Category Archives: חינוך

 בן כמה אתה, ילד?

בפוסט האחרון כתבתי על ילדים בוכים וההורים שממהרים לרצות אותם. קבלתי, כמובן, תגובות חיוביות מהורים, שאינם יודעים מה לעשות (ואני לא יועץ חינוכי שמשיא עצות) וגם תגובה בעל פה, שחולקת עלי.
אז, קודם כל, אינני מתנגד שיחלקו עלי. שנית, החולקת היא מורה בחינוך מיוחד ובעלת תואר שני בחינוך. מי אני שאתווכח… שמעתי את הנימוקים והראשון בהם היה: ילד בן שבעה חודשים צעיר מכדי שיתחילו לחנך אותו שהוא צריך להשתתף בהשגת בקבוק החלב. זה מתאים לגיל מבוגר יותר, אמרה המורה. אחר כך, היא הסכימה שכדי לחנך ילדים צריך באמת לא לתת להם כל דבר ולא למהר לרצות אותם אם מדובר רק בפינוק.  ואני השבתי, שהחינוך הוא לא רק לילדים שצריכים להתרגל לקחת אחריות. החינוך הוא גם להורים שצריכים לקבל אחריות.
מכיוון שהפוסט עורר שיחות עם ידידים, העליתי בעיה נוספת: שאלת השאלות. זאת אומרת, ההורים (וגם סבתות וסבים) מקפידים לשאול את הילד או הנער (וכמובן הילדה והנערה): "מה נשמע?" או "מה היה היום בבית הספר?" התשובה, בדרך כלל, היא "בסדר" בטון קצת עצבני. אין שיתוף, אין סיפור, אין דיאלוג. ההורים השואלים נשארים ללא תשובה ולמעשה, לא יודעים דבר על הנעשה בבית הספר ועל עלילות היום של יקירם.
נדמה לי, שבשאלות כאלה הנוער נפגע מכך שמנסים לחדור לפרטיותו. זאת אומרת לוחצים עליו (בלא יודעין) והוא מתחמק בעזרת התשובה חסרת המשמעות "בסדר". לפעמים הוא יגיד "היה טוב" או "היה כיף".

התמונה מתגלגלת באינטרנט ומצחיקה (מקור לא ידוע)

בדקתי ומצאתי באינטרנט כל מיני שאלות, שאנשי מקצוע מציעים לשאול את הילדים. אולי הם צודקים והשאלות המגוונות יניבו תשובות יותר ממשיות. אולי. אצלי, השיטה אחרת – ההורים צריכים לספר סיפורים ולא לשאול שאלות. הכוונה שלי שהורים הנבוכים, במקום לשאול את הנוער את שאלות הסרק, ספרו אתם מה היה לכם במשך היום. מה היה מעניין לכם או, אולי, מה היה מתסכל. ספרו על מה שקרה לכם או מה ששמעתם או מה שקראתם בעיתון. כל סיפור טוב. גם אם השומע הצעיר לא כל כך מתעניין והוא סתם מנומס. התוצאה עשויה להיות טובה.
אני למשל, לא שואל אף פעם: "ילד בן כמה אתה?" אני אומר לו: "אני בן 78, בן כמה אתה?" ולהפתעת הכל, הוא משיב ברצון.
ידוע, שסיפורים, שאנשים שומעים, מעוררים אצלם את הרצון לגלות דברים דומים, או את הרצון להזכיר אירועים שהיו להם ומתאימים למה ששמעו כרגע. גם בני נוער כך. אם משתפים ואומרים ש"היום פגשתי מישהו מעניין", או "היתה לי תקלה ברחוב" או "חיפשתי בחנות משהו ולא מצאתי" – ואם מפרטים את הסיפור ולא לוחצים – אפשר לשמוע תגובות ענייניות.
נכון, זה לא נעשה בפעם אחת וביום אחד, אבל מי אמר שבלי סבלנות אפשר לגדל ילדים?

ספר שיוצר מתח
מחבר הספר, פרופ' סם רקובר, למד איתי בבית הספר העממי העליות ברמת יצחק ואחר כך בתיכון אהל שם ברמת גן. עקבותיו נעלמו כשלמד פסיכולוגיה ואחר כך נהיה פרופסור באוניברסיטת חיפה ובינתיים גם כתב עשרה רומנים וספרים, נוסף למאמרים מקצועיים רבים. העשירי והאחרון בספריו, "המוקד: מה שיש להעלות על", הוא רומן מתח. את השם המיוחד לקח מן המשפט, המופיע בו "יש להעלות על המוקד את ספר הזיכרונות המבישים של רענן" (אחד מגיבורי הסיפור).
בתחילתו, הסופר כותב בפרטי פרטים – קצת מרובים מדי – על שני חברים מבית הספר העממי, שקשריהם נותקו, אבל אחד מהם שהצליח מאד כלכלית מבקש ליצור קשר עם ידידו לשעבר שעשה חיל באקדמיה. מכיוון שמדובר ברומן מתח, לא אוכל לגלות כאן איך התגלגלו הדברים עד לסיום המפתיע של הספר.
סם התמחה בהיכר וזיהוי פרצופים, פילוסופיה של התודעה ומודלים של הסבר. מידע זה בוודאי עזר לו בכתיבת הספר על המוקד. אפשר לומר, שהוא מנוסה בכתיבה ויש לו דמיון עשיר להמציא עלילות מפתיעות. לא ידעתי את כישרונו זה, כשהיינו תלמידים צעירים. הזמן, מסתבר, עושה משהו לאנשים וזה מפתיע מה שאפשר להעלות על  הדמיון.

ילדים מפונקים גדלים להיות מבוגרים מפונקים

 האב הצעיר עמד וניער את בקבוק החלב לבנו התינוק. הילד בן שבעה חודשים שכב על ארבעתיו על הרצפה וצרח. האב עמד קרוב אליו וסימן לו להתקרב. התינוק כבר יודע לזחול, אבל העדיף להישאר על ארבעה ולצעוק. למרות גילו, הוא כבר יודע שהצרחות שלו מביאות את ההורים אליו. אבל, הפעם טעה. האב נשאר לעמוד וניער את הבקבוק עוד דקות ספורות עד שהילד הרעב זחל אליו והגיע צורח אל הבקבוק.

צילום אילוסטרציה

"אומרים שאני אכזר. לא מתחשב", סיפר לי האיש הצעיר. "אינני חושב שאני צריך ללכת אליו כשהוא צורח מתוך פינוק. התינוק כבר יודע להניע אליו את המבוגרים ואני חושב שהוא יכול לזחול 3-4 מטרים עד אלי".
השבתי לו שדעתו נראית לי. תן לילד תשומת לב, אבל אל תיענה לכל בכי של פינוק. כנראה, הייתי היחיד שתמך באב הלא מפנק הזה.
בעבר, קראתי את הספר "ילדים האתגר" של פרופ' רודולף דרייקורס שיצא בהוצאת יבנה ונראה לי שעדיין ניתן להשיגו בחנויות המשומשים באינטרנט. דרייקורס אמר, בין היתר, להקשיב לבכיו של הילד ולשים לב אם זה בכי של כאב (מכה, מחלה) או כאב של פינוק, שהוא הרבה הרבה יותר שכיח. כשישבתי עם בתי התינוקת בגן הציבורי, יכולתי לשים לב לילדים שבאו עם אמהות או מטפלות. הדוגמא הטובה ביותר היתה של ילד קטן שהתנדנד בפינת הנדנדות בקצה הרחוק של הגן. ראיתי שהוא נפל מן הנדנדה ורץ ורץ את כל הדרך אל פינת הספסלים. כשהתקרב אל המטפלת, פרץ בבכי. של פינוק, כמובן.
מדוע נזכרתי היום בספר המצויין הזה? גם בגלל הסיפור של ידידי הצעיר וגם בגלל הוויכוח הקלאסי: האם הדור הצעיר מפונק? לדעתי, אנחנו מגדלים דור של מפונקים. צעירים, שרגילים שהכל ניתן להם –  כל מה שההורים יכולים וגם יותר. כאשר יוצאים צעירים אלה מחסות הבית, הם מגלים שהעולם אינו רחמן. לפתע, בכי אינו מביא תוצאות.
אני יודע שזאת דעה לא שגרתית ועשויות להיות לה התנגדויות. קל לכל הורה להיות "רחמן" או קשה לכל הורה לעמוד בפני הפינוק של הילד. אבל, כנראה, ההורים צריכים להימנע מן הפינוק.

מקטרים
מדוע ישראלים נוהגים לקטר בשיחות פנאי? כי קל יותר לבכות מאשר לעשות.

להוציא לשון לאקדמיה

האקדמיה מונתה על ידי ממשלת ישראל לעדכן את השפה העברית. זה המנדט שניתן לה ולשם כך נבחרו, כך נראה, יודעי השפה שיוכלו לעדכן אותה. אז איך יצאה מתחת ידם מלה מופרעת, שאין לה שורש בעברית – ראשה?
יש לנו ראש ממשלה, ראש אגף, ראש עיריה ועוד ראשים רבים. כולם נובעים ממקור אחד – מן הראש, שיש לכל אחד מאיתנו על הכתפיים. כך נבנתה השפה במשך אלפי שנים. והנה, לחץ של פמיניסטיות, כנראה, יצר את המפלצת הלשונית של "ראשה". מעניין, אם למישהי מבין הפמיניסטיות יש ראשה על הכתפיים? ואולי – אסור להתנבא – בעתיד תהיה…

אקדמיה במילון אבן שושן

אקדמיה במילון אבן שושן

אם לראשי האקדמיה (ראשוֹת?) יש פנאי וחשק, הנה כמה מלים, שלא תמצאו במילון עברי-עברי. למשל, מהו ילד מוצק? מי שיקדיש תשומת לב ימצא שמדובר בילד כאפות, כזה שמציקים לו. אם כך, ילד מופרע הוא זה שמפריעים לו.
ואיש פשוט (או אשה פשוטה), אין קל מזה: אדם ללא בגדים. כך אפשר גם להגיד "צ'ק פשוט" – כזה שאין לו כיסוי.
בשפה העכשווית ניתן לכנות רופא פלסטיקאי כ"רופא פוטושופ" או אולי "רופא על הפנים". ועל כך השיב טוקבק אלמוני: יש גם רופא מן הלב.
באוטובוס, מאחורי הנהג, מוקדשים המושבים לנכים, נשים בהריון ולקשישים. אולי כדאי לקרוא לזה "מושב זקנים".
לעברית מודרנית דרוש הסבר, שראוי לאנשי האקדמיה לתיתו:  חבל"ז (חבל על הזמן) – זה חיובי או שלילי?
ואם לחברי האקדמיה יש בעיה איך להגדיר ישראלי, יש לכך פסוק מפורש "אני ואפסי עוד".

בדיחה לפני בחירות

הילרי רודהם קלינטון

הילרי רודהם קלינטון

בימי נשיאותו של ביל  קלינטון סיפרו, שהוא והילרי נסעו במכוניתם וכשהסמן של הדלק הראה שהמיכל מתרוקן, עצרו בתחנת דלק. הדלקן ניגש מיד למכונית והתפתחה שיחה ערה בין הילרי ובין האיש. כשסיימו והיא חזרה מחייכת אל מושבה, שאל ביל: "מה לך ולדלקן?"
"הוא היה ידיד שלי בעבר הרחוק ואף הציע לי נישואין", השיבה.
"אז אם היית נענית להצעה, היית היום אשת דלקן", אמר.
"לא. אם הייתי מתחתנת איתו הוא היה הנשיא"…

 

מתנות לא יוצלחיות לנכדים

 

ישבנו, חבורת קשישים, כמנהגנו, על כוס קפה בבית הקפה השכונתי ופטפטנו על פוליטיקה (אלא, על מה?…) אבל השיחה התגלגלה גם אל חינוך הנכדים. הסכמנו, כמעט פה אחד, שנושא זה אינו מעניינו של הסב ורצוי גם של הסבתא. אנחנו צריכים להיות טובים, מחבקים ומעודדים את הקטנים – הסכמנו. אבל איך עושים את זה? על כך היו חילוקי דיעות.
בדרך כלל דיברו הסבים ליד השולחן על מתנות ובעניין זה – כל המגזים קובע. ילדים מקבלים יומולדת עם קוסם או חופשה במלון יוקרתי או אולי בגד אופנתי ויוקרתי בנוסף לכל מיני מתנות אחרות או נסיעה חלומית לחו"ל.
קפץ אביב, שאביו היה אחד הראשונים שנתן לו את השם הזה, ואמר: "טעות. לא המתנה היקרה היא העדיפה. אתם מוציאים כסף, משקיעים מאמץ, מחפשים מה יותר יקר והנכדים שלכם בכלל לא מעריכים את זה". כמובן שעל פני השולחן נראתה שורת מבטים זועפים.

בובות זה צעצוע מובחר

בובות זה צעצוע מובחר

המשיך אביב לספר על נכדתו, שני, שלפני חודשים אחדים חגגה את הבת מצווה שלה. "הילדה היתה פעם קטנה ובגיל שלוש, נגררתי עם סבתה, אשתי, לחנות צעצועים. מכיוון שזה היה סמוך ליום ההולדת, קניתי לה שקית בובות קטנות. זה עלה עשרה שקלים, אז החלטתי לקנות שתיים".
באו הביתה, המשיך בסיפורו, ונתן לילדה את הבובות ללא השקיות. "אמרתי לה: 'הבובות נשארות אצלי במגש ואת תשחקי בהן כשתרצי'".
אחר כך עברו לביתה של הילדה והיא קיבלה מן הסבתא השניה מתנה מעולה: מכונית חשמלית קטנה, שמונעת בשלט רחוק. זה כבש את לבה של הזעטוטה והיא שיחקה כל היום בצעצוע המרשים. "יום, יומיים, שלושה ואחר כך לא ראיתי יותר את המכונית. אמה של הילדה, בתנו, גילתה שלקטנה נמאס והמכונית החשמלית נעלמה אי שם עם עוד צעצועים משעממים".
"הילדה המשיכה לבוא לסבא וסבתא וראו זה פלא – את מגש הבובות היא ביקשה, הניחה אותן על השטיח, סידרה אותן בחבורות, בקבוצות ובשורות והתעסקה איתן עוד ועוד", המשיך אביב בסיפורו.
– "נו, באמת. אז היא שיחקה כמה ימים בבובות שלך, קמצן אחד" – נשמעה קריאה ליד השולחן.
אביב הסתכל, שתק רגע בכוונה מלאה והעיר: "כן. היא המשיכה לשחק בבובות שלי עד גיל שש בערך".
אז מה קורה כשלא נותנים לילד צעצועים זולים, אלא הרבה הרבה מתנות יקרות? תשובה לכך קבלתי אתמול. ישבתי בבית קפה בתל אביב עם בני ובתו בת החמש. הוא שתה קפה הפוך ואני הזמנתי שתי כוסות מיץ, לי ולנכדתי. כעבור זמן הודיע האיש מן הדלפק, שהמיץ מוכן. "גשי, תביאי את הכוסות", אמר האב. "עזרי לו".
– "יביאו לנו", השיבה הילדה ולא קמה מן הכסא.

הודעה טלפונית להורים
קבלתי בדוא"ל סרטון ובו הודעות על השיחון הטלפוני להורים בבית ספר אוסטרלי. אינני יודע אם התשובות נכתבו באוסטרליה ואם באמת כתב אותן מנהל בית הספר כלפי ההורים הלוקים בהגנה מופרזת על ילדיהם. התוצאה – מעולה ומתאימה לנו, שאיננו יודעים לשים גבולות לילדינו.
אחרי שרואים את הסרטון, צריך לזכור שמשמעת זה לא רק רס"ר ואחריות זאת לא רק תעודה שמקבלים עם קניית מקרר.

 

שיחות סרק או שיחות רמייה

 

הטלפון צלצל ועל הקו מישהי סימפטית והיא הסבירה לי שמשהו בשירות האינטרנט שלי לא תקין וכו' וכו'. כאשר התעקשתי ששירות האינטרנט דווקא תקין, סיפרה לי שאצלם רשום שאני נטשתי את החברה והיא רוצה לתקן. בידה היה חלק ממספר האשראי שלי ורק ביקשה את יתר המספרים.
אני, שאינני מאמין כל כך לשיחות מידע שמגיעות אלי (בניגוד לשיחות שאני יוזם, הסבר בהמשך) – אמרתי לה ששיחתנו מתנהלת בעודי ברחוב ואין לי מסמכים ואף לא אפשרות לבדוק. השיחה הסתיימה כשהבטיחה להתקשר אלי הביתה (דבר שלא נעשה עד כתיבת הדברים).
טלפון2אבל אני, חשדן שכמותי, התקשרתי ביוזמתי לבזק ושאלתי – אחרי שהקלקתי על כל מיני מספרים וכעסתי על החברה הגדולה כל כך, שמזלזלת כל כך בלקוחותיה – בין אם אני משלם בזמן ובין אם משהו השתנה בשירות.
התשובה של המוקדנית הנחמדה – מאין יש להם סבלנות אל הלקוחות הנודניקים – לא הפתיעה אותי. היא אמרה שיש חברות רבות אשר מזייפות כאילו פנייה של בזק ומבקשות לעשות שינויים בחשבונות של הלקוח בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. בקיצור, כמעט נפלתי קורבן לזיוף.
זכרתי את החלטתי רבת השנים – לא למסור פרטים למי שמתקשר אלי. אם הוא מתקשר, אולי אדם הגון ועושה זאת בתום לב ואולי איננו הגון. קבעתי לעצמי שאינני מוסר פרטים למי שמתקשר אלי, גם אם לשונו דבש ודבריו נעימים. אני מוכן למסור פרטים רק למי שאני מתקשר אליו. כלומר, מי שאני בחרתי להתקשר אליו בטלפון שאני בדקתי את מספרו. רק במקרים, שהיוזמה שלי ואני מאמין שאני מגיע אל האדם הנכון.
היזהרו מרמאים.
נ. ב. ימים אחדים אחר כך, ראיתי בטלוויזיה כתבה על מתחזים מטעם חברת גז, שבאו אל דיירים כאילו מטעם חברת הגז שלהם והחתימו אותם במרמה על החלפת חברה. הרמאים לא טעו ובחרו בעולים חדשים מרוסיה ובעולים חדשים מאתיופיה שאינם יודעים עברית וחותמים מבלי לדעת על מה.
ועד הבית נזעק והזמין את המשטרה. מעשה מרמה היה כאן. אני לא מאמין שמשטרה תעזור.
אם עסקתי בשני הפוסטים האחרונים במעשי מירמה ולחץ בטלפון, הרי זה מפני שהבעיה הולכת ומתגברת.
חינוך
הסב העיר משהו לנכדתו, בת החמש. האם (בתו) הגיבה מיד: "אתה תעיר לבת שלך. לבת שלי – אני אעיר". הסב (האב) ויתר.

סבא הולך עם נכדה לקונצרט

סבא (זה אני) הוזעק, כפי שקורה לפעמים, להיות בייבי סיטר אחר הצהריים לילדה בת הארבע. האבא הזמין כרטיסים לקונצרט-ילדים ערב חג הפורים ומיהר לפגישה חשובה, וממלא המקום איננו האפיפיור…
הגענו אל אולם הקונצרט בהליכה חביבה ברחוב הסואן ובכניסה ללובי קידם את פנינו הקיוסק. מזנון, קוראים לזה, והוא מציע מיני ממתקים ותופינים ומשקאות ככל שתשבע עינו של זאטוט.
סוכריה על מקלהילדה נעצרה לפני הדלפק, בחנה את הטובים ובחרה בסוכריה עם מקל. אני יודע שאביה אינו מעודד את מציצת המתוק המתוק הזה, אבל כאן השאירו אותי לבד, ההורים אינם מפקחים בעין זועפת, ומיד זכתה הילדה במוצץ מן הסוכר. התחלה טובה לקונצרט לא כל כך טוב.
כשסיימו הילדים להרעיש בכלי הנגינה, לשמחת לבם של ההורים הצוהלים ואחים ואחיות, שהוזמנו מראש, ירדנו אל דלת היציאה וכאן ממתין לנו, כמובן, המזנון. הילדה נלכדה בפתיון ומבקשת "עכשיו קינוח". ואני לא ידעתי שקונצרט מקנחים בסוכריות, אבל אחרי שיקול דעת קצר השבתי: "תבחרי, אבל לאכול קינוח אחרי ארוחת הערב שמחכה בבית. אבא הכין".
הפעם, הנכדה בחרה סוכריות ובקבוק מיץ ממותק. היא קיבלה את השקית ובקול מתוק ביקשה "עכשיו קינוח". התשובה, בנוסח סבאי תקיף: "קינוח – אחרי האוכל!"
– "למה?"
– "כי כך אמרתי", סיימתי את השיחה. זכיתי למבט עגום, כמעט בוכה, והיא הושיטה לי את ידה הקטנה כדי ללכת הביתה. בדרך שוחחנו על דא ועל הא והמלה קינוח לא עלתה על סדר היום. רק אחרי שאכלה את ארוחת הערב (ולא גמרה הכל… אצל סבא מותר) קבלה את הסוכריות והמיץ.
כאשר בני חזר מפגישותיו, קיבל דיווח על מה שאירע והוא אמר בקול נמוך: "אצל אמא שלה היא בוכה הרבה. אצלי היא בוכה  קצת".
"אצלי איננה בוכה אף פעם", השלמתי.

היום יום הולדת
כשהיה לה יום הולדת שנתיים, ידידות המשפחה והדודות הביאו מתנות: מערכת כלים לקפה, מערכת מטבח עם כיריים, מקום לתליית כלים, צלחות, סירים ומחבתות, מערכת כלי אוכל זערוריים לבובות וכדומה.
לתשומת לבכן, הפמיניסטיות.

 

 

לכלוך. אחרון של פסח

החג האחרון של פסח נפתח בשמש אביבית יפהפיה. יצאתי עם הכלבה לטיול של בוקר, כמנהגי, ושמתי פעמי אל הגינה היפה שמול הבית. בשנה שעברה, העיריה נטעה לנו עצים ושתלה שתילים על השדה הגדול והריק במרכז השכונה. בקצה, יש פינת משחקים נהדרת לילדים וסביבה ספסלים להורים המלווים וגם לבני נוער שמגיעים לכאן בשעת ערב, כשהילדים כבר אינם.

לא למטרה זו נתרמו הבגדים

לא למטרה זו נתרמו הבגדים


הגעתי אל פינת הילד והמראה היה עלוב ועצוב. משחקים שבורים ופזורים, בגדים מושלכים, קלטות וידיאו, שפורקו ביד גסה והסרטים החומים נמתחים על המדשאה, בינות לספסלים, מעבר לגדרות הנוי ועד לאבנים בגומות העצים. מראה מעורר כעס. הונדלים כבר מזמן אינם כאן. רק את מעשה ידיהם הרע, השאירו כאן.
בשכונה שלנו גרים אנשים טובים. בעיקר. אל הגינה שלנו מגיעים גם אנשים מחוץ לשכונה. לפעמים ראיתי בערב צעירים מחזיקים בקבוקי בירה ובעבר גיליתי גם נרגילה אחת, שכנראה לא עישנו בה רק טבק. אבל האורחים לא משאירים הרבה סימנים – בקבוקים אחדים, כוסות פלסטיק, צלחות חד-פעמיות. ה"צפרדע" הגדולה לאשפה ניצבת ממש ליד גדר הגינה, אבל עד שם קשה למבלים ללכת.
התרגלנו. אבל המראה של היום עלה בכל קנה מידה.
ידעתי מהיכן מלאי הסמרטוטים. מחלקת הרווחה מחזיקה חנות מול הגינה, ושם מציעים למכירה בפרוטות בגדים משומשים, שמוינו ונוקו. את הבגדים תורמים אנשי שכונתי. וכאשר מגיעים לחנות והיא סגורה, נוהגים להשאיר שקיות גדולות, שחורות ואפורות, ובתוכן בגדים ראויים לשימוש וגם משחקים או חפצים אחרים.
הבוקר ראיתי, שחפצים אלה שימשו למטרה אחרת.
חג אחרון של פסח. לכלוך.
שפת אם
נכנסתי לחנות בקניון וביקשתי לקנות "כרטיס מתנה".
"gift card?" – המוכרת הצעירה ביקשה להבהיר.

רופאים מוּכּים

קראתי ידיעה, שרופא במיון הותקף על ידי חולה. קראתי גם ידיעה שבני משפחה של חולה היכו אחות במחלקה בבית החולים. לא עברו ימים וידיעה נוספת מסוג זה צדה את עיני – הפעם הנפגעים הם פרמדיקים של מגן דוד אדום, שמיהרו לעזור. כל פרשה כזאת מדהימה אותי מחדש: צוות רפואי מטפל בחולה או בפצוע מדמם ומקבל מכות. למה?
מתח ועומס עצום במחלקה, מספר לי ידיד, רופא ותיק בבית חולים. "הרופאים והאחיות כורעים תחת הנטל. הם אינם מספיקים להשלים את הטיפול באחד וכבר אחרים בתור משוועים לעזרה. התלונות של רופאים על עומס במחלקות אינן הגזמה. זה מצב נואש", אמר ונזכרתי מיד בביקורים שלי בחדר מיון כשאני מלווה מישהו מן המשפחה.
"אלימות גוררת אלימות. בבית החולים זו עשויה להיות אלימות מילולית. גם המטפל מוציא את האלימות האנושית כשהוא נמצא במצבים מאיימים. כלומר, כאשר מתנפלים על הצוות הרפואי, הם שנמצאים במתח ובעומס עבודה, אינם יכולים להתאפק ולחייך בשלווה אל המאיימים".
טוב, זה הסבר מדעי, השבתי.
"טוב, אתאר לך מקרה אחד. דוגמית. גבר קשיש מובא למחלקה. בקושי עומד על רגליו. הבת שלו הביאה אותו למחלקה, שבה היה מאושפז ושוחרר לביתו. "החזרתי אותו כי עלה לו החום. לא משחררים במצב כזה", היא כועסת ומצהירה פעם אחר פעם שהיא עורכת דין וקצרה הדרך לבית משפט.  "אמרתי לכם שהוא לא מתאים לשחרור", היא צורחת.
"לך תסביר לה שלא נכון להשאירו במחלקה, כי אולי לא איבחנו אותו נכון. אולי הוא סובל ממשהו אחר וצריך טיפול במחלקה אחרת? בקיצור, צריך להעביר אותו למיון.
"אמור את זה לאשה היסטרית וצווחת, שאוזניה אטומות. 'אני לא זזה מפה. אני לא מחזירה את אבי למיון. אני עורכת דין ואני אתבע אתכם!' והאב יושב על כסא, ראשו שמוט וכשהוא מנסה לשרבב מלה, היא צועקת גם עליו.
"מול האשה הנסערת עומד סטאז'ר צעיר. טבעי שהוא ישיב 'מצטער גבירתי, זה הנוהל. אין ברירה. אין מה לעשות'. כאשר הגעתי למחלקה, ממשיך הרופא הבכיר, הדברים היו על סף רתיחה. גם עורכת הדין וגם הסטאז'ר היו נסערים". 
נשארתי עם התיאור "מבפנים" והמועקה שלי רק גברה. נשארתי עם השאלה עד שפגשתי חבר, עתונאי, שבמקרה סיפר מתפעל שמתקיימים קורסים לצוות רפואי איך לטפל בחולים ובני משפחה נרגשים. חיברתי אחד לאחד וביקשתי הסברים.
"יש בתל השומר מרכז לסימולציה רפואית (מסר)", הוא פתח בהרצאה מלומדת על כוס קפה. "יש להם ציוד, מתקנים וצוות שמלמד רופאים ואחיות מה לעשות. למשל, הראו לנו איך מדריכים רופא בסדנא כזאת. הוא נכנס ועל הדלת כתוב סיפורו של "המטופל" – בן כמה הוא, ממה הוא סובל וכו'.  בחדר ממתין שחקן, לבוש בחלוק בית חולים והוא למד את הסיפור. הרופא מדבר עם ה"חולה" וזה מתחיל לכעוס, להרגיז ולתקוף (מילולית). הרופא קצר רוח, זועף ומגיב, והשחקן משנה את התנהגותו בהתאם למצב.
הכל מוסרט ומאחורי קיר זכוכית נמצאים המדריכים והם יכולים להתערב אם הסיטואציה יוצאת מכלל שליטה או להגיב מיד. מאידך, רופאים אמפטיים וקשובים לשחקן (ה"חולה"), זכו לעידוד מן המדריכים.
את הסדנא עורכים לקבוצות של רופאים ואחיות ואחרי הסצינה, הם מוזמנים לראות את הסרטון ועמיתיהם יושבים מסביב. כל אחד עבר סיטואציה דומה אבל כל אחד התמודד אחרת.
העובדה שאנשים רואים את עצמם ("אוי, ככה אני מתנהג" או "אני מתבייש" או "יצאתי משליטה. הוא הרג אותי" וגם "אני חושב שדווקא הייתי בסדר") משפיעה הרבה יותר מאשר הרצאה בסמינר משעמם. הדברים נחקקים בראש ואז צוות ההדרכה יכול להשמיע את הפאנץ' ליין: המפתח הוא הקשבה, תשומת לב, השתתפות.
במקום לצרוח בחזרה על החולה או להצהיר בחוסר אונים "אני לא יכול לעשות כלום, כי אלה ההוראות", יכול המטפל להגיד "אני יודע שאתה נרגש, אנסה לעזור, אני יודע שאביך סובל" ואפילו לתת כוס מים לבני המשפחה. אחרי רגיעה קצרה, אפשר להסביר ולהקל על החולה וקרוביו.
התקשרתי לידיד מנהל מחלקה בבית חולים והצגתי לו את השאלה: הקורסים האלה עוזרים?
האיש קר המזג היה נלהב: "קודם כל, זה עוזר לצוות הרפואי. הם עצמם יותר נינוחים. יש לי פחות 'חופשות מחלה' פיקטיביות ואנשיי פחות מתוסכלים. אתה יודע מה זה לעבוד בעומס עצום עם בני משפחה כועסים? שנית, מספר התלונות פחת מאד. אהיה אגואיסט – זה הוריד גם את העומס שלי. ולבסוף, אני בטוח, שגם החולים מקבלים טיפול יותר טוב", סיכם.
נזכרתי, שפעם לפני העידן הטכנולוגי המנוכר, כשהייתי ילד, היה לי רופא משפחה. הוא כמעט לא נתן כדורים, אבל הרבה ללטף את ראשי ודיבר אלי בקול מרגיע. זה עזר.

העמוד הראשון של הספר "בית קיץ עם בריכה" מאת הרמן קוך

העמוד הראשון של הספר "בית קיץ עם בריכה" מאת הרמן קוך

רשלנות עברית

"אי-אפשר עתה לנחש מה היה צלצולו של המבטא העברי בימי אבותינו הקדמונים, ואולם דבר אחד ברור – מבטאם הצטיין בדייקנות מובהקה. הם לא דברו בחפזון, לא בלעו הברות, לא ערבבו תנועה בתנועה – בקיצור, לא ידעו את אופן-הביטוי המרושל הנשמע כעת ברחובותינו".
את הדברים הללו לא כתבו היום וגם לא אתמול. מצאתי אותם בפתח  של  תדפיס מיוחד של "המבטא העברי", שיצא לאור בהוצאת "הספר" בשנת תר"ץ. למי שאינו יודע, כמוני, היתה זו שנת 1930. את "המבטא העברי" כתב סופר, משורר ויודע עברית מעולה – זאב ז'בוטינסקי.
הספרון, שהגיע לידי, יצא בהוצאת המחלקה לחינוך ולתרבות בגולה לציוּן מאה שנה להולדת המחבר. קראתי והתפעלתי.
כשאני שומע את המאנפפים בסלולר, אני מצטער. כשאני שומע את השדרים "מנגנים" את המלים ברדיו – אני כועס. כשאני קורא בקונטרס העתיק הזה את התיאור כפי שכתב  האיש, שהיה גם מנהיג ציוני-לאומי, אני רואה שהיה עוד חוזה מלבד בנימין זאב הרצל.
האם אפשר לשפר את הדיבור, את האינטונציה? כן. מה הפתרון? הדיקדוק!
אבותינו הקדמונים כתבו כללי שפה חכמים, כותב ז'בוטינסקי ומציע לשמור על כללים אלה כדי להימנע ממה ששמע ברחוב: "המבטא הרשלני, בלי קו ובלי חוק ובלי טעם, שבו ז'ירגננו את דיבורנו, והשפלנו את לשוננו, אחת הלשונות הנהדרות-ביותר והאצילות-ביותר שבעולם, עד כדי מדרגה על רעש חסר גוון ואופי". צריך לזכור שהוא שמע את זה בראשית המאה הקודמת.
 ז'בוטינסקי קולע לבעיה, שגם אני מבחין בה בדיבוריהם של קריינים ושדרים ברדיו: הנגינה, בעיקר בסוף משפט המסתיים בהרמת קול מיותרת. ל"מקצוענים" האלה מתאימה קריאתו "אל תשירו בדברכם", כשהוא מבכה את "הכעור הזה שהולך ומתערה בחיינו". בעיניו, זה מחייה את הגיטו "אפילו עם יללותיו".
 בקונטרס, ז'בוטינסקי מציע דרכים שונות ותרגילים להגייה נכונה של מלים, הברות ואותיות. נראה לי שכדאי ללמוד מן הספרון הישן הזה וללמד אותו הן בסמינרים למורים והן – בקורסים לשדרי רדיו וטלוויזיה.  
מתלונן הסופר על "האינטונציה הגיטואית שאיננה מסתגלת הן לתוכן השיחה והן לחזקת הרגש". הוא מביא דוגמא: "אשה תאמר לחברתה – "הבראתי, ברוך השם" – ומנגינת-דבריה בכיינית, כאלו סיפרה על אסון".
ז'בוטינסקי מציע תרגילי דיבור שונים כדי לשפר את דרכי הדיבור, דבר החשוב במיוחד לקריינים ושדרים. "ואחרי-כן – השגיחו על דיבורכם, ועוד יותר – על דיבור ילדיכם, כי מבית-הספר יוצאת השפעה זו": אולי טעה המורה ואולי, לפעמים, גם בגלל רשלנותו.
דברים כדורבנות.

משהו על פוליטיקה
נוכח פעילות החקיקה הנסערת בכנסת, נזכרתי בדברים שאמר משה פייגלין לקראת הבחירות המקדימות למרכז הליכוד: "כדי להשפיע לא צריך להקים מפלגה. מספיק להכניס כמה חברי כנסת למפלגה גדולה"…

יובש בגשם
גשמי הזעף הזכירו לי אוקסימורון שחיבר אורי אלוני, בעבר עורך להיטון: "חכיתי לה שעה בגשם – התייבשתי!"

לימודים ללא שיעור

אני למדתי בבית ספר. הורי למדו בבית ספר וגם ילדי כך. לכן היה לי מעניין לפגוש את רונן שפרון, צעיר, שמתחיל השנה ללמוד לתואר שני באקדמיה למוסיקה בתל אביב, והוא לא למד בבית ספר.
המפגש קרה אצל יעל אופיר, שהזמינה חברים לביתה ברמת אפעל וביקשה את רונן לנגן בפנינו בוויולה. אחרי החלק האמנותי שוחחנו קצרות, אני והוא, במיוחד על הנושא המסקרן כל כך של אי-בית ספר.
"אני למדתי בבית ספר בשנתיים הראשונות ואז ההורים החליטו להעביר אותי מבית ספר מתוך הבנה שזה לא נחוץ. אז אני למדתי לקרוא בשנתיים האלה, אבל האחים שלי (לרונן ששה אחים ואחיות) לא למדו בבית ספר וכולם יודעים לקרוא", הוא מספר בשלווה, כמשהו שגרתי בהחלט.
את ההסבר של ההורים, צפריר ואורנה שפרון, למהלך יוצא הדופן, מצאתי במאמר שכתב האב (בקיצורים מסויימים): "חינוך הילדים הוא חינוך המשפחה כולה. תהליך זה של הבשלה אישית במסגרת המשפחה. כאשר אנחנו מחנכים את ילדינו, בפועל החינוך או אותה חניכה לעצמאות בהכרח נובעים וצומחים ברמת המשפחה כולה. חינוך הוא דרך החיים והוא מייצג תפישת עולם"…
ובהמשך, "התבוננות בילד, במעשיו, בתכונותיו המולדות, התבוננות שמאפשרת לנו לראות מי הוא הילד הזה. הקשבה פעילה לדבריו, למצוקותיו ולאושרו הקורן, תפתח בפנינו את דרכו של הילד. כאשר אנחנו למדים יחד עם הילד את דרכו, הרי שאנחנו למדים גם כיצד לחנך אותו"…
ואם תרצו, כבר משלי הקדים וקבע "חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה" (כ"ד, ו').
"זה לא שאנחנו לא לומדים. אנחנו לומדים", ממשיך רונן. "לא הלכנו לבית ספר ועכשיו אני כן. באקדמיה למוסיקה".
– בית ספר זה מסגרת. שעות מסודרות עם הפסקות ופעמון ומורים ושיעורים. במשפחה זה אחרת… איך היתה המסגרת אצלכם?
"לא היתה כזאת. לא היה סדר קבוע. זאת מסגרת של משפחה, שבה לא אומרים לך מה לעשות בכל רגע נתון. ככל שאני מדבר יותר עם אנשים, קשה להם להבין.
כששואלים אותך "מה למדת?" אתה אומר היסטוריה, אנגלית…
"אי אפשר לענות על שאלה כזאת, כי אני עובר בצורה לא מודעת מפעילות אחת לאחרת. למשל, אני לומד אנגלית ותוך כדי אני עובר להיסטוריה. זה לא אומר שאני עובר ממקצוע למקצוע. למשל, קורא באינטרנט משהו שמעניין אותי וזה פותח המון כיוונים של ידע. אני קורא משהו שמעניין אותי באנגלית. אז אפשר לומר שלמדתי אנגלית, אבל למעשה למדתי גם משהו אחר. נגיד שאני קורא וויקיפדיה באנגלית וזה יכול להיות על לורקה ואצל מישהו אחר זה נושא אחר. יש כאן מכלול, זרימה כזאת. תנופה.
השיחה נקטעת, כי רונן נמצא בדרכו הביתה לכפר גלעדי, לשם הגיעה המשפחה לפני כארבע שנים. הבחור שלמד לא לבזבז זמן, מנצל את הנסיעה הארוכה מתל אביב לדיון על משמעות הלימודים.
"המטרה המוצהרת של בית ספר להכין אותך לחיים. אתה מגיע לעולם ולומד אותו, רואה מה קורה בו. עצם התהליך של חיפוש מידע מלמד אותך מיומנויות רבות, שאיננו שמים לב אליהן במפורש.
"ברור מאליו שלומדים מפעילויות הפנאי האלה. לילד קטן זה גורם ללמוד את העולם. לראות איך דברים קורים. זאת הכנה טובה יותר מאשר בבית ספר. זאת אומרת שבבית הספר מבזבזים הרבה זמן.
"למדתי שפות שונות ואף פעם לא אמרתי לעצמי שאבדוק את הבנת הנשמע".
איזה שפות אתה יודע?
"אנגלית, ספרדית וצרפתית, פורטוגזית קצת מאד אני מדבר מתוך שימוש. לא השקעתי בה יותר מדי".
זה בלי בית ספר… אתה מכיר עוד אנשים שלא למדו בבית ספר? מה הרושם שלך?
"הם בדיוק כמו אנשים שלמדו בבית ספר… אני חושב שמי שלמד ומי שלא למד – יגיעו לאותה תוצאה. עובדה, שמתוך המסגרת יוצאים המון סוגי אנשים. אי אפשר לחפש שוני בין אלה שלמדו בבית ספר ואלה שלמדו בבית. מבחינת הרמה הלימודית בית ספר לא עושה נס גדול.לי עצמי, מבחינה אקדמית זה לא שינה. מבחינת אישיות – זאת שאלה שקשה לענות עליה".
ההורים כיוונו אותך?
"כילד עשיתי מה שאני רוצה. לא הרגשתי שכיוונו אותי. אחר כך שמתי לב, שהטעם הספרותי שלי די דומה לטעם של אמי. זה השפיע עלי בצורה לא מודעת. אבל כל אדם מושפע מהוריו. למוסיקה הגעתי בשלב יותר מאוחר. היתה לנו אינציקלופדיה של מלחינים ויצירותיהם. הייתי סתם לוקח וקורא.
"אני לא יכול להגיד שלאחים שלי יש אותן העדפות. כל אחד רואה ושומע ובוחר לעצמו".
והאקדמיה לא דרשה ממך בגרות?
"עשיתי בגרות אקסטרנית. לא היה קשה. עשיתי את כל הבגרויות בשנה ב' באקדמיה.
"אחותי לומדת עכשיו אומנות בשנה שניה בסורבון. לצורך זה היא השלימה בגרות בצרפת".

תהייה

בפגישת חברים התלוננו, שהנוער אינו קורא ספרים. "דווקא אצלי קוראים", אמר אב גאה. "שלושה קוראים ספרים, כולל ילדה בת 8, כתה ג'. רק הגדול, חייל, לא פתח ספר. אף פעם".
התערבה האם: "כן, אבל זה שלא פותח ספר, עשה בגרות בספרות חמש נקודות וקיבל ציון טוב מאד"…
מה משקפת בחינת הבגרות?