קביעתו לפיה אבוי לתרבות שתקבע ע"י ארבעה אנשים.
אבל ממש כשם שמכתבי (ואני מצטטת) "לא הניח לו", תגובתו לא הניחה לי:
הרי בראש כל תיק יושבים מספר אנשים (מצומצם יחסית). חלקם חכמים, חלקם חכמים פחות, חלקם אפילו לא חכמים בכלל והאנשים האלה קובעים את גורלנו בענייני ביטחון, תחבורה, חינוך, בריאות… אז למה לא בענייני תקשורת? מה יש בתקשורת שכולם כל כך מפחדים לגעת בה? ואיך זה שהצנזורה היחידה, חלה על ה…צנזורה?
"חופש הביטוי", הוא כתב לי, "תמיד גורם נזק בטווח הקצר אבל הכרחי כאוויר לנשימה בטווח הארוך".
"חופש הביטוי"… מתגלגל נעים על הלשון ומשמש כנימוק נהדר כל אימת שהשפעת התקשורת עולה לדיון ממש כשם ש"זכותו של הציבור לדעת" גם ואפילו כשהוא ממש לא רוצה, כשהידיעה גורמת נזק בלתי הפיך למדינה… קבעו ש"זכותו לדעת" אבל אין מי שיעז לקבוע לו "זכות להגנה מפני חורצי לשון חסרי אחריות".
חופש הביטוי… קשה להימנע מלהזכיר את הכרזות של יצחק רבין לבוש במדי קצין אס. אס. מלוות בטקסט "רבין רוצח" "רביד בוגד". האם חופש הביטוי עולה בקנה אחד עם כרזות כאלה? מדוע אם כן מי שיעז להניף היום דגל כזה ימצא את עצמו מואשם בהסתה או בשידול לרצח? הרי זוהי מדינה חופשית…
"הצנזורה האפשרית היחידה היא שמספיק בני אדם יעדיפו לא לראות את סוג התכנים האלה", הוא הוסיף.
אמת לאמיתה יאיר. אך כיצד תגרום לציבור שלם לצרוך תכנים אחרים כאשר התקשורת בתכניה מצעידה אותנו עקב בצד אגודל אל עבר תהום עמוקה של הבל ואלימות, שכבר מזמן לא ניתן לאמוד מה עומקה?
אז האם מישהו מאיתנו מוכן "לסגור את הדמוקרטיה הישראלית ולזרוק אותה לפח", כפי שהציע יאיר בטורו?
דמוקרטיה… עוד מילה שאני תוהה על קנקנה בימים אלו. עוד מילה, שנפלטת לאוויר בקלות מרגיזה כמעט. מהי בכלל דמוקרטיה? האם ייתכן שאנחנו מבלבלים בין "דמוקרטיה" ל…"אנרכיה"?
מדוע אם כן, אני, כאדם החי במדינה חופשית ודמוקרטית, לא יכולה להחליט מה היא מהירות הנסיעה המותרת? מדוע אני לא יכולה לגנוב? או ללכת בעירום ברחובות תל אביב? או אפילו סתם לשמוע מוזיקה בקולי קולות אחרי השעה 24:00 בלילה?
הנה. אני מוכנה לתרום רעיון פשוט לפתרון שלא יפגע, חלילה, בדמוקרטיה ובחופש הביטוי והיצירה של האמנים שלנו, ויאפשר לי להיות האחראית הבלעדית על הצנזורה, הנחוצה לי, כזכור, לחינוך ילדיי:
מה היה קורה, נגיד, אם אפרת גוש היתה יכולה לגנוח רק בין השעות 22:00 ל05:00 וגם אריק ברמן היקר היה מעדכן אותנו אודות הדרדס ששוכן במכנסיו רק אז?
מה היה קורה אם תוכניות כמו "עספור", "נבלות" (ושמישהו יקרא לזה אמנות…) ותוכניות הריאליטי למיניהן יקבלו ערוץ משלהן? שם יוכלו לעשן, להסניף, להמר, לבגוד ולרצוח את הדור הצעיר (אגב זה אותו הנוער, שאני מבכה ושנרצח באלימות בגלל מה שהפך להיות באדיבות סדרות כמו "נבלות". איזה אבסורד…) ולי תהיה אפשרות לרכוש אבל בעיקר לא לרכוש את הערוץ הזה.
כך תהיה לי שליטה על התכנים, שנכנסים לביתם של ילדיי לפחות עד גיל 18, וכשיהיו גדולים וחכמים או לפחות קצת יותר שקולים והרבה יותר מעוצבים, יוכלו לבחור בעצמם את התכנים שיראו וכבר יהיו מצויידים בהבחנה בין טוב לרע. יש להניח שהבחירות שלהם יהפכו איכותיות יותר ולהם ולנו תהיה תקווה.
ואסיים במשהו קטן על אחריות הורית.
בחודשים האחרונים נתקלתי לא פעם בהאשמות קשות אודות ההורות שלי מאנשים זרים, שקראו את מכתבי (אותם אלה ששלחו אותי לאיראן). "הטלוויזיה משמשת כבייביסיטר לילדייך", כתבו לי. היו מי שקראו שאדבר עם ילדיי במקום לזרוק אותם למיטה ב-20:00 בערב ועוד כאלה (לא רבים תודה לאל…).
ילדיי, ממש במקרה, לא שהו עם בייביסיטר יום אחד בחייהם. לא כזאת עם שתי עיניים אף ופה ובטח ובטח לא עם המרובעת הטיפשה מהמזנון בסלון… (ולא כי אני חושבת שבייביסיטר זה רע).
הורות היא עניין של תפיסה. בכל בית יושבים זוג הורים (במקרה הטוב), שבדרך כלל אפילו ביניהם הדעות חלוקות.
אז מהו חינוך: האם חינוך הוא לתת לילדים להחשף לרעות החולות ולהסביר להם את ההבדל בין טוב לרע? האם חינוך הוא לא לתת לילדינו להחשף לרעות החולות כלל? האם חינוך הוא לתת לילדים לטעום מהרעות החולות על מנת שיזהו בעצמם את טעמו המר של הרוע, את טעמן החמוץ של הטיפשות והרדידות?
אני מניחה שלכל אחד מכם יש תשובה אחרת לשאלה הזאת.
והאמת היא שחינוך הוא כנראה קצת מכל דבר, וכתב יאיר נכון, למרבה הצער, שלא תמיד נוכל להגן עליהם. הבעיה היא שאין היום חוק חינוך הורים חובה ולא כל ההורים יודעים / יכולים / רוצים להתמודד עם חינוך ילדיהם. אולי כי בלהגיד להם "לא" יסתכנו, לא עלינו, בתגובה מאוכזבת, אולי כי אין בדיוק זמן או חשק (כי אנחנו באמת עובדים קשה כל היום…)? ואולי כי זה נורא קול להיות החבר המגניב של הילד? אולי…
בסופו של דבר, כל אחד ינהג על פי הבנתו, והבנתנו (כמו גם המוסר שלנו) נגזרת מהדברים אליהם אנחנו נחשפים ביומיום ומהיכולת למיינם. כך נוצר מצב (ואת הדוגמא הזאת, אני מודה, נתתי לרבים שהציעו לי לזרוק את "מכשיר הטמטום" מהבית) שממש כמו בכביש, גם אם תנהגו בזהירות, תצטרכו הרבה מזל לא לפגוש את הטיפש היחיד שיחריב את עולמכם… אז תסלחו לי אם אני רוצה לעשות עבור ילדיי יותר מסתם לזרוק את הטלוויזיה לכל הרוחות.
אז מה אתה אומר, יאיר? האם יש סיכוי שתתנו לנו את ההזדמנות בלי להקריב את כולנו על מזבח הדמוקרטיה?

לצלם ילדים מתפרעים

כבר שנים רבות אינני משתתף באסיפות הורים, ועל הנעשה בבתי הספר אני שומע רק באמצעי התקשורת. הנה התכתבות שלי עם מורה בתיכון באזור תל אביב:
חווה שלום,
בחדר כושר משעמם ואני מסתכל בערוץ 8. ראיתי היום בטלוויזיה כתבה על תלמידים, שמצלמים את המורים בשעת שיעור, כולל בישראל. הנערים מצלמים את המורים ברגעים מביכים – כשמוצאים מורה מכליו או כשתלמיד הוריד את המכנסיים למורה והשאיר אותו לרגע בתחתוניו. אחר כך מפיצים את זה באינטרנט.
נזכרתי ביצחק קדמן, אביר זכויות התלמידים. לא הוא אשם שהגענו לשפל בחינוך הילדים, אבל הוא תרם לכך לא מעט.
אינני יודע איך מורים מתמודדים עם בעיית הילדים המתפרעים ומתפראים. עלה בדעתי רעיון: מורה יחזיק במגירה מסרטה (או מספיק סלולרי) ובשעת התפרצות של תלמידים, יצלם אותם. מין פעולת תגמול של מורים.
זה יהיה גורם מרתיע כלפי התלמידים (שמתפרעים רק כדי שיוכלו לצלם ולהעלות את הסרטים ליוטיוב) או ישמש לבירור משמעתי בבית הספר.
הקטעים, שהראו בטלוויזיה על אלימות תלמידים – היו איומים.
יאיר

מן המורה קבלתי תשובה:
היי יאיר,
זה נפוץ מאוד, שתלמידים מצלמים מורים (כמחנכת, תפסתי שני תלמידים, שצילמו את המורה לאנגלית בעת כעסה). לתלמידים לא אמור להיות נייד פתוח בשיעורים, אלא סגור בתוך התיק. התלמידים גם יודעים, שצילום מורה זו עבירה (אבל אף אחד לא אוכף את זה).
אני חושבת, כפי שאסור לתלמיד לצלם ולהקליט מורה ללא ידיעתו והסכמתו וזו עבירה פלילית, כך למורה אסור לעשות אותו הדבר. כך שלמיטב ידיעתי זה אינו חוקי לשני הצדדים.
אני מסכימה איתך. המורים מאוד מושפלים. המצב ממש לא אפשרי.
כשהחרמתי נייד לתלמיד – לאחר מספר אזהרות – ושמתי בתא שלי בחדר מורים, אימו התלוננה עלי בפני המנהל, כי החרמת ציוד של תלמיד אסורה על המורים. התלוננתי בפני המנהל והוא השיב שמותר להחרים עד סוף יום לימודים בלבד.
 אין למורים היום כלים ועונשים מעוגנים בחוק להתמודד עם הילדים וההורים גם יחד.
אולי מהתחתית אפשר לעלות רק למעלה… הלוואי.
חווה

חוצפה של חניה  

ליד הסופרמרקט שלנו יש מגרש חניה גדול מאד ומסודר. סמוך לדלת הכניסה הוקצה מקום לחניית נכים ובאמצעה – מורד לעגלות, מן המדרכה למגרש ואל המכוניות.
השבוע, הגעתי עם העגלה העמוסה אל המורד ואני מוצא מכונית, שחנתה בין מכוניות הנכים, כשגלגליה על המורד ואי אפשר להוריד את העגלות. אנשים, שעברו במקום, העירו "חוצפה!", "זה שאדם נכה, לא מקנה לו זכות לסגור דרך", או "איך עושים את זה?!" מתחת לחלון המכונית הונח שלט נייר עם המשולש ושלוש הנקודות. שלט נכים, שתוקפו פג. היום צריכים תעודה מפלסטיק.
עמדתי שם דקות אחדות תוהה איך להוריד את עגלתי, והופיעה אשה צעירה עם עגלת מצרכים. היא פתחה את דלת המכונית והורידה את מצרכיה. כמובן, שעמדה איתן על שתי רגליה.
"איך את מעיזה?" – גערתי בה. הסתכלה בי במבט מזלזל. "וגם השלט שלך מזוייף" – הוספתי.
התנהגות של אני ואפסי עוד. כל כך ישראלית!