Category Archives: דעות

ילדים מפונקים גדלים להיות מבוגרים מפונקים

 האב הצעיר עמד וניער את בקבוק החלב לבנו התינוק. הילד בן שבעה חודשים שכב על ארבעתיו על הרצפה וצרח. האב עמד קרוב אליו וסימן לו להתקרב. התינוק כבר יודע לזחול, אבל העדיף להישאר על ארבעה ולצעוק. למרות גילו, הוא כבר יודע שהצרחות שלו מביאות את ההורים אליו. אבל, הפעם טעה. האב נשאר לעמוד וניער את הבקבוק עוד דקות ספורות עד שהילד הרעב זחל אליו והגיע צורח אל הבקבוק.

צילום אילוסטרציה

"אומרים שאני אכזר. לא מתחשב", סיפר לי האיש הצעיר. "אינני חושב שאני צריך ללכת אליו כשהוא צורח מתוך פינוק. התינוק כבר יודע להניע אליו את המבוגרים ואני חושב שהוא יכול לזחול 3-4 מטרים עד אלי".
השבתי לו שדעתו נראית לי. תן לילד תשומת לב, אבל אל תיענה לכל בכי של פינוק. כנראה, הייתי היחיד שתמך באב הלא מפנק הזה.
בעבר, קראתי את הספר "ילדים האתגר" של פרופ' רודולף דרייקורס שיצא בהוצאת יבנה ונראה לי שעדיין ניתן להשיגו בחנויות המשומשים באינטרנט. דרייקורס אמר, בין היתר, להקשיב לבכיו של הילד ולשים לב אם זה בכי של כאב (מכה, מחלה) או כאב של פינוק, שהוא הרבה הרבה יותר שכיח. כשישבתי עם בתי התינוקת בגן הציבורי, יכולתי לשים לב לילדים שבאו עם אמהות או מטפלות. הדוגמא הטובה ביותר היתה של ילד קטן שהתנדנד בפינת הנדנדות בקצה הרחוק של הגן. ראיתי שהוא נפל מן הנדנדה ורץ ורץ את כל הדרך אל פינת הספסלים. כשהתקרב אל המטפלת, פרץ בבכי. של פינוק, כמובן.
מדוע נזכרתי היום בספר המצויין הזה? גם בגלל הסיפור של ידידי הצעיר וגם בגלל הוויכוח הקלאסי: האם הדור הצעיר מפונק? לדעתי, אנחנו מגדלים דור של מפונקים. צעירים, שרגילים שהכל ניתן להם –  כל מה שההורים יכולים וגם יותר. כאשר יוצאים צעירים אלה מחסות הבית, הם מגלים שהעולם אינו רחמן. לפתע, בכי אינו מביא תוצאות.
אני יודע שזאת דעה לא שגרתית ועשויות להיות לה התנגדויות. קל לכל הורה להיות "רחמן" או קשה לכל הורה לעמוד בפני הפינוק של הילד. אבל, כנראה, ההורים צריכים להימנע מן הפינוק.

מקטרים
מדוע ישראלים נוהגים לקטר בשיחות פנאי? כי קל יותר לבכות מאשר לעשות.

שופט על דוכן העדים

ראיתי לפני ימים אחדים את התוכנית  המקור בטלוויזיה  והתפעלתי מהופעתו של השופט בדימוס יעקב צבן, שהיה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. יש סיבה לכך שגיליתי עניין מיוחד בתוכנית זו – הייתי במשך כעשרים שנה כתב סוכנות עתי"ם בבית משפט השלום ואחר כך בבית המשפט המחוזי בתל אביב והכרתי מקרוב את מערכת המשפט ומאז יש לי עניין יתר בנעשה בה. העתונאים, ברוך קרא ואביעד גליקמן, עשו תוכנית מיוחדת.

השופט יעקב צבן בגלימתו

השופט יעקב צבן בגלימתו (אתר בתי המשפט)

ראיתי לא פעם ולא פעמיים שופטים בדימוס מופיעים בטלוויזיה ומחווים דעתם על החלטות ועונשים שמטילים עמיתיהם היושבים עדיין בדין. הם מופיעים כאילו היו ערכאת ערעור ובסמכותם היה להחליט. לא כך בהופעתו של השופט יעקב צבן. הוא דיבר על שלושה פסקי דין, שהוא בעצמו נתן והסביר לציבור, וגם לי, מה היו שיקוליו. אינני זוכר הופעה אמיצה כזאת של שופט!
יעקב צבן ישב בדינם של השרים איציק מרדכי, שלמה בניזרי וראש הממשלה אהוד אולמרט (פעמיים). את יצחק מרדכי שלח ב-2001 למאסר על תנאי בעקבות הרשעה בתקיפה מינית ומעשים מגונים, את שלמה בניזרי שלקח שוחד במיליוני שקלים שלח ב-2008 לשנה וחצי מאסר ובבית המשפט העליון הגדיל השופט אדמונד לוי את עונשו   לארבע שנות מאסר. את אהוד אולמרט זיכה במשפטו הראשון והרשיע במשפט השני ואז גם שלח אותו למאסר של שמונה חודשים וקנס של מאה אלף ש"ח.
יצחק מרדכי היה גיבור ישראל, שר בממשלה ומועמד לראש ממשלה. "אני זוכר שבמהלך המשפט יצחק מרדכי נהיה יותר ויותר רזה. אתה צריך להסתכל לו בעיניים וקודם כל לקבוע אם הוא אשם או לא. מה שנאמר כאן, שינה את מסלול חייו. מבחינתי זה שיקול חשוב בענישה שלו", דברי השופט.
"שלמה בניזרי סיים את הקריירה הציבורית שלו ולכן העונש שגזרתי עליו היה יחסית מתון. זה סוג של אמת פנימית, שבאה מבפנים".
ומה אתה אומר על כך שבית המשפט העליון כמעט שילש את עונשו?
"אני מקבל זאת קודם כל בהכנעה".
הפרשה הציבורית השלישית, היתה המירמה של אהוד אולמרט. בשלב הראשון, השתתף השופט צבן בזיכויו של הנאשם. הוא הופתע, כשהתיק חזר אליו מבית המשפט העליון במאי 2015, כעבור כשלוש שנים. זה היה אחרי ששולה זקן הציגה את ההקלטות שהיו בידיה. אז נשלח אולמרט למאסר של שמונה חודשים וקנס של מאה אלף שקלים.
בפרשה הראשונה, זיכה בית המשפט – כך הסביר השופט צבן – כאשר לא היתה בפניו הוכחה למה שימשו הכספים שקבל אולמרט מטלנסקי. בהיעדר הוכחה, עולות הספקות – אמר השופט. כאן הציגו ב"המקור" את אולמרט מופיע בפני מצלמות הטלוויזיה אחרי זיכויו הראשון ומצהיר "לא היו מעטפות ואין מעטפות. בית המשפט הכריע בצורה החד משמעית ביותר: אין מעטפות כסף! לא היו ולא נבראו".
לשופט צבן היתה הערה לעתונאים: תפרסמו רק אחרי שאתם קוראים את פסק הדין. בפסק הדין הראשון נאמר במפורש שהיו מעטפות עם כסף. מן ההערה ניתן להסיק שאולמרט פשוט שיקר בפני מצלמות הטלוויזיה.
בפסק הדין השני, הרשיע הרכב השופטים בראשות צבן, כי הונחה בפניהם הראיה המכרעת – ההקלטות. והשופט נשאל ב"המקור" מה היתה הרגשתו לגבי שולמית צבן. "כעסתי", הוא אמר. "וזה לא טוב ששופט כועס".
דברים ששופטים נמנעים מלאומרם בדרך כלל. "היתה הרגשה של הקלה אחרי ששולה זקן העידה. היתה תחושה שהראיות הושלמו".
השופט יעקב צבן אישר שהוא, אמנם שופט מקל. על כך שאל ברוך קרא: "אדם מגיע למערכת המשפט והוא לא יודע על מי הוא יפול".
השופט צבן הגיב: "מערכת המשפט היא פתוחה. יש הרבה שופטים, הרבה דיעות".
משום מה הדברים הזכירו לי את דבריו של מורי, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, זאב צלטנר: בית המשפט לא עושה צדק. בית המשפט עושה חוק". מכאן, אני מבין שמערכת המשפט שלנו צריכה ליישר קו לפי החוק, אבל בסמכותו של שופט להחליט בתיק שלפניו. ומעבודתי למדתי, שבפני השופט היושב בדין יש הרבה יותר מידע מכפי שאנחנו, העתונאים, מסוגלים להעביר לידיעת הציבור. לפיכך, כששופטים בדימוס מותחים ביקורת על פסקי דין, לא אחת הם אינם יודעים את כל העובדות ששקל השופט עצמו. בקיצור, זאת לא מערכת בולשביקית.

בדיחה לא אקטואלית
 בעבר סיפרו את הבדיחה על ההבדל בין ישראל וארצות הברית. שם, 90 אחוז טיפשים ועשרה אחוז חכמים, ואלה יושבים בממשלה. כאן, כולם יודעים מה לעשות ולכן 90 אחוז חכמים, ועשרה אחוז טיפשים ואלה היושבים בממשלה.

אחרי הבחירות, הבדיחה, כנראה לא מצחיקה יותר.

"הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית"

הכרתם את ספריה של רות אלמוג? אני לא.
השבוע נפלו לידיי שניים מהם – "זרה בגן עדן", שיצא לאור ב-2008 ו"החיים, שנים עשר סיפורים ונובלה", שיצא לאור באחרונה. שניהם בעריכתו של עורך ותיק ומוכר, יגאל שוורץ. הוא מוכן לחזור על עצמו בקלות ובגבם של שני הספרים כתב הערכה מאד חיובית ובסיומה חזר אותו הכינוי לרות אלמוג – "הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית".
אלמוג היתה עורכת משנה של מדור תרבות וספרות בהארץ וממשיכה לכתוב בו טור קבוע. העיתון לא זנח

רות אלמוג, ציירת. עמוד השער בספרה - מעשה ידיה

רות אלמוג, ציירת. עמוד השער בספרה – מעשה ידיה

אותה ופרסם שלושה מאמרים בזכות ספרה האחרון, "החיים". זה קידום מכירות לא רע, ולמרות זאת לא מצאתי את שמה ברשימת רבי המכר, שפירסם העיתון במדור "ספרים". אבל קראתי את שני הספרים והם נידונו (ברותחין) בבוקלאב שקיימנו בשבוע שעבר.
בשיחה לא שמעתי התלהבות מן הספר "זרה בגן עדן", אבל הייתה ביקורת בינונית עד חריפה. לעניות דעתי, שני ספריה של רות אלמוג אינם מעניינים במיוחד. יש בהם חזרות רבות על עובדות, שהיא מפרטת, שבה ומפרטת. בספרה היא סוקרת ביקור בערים שונות בגרמניה, מולדת הוריה. הסקירה לא מעניינת את מי שלא הגיע משם ויש בה הרבה מאד פרטים ופרטי פרטים לא חדשים על השואה ועל ההיסטוריה של הערים הללו. אני משוכנע, שהמעוניין ימצא בגוגל את מלוא חפצו ואיש לא לוקח לידו ספר קריאה כדי ללמוד את המידע הזה.
ליקויים דומים מצאתי בספר "החיים". נראה לי, כאילו חסרה יד של עורך בשני הספרים הללו. האם בעל "הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית", גם קרא אותם?
אחת משלוש הביקורות שקראתי בהארץ, של עומרי הרצוג, היללה ושיבחה את הספר "החיים". על כך הגיבה באינטרנט אורית שוחט, שבעבר כתבה בהארץ: "הבושה היא לכתוב ביקורת שאין בה קמצוץ תוכן. בלה בלה בלה ועוד בלה"…
מאז ומתמיד ידעתי, שסופר מצליח עלול להיות עורך ספרותי חלש ומאידך, עורך מצליח יכול להיות סופר חלש. כעת יש הוכחה ברורה. או שאני, כעורך ותיק ולא מוכר, קורא חלש…
אמר הסופר:
תמיד יותר קל לי לכתוב כשאני כועס.
אמר המבקר:
תמיד יותר קל לי לבקר כשאני כועס.

בחינה לאור פנס
לנכדתה של ליאורה, תלמידת כתה ז' בחטיבת הביניים, הייתה בחינה באחד מימי החורף הקרים. לפתע, באמצע השיעור, כבה האור בכיתה בגלל הפסקת חשמל כללית באזור.
התלמידים שמחו שהבחינה תידחה והם יזכו בשיעור חופשי. אבל המורה התעשתה מיד והורתה לכל תלמיד להוציא את הסלולרי שלו ולהדליק את הפנס כדי להשלים את הבחינה לאורו. וכך, לאור פנסי הטלפונים, קיימו התלמידים את חובתם.
סיפרה הילדה את המקרה לסבתה וזו השתוממה: "לכל ילד בכיתה יש סלולרי?"
– "נו, סבתא", השיבה הנכדה.
לאור זאת, נותר לי לומר: מה היה הציון בבחינה – לא סיפרו לי. אבל אולי אקבל בווטסאפ…

הארץ המובתחת, שבה אנו חיים

"איך שהוצאתי את משה מהמים, הוא מיד התחיל לשלוח ידיים"

אני רגיל שבבית העיר (בית העיריה לשעבר בתל אביב) יש תערוכות רציניות ומעניינות. גם תערוכות שאינן זוכות למחסה במוזיאון רגיל, אבל שווה לבקר בהן. כשנכנסתי בשבוע שעבר לבית העיר, מצאתי במקום את תערוכתו המיוחדת של זאב אנגלמאיר, שפתוחה במקום עד סוף החודש. היא מצאה חן בעיני.
זאב אנגלמאיר, מאייר משתטה בעתונים ומרצה לתקשורת חזותית בבצלאל ובעוד מקומות, מציג כאן את התפרעותו הקומית בציורים גדולים, שחלקם קריקטורות ממש וחלקם ציורים מורכבים או "פסלים" שעיקרם שדייים עשויים מכריות. הוא מציג הרבה פוטומונטז'ים שייצר מציורים מסחריים, שגזר מאי פה ואי שם והוסיף להם כיתובים משעשעים ומרגיזים משלו. יש כאן גם אובייקטים, קולאז'ים וצילומי ארכיון, בין היתר, נראית אמא מעירה את יצחק בציור מתקתק ואומרת, בבועה שהוסיף הצייר: "קום, יצחק. אבא רוצה לשחוט אותך".
הרבה מן הציורים נובעים מסיפורי התנ"ך שאנגלמאייר עיוות ושינה לפי דרכו הפרועה והמצחיקה. ציורים, שאף יהודי דתי לא ירצה לראות.  יש כאן הרבה איורים מן התנ"ך שהאמן עיוות לחלוטין את משמעותם הדתית כדי להשיג את הרושם הקומי או כדי להביע את דעתו על הנעשה כאן.
בראיון ב"הארץ" הסביר, בין היתר: אני רוצה לרָצוֹת את כל מי שנמאס לו מהתזונה התרבותית הלעוסה, המתחשבת והמרוסנת. דרך הכתיבה או היצירה אתה מרחיב את אפשרויות ההסתכלות של החיים ושל מה שאתה חווה". אנגלמאייר פרסם בעבר חוברות "סירופ" (אפשר אולי לומר "סיפור"…), שבהן צייר בקו הגס שלו נשים ערומות בצד תרשימים של גברים מעצבנים או ציורים מתקתקים, שעברו ארגון מחדש עם הערות של האמן.
במקום אחר הצהיר "אנחנו חיים בארץ וולגרית" ואכן, פרסם ספר, שכולו איורים, קומיקס וכתובות מצחיקות-מרירות ושמו "וולגריה". הוא לא מסיר ידיו משום גורם בציבוריות הישראלית ואומר את דבריו החריפים לכל מי שמוכן לשמוע.   לאנגלמאיר יש עלבון לכל סקטור. רק בחר וקח.
גם בשגיאות כתיב הוא עושה שימוש וכך קרא לתערוכתו "הארץ המובתחת". 

צ'כוב האקטואלי
אנטון צ'כוב נפטר לפני 114 שנה. בין הסיפורים הקצרים שכתב – הפכפכת, שהופיעה עתה באתר אלכסון באינטרנט. צ'כוב מספר על אשה, "אמנית" לכאורה, שמבזבזת את זמנה בחברת "אמנים" ואינה עושה דבר. בעלה, הבלתי מוערך על חבריה ה"אמנים", הינו רופא מוערך שמביא את הפרנסה הביתה. אז מה מעניין סיפור מלפני למעלה ממאה שנה? אז, זהו. זוג ידידים שלי קראו את הסיפור ואז הוא אמר בפליאה: הרי זה הסיפור של ידידתנו שעוסקת באמנות, ובעלה שעובד קשה להביא פרנסה.
מה שהיה הוא שהווה.

איך הוא עושה זאת
חברי, אלי, שואל: בקריאת ספר בבוקלאב, אנחנו מדברים על המה, על הסיפור. איננו מדברים על האיך. אנחנו לא בוחנים איך הסופר עשה זאת.
ולי אין תשובה לשאלתו.

 יהי אור

מצאתי בדה מרקר ידיעה מ-26 בפברואר השנה על 2016 על אורן קובי,  בעל השליטה בחברת "אדמה", החשוד במעילה של עשרות מיליוני שקלים בכספי לקוחותיו: "האיש הנחמד הזה מציע לכם דירה מהממת ב-500 אלף שקל, מול הים בת"א. לא תקחו?"
ו

האיש שלא שווה זהב

גיא מונסונגו בימים טובים יותר 

בהמשך נאמר, ש"פושט הרגל גיא מונסונגו הצליח לשווק דירות ומשרדים במחיר מצחיק ולגבות עבורם מיליוני שקלים מבלי שהיו בבעלותו… האיש, שעומד מאחורי הפרויקט, נמצא בהליכים של פשיטת רגל והוא נמצא במצב משפטי שבו אסור לו לפעול כיזם. הוא נמצא במצב הזה מאז 2 ביוני 2015"…
מתן חודורוב, שהיה כתב  מצטיין בגל"ץ ועכשיו בערוץ 10, נכנס לבדוק את העניין במשרדי החברה של מונסונגו  והתחיל לשאול, איך מוכרים נכסים שאינם שייכים לחברה. התנפל עליו בריון (מאבטח בלשון העם) והיכה אותו תוך גירושו מן המקום, שהיה פתוח לקהל. מזעזע.
עם דורלי, המתווכת וידידה שלי, שוחחתי על נדל"ן ושאלתי בתמיהה, כיצד אנשים מוכנים לשים מאות אלפי שקלים לקניית דירה ממי שאין לו זכויות עליה. איך הם נותנים כסף בלי לבדוק, בלי בטחונות…

אורן קובי, האיש שאינו שווה זהב

אורן קובי, האיש שאינו שווה זהב

"אנשים לא יודעים מה זה טאבו. לא מבינים מה זה נדל"ן", השיבה לי. "אנשים עושים את העיסקה הכלכלית הגדולה בחייהם בלי להבין דברים בסיסיים. למשל, הם משקיעים חצי מיליון ש"ח וחוסכים כמה אלפים בודדים שיעלה להם עורך הדין שיבדוק בשבילם את הפרטים. הרי לפני שקונים מכונית משומשת ב-70 אלף ש"ח, הולכים למכון בדיקה. ולגבי דירה – לא".
"עוד דבר קטן: אנשים לא יודעים, שזכרון-דברים הוא נייר עמדות של סתם. טעות. זכרון-דברים הוא חוזה מחייב לכל דבר. לכן, צריך להיזהר גם בחתימה על זכרון-דברים".
המקרה המפורסם ביותר הוא של ענבל אור והסיפור שלה נסקר בטלוויזיה ללא סוף. נשמע גם כונס הנכסים שלה והלקוחות שכסף כנראה לא יוחזר. הטענה כלפיה – שמכרה בכסף טוב נכסים שלא היו שלה. היו קונים שחתמו על חוזים והתחייבויות ולא זכו לראות את כספם בחזרה.

מסקנה
כסף הוא דבר יקר. אז למה מבזבזים אותו בקלות?

אני מעדיף דברי אמת

לפני ימים אחדים  שמעתי, שאורי אור הרצה על תפקידו כמח"ט צעיר ברמת הגולן, בנפח, במלחמת יום הכיפורים. נזכרתי שאורי אור היה אלוף פיקוד הצפון בצה"ל ואחר כך חבר כנסת מטעם העבודה ופרישתו מן הכנסת היתה מביכה. אור התראיין לדניאל בן סימון, אז כתב דבר והארץ ואחר כך בעצמו חבר כנסת מטעם העבודה. אורי אור דיבר בגנות המרוקאים, "מחפשי הצ'פחות והכבוד" ברגע קריטי בקמפיין הבחירות של אהוד ברק. הדברים פורסמו. פרצה שערוריה והוא נענש על ידי מפלגתו ואחר כך לא נבחר יותר לכנסת. כל זה בגלל כותרת ופרסום בעתון!
נזכרתי גם בבוז'י הרצוג, ששיקר מעל כל במה והכחיש את מגעיו עם ביבי להיכנס לממשלה.  בעצרת זיכרון לרבין, אמר שלא תהיה ממשלת אחדות בראשות ביבי. אשרי המאמין.
ישנו גם שר הפנים, אריה מכלוף דרעי, שישב בכלא בגלל עבירות שוחד, חזר לפוליטיקה והנה

אברהם עופר ז

אברהם עופר ז"ל, היה שר השיכון

הוא שר ואיש אינו מכהה בו. אגב, דניאל בן סימון ואריה דרעי היו שכנים בילדותם, דלת מול דלת, במרוקו. זה לא אומר דבר על האירועים בארץ.
בעבר היו אחרים ממפא"י, שהתאבדו בגלל חשדות לעבירות – יעקב לוינסון יו"ר בנק הפועלים, שהוביל אותו לפיתוח מואץ, ושר השיכון, אברהם עופר, בממשלתו של יצחק רבין. הם אנשים שקבלו אחריות.
נזכרתי גם בח"כ דוד ביטן, יו"ר הקואליציה. ביטן הוא עורך דין, שעשה חיל בעיריית ראשון לציון ושם נחשד בעבירות של טוהר המידות וסמכויותיו קוצצו.  עכשיו הוא רץ מאולפן טלוויזיה לאולפן רדיו ושיקר כשאמר שאיננו הזרוע הארוכה של ראש הממשלה בעניין סגירת תאגיד השידור. אחר כך גם לא האמנתי לו כשדיבר על הסכומים הדרושים לשם סגירת התאגיד והשארת רשות השידור המסואבת.
השתנו הנורמות של חברי כנסת משקרים.
אני מעדיף דוברי אמת.

אימרה
אמר אלי ויזל, חתן פרס נובל: "אל תעמוד מן הצד.
"הניטרליות מסייעת למדכא, לעולם לא לקרבן.
"השתיקה מעודדת את המענה, אף פעם לא את המעונה".

לא אמרו את זה ברצינות

המייל הזה איננו חדש ולא אני כתבתי אותו. אבל הוא  הגיע אלי ושעשע אותי. תהנו.

 מי אמר את המשפט הבא:

וויי,  כמה דואר נכנס היום?
(הכותל)

%d7%94%d7%9b%d7%95%d7%aa%d7%9c

משה, קרעת אותי
(ים סוף)

כולם יורדים עלי
(מדרגות)

עוד פעם אחת אתה מפוצץ אותי – אני מביא ת'חברים שלי
(חצ'קון)

אם תיפול, תמיד אהיה שם בשבילך
(הרצפה)

כולם לוחצים עליי
(מקלדת)

נראה אותך נוגע בי. אני אפוצץ אותך
(גדר חשמלית)

איזה ראש תפסתי
(הכינה נחמה)

לא יוצא. למה, מה קרה?
(ברל'ה)

וויי, יצא לי משפט קטלני
(פיתגורס)

אתם חייבים להפסיק לדבר לקיר
(אינטרקום)

הפסיקו לגעת בי!
(אייפון)

ממתי בדיוק יש אפרוחים על עצים?
(יונתן הקטן)

אוף… איזה ייבוש!
(הכינרת)

די כבר עם הפוזות!
(מצלמה)

המון מתים עליי בעבודה
(קברן)

בואנה, מכסחים אותי…
(דשא)

מה הם מוצאים בי?
(גוגל)

אני לא צריך גוגל
(בחור נשוי – אשתי יודעת הכל)

הגעתי! סתאאאם…
(החורף בישראל)

ככה אתה זורק אותי?
(כדורסל)

אל תזוז או שאני יורה!
(הגשם הראשון)

אם תדליק אותי, אהרוג אותך!
(סיגריה)

די לחפור!
(אדמה)

אוהבים אותי למרות שאני ארסי
(קולה)

איזה צבועה היא
(חוברת ציור)

הפסיקו לשלוח אלי אנשים!
(עזאזל)

רצה לברך ולא יצא לו…

נסעתי באוטובוס תל אביבי ועל הזכוכית מאחורי הנהג הדביקו את השלט הזה.
לי זה נראה כאילו מישהו טעה ויצא לו "אלוהים אוהב אותך, אידיוט".%d7%a9%d7%9c%d7%98-%d7%91%d7%90%d7%95%d7%98%d7%95%d7%91%d7%95%d7%a1

לעומת זאת, בנסיעה אחרת, ישבתי ליד נהג אוטובוס. לפתע עצר את כלי הרכב הכבד שלו, ניגש לדלת עם מצלמה וצילם. ראיתי שעמדה שם מכונית, שנהגה נעמד וסגר נתיב נסיעה. אני מניח מה עשה נהג האוטובוס בתמונה הזאת. כל הכבוד!

לא כל שכיר הוא בטלן  

באמריקה, כך אומרים, משכורות הן נושא שיחה מקובל. "כמה אתה מרוויח?" ו-"כמה אתה?" – אלה עניינים שמקובל לדבר עליהם. בישראל, זה טאבו. לא שואלים ולא מסַפרים. אפילו לחברים טובים, ובמיוחד במקום העבודה. רק לחברי הוועד, אולי. הם צריכים להשוות משכורות ולהילחם למען מי שאינו יודע לעשות זאת בעצמו.
אבל הייתה לי הפתעה, בישיבת אקראי בבית קפה שכונתי הייתי עד לשיחה יוצאת דופן.
ישבתי עם חבר ושוחחנו על הא וגם על דא ועבר ידיד שלו והצטרף אלינו. היה נחמד שתינו קפה, וכאשר הייתי בעיצומה של שתייתשחור גדול, שלף הידיד את תלוש משכורתו והראה, די בגאווה, שקיבל החודש כ-9,500 ש"ח. החבר שלי גילה עניין ואף אמר מילות עידוד לידידו המשתפך. אני שתקתי.
כאשר הקפה שלי הסתיים וגם הידיד הסתלק, יכול היה חברי לומר את דעתו: "זה לא כסף זה".
שניהם, יש לומר, עובדים במתן שירותים אישיים באותו מקום. חברי עצמאי ומשלם בעד המקום וידידו שכיר, מקבל משכורת מן המקום. בקיצור, חברים טובים שעושים עבודה דומה. אז כמה מרוויח חברי העצמאי? "משהו בין שלושים אלף לארבעים אלף בחודש", אמר בגאווה.
– אז איך הוא מרוויח כל כך מעט, ועוד מתפאר בזה?
"זה ההבדל בין שכיר ועצמאי. הוא עושה 126 שעות בחודש. כלומר, הוא עובד עשרים ימים בחודש ממוצע, ביום ממוצע שש שעות וקצת".
– ואתה?
"אני עצמאי. זאת אומרת אני עובד מתי שצריך ומתי שאני יכול. אני מתחיל מוקדם, אפילו בשש בבוקר, ומסיים מאוחר. מתי שמבקשים אותי – אני בא. מלבד שבת, שמוקדשת למשפחה. למשל, הייתי בבית באיזה ערב. קצת עייף, קצת נח וצלצל לקוח. הוא שאל אם אוכל לבוא, ואני כמובן באתי. לא מוותרים על פרנסה, אפילו קטנה".
– זאת אומרת, שכיר הוא בטלן?
"כן. עושה את השעות שלו ואחר כך רואה טלוויזיה או אני לא יודע מה"…

אוטובוסים וקרייניות שלא יודעות לדבר  

כשהתחלתי לנסוע באוטובוסים התפעלתי מן השירות, הדייקנות והיחס. אחר כך זה קצת עבר לי, כשהכרתי את התקלות. אבל יש תקלה מעצבנת: ההקלטה של הקרייניות ברמקול.
מישהו החליט, בצדק, לקרוא את שמה של התחנה הבאהבקול רם לפני שמגיעים אליה. נכון, טוב לא לשגות. א-מה-מה? הקרייניות. הן שוגות בשמות האישים שעל שמם נקראים הרחובות הסמוכים והשגיאות חוזרות ונשנות בלי סוף.

באוטובוס אין קרייניות, יש הקלטה

באוטובוס אין קרייניות, יש הקלטה

ליקטתי כמה מן השמות היותר משובשים.
למשל, בתל אביב סמוך לדרך בגין נמצאת תחנת גן וולובלסקי. שם מסובך, שאני זוכר אותו היטב מתקופת אזור המלאכה של וולובלסקי בדרום תל אביב. אבל הקריינית הוסיפה לו ב' וקוראת לתחנה 'גן וולובלבסקי לך תצעק לנהג, שלא ידע מי האיש ששמו בן שמונה אותיות, כמעט כמו 'נוח בשבע שגיאות'.
על שם מי נקרא רחוב 'מנדס', אינני יודע. היה ראש ממשלת צרפת היהודי, פייר מֶנדס פרנס והיו כמה רופאים מפורסמים. הכול נקראו מֶנדס עם מ' בסגול. רק באוטובוס קוראים לו מַנדס עם מ' בפתח. הוא לא היה מכיר את עצמו.
נשיא מכבי העולמית היה פייר גילדסגֵיים. שם אנגלי והג', כמובן, בצֵירֶה. באוטובוסים הג' בפַתַח. נשמע רע.
מעטים יודעים על דב בוריס פאנתלייביץ' שהיה מתרגם גאון מגאורגיה, שתרגם מגיאורגית ומרוסית לעברית. יש על שמו רחובות אחדים וכל בר דעת יודע ששמו גַפּונוב. באוטובוסים שינו את שמו לגֶפּונוב, עם ג' סגולה…
ראש עירית ניו יורק עיה"ק, האיטלקי פּיורלו לה גווארדיה, זכה ועל שמו נקרא שדה התעופה הגדול בארה"ב. המוני ישראלים עברו דרך השדה ואף אחד לא שם לב שבאוטובוס בארץ שינו את שמו ל"לֶה גארדיה".
עולי הגרדום במצרים, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר, השתתפו בחוליית ריגול וחבלה ישראלית במצרים. שמם הונצח ברחובות רבים בשם מרזוק-עַזַר. באוטובוס נאמר מרזוק-עֵזֶר…
אוטובוסים זה לא המקום ללמוד עברית, אבל גם לא המקום ללמוד שגיאות.

שמירה על מקומות קדושים

בני קצובר עמד על פסגת אלון מורה והביט על הנוף הנהדר מסביב – מן הים התיכון במערב ועד החרמון בצפון והרי הגלעד בירדן במזרח ובקעת הירדן מתחתיו וגם שכם הצפופה נמצאת בעמק. הוא עמד בצל עץ עבות ליד קבר שיח' וקבוצת עתונאים ישבה על ספסל העץ הישן.

בני קצובר מסביר

בני קצובר מסביר

את תורתו של בני קצובר, ממייסדי גוש אמונים וההתיישבות בשומרון, אין צורך לשחזר כאן. האיש דק הגזרה תיקן בכל רגע את הכיפה על ראשו, שהתעופפה כמעט ברוח, וסיפר בלהט משכנע את תולדות האזור והציונות. כשהבטתי אל מאחוריו, ראיתי היטב זה מול זה את הר גריזים והר עיבל. שם, אפשר לומר, נוצר עם ישראל. הארכיאולוג אדם זרטל, ידיד קרוב של בני קצובר, גילה כאן את המזבח הראשון של ישראל. תגלית ארכיאולוגית אדירה (או נתונה לביקורת קשה…), שמשמשת בסיס לתורת הקיום של עם ישראל בארצו – בשומרון.
הארכיאולוג אדם זרטל, שנפטר לפני חודשים אחדים,  היה משוכנע שהוא חשף בהר עיבל את המזבח המתואר בספר יהושע ובספר דברים. בני קצובר תיאר בהתרגשות איך זרטל וצוות החופרים סקר את האתר שנחשף והשווה אותו לתיאור המקראי של המזבח במקרא.
לא סיירנו בהר עיבל עצמו. בדקתי את המידע והתרשמתי, שהמקום מהווה אתר טיולים מוכר והמסיירים בשומרון מרבים לבקר בו. אבל הוא לא שוחזר ולא נבנה מחדש, למרות ההערכה שזה המזבח הראשון של עם ישראל ואולי המקום שבו הוקמנו כעם.

בתוך המבנה - מצבור טינופת

במבנה – מצבור טינופת

הביקור באלון מורה הזכיר לי סיור נוסף בשטחים, שערכתי עם עמיתים לפני שנים אחדות. שילה, בבנימין, היתה מקום הפולחן של עם ישראל במשך 370 שנה, לפני שירושלים הפכה להיות עיר המקדש. גם כאן לא ראיתי שחזור של המקדש הקדום, אלא גל אבנים שנחפר וזוהה.
אנחנו ישבנו על פסגת ההר ליד קבר שיח' שנבנה במקום וכמו קברי שיח' אחרים גדל לידו עץ גדול ומצל. בני קצובר הזכיר בדבריו, שבעיני המוסלמים זה קברו של האימאם של מוחמד. אחד מן הקברים שיש לאותו אימאם, והחשוב שבהם, נמצא במכה. אין לי ספק, שבעיני המוסלמים זה קבר חשוב. עובדה, שהם החליטו לפני זמן לא רב שהשיח' הזה קבור גם – בקבר רחל. מסתבר שהקבר שם מקודש גם להם ולא רק לנו. בני קצובר סיפר זאת בנימת האי אמון, שבה התייחס לחשיבות שהמוסלמים מייחסים לקדושיהם.
הסתכלתי בבניין הקבר (שחסום בדלת ברזל מרושתת) וראיתי בפנים גל אבנים ולכלוך, שאיש לא טרח לנקות או לטפח. חשבתי, שהיחס שלנו לאתרים הקדושים איננו שונה מאד מהיחס של המוסלמים בארץ לקדושיהם.
כשירדנו באוטובוס מן המצפור הנהדר, שמעתי בחדשות ברדיו שהחרדים נאבקים על קדושת השבת ומנסים למנוע עבודות ברכבת ביום זה. חשבתי, מדוע אינם מתייחסים כלל למקומות הקדושים לישראל בארץ ישראל. נכון,  פרופ' ליבוביץ אמר שאין דבר או מקום קדוש מלבד הקדוש ברוך הוא. אבל הם ודאי לא נתלים בליבוביץ הציוני.

הגדרה חכמה
מצאתי במסכת אבות ה', ו':
"חכם אינו מדבר לפני מי שהוא גדול ממנו בחכמה; אינו נכנס לתוך דברי חברו ואינו נבהל להשיב; שואל כהלכה ומשיב כעניין; ואומר על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון; ועל מה שלא שמע אומר לא שמעתי; ומודה על האמת;
"וחילופיהן בגולם".

מכתב גלוי לארז ביטון (מקוצר)

עירית אמינוף

ד"ר עירית אמינוף

קטעים ממכתב גלוי לחתן פרס ישראל, ארז ביטון. המכתב מקוצר ומי שירצה ימצא אותו במלואו בגוגל.


מאת ד
עירית אמינוף, עפולה 04-6593370
… מר ביטון, צר לי לאכזב אותך ולומר, כי כולנו למדנו את שירת ימי הביניים של תור הזהב בספרד, כולנו יודעים מי הם שלמה אבן גבירול, שמואל הנגיד יהודה הלוי, ואבן כלפון ואחרים רבים, אנו מכירים את יהודה אלחריזי ובני דורו, כולנו למדנו על גירוש ספרד. חשוב להדגיש שהיו גם גירושים רבים אחרים, שאודותם לא המלצת ללמד, על גירוש אנגליה ידעת? על הגירושים ברוסיה הלבנה בעת המהפכה הבולשביקית, שמעת? על גירוש היהודים מקזחסטן, שמעת? המפורסם שבהם הוא ללא ספק גירוש ספרד ואין אחד מאיתנו שלא למד זאת. [אתה ואני קרובים מאוד בגיל, לכן כנראה גם אתה למדת את כל אלה].
…ודווקא את מעפילי הספינה אגוז אנו כן זוכרים ומזכירים, הלוואי שהיינו זוכרים ומזכירים כך את מעפילי הספינות מאירופה אשר טבעו וטובעו על ידי צוללות גרמניות, רוסיות ועל ידי הבריטים במהלך המלחמה, לפניה ואחריה.
…אבל לא על קיפוח, ולא על תלונות שווא, ולא על ניכור בין אשכנזים למזרחים, שכבר מזמן התפוגג בארצנו, אני כותבת אליך – אלא על השימוש שלך בשתי מילים שהרעימו אותי במיוחד.
…הרחקת לכת מר ביטון, בשימוש שלך במילה שואה. שואה היא לא עוד מילה שאפשר להשתמש בה על כל צעד ושעל. טרם היתה תופעה בהיסטוריה של המין האנושי כמו השואה, אז אתה, ארז ביטון, משווה אותה לתופעות יומיומיות שגרתיות ובנליות בארצנו? היכן הבושה?
אתה מכנה את עצמך ניצול שואה… האם יש לך זכות לומר על עצמך שאתה ניצול שואה? אתה מבין את פשר המילה? אתה יורד לעומקה? בוא ואספר לך על קצה הזרת, מהי שואה.

ארז ביטון

ארז ביטון

שואה היא שסבא וסבתא רבא שלי, הי"ד, ילידי 1860 במרכז פולין, נשלחו אל תאי הגזים של מחנה המוות סוביבור בהיותם בני 83. בסוביבור טרם הצליחו להחדיר בשלב זה את הגז "ציקלון ב" על כן השתמשו בגז מן האגזוסט של מנועי הטנקים הגרמניים. כך נחנקו למוות נורא בתאי גזים מצחינים, סבא וסבתא רבא שלי על בניהם, נכדיהם, ניניהם ומשפחתם העניפה וכל יתר בני עירם הקטנה.
שואה זה שסבתי מרוסיה הלבנה, הי"ד, נורתה עירומה אל הבורות, יחד עם עוד עשרות ומאות נשים צעירות וזקנות, כשהיא מחזיקה בנכדה הפעוט [בן דודתי] על ידיה. שואה זה שסבי הי"ד נשרף בחיים יחד עם כל הגברים הצעירים והמבוגרים שבעיר, בבית הכנסת אשר הוקף והוצת, בהיכנס הנאצים לביילורוסיה ביוני 1941.
שואה זה שדודתי ובעלה, הי"ד, אשר הצטרפו לפרטיזנים ביערות וילייקה ברוסיה הלבנה, נרצחו-נטבחו על ידי הנאצים, או הפרטיזנים, או הרעב והקיפאון, ובנם הפעוט אשר הופקד אצל סבתו [סבתי] למשמרת – נורה יחד עם סבתי אל הבורות.
…ואתה מעז לקרוא לעצמך ניצול שואה? !
אתה חושב שהמסעות של בני הנוער לפולין [אני מתנגדת להם בכל צורה ואופן] דומים למסע שורשים? אתה משווה אותם למסעות טיול והכרת שורשים לספרד ולמרוקו?! צריך תעוזה לשם השוואה כזו, תעוזה וגם חוצפה, הייתי אומרת. מאחר שהתוודעתי אל אישיותך בשנים האחרונות, אני יודעת שצלחה דרכך ולמדת במוסדות טובים [שהאשכנזים הנוראים הקימו בעמל רב] – איך בחור עם היגיון כשלך אומר דברים כאלה? האם המטרה מקדשת את כל האמצעים? ארז ביטון!
…אני אשכנזייה מכל כיוון אפשרי, אבל ילדיי כבר לא אשכנזים טהורים, ונכדיי כבר בטח לא, הם תערובת נפלאה של בני הארץ הזו.
לא הכול מותר וצריך להגיד.

בשוליים

  1. במדורו בידיעות אחרונות מיום ששי, כתב נחום ברנע על מירי רגב "שרת הבורות והספורט". ידיעות אחרונות אינו מעלה את הטור לאינטרנט.
    2. להסתדרות היו שני מזכירים חזקים – עמיר פרץ ועופר עיני. האחד התלונן והתבכיין וניהל מאבקים בכל תקופת כהונתו. השני ניהל מאבקים ומשאים ומתנים, אבל לא נשמע מקטר. האחד יליד מרוקו, השני יליד עירק.