Category Archives: הטעיות

קווים – סתם שירות גרוע

נסעתי מתל אביב הביתה וחיכיתי לאוטובוס 55 של חברת קווים. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי ובאפליקציה של מוביט ראיתי שהאוטובוס צריך להגיע ואז שוּנה המועד ואחר כך שוב שוּנה המועד ובסוף, אחרי 25 דקות של המתנה מעצבנת הגיע אוטובוס מלא למדי. לפניו, לא היו אוטובוסים בתחנה.
האוטובוס התמלא ואני התקשרתי בזמן הנסיעה אל המודיעין *2060 והתלוננתי על ההמתנה הבלתי סבירה. המוקדנית הצעירה אמרה בנימוס: "היה עומס בדרכים".
קווים תמונה טובהאוטובוס מס' 55 בתחנה – תמונת אילוסטרציה

מאחורי שמעתי התמרמרות של אנשים, שנדחקו במעבר והתלוננו על ההמתנה הממושכת. אני כבר לא הייתי רגוע ואמרתי לה בקול רם: "תגידי למי שהמציא את התירוץ הזה, שזה לא נכון. אני עומד על הכבישים כבר הרבה מאד זמן והיום לא היה שום עומס. השירות פשוט גרוע!"

עמד לידי מר מכנס, וביקש להיכנס לשיחה. " אני עומד וממתין כבר שעה ולא היה אוטובוס", הוא אמר למוקדנית בטלפון שלי. "יש לי תור לבית חולים ורציתי להגיע בזמן". בזמן, הוא לא הגיע.
בינתיים האוטובוס המשיך בנסיעתו ובכל פעם שמישהו רצה לרדת, הנהג נאלץ לפתוח את הדלתות. אנשים פרצו פנימה והוא אמר בזעף: "אתם לא רואים שמלא?" בתחנת מנחם סבידור (הקרויה על שם איש יקר, שהיה יו"ר הכנסת) עלו למעלה משלושים אנשים, כפליים מן הרגיל, ואני שמעתי קולות זעם ותלונות. נפלא ממני איך אנשים מצליחים להידחק עוד ועוד למעבר הצפוף כל כך.
המשכנו בדרך ופתאום, בתחנה ברחוב וולך בקרית אונו הופיע לפנינו אוטובוס 55 מספר 73-480-52. מאין הוא צץ? הוא לא עבר בכל הזמן שחיכיתי בתל אביב וגם אנשים אחרים לא ראו אותו. איזה שהוא נהג פישל והגיע לקרית אונו בלי לעבור את כל המסלול ובלי לקחת את האנשים המצפים לשירות.
האם זה מקרה יחיד? לא! בשבוע שעבר, במשך יומיים רצופים ראיתי שני אוטובוסים 55 באים לתחנה בזה אחר זה. הראשון היה מלא, ואנחנו רצנו אל השני, שהיה כמעט ריק. נסענו איתו כשכל הדרך אנחנו עוקפים וחוזרים אחרי האוטובוס 55 השני. כעבור יום, שוב נסעתי ב-55 וראיתי לפני נוסע אוטובוס נוסף באותו קו.
בדקתי בבלוג שלי ומצאתי כי כבר התלוננתי בעבר על המודיעין של חברת קווים. הללו שגו בפרטים והטעו אותי לגבי תחנת יציאה והשעה. זה היה בשנת 2008. אז התלוננתי במשרד התחבורה והקדשתי מזמני לשיחה עם חוקר. הוא רשם את כל הפרטים ולבסוף אחרי שלוש שנים(!) קבלתי מכתב ש"אין עניין לציבור".
אני יודע שלציבור יש עניין. למשרד התחבורה – אין.

יום הולדת ה-500
את הפוסט הראשון כתבתי ב-13 באפריל 2008, לפני תשע שנים. והנה הגעתי לחמש מאות.
כשכתבתי את הראשון, לא ידעתי למה לצפות ולאן אגיע. במשך הזמן כתבתי על כל מה שבא לי ועל מה שקרה לי.
כשהתחלתי, לא ידעתי מה אכתוב בשבוע הבא. מאין יבואו נושאים? ואז נזכרתי בימיי הראשונים בעתונות. היו אז כעשרים ומעלה עתונים עבריים ואני תהיתי, מנין תהיינה להם ידיעות גם מחר ומחרתיים. עברו שנים רבות ולמדתי מאין מגיעות הידיעות וממלאות את העתונים…
התחלתי את הבלוג באתר "רשימות" והעברתי את הדברים לאתרים נוספים וגם הגיעו עוד קוראים. אפילו אינני יודע כמה, כי לא בכל אתר מספרים לי.
ביקשתי לקרוא לאתר "ענייני דיומא", אבל זה היה מסגיר את גילי המתקדם. היום גילי התקדם יותר ושם האתר, עניינים יומיומיים, כבר לא משנה.

אופנה
גבר א': שמלות אהל הן באופנה. הן מכוערות. אם היו יפות, האופנה לא היתה מתחלפת.
גבר ב': אבל הרי נשים מתלבשות כדי להרשים את הגברים, ואתה אומר שהאופנה מכוערת…
גבר א': אם הייתי אומר את דעתי על הנשים, הפמיניסטיות היו מתנפלות עלי.

מודעות פרסומת

לתקשורת יש בעיה 

יחסי ראש הממשלה והתקשורת עלו על השולחן הציבורי ואינם יורדים ממנו. אמצעי התקשורת השונים – עתונים, רדיו, טלוויזיה, בלוגים וטוקבקים – כולם עוסקים בבעיה והפרשנויות מרובות כמספר המגיבים. רבים אומרים דברים בלי לדעת את העובדות, ובכך מצטיינים אמצעי התקשורת החברתיים, שאין להם כל בקרה וגם אין להם ידע של עובדות.
הוויכוח הציבורי, הזכיר לי כמה עובדות הקשורות בראש הממשלה בנימין נתניהו, שנושא זה אובססיבי אצלו. אני, למשל, זוכר שלשכתו מרובת ההשפעה, המציאה את השם "התשקורת", שקנה לו אחיזה בציבור כאילו יש בזה אמת. ובכן, לא. אין תשקורת, גם אם נחמד לחזור על מלה זו הרבה פעמים. זה לא הופך אותה לנכונה. התקשורת הממוסדת אינה תמיד מדייקת, אך היא רחוקה מרמת ההשמצה והבדיות של תקשורת ההמונים באינטרנט.

"ישראל היום" - התקשורת שמאלנית?

"ישראל היום" – התקשורת שמאלנית?

"התשקורת" היא, לכאורה, גוף אחד. ואף זה לא נכון. התקשורת מורכבת ממאות עתונאים בתפקידים שונים, בעלי דיעות שונות שמועסקים בעתונים, תחנות רדיו וערוצי טלוויזיה. האם הם ראויים לכינוי של גוף אחד? ברור שלא. ה"תשקורת" היא שם גנאי, בדוי, שהמציאו אותו אנשים שמעדיפים להטעות והרבים קולטים את הכותרת הזאת.
ואם אני מזכיר את העתונאים, עלי לשבח את אלה שממלאים את תפקידם (לפי לשון ראש הממשלה, "כל יום, יש לי אחד שהורג אותי"). ואני חושב שהעתונאים הם אלה שמותחים ביקורת על ראש הממשלה, אבל הם גם אלה שמביאים את דברי ראש הממשלה ואנשיו בפני הציבור.
העתונאים, יש לזכור, הם אלה שפרסמו את דבר הפגישות של ביבי ונוני והם – הרשעים האלה – שלא היססו למתוח ביקורת גם על המעסיק שלהם. "תשקורת", אמרנו?
אם חשבנו שהתקשורת המודפסת הולכת ודועכת, באה פרשת המו"מ בין ביבי ונוני והתברר שדווקא העתונות (ועמה הטלוויזיה) היא שמחפשת את המידע ומעלה את הנושא החשוב הזה לידיעת הציבור. חשיבותה עדיין רבה.
בימים האחרונים אמר אמנון אברמוביץ, ש"ערוץ 2 עושה שימוש מושכל בחומר המתפרסם מן ההקלטות ואינו מפרסם דברים שעלולים להשפיע על החקירה". ימים אחדים לאחר מכן אמר המפכ"ל שלא המשטרה מדליפה את החומר. למיטב ידיעתי, הוא צודק. אינני יכול לומר בוודאות מי המדליף כיום, אבל נזכרתי בימי החקירה של אריה דרעי (שמאז, נקרא מכלוף) לפני שהורשע בדין. בכל יום, אחרי החקירה היו גורמים מחצרו של הנחקר, שדיברו עם עתונאים וכל מיני פרטים דלפו. לא המשטרה היתה זו שהדליפה. האם הדברים היום דומים? מי שאינו קשור בעתונות, בוודאי לא ינחש מאין הגיעו הפרטים לפרסום. מי שהיה בעברו שנים רבות בתקשורת, יכול לנחש.
אין להסיק מכך שהתקשורת תמיד מדייקת, תמיד צודקת. לצערי, יש לי דוגמא לעבודה רעה של העתונאים רק מן התקופה האחרונה: פרשת ההצתות. פורסם ועוד פעם פורסם ועוד פעם – שההצתות נעשו על רקע לאומני. הכותרות היו גדולות. העתונאי חיים הר זהב פרסם באחרונה בבלוג שלו, שהמשטרה קבעה שלא היה רקע לאומני להצתות בימי החמסין. אינני יודע אם המשטרה צדקה או טעתה, אבל מתפקידם של העתונאים היה לפרסם זאת בצורה ברורה ובולטת. לא ראיתי את זה כך. נכון, לא תמיד התקשורת הממוסדת צודקת. האם בעקבות זאת אפשר לקבוע שהתקשורת היא שמאלנית, כדבריו של ראש הממשלה?
הסתכלתי ברפרוף על מפת התקשורת כיום וראיתי את העתון הנפוץ ביותר: "ישראל היום". בוודאי שמאלני למהדרין. גם "מקור ראשון" (הנחשב לעתון טוב) הוא שמאלני, וכך גם העתונים הדתיים ויש עוד עתונים, שיוצאים לאור על ידי עמותות הימין. כולם שמאלנים? שוב, הטחת אשמות חסרת בסיס. העיקר שזה קליט באוזני הציבור.
פרשת ביבי-נוני וחקירת המתנות שמשפחת ראש הממשלה קבלה, נמצאות בראש החדשות. איך זה משפיע על הבוחרים? יש מפעם לפעם סקרי דעת קהל. הצעתי שעתון יבדוק בצורה עניינית, בכתבה, מה דעתם של תושבי הפריפריה על המצב. דברים שפנסיונר מן העתונות אינו יכול לעשות – האם הפרסומים של החקירות השפיעו עליהם? האם הם תומכים בממשלה או שהאירועים שינו את דעתם? בינתיים, לא ראיתי בדיקה כזאת. ואולי, באמת, לתקשורת אין השפעה?

לפני בחירות
חברי כנסת מזייפים תשומת לב, ואנחנו, עדר שוטים, מאמינים להם.

 יהי אור

מצאתי בדה מרקר ידיעה מ-26 בפברואר השנה על 2016 על אורן קובי,  בעל השליטה בחברת "אדמה", החשוד במעילה של עשרות מיליוני שקלים בכספי לקוחותיו: "האיש הנחמד הזה מציע לכם דירה מהממת ב-500 אלף שקל, מול הים בת"א. לא תקחו?"
ו

האיש שלא שווה זהב

גיא מונסונגו בימים טובים יותר 

בהמשך נאמר, ש"פושט הרגל גיא מונסונגו הצליח לשווק דירות ומשרדים במחיר מצחיק ולגבות עבורם מיליוני שקלים מבלי שהיו בבעלותו… האיש, שעומד מאחורי הפרויקט, נמצא בהליכים של פשיטת רגל והוא נמצא במצב משפטי שבו אסור לו לפעול כיזם. הוא נמצא במצב הזה מאז 2 ביוני 2015"…
מתן חודורוב, שהיה כתב  מצטיין בגל"ץ ועכשיו בערוץ 10, נכנס לבדוק את העניין במשרדי החברה של מונסונגו  והתחיל לשאול, איך מוכרים נכסים שאינם שייכים לחברה. התנפל עליו בריון (מאבטח בלשון העם) והיכה אותו תוך גירושו מן המקום, שהיה פתוח לקהל. מזעזע.
עם דורלי, המתווכת וידידה שלי, שוחחתי על נדל"ן ושאלתי בתמיהה, כיצד אנשים מוכנים לשים מאות אלפי שקלים לקניית דירה ממי שאין לו זכויות עליה. איך הם נותנים כסף בלי לבדוק, בלי בטחונות…

אורן קובי, האיש שאינו שווה זהב

אורן קובי, האיש שאינו שווה זהב

"אנשים לא יודעים מה זה טאבו. לא מבינים מה זה נדל"ן", השיבה לי. "אנשים עושים את העיסקה הכלכלית הגדולה בחייהם בלי להבין דברים בסיסיים. למשל, הם משקיעים חצי מיליון ש"ח וחוסכים כמה אלפים בודדים שיעלה להם עורך הדין שיבדוק בשבילם את הפרטים. הרי לפני שקונים מכונית משומשת ב-70 אלף ש"ח, הולכים למכון בדיקה. ולגבי דירה – לא".
"עוד דבר קטן: אנשים לא יודעים, שזכרון-דברים הוא נייר עמדות של סתם. טעות. זכרון-דברים הוא חוזה מחייב לכל דבר. לכן, צריך להיזהר גם בחתימה על זכרון-דברים".
המקרה המפורסם ביותר הוא של ענבל אור והסיפור שלה נסקר בטלוויזיה ללא סוף. נשמע גם כונס הנכסים שלה והלקוחות שכסף כנראה לא יוחזר. הטענה כלפיה – שמכרה בכסף טוב נכסים שלא היו שלה. היו קונים שחתמו על חוזים והתחייבויות ולא זכו לראות את כספם בחזרה.

מסקנה
כסף הוא דבר יקר. אז למה מבזבזים אותו בקלות?

הטקס האולימפי הנסתר

עם פתיחת האולימפיאדה והסיקור הבלתי רגיל של המדליות הישראליות (הזוטרות) קבלתי מייל מידידי ישראל, שהיה עורך מדור הספורט במעריב: "נכון, שערב פתיחת אולימפיאדת ריו נערך טקס אזכרה ל-11 הספורטאים הישראלים שנרצחו במינכן. וגם נכון שהיתה זו הפעם הראשונה שטקס כזה נערך בחסות הוועד האולימפי הבינלאומי, שהתנגד כל השנים לדרישה של אלמנות הנרצחים לקיים טקס כזה".
הטקס הוחזק במסתרים עד היום (שני) בבוקר, כאשר ידיעות אחרונות פרסם את פרטיו בעמוד הראשון. העתון לא הכניס את הידיעה ל-ynet.

עו"ד קרלוס ארתור נוזמן  

 עו"ד קרלוס ארתור נוזמן (ויקיפדיה)

הסיבה שרבים לא שמעו על הטקס היא פשוטה: המארגנים דרשו בתוקף לקיימו ללא נוכחות התקשורת!!
אחר כך הוסיף ישראל במייל שלו כי שתיים מהאלמנות היותר פעילות כל השנים, מאז 1972 , למען קיום האזכרה הרשמית – אילנה רומנו (אלמנת המשקולן יוסף רומנו) ואנקי שפיצר (אלמנת מאמן הסיוף אנדריי שפיצר) – השתתפו בטקס המחתרתי הזה. אני מנחש, שגם הן לא רוו נחת מהאיפול התקשורתי שהוטל על הטקס, אבל אחרי עשרות שנים שבהן התדפקו לשווא על דלתות הוועד האולימפי הבינלאומי, השלימו עם העובדה שיותר לא ישיגו .
כדאי לזכור שאחרי מינכן נערכו שתי אולימפיאדות בארה"ב, ב- 1984 בלוס אנג'לס וב- 1996 באטלנטה ואפילו במדינה זו, שאין אוהדת יותר ממנה את ישראל, לא הסכימו לקיים טקס אזכרה.
במכתב אחר, שהתגלגל בתרגום חופשי אל תיבת המייל שלי נאמר (בקיצורים):
קרלוס ארתור נוזמן נולד בריו דה ז'נרו (ב-1942), נכד ליהודי רוסי שהיגר לברזיל. אביו היה פעיל מאד בריו ושירת כנשיא קהילה היהודית.
כילד, נוזמן החל לשחק כדורעף במועדון יהודי בברזיל. כך השתתף ארבע פעמים במכביות בישראל. בינתיים נעשה גם עורך דין מצליח בברזיל והגיע לעמדה של נשיא הוועדה הברזילאית למשחקים האולימפיים.
הוא גם דאג לנוכחות ישראלית גדולה במשחקים אלה וקבע שני יהודים כמנכ"ל הוועדה וסגננו. בנוסף, הוא פעל למען קיומו של טקס הזכרון לספורטאים הישראלים שנרצחו במינכן ב-1972.

ליום ההולדת של עדי

כשהיתה בת שלוש אמרה: "אני התוכי שעושה מיאו"…
ההורים צחקו.

שיחות סרק או שיחות רמייה

 

הטלפון צלצל ועל הקו מישהי סימפטית והיא הסבירה לי שמשהו בשירות האינטרנט שלי לא תקין וכו' וכו'. כאשר התעקשתי ששירות האינטרנט דווקא תקין, סיפרה לי שאצלם רשום שאני נטשתי את החברה והיא רוצה לתקן. בידה היה חלק ממספר האשראי שלי ורק ביקשה את יתר המספרים.
אני, שאינני מאמין כל כך לשיחות מידע שמגיעות אלי (בניגוד לשיחות שאני יוזם, הסבר בהמשך) – אמרתי לה ששיחתנו מתנהלת בעודי ברחוב ואין לי מסמכים ואף לא אפשרות לבדוק. השיחה הסתיימה כשהבטיחה להתקשר אלי הביתה (דבר שלא נעשה עד כתיבת הדברים).
טלפון2אבל אני, חשדן שכמותי, התקשרתי ביוזמתי לבזק ושאלתי – אחרי שהקלקתי על כל מיני מספרים וכעסתי על החברה הגדולה כל כך, שמזלזלת כל כך בלקוחותיה – בין אם אני משלם בזמן ובין אם משהו השתנה בשירות.
התשובה של המוקדנית הנחמדה – מאין יש להם סבלנות אל הלקוחות הנודניקים – לא הפתיעה אותי. היא אמרה שיש חברות רבות אשר מזייפות כאילו פנייה של בזק ומבקשות לעשות שינויים בחשבונות של הלקוח בלי ידיעתו ובלי הסכמתו. בקיצור, כמעט נפלתי קורבן לזיוף.
זכרתי את החלטתי רבת השנים – לא למסור פרטים למי שמתקשר אלי. אם הוא מתקשר, אולי אדם הגון ועושה זאת בתום לב ואולי איננו הגון. קבעתי לעצמי שאינני מוסר פרטים למי שמתקשר אלי, גם אם לשונו דבש ודבריו נעימים. אני מוכן למסור פרטים רק למי שאני מתקשר אליו. כלומר, מי שאני בחרתי להתקשר אליו בטלפון שאני בדקתי את מספרו. רק במקרים, שהיוזמה שלי ואני מאמין שאני מגיע אל האדם הנכון.
היזהרו מרמאים.
נ. ב. ימים אחדים אחר כך, ראיתי בטלוויזיה כתבה על מתחזים מטעם חברת גז, שבאו אל דיירים כאילו מטעם חברת הגז שלהם והחתימו אותם במרמה על החלפת חברה. הרמאים לא טעו ובחרו בעולים חדשים מרוסיה ובעולים חדשים מאתיופיה שאינם יודעים עברית וחותמים מבלי לדעת על מה.
ועד הבית נזעק והזמין את המשטרה. מעשה מרמה היה כאן. אני לא מאמין שמשטרה תעזור.
אם עסקתי בשני הפוסטים האחרונים במעשי מירמה ולחץ בטלפון, הרי זה מפני שהבעיה הולכת ומתגברת.
חינוך
הסב העיר משהו לנכדתו, בת החמש. האם (בתו) הגיבה מיד: "אתה תעיר לבת שלך. לבת שלי – אני אעיר". הסב (האב) ויתר.