דגל מחאה שחור בבית ספר

• הפגנות הדגלים השחורים שנערכות ברחבי הארץ, אחרי שראש הממשלה הצליח למנוע את ההפגנות בבלפור, מזכירות לי סיפורים מימים עברו, את הייתי תלמיד בתיכון אהל שם ברמת גן. הסיפור הראשון היה כשהיינו בשמינית. שובבי הכתבה, בראשותו של דב רוסיאנסקי וקבעו דגל פיראטים שחור על גג הבניין. דב תרם את סינורו השחור, ששימש אותו לשיעורים במעבדה בכימיה ומישהו צייר על הסינור את העצמות והגולגולת של הפיראטים.
• המורה לאנגלית, יונתן ספרדי, שהיה איש מבוגר, החל לטפס על המרזב כדי להסיר את הדגל. בינתיים, עלו תלמידים במדרגות הבניין והסירו את הדגל. היה זה מרד קטן, של תלמידי תיכון. לא דומה למחאות שנערכות היום. כתבתי על כך בבלוג שלי ב-2017.
• נזכרתי בעוד סיפור הקשור באותו מורה לאנגלית, יונתן ספרדי. הוא ביקש מאיתנו לכתוב חיבור באנגלית על נושא חופשי. בעברו היה חבר אצ"ל וידעתי שדעותיו ימניות. כתבתי חיבור לאומני מתלהם, שבו ישראל תכבוש את סיני ואת תעלת סואץ.
• כשקבלתי את החיבור, גיליתי  באותיות מרובעות גדולות ובדיו אדומה את המלה "פשיסט". לידה, באותה דיו, אבל באותיות כתב קטנות היה הציון "טוב +".    אחרי חלוקת החיבורים,  שאלתי ב"תמימות" "המורה, מה זה 'פשיסט'?" – המורה נענה לאתגר. נתן לנו הרצאה   על הפשיזם והמשיך גם בשיעור הבא, שלקח מהמורה לספרות. 
• לא העליתי בדעתי ששנתיים בלבד אחרי אירוע החיבור, ישראל תחבור לאנגליה וצרפת ותקיים את מבצע סיני. היום, בעת ההפגנות של הדגלים השחורים, אני מעלה בדעתי שעלולה לפרוץ כאן מלחמה נגד האוייב האירני. היא תפרוץ, אם חס וחלילה תהיה לנו עילה לכך.

  אשוח בסוכה
מניו יורק קבלתי סיפור לסוכות: בבית הכנסת השכונתי בברוקלין הקימו סוכה ובה התגודדו יהודים עוטי טליתות ובירכו על ארבעת המינים. מישהו שם לב שהסכך היה של ענפי אשוח.

מי ייתן דוגמא אישית

ישבנו בבית קפה ברחוב אבן גבירול בתל אביב ושוחחנו על ענייני דיומא. שמואל, שהגיע עם פול בטרמפ, התלונן על הנהג שלו. "הוא נוהג בזהירות, נותן לנהגים אחדים להידחק לפניו וכאשר עמד להחנות את המכונית, לא הפריע לנהג אחר לתפוס את החניה. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שהוא נדיב. מציג דוגמא אישית של נהג שמוכן לוותר לאחרים".

שלדון אדלסון ידוע כמי שנתן עתון במתנה למען בנימין נתניהו. פחות ידוע שהוא תרם רבות למדינת ישראל ובין היתר, הפסל הזה, "צעד מפואר" של זיגי בן חיים, בגבו של בניין התיאטרון הקאמרי בתל אביב.

פול חייך לעצמו והסביר: "נכון, אני לא חושב שצריך להסתבך במריבה כדי להרוויח דקה או שתיים עם המכונית. לא כל דבר הוא סיבה למריבה". פול לא הגיב על המחמאה לו כאיש שנותן דוגמא אישית.
"האם הנהגים הפרועים על הכביש ישימו לב לנהג מנומס, שמהווה דוגמא אישית?" – שאלתי. כאן התפתחה שיחה על דוגמא אישית, שלא מוצאים באישי ציבור.
היתה הסכמה כללית – של שלושה אנשים בקפה – שאין ממי ללמוד התנהגות ואין את מי לחקות.
התחלנו בראש הממשלה, בנימין נתניהו. האם איש שממלא את כותרות הטלוויזיה, אתרי הרדיו וסיפורי העתונים, יכול לשמש דוגמא אישית?
אחרי פרסום דבר החקירות בתיקי 1000, 2000, ו-4000 , נערכן סקרים והם מצאו שכמחצית הנסקרים רוצים להחליף את ראש הממשלה ומחציתם מבקשים שימשיך. האם הוא יכול לשמש דוגמא אישית להתנהגות?  ספק.
אם ראש הממשלה אינו נושא לדוגמא אישית, הרי יש לנו שר פנים, אריה דרעי. לפני שנים, כאשר נחקר בפרשיות שוחד, צעקו חסידיו "הוא זכאי, הוא זכאי". אחרי ה"זיכוי" הזה, הורשע דרעי ונשלח לכלא. הוא חיכה בסבלנות זמן רב וחזר להיות שר הפנים. המשטרה, משום מה, חוקרת אותו באשמות דומות לעבר. האם השר יכול  לשמש דוגמא אישית? ספק.
יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, פרש מתפקידו הפרלמנטרי והוא מתמסר לחקירות המשטרה, שבהן איננו מדבר. האם לאיש ציבור יש זכות השתיקה? בעיני לא. אם הוא רוצה לשתוק – שיעזוב את תפקידו הציבורי. כאיש ציבור, הוא צריך להסביר את מעשיו. אין אדם נעשה איש ציבור חרף רצונו.  ביטן ישמש דוגמא אישית? בוודאי שלא.
אם דוד ביטן פרש מתפקידו, הרי מחליפו, ח"כ דוד אמסלם, מצטיין בהתבטאויותיו. כך, למשל, כינה את ח"כ יאיר לפיד שטינקר ומלשין, כי האיש נענה להזמנת חוקרי המשטרה ובא למסור עדות. זו לא ההתבטאות היחידה של ח"כ אמסלם, אבל גם היא מעידה שדוגמא אישית הוא לא יכול לשמש.
ח"כ נוסף, מיקי זוהר, אמר שחקירת ראש הממשלה  היא כמו רצח רבין. הוא לא כבש את פניו אחרי האמירה הנוראה הזאת, אלא רץ לכל אולפן טלוויזיה כדי לחזק את דבריו. דוגמא אישית – בוודאי שלא.
אז אולי פרקליטת מחוז תל אביב (לשעבר), עו"ד רות דוד, תהיה דוגמא טובה? היא נאשמת בבית המשפט המחוזי והתיק שלה תקוע. טוב, פרקליט מחוז הוא תפקיד חשוב  ומשמעותי מאד, אבל גם כאן לא מצאנו דוגמא אישית.
אסיים את הרשימה הלא נחמדה הזאת של לא-דוגמאות-אישיות בעו"ד רונאל פישר, ידידה של רות דוד. הוא עומד לדין באשמות של עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים ועוד. משפטו טרם הסתיים, אבל דבר אחד ודאי – דוגמא אישית הוא איננו יכול להיות.
האנגלים נוהגים להשתמש במשפט "זה לא נעשה". כלומר, נורמה מוסרית חשובה מאד, אולי לא פחות מנורמה משפטית.
אצלנו שואלים כל הזמן "יש כתב אישום? יש משפט? יש פסק דין?" ולא זוכרים שדוגמא אישית מגיעה מן הבית ומן הנורמות הציבוריות. צריך לציין שכל זה נכון. אבל הם לא היחידים. יש בכנסת אישים צנועים, שלא קיבלו שוחד מימיהם ואורח חייהם אינו גלוי לציבור. אולי חבל שכך, אבל צריך לזכור גם זאת.
אז מי ייתן בארץ את הדוגמא האישית, אם לא ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, פרקליטת מחוז ועורך דין?

שוק ילדים – בשקל

לא כל יום ילדה בת שבע לוקחת יוזמה, מערבת את ההורים והולכת למכור צעצועים.
ראיתי את השוק הזה בגינה ציבורית קטנה ברחוב לואי מרשל  בתל אביב. הרבה גינות ציבוריות קטנות פזורות ברחבי העיר ומוסיפות לה הרבה ירק. בגינות יש גם מתקני שעשוע לילדים ומתקני התעמלות למבוגרים וגם יריעות דשא ועצים לנוי ולצל.

עושים שוק. צילם יאיר דקל

הילדה, מסתבר, מבלה רבות בגינה הציבורית הזאת והחליטה לשתף את הילדים האחרים בנסיון הייחודי שלה: מכירת הצעצועים. היא לקחה את אביה עם שלושה סלים גדולים, מילאה אותם בצעצועים (רובם במצב חדש) וספרים (רובם במצב חדש) וירדו ביחד לגינה. על מושב האבן הניחו את הצעצועים בשורה והודיעו להורים האחרים, שכל המלאי הזה למכירה. המחיר: בין שקל לחמישה. "אלה צעצועים שלי ואני קובעת את המחיר", אמרה הילדה לאביה בפנים רציניות, כאשר ניסה להגיד מילה.
הילדים, ששיחקו בגן, הגיעו מהר מאד אל הצעצועים והתחילו למשש ולשחק. ההורים, קצת יותר הססנים, הסתקרנו ושאלו. אבל הרצון של הילדים לשחק (והמחירים) – שיכנעו אותם.
בסוף היום חזר האב עם סל אחד מתוך הארבעה. הילדה חזרה עם 58 שקלים בארנק.
"בסוף השבוע נחזור" – היא אמרה.
– ומנין הרעיון לעשות שוק?
– "ראיתי ילדים מוכרים שתיה קרה בימי החום. זה נתן לי את הרעיון".
  

מפה ומשם

מספרים, שפעם היה כתוב על גב המחברות של הסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים: "אם אתה כל כך חכם, למה אתה לא עשיר?" באו מייסדי מוביליי והוכיחו שהם גם חכמים וגם עשירים.

שלט בסמטה ירוקה בקרית אונו

הקמצן/חסכן אומר: מה שאחרים חושבים שהוא הוצאה מוכרת או הוצאה מותרת, בעיני היא הוצאה מיותרת.

שלט בסמטה ירוקה בקרית אונו: "לי זה לא כן יקרה".

הגדרה: אינני מתעניין ברכילות, אבל אני מקדיש זמן לחיים חברתיים…

אמרות כנף: אף אחד לא אמר את זה (עדיין) על דונלד טראמפ: יצא מדעתו ולא חזר אליה.

מציאות ישראלית: אם מישהו משקר לך, האם תמחא לו כפיים?

אני בן 78… בן כמה אתה, ילד?

בפוסט האחרון כתבתי על ילדים בוכים וההורים שממהרים לרצות אותם. קבלתי, כמובן, תגובות חיוביות מהורים, שאינם יודעים מה לעשות (ואני לא יועץ חינוכי שמשיא עצות) וגם תגובה בעל פה, שחולקת עלי.
אז, קודם כל, אינני מתנגד שיחלקו עלי. שנית, החולקת היא מורה בחינוך מיוחד ובעלת תואר שני בחינוך. מי אני שאתווכח… שמעתי את הנימוקים והראשון בהם היה: ילד בן שבעה חודשים צעיר מכדי שיתחילו לחנך אותו שהוא צריך להשתתף בהשגת בקבוק החלב. זה מתאים לגיל מבוגר יותר, אמרה המורה. אחר כך, היא הסכימה שכדי לחנך ילדים צריך באמת לא לתת להם כל דבר ולא למהר לרצות אותם אם מדובר רק בפינוק.  ואני השבתי, שהחינוך הוא לא רק לילדים שצריכים להתרגל לקחת אחריות. החינוך הוא גם להורים שצריכים לקבל אחריות.
מכיוון שהפוסט עורר שיחות עם ידידים, העליתי בעיה נוספת: שאלת השאלות. זאת אומרת, ההורים (וגם סבתות וסבים) מקפידים לשאול את הילד או הנער (וכמובן הילדה והנערה): "מה נשמע?" או "מה היה היום בבית הספר?" התשובה, בדרך כלל, היא "בסדר" בטון קצת עצבני. אין שיתוף, אין סיפור, אין דיאלוג. ההורים השואלים נשארים ללא תשובה ולמעשה, לא יודעים דבר על הנעשה בבית הספר ועל עלילות היום של יקירם.
נדמה לי, שבשאלות כאלה הנוער נפגע מכך שמנסים לחדור לפרטיותו. זאת אומרת לוחצים עליו (בלא יודעין) והוא מתחמק בעזרת התשובה חסרת המשמעות "בסדר". לפעמים הוא יגיד "היה טוב" או "היה כיף".

התמונה מתגלגלת באינטרנט ומצחיקה (מקור לא ידוע)

בדקתי ומצאתי באינטרנט כל מיני שאלות, שאנשי מקצוע מציעים לשאול את הילדים. אולי הם צודקים והשאלות המגוונות יניבו תשובות יותר ממשיות. אולי. אצלי, השיטה אחרת – ההורים צריכים לספר סיפורים ולא לשאול שאלות. הכוונה שלי שהורים הנבוכים, במקום לשאול את הנוער את שאלות הסרק, ספרו אתם מה היה לכם במשך היום. מה היה מעניין לכם או, אולי, מה היה מתסכל. ספרו על מה שקרה לכם או מה ששמעתם או מה שקראתם בעיתון. כל סיפור טוב. גם אם השומע הצעיר לא כל כך מתעניין והוא סתם מנומס. התוצאה עשויה להיות טובה.
אני למשל, לא שואל אף פעם: "ילד בן כמה אתה?" אני אומר לו: "אני בן 78, בן כמה אתה?" ולהפתעת הכל, הוא משיב ברצון.
ידוע, שסיפורים, שאנשים שומעים, מעוררים אצלם את הרצון לגלות דברים דומים, או את הרצון להזכיר אירועים שהיו להם ומתאימים למה ששמעו כרגע. גם בני נוער כך. אם משתפים ואומרים ש"היום פגשתי מישהו מעניין", או "היתה לי תקלה ברחוב" או "חיפשתי בחנות משהו ולא מצאתי" – ואם מפרטים את הסיפור ולא לוחצים – אפשר לשמוע תגובות ענייניות.
נכון, זה לא נעשה בפעם אחת וביום אחד, אבל מי אמר שבלי סבלנות אפשר לגדל ילדים?

ספר שיוצר מתח
מחבר הספר, פרופ' סם רקובר, למד איתי בבית הספר העממי העליות ברמת יצחק ואחר כך בתיכון אהל שם ברמת גן. עקבותיו נעלמו כשלמד פסיכולוגיה ואחר כך נהיה פרופסור באוניברסיטת חיפה ובינתיים גם כתב עשרה רומנים וספרים, נוסף למאמרים מקצועיים רבים. העשירי והאחרון בספריו, "המוקד: מה שיש להעלות על", הוא רומן מתח. את השם המיוחד לקח מן המשפט, המופיע בו "יש להעלות על המוקד את ספר הזיכרונות המבישים של רענן" (אחד מגיבורי הסיפור).
בתחילתו, הסופר כותב בפרטי פרטים – קצת מרובים מדי – על שני חברים מבית הספר העממי, שקשריהם נותקו, אבל אחד מהם שהצליח מאד כלכלית מבקש ליצור קשר עם ידידו לשעבר שעשה חיל באקדמיה. מכיוון שמדובר ברומן מתח, לא אוכל לגלות כאן איך התגלגלו הדברים עד לסיום המפתיע של הספר.
סם התמחה בהיכר וזיהוי פרצופים, פילוסופיה של התודעה ומודלים של הסבר. מידע זה בוודאי עזר לו בכתיבת הספר על המוקד. אפשר לומר, שהוא מנוסה בכתיבה ויש לו דמיון עשיר להמציא עלילות מפתיעות. לא ידעתי את כישרונו זה, כשהיינו תלמידים צעירים. הזמן, מסתבר, עושה משהו לאנשים וזה מפתיע מה שאפשר להעלות על  הדמיון.

ילדים מפונקים גדלים להיות מבוגרים מפונקים

 האב הצעיר עמד וניער את בקבוק החלב לבנו התינוק. הילד בן שבעה חודשים שכב על ארבעתיו על הרצפה וצרח. האב עמד קרוב אליו וסימן לו להתקרב. התינוק כבר יודע לזחול, אבל העדיף להישאר על ארבעה ולצעוק. למרות גילו, הוא כבר יודע שהצרחות שלו מביאות את ההורים אליו. אבל, הפעם טעה. האב נשאר לעמוד וניער את הבקבוק עוד דקות ספורות עד שהילד הרעב זחל אליו והגיע צורח אל הבקבוק.

צילום אילוסטרציה

"אומרים שאני אכזר. לא מתחשב", סיפר לי האיש הצעיר. "אינני חושב שאני צריך ללכת אליו כשהוא צורח מתוך פינוק. התינוק כבר יודע להניע אליו את המבוגרים ואני חושב שהוא יכול לזחול 3-4 מטרים עד אלי".
השבתי לו שדעתו נראית לי. תן לילד תשומת לב, אבל אל תיענה לכל בכי של פינוק. כנראה, הייתי היחיד שתמך באב הלא מפנק הזה.
בעבר, קראתי את הספר "ילדים האתגר" של פרופ' רודולף דרייקורס שיצא בהוצאת יבנה ונראה לי שעדיין ניתן להשיגו בחנויות המשומשים באינטרנט. דרייקורס אמר, בין היתר, להקשיב לבכיו של הילד ולשים לב אם זה בכי של כאב (מכה, מחלה) או כאב של פינוק, שהוא הרבה הרבה יותר שכיח. כשישבתי עם בתי התינוקת בגן הציבורי, יכולתי לשים לב לילדים שבאו עם אמהות או מטפלות. הדוגמא הטובה ביותר היתה של ילד קטן שהתנדנד בפינת הנדנדות בקצה הרחוק של הגן. ראיתי שהוא נפל מן הנדנדה ורץ ורץ את כל הדרך אל פינת הספסלים. כשהתקרב אל המטפלת, פרץ בבכי. של פינוק, כמובן.
מדוע נזכרתי היום בספר המצויין הזה? גם בגלל הסיפור של ידידי הצעיר וגם בגלל הוויכוח הקלאסי: האם הדור הצעיר מפונק? לדעתי, אנחנו מגדלים דור של מפונקים. צעירים, שרגילים שהכל ניתן להם –  כל מה שההורים יכולים וגם יותר. כאשר יוצאים צעירים אלה מחסות הבית, הם מגלים שהעולם אינו רחמן. לפתע, בכי אינו מביא תוצאות.
אני יודע שזאת דעה לא שגרתית ועשויות להיות לה התנגדויות. קל לכל הורה להיות "רחמן" או קשה לכל הורה לעמוד בפני הפינוק של הילד. אבל, כנראה, ההורים צריכים להימנע מן הפינוק.

מקטרים
מדוע ישראלים נוהגים לקטר בשיחות פנאי? כי קל יותר לבכות מאשר לעשות.

להוציא לשון לאקדמיה

האקדמיה מונתה על ידי ממשלת ישראל לעדכן את השפה העברית. זה המנדט שניתן לה ולשם כך נבחרו, כך נראה, יודעי השפה שיוכלו לעדכן אותה. אז איך יצאה מתחת ידם מלה מופרעת, שאין לה שורש בעברית – ראשה?
יש לנו ראש ממשלה, ראש אגף, ראש עיריה ועוד ראשים רבים. כולם נובעים ממקור אחד – מן הראש, שיש לכל אחד מאיתנו על הכתפיים. כך נבנתה השפה במשך אלפי שנים. והנה, לחץ של פמיניסטיות, כנראה, יצר את המפלצת הלשונית של "ראשה". מעניין, אם למישהי מבין הפמיניסטיות יש ראשה על הכתפיים? ואולי – אסור להתנבא – בעתיד תהיה…

אקדמיה במילון אבן שושן

אם לראשי האקדמיה (ראשוֹת?) יש פנאי וחשק, הנה כמה מלים, שלא תמצאו במילון עברי-עברי. למשל, מהו ילד מוצק? מי שיקדיש תשומת לב ימצא שמדובר בילד כאפות, כזה שמציקים לו. אם כך, ילד מופרע הוא זה שמפריעים לו.
ואיש פשוט (או אשה פשוטה), אין קל מזה: אדם ללא בגדים. כך אפשר גם להגיד "צ'ק פשוט" – כזה שאין לו כיסוי.
בשפה העכשווית ניתן לכנות רופא פלסטיקאי כ"רופא פוטושופ" או אולי "רופא על הפנים". ועל כך השיב טוקבק אלמוני: יש גם רופא מן הלב.
באוטובוס, מאחורי הנהג, מוקדשים המושבים לנכים, נשים בהריון ולקשישים. אולי כדאי לקרוא לזה "מושב זקנים".
לעברית מודרנית דרוש הסבר, שראוי לאנשי האקדמיה לתיתו:  חבל"ז (חבל על הזמן) – זה חיובי או שלילי?
ואם לחברי האקדמיה יש בעיה איך להגדיר ישראלי, יש לכך פסוק מפורש "אני ואפסי עוד".

בדיחה לפני בחירות

הילרי רודהם קלינטון

בימי נשיאותו של ביל  קלינטון סיפרו, שהוא והילרי נסעו במכוניתם וכשהסמן של הדלק הראה שהמיכל מתרוקן, עצרו בתחנת דלק. הדלקן ניגש מיד למכונית והתפתחה שיחה ערה בין הילרי ובין האיש. כשסיימו והיא חזרה מחייכת אל מושבה, שאל ביל: "מה לך ולדלקן?"
"הוא היה ידיד שלי בעבר הרחוק ואף הציע לי נישואין", השיבה.
"אז אם היית נענית להצעה, היית היום אשת דלקן", אמר.
"לא. אם הייתי מתחתנת איתו הוא היה הנשיא"…

 

מתנות לא יוצלחיות לנכדים

 

ישבנו, חבורת קשישים, כמנהגנו, על כוס קפה בבית הקפה השכונתי ופטפטנו על פוליטיקה (אלא, על מה?…) אבל השיחה התגלגלה גם אל חינוך הנכדים. הסכמנו, כמעט פה אחד, שנושא זה אינו מעניינו של הסב ורצוי גם של הסבתא. אנחנו צריכים להיות טובים, מחבקים ומעודדים את הקטנים – הסכמנו. אבל איך עושים את זה? על כך היו חילוקי דיעות.
בדרך כלל דיברו הסבים ליד השולחן על מתנות ובעניין זה – כל המגזים קובע. ילדים מקבלים יומולדת עם קוסם או חופשה במלון יוקרתי או אולי בגד אופנתי ויוקרתי בנוסף לכל מיני מתנות אחרות או נסיעה חלומית לחו"ל.
קפץ אביב, שאביו היה אחד הראשונים שנתן לו את השם הזה, ואמר: "טעות. לא המתנה היקרה היא העדיפה. אתם מוציאים כסף, משקיעים מאמץ, מחפשים מה יותר יקר והנכדים שלכם בכלל לא מעריכים את זה". כמובן שעל פני השולחן נראתה שורת מבטים זועפים.

בובות זה צעצוע מובחר

המשיך אביב לספר על נכדתו, שני, שלפני חודשים אחדים חגגה את הבת מצווה שלה. "הילדה היתה פעם קטנה ובגיל שלוש, נגררתי עם סבתה, אשתי, לחנות צעצועים. מכיוון שזה היה סמוך ליום ההולדת, קניתי לה שקית בובות קטנות. זה עלה עשרה שקלים, אז החלטתי לקנות שתיים".
באו הביתה, המשיך בסיפורו, ונתן לילדה את הבובות ללא השקיות. "אמרתי לה: 'הבובות נשארות אצלי במגש ואת תשחקי בהן כשתרצי'".
אחר כך עברו לביתה של הילדה והיא קיבלה מן הסבתא השניה מתנה מעולה: מכונית חשמלית קטנה, שמונעת בשלט רחוק. זה כבש את לבה של הזעטוטה והיא שיחקה כל היום בצעצוע המרשים. "יום, יומיים, שלושה ואחר כך לא ראיתי יותר את המכונית. אמה של הילדה, בתנו, גילתה שלקטנה נמאס והמכונית החשמלית נעלמה אי שם עם עוד צעצועים משעממים".
"הילדה המשיכה לבוא לסבא וסבתא וראו זה פלא – את מגש הבובות היא ביקשה, הניחה אותן על השטיח, סידרה אותן בחבורות, בקבוצות ובשורות והתעסקה איתן עוד ועוד", המשיך אביב בסיפורו.
– "נו, באמת. אז היא שיחקה כמה ימים בבובות שלך, קמצן אחד" – נשמעה קריאה ליד השולחן.
אביב הסתכל, שתק רגע בכוונה מלאה והעיר: "כן. היא המשיכה לשחק בבובות שלי עד גיל שש בערך".
אז מה קורה כשלא נותנים לילד צעצועים זולים, אלא הרבה הרבה מתנות יקרות? תשובה לכך קבלתי אתמול. ישבתי בבית קפה בתל אביב עם בני ובתו בת החמש. הוא שתה קפה הפוך ואני הזמנתי שתי כוסות מיץ, לי ולנכדתי. כעבור זמן הודיע האיש מן הדלפק, שהמיץ מוכן. "גשי, תביאי את הכוסות", אמר האב. "עזרי לו".
– "יביאו לנו", השיבה הילדה ולא קמה מן הכסא.

הודעה טלפונית להורים
קבלתי בדוא"ל סרטון ובו הודעות על השיחון הטלפוני להורים בבית ספר אוסטרלי. אינני יודע אם התשובות נכתבו באוסטרליה ואם באמת כתב אותן מנהל בית הספר כלפי ההורים הלוקים בהגנה מופרזת על ילדיהם. התוצאה – מעולה ומתאימה לנו, שאיננו יודעים לשים גבולות לילדינו.
אחרי שרואים את הסרטון, צריך לזכור שמשמעת זה לא רק רס"ר ואחריות זאת לא רק תעודה שמקבלים עם קניית מקרר.

 

שיחות סרק או שיחות רמייה

 

הטלפון צלצל ועל הקו מישהי סימפטית והיא הסבירה לי שמשהו בשירות האינטרנט שלי לא תקין וכו' וכו'. כאשר התעקשתי ששירות האינטרנט דווקא תקין, סיפרה לי שאצלם רשום שאני נטשתי את החברה והיא רוצה לתקן. בידה היה חלק ממספר האשראי שלי ורק ביקשה את יתר המספרים.
אני, שאינני מאמין כל כך לשיחות מידע שמגיעות אלי (בניגוד לשיחות שאני יוזם, הסבר בהמשך) – אמרתי לה ששיחתנו מתנהלת בעודי ברחוב ואין לי מסמכים ואף לא אפשרות לבדוק. השיחה הסתיימה כשהבטיחה להתקשר אלי הביתה (דבר שלא נעשה עד כתיבת הדברים).
אבל אני, חשדן שכמותי, התקשרתי ביוזמתי לבזק ושאלתי – אחרי שהקלקתי על כל מיני מספרים וכעסתי על החברה הגדולה כל כך, שמזלזלת כל כך בלקוחותיה – בין אם אני משלם בזמן ובין אם משהו השתנה בשירות.
התשובה של המוקדנית הנחמדה – מאין יש להם סבלנות אל הלקוחות הנודניקים – לא הפתיעה אותי. היא אמרה שיש חברות רבות אשר מזייפות כאילו פנייה של בזק ומבקשות לעשות שינויים בחשבונות של הלקוח בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. בקיצור, כמעט נפלתי קורבן לזיוף.
זכרתי את החלטתי רבת השנים – לא למסור פרטים למי שמתקשר אלי. אם הוא מתקשר, אולי אדם הגון ועושה זאת בתום לב ואולי איננו הגון. קבעתי לעצמי שאינני מוסר פרטים למי שמתקשר אלי, גם אם לשונו דבש ודבריו נעימים. אני מוכן למסור פרטים רק למי שאני מתקשר אליו. כלומר, מי שאני בחרתי להתקשר אליו בטלפון שאני בדקתי את מספרו. רק במקרים, שהיוזמה שלי ואני מאמין שאני מגיע אל האדם הנכון.
היזהרו מרמאים.
נ. ב. ימים אחדים אחר כך, ראיתי בטלוויזיה כתבה על מתחזים מטעם חברת גז, שבאו אל דיירים כאילו מטעם חברת הגז שלהם והחתימו אותם במרמה על החלפת חברה. הרמאים לא טעו ובחרו בעולים חדשים מרוסיה ובעולים חדשים מאתיופיה שאינם יודעים עברית וחותמים מבלי לדעת על מה.
ועד הבית נזעק והזמין את המשטרה. מעשה מרמה היה כאן. אני לא מאמין שמשטרה תעזור.
אם עסקתי בשני הפוסטים האחרונים במעשי מירמה ולחץ בטלפון, הרי זה מפני שהבעיה הולכת ומתגברת.
חינוך
הסב העיר משהו לנכדתו, בת החמש. האם (בתו) הגיבה מיד: "אתה תעיר לבת שלך. לבת שלי – אני אעיר". הסב (האב) ויתר.

סבא הולך עם נכדה לקונצרט

סבא (זה אני) הוזעק, כפי שקורה לפעמים, להיות בייבי סיטר אחר הצהריים לילדה בת הארבע. האבא הזמין כרטיסים לקונצרט-ילדים ערב חג הפורים ומיהר לפגישה חשובה, וממלא המקום איננו האפיפיור…
הגענו אל אולם הקונצרט בהליכה חביבה ברחוב הסואן ובכניסה ללובי קידם את פנינו הקיוסק. מזנון, קוראים לזה, והוא מציע מיני ממתקים ותופינים ומשקאות ככל שתשבע עינו של זאטוט.
הילדה נעצרה לפני הדלפק, בחנה את הטובים ובחרה בסוכריה עם מקל. אני יודע שאביה אינו מעודד את מציצת המתוק המתוק הזה, אבל כאן השאירו אותי לבד, ההורים אינם מפקחים בעין זועפת, ומיד זכתה הילדה במוצץ מן הסוכר. התחלה טובה לקונצרט לא כל כך טוב.
כשסיימו הילדים להרעיש בכלי הנגינה, לשמחת לבם של ההורים הצוהלים ואחים ואחיות, שהוזמנו מראש, ירדנו אל דלת היציאה וכאן ממתין לנו, כמובן, המזנון. הילדה נלכדה בפתיון ומבקשת "עכשיו קינוח". ואני לא ידעתי שקונצרט מקנחים בסוכריות, אבל אחרי שיקול דעת קצר השבתי: "תבחרי, אבל לאכול קינוח אחרי ארוחת הערב שמחכה בבית. אבא הכין".
הפעם, הנכדה בחרה סוכריות ובקבוק מיץ ממותק. היא קיבלה את השקית ובקול מתוק ביקשה "עכשיו קינוח". התשובה, בנוסח סבאי תקיף: "קינוח – אחרי האוכל!"
– "למה?"
– "כי כך אמרתי", סיימתי את השיחה. זכיתי למבט עגום, כמעט בוכה, והיא הושיטה לי את ידה הקטנה כדי ללכת הביתה. בדרך שוחחנו על דא ועל הא והמלה קינוח לא עלתה על סדר היום. רק אחרי שאכלה את ארוחת הערב (ולא גמרה הכל… אצל סבא מותר) קבלה את הסוכריות והמיץ.
כאשר בני חזר מפגישותיו, קיבל דיווח על מה שאירע והוא אמר בקול נמוך: "אצל אמא שלה היא בוכה הרבה. אצלי היא בוכה  קצת".
"אצלי איננה בוכה אף פעם", השלמתי.

היום יום הולדת
כשהיה לה יום הולדת שנתיים, ידידות המשפחה והדודות הביאו מתנות: מערכת כלים לקפה, מערכת מטבח עם כיריים, מקום לתליית כלים, צלחות, סירים ומחבתות, מערכת כלי אוכל זערוריים לבובות וכדומה.
לתשומת לבכן, הפמיניסטיות.

 

 

לכלוך. אחרון של פסח

החג האחרון של פסח נפתח בשמש אביבית יפהפיה. יצאתי עם הכלבה לטיול של בוקר, כמנהגי, ושמתי פעמי אל הגינה היפה שמול הבית. בשנה שעברה, העיריה נטעה לנו עצים ושתלה שתילים על השדה הגדול והריק במרכז השכונה. בקצה, יש פינת משחקים נהדרת לילדים וסביבה ספסלים להורים המלווים וגם לבני נוער שמגיעים לכאן בשעת ערב, כשהילדים כבר אינם.

לא למטרה זו נתרמו הבגדים

הגעתי אל פינת הילד והמראה היה עלוב ועצוב. משחקים שבורים ופזורים, בגדים מושלכים, קלטות וידיאו, שפורקו ביד גסה והסרטים החומים נמתחים על המדשאה, בינות לספסלים, מעבר לגדרות הנוי ועד לאבנים בגומות העצים. מראה מעורר כעס. הונדלים כבר מזמן אינם כאן. רק את מעשה ידיהם הרע, השאירו כאן.
בשכונה שלנו גרים אנשים טובים. בעיקר. אל הגינה שלנו מגיעים גם אנשים מחוץ לשכונה. לפעמים ראיתי בערב צעירים מחזיקים בקבוקי בירה ובעבר גיליתי גם נרגילה אחת, שכנראה לא עישנו בה רק טבק. אבל האורחים לא משאירים הרבה סימנים – בקבוקים אחדים, כוסות פלסטיק, צלחות חד-פעמיות. ה"צפרדע" הגדולה לאשפה ניצבת ממש ליד גדר הגינה, אבל עד שם קשה למבלים ללכת.
התרגלנו. אבל המראה של היום עלה בכל קנה מידה.
ידעתי מהיכן מלאי הסמרטוטים. מחלקת הרווחה מחזיקה חנות מול הגינה, ושם מציעים למכירה בפרוטות בגדים משומשים, שמוינו ונוקו. את הבגדים תורמים אנשי שכונתי. וכאשר מגיעים לחנות והיא סגורה, נוהגים להשאיר שקיות גדולות, שחורות ואפורות, ובתוכן בגדים ראויים לשימוש וגם משחקים או חפצים אחרים.
הבוקר ראיתי, שחפצים אלה שימשו למטרה אחרת.
חג אחרון של פסח. לכלוך.
שפת אם
נכנסתי לחנות בקניון וביקשתי לקנות "כרטיס מתנה".
"gift card?" – המוכרת הצעירה ביקשה להבהיר.