ארכיון קטגוריה: הטעיות

הלקוח כועס על הבנק

ישבתי עם ידידי לשתות קפה. הוא נראה לי רותח ולא הקפה חימם אותו. הבנק.
לידידי יש שני חשבונות בשני בנקים – האחד משפחתי בבנק לאומי והשני עסקי בבנק אחר. על המשפחתי הוא סיפר ועל לאומי הוא רגז.
"אני לקוח של שני הבנקים כבר זמן רב ובשניהם אין לי משיכות יתר. לכן גם אינני משלם בעד הזכות להגיע ליתרת חובה. פשוט, קל ומשעמם – הוא מספר, אחרי עוד לגימה מחממת. בשבוע שעבר שכבתי חולה במיטה והראש לא היה נתון לעסקי בנקים. צלצלו מן הסניף ואמרו לאישתי, שיש אוברדרפט של 8,000 ש"ח. היא הזעיקה אותי ואני, ממיטת חוליי, התקשרתי לבנק העסקי וביקשתי להעביר מיד 12,000 ש"ח כדי לסגור את המינוס בבנק השני".
– ובזה זה נגמר? – שאלתי שאלת תם. 
"מה פתאום. עבר יום, ופתאום התחלתי לקבל טלפונים. סגרו לי את הוראות הקבע, שהיו בבנק. חשבון פנסיה נסגר. חשבון הביטוח נסגר וכך עוד חשבונות. אבל הכי מרגיז היה שעצרו את הוראת התשלום לוועד הבית. זה שגר שתי קומות מתחתיי. עכשיו, יידעו כל השכנים שלי בהוד השרון  שאני לא משלם. סגרו לי את חשבון הבנק. לך תסביר לחמישים השכנים, שאין לך אחות.
– אבל הרי העברת כסף באותו יום לחשבונך המשפחתי…
"כן, הסאגה לא נגמרה. התקשרתי מיד לבנק והפקידה אישרה שכל הוראות הקבע נעצרו. אז, כדי לחדש את ההוראות לא מספיקה הוראה בטלפון. צריך לבוא לסניף. לחתום. כך רגילות הפקידות להגיד 'תחתום, תחתום, תחתום', כשהן מגישות לך המון מסמכים למילוי.
"העובדה שהיו בסניף חתימות על כל הוראות הקבע, לא שכנעה אותה. וכדי שאכעס עוד יותר, היא אמרה שאני צריך לשלם עמלה בעד חידוש כל הוראת קבע כזאת. בסך הכל כ-250 ש"ח".
– זה נשמע נורא. אין מנהל לסניף שלך? נדמה לי שיש לו סמכויות…
"כן, היא הזמינה את המנהל. אבל קודם לכן, הסתכלה במחשב ואמרה 'החשבון שלך מצויין. אף  פעם אתה לא במשיכת יתר'. ואז הגיע מנהל הסניף, הסתכל בי שאינני ענוב עניבה ולא חלוף בז'קט ודי בזלזול שאל 'במה אני יכול לעזור?'
"כאשר הסתכל במחשב וראה שהחשבון שלי מצויין, הוסיף 'אני מוכן שתשלם רק חצי מהעמלות והבנק יישא ביתר'."
האיש לגם את שארית הקפה וגם אני יכולתי לשתות את שלי. האמת, גם אני התחממתי לשמע הסיפור על התנהגות הבנק. "אז מה אתה עושה?" – שאלתי.
"אני עוזב את הבנק הזה. זה יעלה לי יותר מתשלום העמלות החדשות לבנק, אבל אינני מוכן לסבול יחס כזה" – סיכם.
נ. ב. מרוב כעס שפך מקצת מן הקפה על מפת השולחן.
שלחתי מיד הודעה אל דוברות בנק לאומי: מצורף סיפור לא טוב, שעוסק בלקוח שלכם. בכוונתי לפרסם אותו בבלוג שלי. זה היה אחרי שצלצלתי לפי הודעת הבנק אל טלפון 076-8857011; בימים א'-ה' בין השעות 15:00-8:00 ו…לא נעניתי. המספר נסגר ללא תשובה.
באותו מקום גם נאמר: "המידע המובא לעיל מעודכן ל-28.8.11 והוא עשוי להשתנות מעת לעת". כלומר, לפני שבע שנים.
התקשרתי אל הדוברות של הבנק וכמה צלצולים נענו בסגירת הטלפון. איש לא ענה למספר.
= = =
אני ובנק לאומי לא חברים. כבר הרבה זמן. כל פעם נתקלתי בבעיה בבנק הזה, על סניפיו השונים.
הסיפור שלי עם בנק לאומי התחיל לפני הרבה שנים. הייתי עתונאי צעיר (הרווחתי מאה לירות לחודש) ואשתי, מורה מתחילה (הרוויחה 214 לירות לחודש). כל המשכורת עברה דרך סניף בוגרשוב ז"ל של בנק לאומי.
יום אחד נתתי למכֹּר צ'ק של עשר לירות והצ'ק חזר. התקשרתי לבנק ודיברתי עם מנהל הסניף: "אתם יודעים שבחודש עובר אצלכם סכום של 314 לירות ואתם מחזירים לי צ'ק של עשר?" – שאלתי בקול זועף. "יש אנשים שעושים את זה בכוונה" – החזיר לי מנהל הסניף.
בו ביום נסעתי לחבר ושילמתי לו במזומן עוד לפני שהוא קיבל את הצ'ק המוחזר. לאחר מכן, סגרתי את החשבון בסניף ואת החשבון עם הבנק.
אחר כך היו לי עוד תקלות מעצבנות עם בנק לאומי פה ושם. היו לי שני קרובי משפחה שעבדו בבנק לאומי ולא ראיתי סיבה לבקש פרוטקציה. התקלות היו יותר מרגיזות מאשר ממשיות. אבל לי נשארה דיעה שלילית על הבנק שהיה הגדול במדינה.
עכשיו, הגיע אלי סיפורו של אותו חבר מתרגז. עברו ימים ספורים וקבלתי הודעה מן הבנק: "בגלל סודיות בנקאית, איננו יכול לתת תגובה לעתונאי". בא אלי חברי ותמה: "יש להם סודיות בנקאית כלפי עתונאים. ולוועד הבית שלי הם יכולים לכתוב 'סיבת ההחזרה – אין כיסוי מספיק'".

מודעות פרסומת

מי ייתן דוגמא אישית

ישבנו בבית קפה ברחוב אבן גבירול בתל אביב ושוחחנו על ענייני דיומא. שמואל, שהגיע עם פול בטרמפ, התלונן על הנהג שלו. "הוא נוהג בזהירות, נותן לנהגים אחדים להידחק לפניו וכאשר עמד להחנות את המכונית, לא הפריע לנהג אחר לתפוס את החניה. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שהוא נדיב. מציג דוגמא אישית של נהג שמוכן לוותר לאחרים".

שלדון אדלסון ידוע כמי שנתן עתון במתנה למען בנימין נתניהו. פחות ידוע שהוא תרם רבות למדינת ישראל ובין היתר, הפסל הזה, "צעד מפואר" של זיגי בן חיים, בגבו של בניין התיאטרון הקאמרי בתל אביב.

פול חייך לעצמו והסביר: "נכון, אני לא חושב שצריך להסתבך במריבה כדי להרוויח דקה או שתיים עם המכונית. לא כל דבר הוא סיבה למריבה". פול לא הגיב על המחמאה לו כאיש שנותן דוגמא אישית.
"האם הנהגים הפרועים על הכביש ישימו לב לנהג מנומס, שמהווה דוגמא אישית?" – שאלתי. כאן התפתחה שיחה על דוגמא אישית, שלא מוצאים באישי ציבור.
היתה הסכמה כללית – של שלושה אנשים בקפה – שאין ממי ללמוד התנהגות ואין את מי לחקות.
התחלנו בראש הממשלה, בנימין נתניהו. האם איש שממלא את כותרות הטלוויזיה, אתרי הרדיו וסיפורי העתונים, יכול לשמש דוגמא אישית?
אחרי פרסום דבר החקירות בתיקי 1000, 2000, ו-4000 , נערכן סקרים והם מצאו שכמחצית הנסקרים רוצים להחליף את ראש הממשלה ומחציתם מבקשים שימשיך. האם הוא יכול לשמש דוגמא אישית להתנהגות?  ספק.
אם ראש הממשלה אינו נושא לדוגמא אישית, הרי יש לנו שר פנים, אריה דרעי. לפני שנים, כאשר נחקר בפרשיות שוחד, צעקו חסידיו "הוא זכאי, הוא זכאי". אחרי ה"זיכוי" הזה, הורשע דרעי ונשלח לכלא. הוא חיכה בסבלנות זמן רב וחזר להיות שר הפנים. המשטרה, משום מה, חוקרת אותו באשמות דומות לעבר. האם השר יכול  לשמש דוגמא אישית? ספק.
יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, פרש מתפקידו הפרלמנטרי והוא מתמסר לחקירות המשטרה, שבהן איננו מדבר. האם לאיש ציבור יש זכות השתיקה? בעיני לא. אם הוא רוצה לשתוק – שיעזוב את תפקידו הציבורי. כאיש ציבור, הוא צריך להסביר את מעשיו. אין אדם נעשה איש ציבור חרף רצונו.  ביטן ישמש דוגמא אישית? בוודאי שלא.
אם דוד ביטן פרש מתפקידו, הרי מחליפו, ח"כ דוד אמסלם, מצטיין בהתבטאויותיו. כך, למשל, כינה את ח"כ יאיר לפיד שטינקר ומלשין, כי האיש נענה להזמנת חוקרי המשטרה ובא למסור עדות. זו לא ההתבטאות היחידה של ח"כ אמסלם, אבל גם היא מעידה שדוגמא אישית הוא לא יכול לשמש.
ח"כ נוסף, מיקי זוהר, אמר שחקירת ראש הממשלה  היא כמו רצח רבין. הוא לא כבש את פניו אחרי האמירה הנוראה הזאת, אלא רץ לכל אולפן טלוויזיה כדי לחזק את דבריו. דוגמא אישית – בוודאי שלא.
אז אולי פרקליטת מחוז תל אביב (לשעבר), עו"ד רות דוד, תהיה דוגמא טובה? היא נאשמת בבית המשפט המחוזי והתיק שלה תקוע. טוב, פרקליט מחוז הוא תפקיד חשוב  ומשמעותי מאד, אבל גם כאן לא מצאנו דוגמא אישית.
אסיים את הרשימה הלא נחמדה הזאת של לא-דוגמאות-אישיות בעו"ד רונאל פישר, ידידה של רות דוד. הוא עומד לדין באשמות של עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים ועוד. משפטו טרם הסתיים, אבל דבר אחד ודאי – דוגמא אישית הוא איננו יכול להיות.
האנגלים נוהגים להשתמש במשפט "זה לא נעשה". כלומר, נורמה מוסרית חשובה מאד, אולי לא פחות מנורמה משפטית.
אצלנו שואלים כל הזמן "יש כתב אישום? יש משפט? יש פסק דין?" ולא זוכרים שדוגמא אישית מגיעה מן הבית ומן הנורמות הציבוריות. צריך לציין שכל זה נכון. אבל הם לא היחידים. יש בכנסת אישים צנועים, שלא קיבלו שוחד מימיהם ואורח חייהם אינו גלוי לציבור. אולי חבל שכך, אבל צריך לזכור גם זאת.
אז מי ייתן בארץ את הדוגמא האישית, אם לא ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, פרקליטת מחוז ועורך דין?

קווים – סתם שירות גרוע

נסעתי מתל אביב הביתה וחיכיתי לאוטובוס 55 של חברת קווים. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי ובאפליקציה של מוביט ראיתי שהאוטובוס צריך להגיע ואז שוּנה המועד ואחר כך שוב שוּנה המועד ובסוף, אחרי 25 דקות של המתנה מעצבנת הגיע אוטובוס מלא למדי. לפניו, לא היו אוטובוסים בתחנה.
האוטובוס התמלא ואני התקשרתי בזמן הנסיעה אל המודיעין *2060 והתלוננתי על ההמתנה הבלתי סבירה. המוקדנית הצעירה אמרה בנימוס: "היה עומס בדרכים".
קווים תמונה טובהאוטובוס מס' 55 בתחנה – תמונת אילוסטרציה

מאחורי שמעתי התמרמרות של אנשים, שנדחקו במעבר והתלוננו על ההמתנה הממושכת. אני כבר לא הייתי רגוע ואמרתי לה בקול רם: "תגידי למי שהמציא את התירוץ הזה, שזה לא נכון. אני עומד על הכבישים כבר הרבה מאד זמן והיום לא היה שום עומס. השירות פשוט גרוע!"

עמד לידי מר מכנס, וביקש להיכנס לשיחה. " אני עומד וממתין כבר שעה ולא היה אוטובוס", הוא אמר למוקדנית בטלפון שלי. "יש לי תור לבית חולים ורציתי להגיע בזמן". בזמן, הוא לא הגיע.
בינתיים האוטובוס המשיך בנסיעתו ובכל פעם שמישהו רצה לרדת, הנהג נאלץ לפתוח את הדלתות. אנשים פרצו פנימה והוא אמר בזעף: "אתם לא רואים שמלא?" בתחנת מנחם סבידור (הקרויה על שם איש יקר, שהיה יו"ר הכנסת) עלו למעלה משלושים אנשים, כפליים מן הרגיל, ואני שמעתי קולות זעם ותלונות. נפלא ממני איך אנשים מצליחים להידחק עוד ועוד למעבר הצפוף כל כך.
המשכנו בדרך ופתאום, בתחנה ברחוב וולך בקרית אונו הופיע לפנינו אוטובוס 55 מספר 73-480-52. מאין הוא צץ? הוא לא עבר בכל הזמן שחיכיתי בתל אביב וגם אנשים אחרים לא ראו אותו. איזה שהוא נהג פישל והגיע לקרית אונו בלי לעבור את כל המסלול ובלי לקחת את האנשים המצפים לשירות.
האם זה מקרה יחיד? לא! בשבוע שעבר, במשך יומיים רצופים ראיתי שני אוטובוסים 55 באים לתחנה בזה אחר זה. הראשון היה מלא, ואנחנו רצנו אל השני, שהיה כמעט ריק. נסענו איתו כשכל הדרך אנחנו עוקפים וחוזרים אחרי האוטובוס 55 השני. כעבור יום, שוב נסעתי ב-55 וראיתי לפני נוסע אוטובוס נוסף באותו קו.
בדקתי בבלוג שלי ומצאתי כי כבר התלוננתי בעבר על המודיעין של חברת קווים. הללו שגו בפרטים והטעו אותי לגבי תחנת יציאה והשעה. זה היה בשנת 2008. אז התלוננתי במשרד התחבורה והקדשתי מזמני לשיחה עם חוקר. הוא רשם את כל הפרטים ולבסוף אחרי שלוש שנים(!) קבלתי מכתב ש"אין עניין לציבור".
אני יודע שלציבור יש עניין. למשרד התחבורה – אין.

יום הולדת ה-500
את הפוסט הראשון כתבתי ב-13 באפריל 2008, לפני תשע שנים. והנה הגעתי לחמש מאות.
כשכתבתי את הראשון, לא ידעתי למה לצפות ולאן אגיע. במשך הזמן כתבתי על כל מה שבא לי ועל מה שקרה לי.
כשהתחלתי, לא ידעתי מה אכתוב בשבוע הבא. מאין יבואו נושאים? ואז נזכרתי בימיי הראשונים בעתונות. היו אז כעשרים ומעלה עתונים עבריים ואני תהיתי, מנין תהיינה להם ידיעות גם מחר ומחרתיים. עברו שנים רבות ולמדתי מאין מגיעות הידיעות וממלאות את העתונים…
התחלתי את הבלוג באתר "רשימות" והעברתי את הדברים לאתרים נוספים וגם הגיעו עוד קוראים. אפילו אינני יודע כמה, כי לא בכל אתר מספרים לי.
ביקשתי לקרוא לאתר "ענייני דיומא", אבל זה היה מסגיר את גילי המתקדם. היום גילי התקדם יותר ושם האתר, עניינים יומיומיים, כבר לא משנה.

אופנה
גבר א': שמלות אהל הן באופנה. הן מכוערות. אם היו יפות, האופנה לא היתה מתחלפת.
גבר ב': אבל הרי נשים מתלבשות כדי להרשים את הגברים, ואתה אומר שהאופנה מכוערת…
גבר א': אם הייתי אומר את דעתי על הנשים, הפמיניסטיות היו מתנפלות עלי.

לתקשורת יש בעיה 

יחסי ראש הממשלה והתקשורת עלו על השולחן הציבורי ואינם יורדים ממנו. אמצעי התקשורת השונים – עתונים, רדיו, טלוויזיה, בלוגים וטוקבקים – כולם עוסקים בבעיה והפרשנויות מרובות כמספר המגיבים. רבים אומרים דברים בלי לדעת את העובדות, ובכך מצטיינים אמצעי התקשורת החברתיים, שאין להם כל בקרה וגם אין להם ידע של עובדות.
הוויכוח הציבורי, הזכיר לי כמה עובדות הקשורות בראש הממשלה בנימין נתניהו, שנושא זה אובססיבי אצלו. אני, למשל, זוכר שלשכתו מרובת ההשפעה, המציאה את השם "התשקורת", שקנה לו אחיזה בציבור כאילו יש בזה אמת. ובכן, לא. אין תשקורת, גם אם נחמד לחזור על מלה זו הרבה פעמים. זה לא הופך אותה לנכונה. התקשורת הממוסדת אינה תמיד מדייקת, אך היא רחוקה מרמת ההשמצה והבדיות של תקשורת ההמונים באינטרנט.

"ישראל היום" - התקשורת שמאלנית?

"ישראל היום" – התקשורת שמאלנית?

"התשקורת" היא, לכאורה, גוף אחד. ואף זה לא נכון. התקשורת מורכבת ממאות עתונאים בתפקידים שונים, בעלי דיעות שונות שמועסקים בעתונים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה. האם הם ראויים לכינוי של גוף אחד? ברור שלא. ה"תשקורת" היא שם גנאי, בדוי, שהמציאו אותו אנשים שמעדיפים להטעות והרבים קולטים את הכותרת הזאת.
ואם אני מזכיר את העתונאים, עלי לשבח את אלה שממלאים את תפקידם (לפי לשון ראש הממשלה, "כל יום, יש לי אחד שהורג אותי"). ואני חושב שהעתונאים הם אלה שמותחים ביקורת על ראש הממשלה, אבל הם גם אלה שמביאים את דברי ראש הממשלה ואנשיו בפני הציבור.
העתונאים, יש לזכור, הם אלה שפרסמו את דבר הפגישות של ביבי ונוני והם – הרשעים האלה – שלא היססו למתוח ביקורת גם על המעסיק שלהם. "תשקורת", אמרנו?
אם חשבנו שהתקשורת המודפסת הולכת ודועכת, באה פרשת המו"מ בין ביבי ונוני והתברר שדווקא העתונות (ועמה הטלוויזיה) היא שמחפשת את המידע ומעלה את הנושא החשוב הזה לידיעת הציבור. חשיבותה עדיין רבה.
בימים האחרונים אמר אמנון אברמוביץ, ש"ערוץ 2 עושה שימוש מושכל בחומר המתפרסם מן ההקלטות ואינו מפרסם דברים שעלולים להשפיע על החקירה". ימים אחדים לאחר מכן אמר המפכ"ל שלא המשטרה מדליפה את החומר. למיטב ידיעתי, הוא צודק. אינני יכול לומר בוודאות מי המדליף כיום, אבל נזכרתי בימי החקירה של אריה דרעי (שמאז, נקרא מכלוף) לפני שהורשע בדין. בכל יום, אחרי החקירה היו גורמים מחצרו של הנחקר, שדיברו עם עתונאים וכל מיני פרטים דלפו. לא המשטרה היתה זו שהדליפה. האם הדברים היום דומים? מי שאינו קשור בעתונות, בוודאי לא ינחש מאין הגיעו הפרטים לפרסום. מי שהיה בעברו שנים רבות בתקשורת, יכול לנחש.
אין להסיק מכך שהתקשורת תמיד מדייקת, תמיד צודקת. לצערי, יש לי דוגמא לעבודה רעה של העתונאים רק מן התקופה האחרונה: פרשת ההצתות. פורסם ועוד פעם פורסם ועוד פעם – שההצתות נעשו על רקע לאומני. הכותרות היו גדולות. העתונאי חיים הר זהב פרסם באחרונה בבלוג שלו, שהמשטרה קבעה שלא היה רקע לאומני להצתות בימי החמסין. אינני יודע אם המשטרה צדקה או טעתה, אבל מתפקידם של העתונאים היה לפרסם זאת בצורה ברורה ובולטת. לא ראיתי את זה כך. נכון, לא תמיד התקשורת הממוסדת צודקת. האם בעקבות זאת אפשר לקבוע שהתקשורת היא שמאלנית, כדבריו של ראש הממשלה?
הסתכלתי ברפרוף על מפת התקשורת כיום וראיתי את העתון הנפוץ ביותר: "ישראל היום". בוודאי שמאלני למהדרין. גם "מקור ראשון" (הנחשב לעתון טוב) הוא שמאלני, וכך גם העתונים הדתיים ויש עוד עתונים, שיוצאים לאור על ידי עמותות הימין. כולם שמאלנים? שוב, הטחת אשמות חסרת בסיס. העיקר שזה קליט באוזני הציבור.
פרשת ביבי-נוני וחקירת המתנות שמשפחת ראש הממשלה קבלה, נמצאות בראש החדשות. איך זה משפיע על הבוחרים? יש מפעם לפעם סקרי דעת קהל. הצעתי שעתון יבדוק בצורה עניינית, בכתבה, מה דעתם של תושבי הפריפריה על המצב. דברים שפנסיונר מן העתונות אינו יכול לעשות – האם הפרסומים של החקירות השפיעו עליהם? האם הם תומכים בממשלה או שהאירועים שינו את דעתם? בינתיים, לא ראיתי בדיקה כזאת. ואולי, באמת, לתקשורת אין השפעה?

לפני בחירות
חברי כנסת מזייפים תשומת לב, ואנחנו, עדר שוטים, מאמינים להם.

 יהי אור

מצאתי בדה מרקר ידיעה מ-26 בפברואר השנה על 2016 על אורן קובי,  בעל השליטה בחברת "אדמה", החשוד במעילה של עשרות מיליוני שקלים בכספי לקוחותיו: "האיש הנחמד הזה מציע לכם דירה מהממת ב-500 אלף שקל, מול הים בת"א. לא תקחו?"
ו

האיש שלא שווה זהב

גיא מונסונגו בימים טובים יותר 

בהמשך נאמר, ש"פושט הרגל גיא מונסונגו הצליח לשווק דירות ומשרדים במחיר מצחיק ולגבות עבורם מיליוני שקלים מבלי שהיו בבעלותו… האיש, שעומד מאחורי הפרויקט, נמצא בהליכים של פשיטת רגל והוא נמצא במצב משפטי שבו אסור לו לפעול כיזם. הוא נמצא במצב הזה מאז 2 ביוני 2015"…
מתן חודורוב, שהיה כתב  מצטיין בגל"ץ ועכשיו בערוץ 10, נכנס לבדוק את העניין במשרדי החברה של מונסונגו  והתחיל לשאול, איך מוכרים נכסים שאינם שייכים לחברה. התנפל עליו בריון (מאבטח בלשון העם) והיכה אותו תוך גירושו מן המקום, שהיה פתוח לקהל. מזעזע.
עם דורלי, המתווכת וידידה שלי, שוחחתי על נדל"ן ושאלתי בתמיהה, כיצד אנשים מוכנים לשים מאות אלפי שקלים לקניית דירה ממי שאין לו זכויות עליה. איך הם נותנים כסף בלי לבדוק, בלי בטחונות…

אורן קובי, האיש שאינו שווה זהב

אורן קובי, האיש שאינו שווה זהב

"אנשים לא יודעים מה זה טאבו. לא מבינים מה זה נדל"ן", השיבה לי. "אנשים עושים את העיסקה הכלכלית הגדולה בחייהם בלי להבין דברים בסיסיים. למשל, הם משקיעים חצי מיליון ש"ח וחוסכים כמה אלפים בודדים שיעלה להם עורך הדין שיבדוק בשבילם את הפרטים. הרי לפני שקונים מכונית משומשת ב-70 אלף ש"ח, הולכים למכון בדיקה. ולגבי דירה – לא".
"עוד דבר קטן: אנשים לא יודעים, שזכרון-דברים הוא נייר עמדות של סתם. טעות. זכרון-דברים הוא חוזה מחייב לכל דבר. לכן, צריך להיזהר גם בחתימה על זכרון-דברים".
המקרה המפורסם ביותר הוא של ענבל אור והסיפור שלה נסקר בטלוויזיה ללא סוף. נשמע גם כונס הנכסים שלה והלקוחות שכסף כנראה לא יוחזר. הטענה כלפיה – שמכרה בכסף טוב נכסים שלא היו שלה. היו קונים שחתמו על חוזים והתחייבויות ולא זכו לראות את כספם בחזרה.

מסקנה
כסף הוא דבר יקר. אז למה מבזבזים אותו בקלות?

הטקס האולימפי הנסתר

עם פתיחת האולימפיאדה והסיקור הבלתי רגיל של המדליות הישראליות (הזוטרות) קבלתי מייל מידידי ישראל, שהיה עורך מדור הספורט במעריב: "נכון, שערב פתיחת אולימפיאדת ריו נערך טקס אזכרה ל-11 הספורטאים הישראלים שנרצחו במינכן. וגם נכון שהיתה זו הפעם הראשונה שטקס כזה נערך בחסות הוועד האולימפי הבינלאומי, שהתנגד כל השנים לדרישה של אלמנות הנרצחים לקיים טקס כזה".
הטקס הוחזק במסתרים עד היום (שני) בבוקר, כאשר ידיעות אחרונות פרסם את פרטיו בעמוד הראשון. העתון לא הכניס את הידיעה ל-ynet.

עו"ד קרלוס ארתור נוזמן  

 עו"ד קרלוס ארתור נוזמן (ויקיפדיה)

הסיבה שרבים לא שמעו על הטקס היא פשוטה: המארגנים דרשו בתוקף לקיימו ללא נוכחות התקשורת!!
אחר כך הוסיף ישראל במייל שלו כי שתיים מהאלמנות היותר פעילות כל השנים, מאז 1972 , למען קיום האזכרה הרשמית – אילנה רומנו (אלמנת המשקולן יוסף רומנו) ואנקי שפיצר (אלמנת מאמן הסיוף אנדריי שפיצר) – השתתפו בטקס המחתרתי הזה. אני מנחש, שגם הן לא רוו נחת מהאיפול התקשורתי שהוטל על הטקס, אבל אחרי עשרות שנים שבהן התדפקו לשווא על דלתות הוועד האולימפי הבינלאומי, השלימו עם העובדה שיותר לא ישיגו .
כדאי לזכור שאחרי מינכן נערכו שתי אולימפיאדות בארה"ב, ב- 1984 בלוס אנג'לס וב- 1996 באטלנטה ואפילו במדינה זו, שאין אוהדת יותר ממנה את ישראל, לא הסכימו לקיים טקס אזכרה.
במכתב אחר, שהתגלגל בתרגום חופשי אל תיבת המייל שלי נאמר (בקיצורים):
קרלוס ארתור נוזמן נולד בריו דה ז'נרו (ב-1942), נכד ליהודי רוסי שהיגר לברזיל. אביו היה פעיל מאד בריו ושירת כנשיא קהילה היהודית.
כילד, נוזמן החל לשחק כדורעף במועדון יהודי בברזיל. כך השתתף ארבע פעמים במכביות בישראל. בינתיים נעשה גם עורך דין מצליח בברזיל והגיע לעמדה של נשיא הוועדה הברזילאית למשחקים האולימפיים.
הוא גם דאג לנוכחות ישראלית גדולה במשחקים אלה וקבע שני יהודים כמנכ"ל הוועדה וסגננו. בנוסף, הוא פעל למען קיומו של טקס הזכרון לספורטאים הישראלים שנרצחו במינכן ב-1972.

ליום ההולדת של עדי

כשהיתה בת שלוש אמרה: "אני התוכי שעושה מיאו"…
ההורים צחקו.

שיחות סרק או שיחות רמייה

 

הטלפון צלצל ועל הקו מישהי סימפטית והיא הסבירה לי שמשהו בשירות האינטרנט שלי לא תקין וכו' וכו'. כאשר התעקשתי ששירות האינטרנט דווקא תקין, סיפרה לי שאצלם רשום שאני נטשתי את החברה והיא רוצה לתקן. בידה היה חלק ממספר האשראי שלי ורק ביקשה את יתר המספרים.
אני, שאינני מאמין כל כך לשיחות מידע שמגיעות אלי (בניגוד לשיחות שאני יוזם, הסבר בהמשך) – אמרתי לה ששיחתנו מתנהלת בעודי ברחוב ואין לי מסמכים ואף לא אפשרות לבדוק. השיחה הסתיימה כשהבטיחה להתקשר אלי הביתה (דבר שלא נעשה עד כתיבת הדברים).
טלפון2אבל אני, חשדן שכמותי, התקשרתי ביוזמתי לבזק ושאלתי – אחרי שהקלקתי על כל מיני מספרים וכעסתי על החברה הגדולה כל כך, שמזלזלת כל כך בלקוחותיה – בין אם אני משלם בזמן ובין אם משהו השתנה בשירות.
התשובה של המוקדנית הנחמדה – מאין יש להם סבלנות אל הלקוחות הנודניקים – לא הפתיעה אותי. היא אמרה שיש חברות רבות אשר מזייפות כאילו פנייה של בזק ומבקשות לעשות שינויים בחשבונות של הלקוח בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. בקיצור, כמעט נפלתי קורבן לזיוף.
זכרתי את החלטתי רבת השנים – לא למסור פרטים למי שמתקשר אלי. אם הוא מתקשר, אולי אדם הגון ועושה זאת בתום לב ואולי איננו הגון. קבעתי לעצמי שאינני מוסר פרטים למי שמתקשר אלי, גם אם לשונו דבש ודבריו נעימים. אני מוכן למסור פרטים רק למי שאני מתקשר אליו. כלומר, מי שאני בחרתי להתקשר אליו בטלפון שאני בדקתי את מספרו. רק במקרים, שהיוזמה שלי ואני מאמין שאני מגיע אל האדם הנכון.
היזהרו מרמאים.
נ. ב. ימים אחדים אחר כך, ראיתי בטלוויזיה כתבה על מתחזים מטעם חברת גז, שבאו אל דיירים כאילו מטעם חברת הגז שלהם והחתימו אותם במרמה על החלפת חברה. הרמאים לא טעו ובחרו בעולים חדשים מרוסיה ובעולים חדשים מאתיופיה שאינם יודעים עברית וחותמים מבלי לדעת על מה.
ועד הבית נזעק והזמין את המשטרה. מעשה מרמה היה כאן. אני לא מאמין שמשטרה תעזור.
אם עסקתי בשני הפוסטים האחרונים במעשי מירמה ולחץ בטלפון, הרי זה מפני שהבעיה הולכת ומתגברת.
חינוך
הסב העיר משהו לנכדתו, בת החמש. האם (בתו) הגיבה מיד: "אתה תעיר לבת שלך. לבת שלי – אני אעיר". הסב (האב) ויתר.