Category Archives: דעות

כל השעונים מראים אותה שעה

כבר מזמן נאמר שכל השעונים מראים אותה שעה ושעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום. אני קבלתי את השעון הראשון שלי מהוריי כשהייתי בן 12. זה היה לפני המקובל – לתת שעון לבר מצווה.

כמה שווה שעון פשוט, שבא בירושה?

אין לי ספק, שהיה זה שעון פשוט והוא עשה את מלאכתו – הראה את השעה ואני הייתי מאושר. היום השעונים מראים גם את התאריך (הפשוטים) ואילו המהודרים הם ממש עותק של המחשב ומחוברים אליו.
רק לדוגמא, בגלובס 10/03/2011 פורסם כי שר הבטחון, אהוד ברק, מתהדר בשעון מתוצרת פאטק פיליפ, שוויץ, שמחירו 142 אלף ש"ח.
אבל הסיפור שלי לא מתייחס לשעוני היוקרה, אלא דווקא לשעון פשוט. למכר שלי, איש צעיר כבן 35 נפטר הסב. האיש העריץ מאד את סבו וכאשר נפטר, החליטה הסבתא לתת לו במתנה את השעון. הסב, שהיה איש אשכולות וגם עתיר נכסים, החזיק שעון יד פשוט. כזה שאפשר להשיגו בחנות בתל אביב בכמה מאות שקלים. הסב, שידע מה ערכו של כסף, קנה את שעונו בחו"ל, בטיול, במחיר עוד יותר נמוך.
ידידי לא היסס וקיבל בשמחה את המתנה. הוא הסיר מידו את השעון שליווה אותו באחרונה וענד את השעון החדש. השעון שהסיר עלה לו כ-14 אלף שקל.
העתונאי שפוטר
שלושה עתונאים פוטרו מעיתונה של משפחת נתניהו – העורך, עמוס רגב, הפרשן דן מרגלית והתחקירן מוטי גילת.
העורך החדש, בועז ביסמוט, הסביר את הפיטורים בצמצומים כלכליים. כאילו המיליארדר שלדון אדלסון ומרים רעייתו, חוסכים בכסף כאשר שופכים אותו על העיתון.
דן מרגלית רץ מאתר חדשות אחד לשני וצעק את זעקת הנגזל: הוא נלחם על חופש העתונות. הטענה התברר כלא כל כך רצינית, כאשר העתונאי העשיר הזה נקלט מיד בהארץ.
מוטי גילת, לעומת זאת, התראיין מעט, אבל סיפר כי היה מוכן להוריד 60% משכרו בעתון, כי חשוב לו לפרסם את התחקירים וחשוב שהם יגיעו לקהל נוסף של קוראים. כשלא נענה להצעתו הנדיבה, הסכים להפחית 70% משכרו כדי להמשיך לעבוד. ההצעה, כמובן, לא התקבלה.
דיברתי עם מוטי גילת (בעבר, היינו יחד חברים בוועד אגודת העתונאים) והוא הסביר: יש לי פנסיה ואני בטוח שאמצא מקום בתקשורת. אינני חושש.
אני מעריך מאד את גילת, שהוא אחד התחקירנים הבודדים החשובים היום בתקשורת. מעשהו ראוי לכל הערכה.
העיקר הבריאות
רופא בעל חוש הומור לחולה מתלונן: אתה מוכרז בריא!
 

קבצנים – ודאי, גאים – לא

את הספר קבצנים וגאים, לא אהבתי.
על גב הספר, שיצא בהוצאת  הספריה החדשה  נאמר "'קבצנים וגאים' נחשב ליצירת מופת של הסופר המצרי-צרפתי אלבר קוֹסֶרי, שבדומה לגיבורו גוהאר בחר לחיות חיי עצלות וחירות, והתגורר רוב חייו הארוכים בחדר מלון קטן בגדה השמאלית בפאריז".
קודם כל, לא מצאתי בספר מדוע הפרופסור המכובד בחר לעזוב את האוניברסיטה ולעבור לגור בצריף רעוע כשהוא ישן על מצע עתונים ישנים, ללא מיטה וללא רהיטים. הנימוק, שהוא לא רצה ללמד סטודנטים מטומטמים, לא עושה ספר.
אל הפרופסור לשעבר מצטרפים שני חבריו הבטלנים גם הם, משורר-הרחוב יֶגֶן והכאילו-מהפכן אֶלכּוֹרדי. הם לכאורה אקזיסטנציאליסטים. לעשות כלום ולהתפרנס מנדבות – גם זה לא מצא חן בעיני. לכאורה יגן ואלכורדי שמעו בקשב רב את דבריו של ה"גורו" שלהם. לא מצאתי שאֵלה דברי חוכמה.
הספר מהלל,לכאורה, את תורת האקזיסטנציאליזם. בי, זה לא נגע.

אני אוהב לשתות קפה, אז המייל הזה מצא חן בעיני

גם תרגומו של ניר רצ'קובסקי לא עורר אצלי עניין. דוגמאות בודדות שהעליתי מן העמודים הראשונים. הגיבורים התגוררו "ברובע הילידי". זה כינוי שחוזר לא אחת ואני לא הבנתי איזה רובע בקהיר אינו ילידי.
עוד מצאתי בתרגום פעמים אחדות הדגשות יתר מיותרות. למשל, "הכה בו האור כמהלומת ברק". בלי הברק האור לא היכה בו? ובמקום אחר מדובר על הגיבור שהוא "נחרד" וכעבור שורות אחדות באותו עניין הוא "נלעג". ויש גם  "מתעתע להדהים" או "הגרועים שאסונות" וגם "דרמה מוחלטת ועקובה מדם" – כאילו בלי הדגשות-הגזמות אלה הדברים אינם ברורים דיים. ובהמשך, אני מוצא את המקוננות המקצועיות, שנשמעות מעבר לקיר של גוהר: "קינות מעוררות אימה". האיש שנולד במצרים לא שמע מקוננות מימיו?
אני יודע, שהיום הוצאות הספרים מקצצות בהוצאות וגם המתרגמים זוכים לשכר מועט ולפיכך הם ממהרים להחליף שפה בשפה בלי מחשבה ובלי עניין. התוצאות – ולא רק ב"קבצנים וגאים" – הינן עלובות.
כתבה על כך המשוררת  עירית לעאל  בהארץ (4.6.2017): "מעמד הספרות השתנה בכל העולם, אבל כאן, בבריכה המתנפחת של הרפובליקה הספרותית דלת המשאבים, הוא עבר מוטציה. ניכור עמוק השתרש בין הקוראים לביקורת, בינם לרשימות רבי המכר, המושפעות בעיקר מהיצעי ההנחות של הרשתות, ובינם לבין מחלקי הפרסים. נראה, שבדומה למה שמתרחש בספירה הפוליטית, אזרחי הרפובליקה כבר לא מאמינים למחוקקים.
"…השכר בענף נמוך, איכות התרגומים נפגעת וכך גם עריכת ספרי מקור".
ואני, על תרגומים גרועים שמעתי גם בספרים אחרים.

הג'יו ג'יטסו עזר
נכדתי, בת השש וחצי הולכת ללמוד ג׳יו ג׳יטצו כדי תשפר את היציבה שלה ושתלמד איך ליפול בלי להיפגע. המדריך, בן 26 מברזיל, מלמד את החבר׳ה איך לעשות פעולות הגנה וכל מיני תרגילים. בין היתר הסביר: כאשר ילד מתנכל לכם הוא עושה זאת רק לאלה שפוחדים ממנו. אם לא פוחדים ממנו, הוא לא מתנכל.
יום אחד, ניגש ילד מהכיתה לילדה וכמנהגו משך לה בצמות. היא ידעה שהילד בעצם רוצה קשר ומבטא בכך את רצונו. אבל היא לא אהבה את זה שהוא מושך לה בשיער או מרביץ. כמה שלא ביקשה ממנו ואף אמרה למורה, כלום לא עזר. למחרת השיעור בג׳יו ג׳יטצו, כשהוא בא להציק, היא אמרה לו: ״אם אתה רוצה ללכת מכות, אני מוכנה! אבל אם לא, אל תבזבז את הזמן שלי״. מאז הילד הפסיק למשוך בצמות, והנכדה הזמינה אותו לשחק אצלה בבית אחר הצהרים…
המדריך צדק.

המחלה של האינטרנט והתרופה המיותרת

בין מעלותיו של הנשיא דונאלד טראמפ, שהוא העלה לדרגת-על את השקרים (Fake News) ולמרבית הפלא, יש המאמינים לו. אבל זה לא בדיוק הנושא שלי. אני עוסק הפעם בשקרים "קטנים", לא נשיאותיים, הנפוצים ברשת האינטרנט. אינני יודע מדוע, אבל נראה לי שאנשים מאמינים לסיפורים ברשת יותר משהם מאמינים לתקשורת הממוסדת, למרות שסיפורי הרשת חלקם סתם בדיות וחלקם סיפורים שמפיצים משרדים של יחסי ציבור בשירותו של מי שמשלם.

נשיא ארצות הברית: אומר (גם) אמת

לאנשים קשה לקבל, שפרסום או שידור ממוסדים עוברים עבודה של כתב מקצועי, עורך מקצועי וגם עורכים בכירים שמנסים לנפות את האמת. הנה, בערוץ 2 שודרה בסוף השבוע כתבה לא מדוייקת על "מסיבת רווקים" ברומניה, והכתב הושעה והעורך יצא לחופשה. אבל בציבור יש תחושה שסיפורים "מעניינים" הינם גם אמיתיים. אז זה לא כך.
הנה מקרה אמיתי שקרה לי. טעיתי. לא בדקתי. כך כתבתי במייל שלי: "קבלתי את הפניה הזאת מאדם, שאני עומד איתו בקשר במשך שנים. אני מאמין שהפניה רצינית ולכן אני מעביר אותה. רצוי להעביר את הפניה לאחרים, שמא יש להם תרופה כזאת".​
באותה פניה כתבה אשה שהיא נזקקת לתרופה ושאלה למי יש תרופה כזאת מיותרת. בעבר היה לי מקרה דומה ונשארתי עם תרופה מצילת חיים, שלא היה צורך בה. תרמתי אותה ברצון. לפיכך, מיהרתי ושלחתי את ההודעה לחבריי במייל. במייל חוזר קבלתי את ההערה הבאה: "תודה על החשיבה הברוכה והחיובית  ועל עשיית צעד אמיתי בעניין… אבל בדיקה של 5 שניות העלתה שהמכתב ישן ולא ברור למה המשיך להסתובב. אין צורך בתרופה או בהעברת המכתב".
כעבור עוד יומיים קבלתי מייל מהכותב המקורי שלי והוא אומר: "לפני ששלחתי לכם את הידיעה על חיפוש התרופה, לא בדקתי אותה. היא איננה רלבנטית יותר!!! מצטער מאד!!!"
לעתים, אני בודק מסרים שאינם נראים לי מהימנים. לא פעם עצרתי כאלה לאחר שבדקתי את מקורם. היו גם מקרים שחברים התקשרו באינטרנט לברר אם הודעה מסויימת אמיתית. הם ידעו שאני משתדל לבדוק את המידע. בסיפור על התרופה המבוקשת – נכשלתי. שוב נמצאתי למד שרשת האינטרנט היא מקום להפצת (גם) שקרים.
מי שטורח ועושה מעשה רב חשיבות הוא חנן כהן שבודק מידע ישראלי באינטרנט ובאתר שלו  יש מידע רב מאד על הטעיות רשת.

מלחמה?
מג"ד אמר לחייל מילואים בחי"ר, לא בכיר, שתהיה מלחמה במאי-יוני. האם היה לו על מה לסמוך?

השר (הלא) ממונה על תאונות דרכים

בימים האחרונים לא ראיתי ידיעה על קשיש שהופל על ידי אופניים על מדרכה בתל אביב ונהרג. מת. אולי לא נהרגו בימים האחרונים. רק נפצעו, וזאת כבר לא ידיעה גדולה והיא כלל לא מתפרסמת. אבל האסונות הללו מתרחשים וניתן להפחית אותם ולהקל בהם.

לא לטעות: זה כלי מסוכן

שר התחבורה מלא המרץ רוצה להיות ראש הליכוד וגם ראש הממשלה. אינני עוסק במשאת נפשו הפוליטית של השר, אלא במפעלותיו התחבורתיים. אני רואה בטלוויזיה שהאיש גוזר סרטים ופותח צמתים ומאפשר לתנועה המקרטעת לזרום. אכן, איש עם יוזמה.
אבל יש תחום, שמרצו אינו ניכר בו. אולי זה לא תחום פופולארי או אולי אי אפשר לקושש בו קולות. מדובר במתן רשיונות לאופניים חשמליים.
אני הולך הרבה ברחובות תל אביב ובחלקם יש מסלול מיוחד לרוכבי אופניים, שנגרע מחלקם של הולכי הרגל. האם זה חוקי? הרוכבים על האופניים החשמליים נוסעים במסלול המיוחד וגם דוהרים על ידו בתחום שנועד, לכאורה, להולכי הרגל. לכאורה.
הולך לתומו אדם ברחוב. על המדרכה. אופניים חשמליים נוסעים במהירות והרוכב, אולי, שקוע בסמרטפון שלו ואינו משגיח באיש ההולך. הרוכב עובר במהירות, מפיל את הזקן על המדרכה. נעצר לשניות אחדות, מסתכל ותוהה מה לעשות. אחרי רגע הרוכב נותן חשמל (לא, אין לו גז) ונעלם במהירות אחרי הפינה.
הולכי רגל ממהרים להגיש עזרה לנפגע ואפילו אם היו עדים לתאונה, מה הם יכולים להגיד? ראו איש צעיר עם שיער מתולתל וחולצה חומה. זה מספיק לזיהוי? לא. כלומר הרוכב, שאולי הוא רוצח, נמלט ואיננו. למשטרה, אם תרצה לחקור פציעה בתאונה או הריגה על המדרכה – אין קצה חוט. אין את מי לחפש.

ירד במשקל, אבל לא ידע

אז מה צריך לעשות השר הנמרץ? לקבוע שכל זוג אופניים חשמליים ישאו מספר. שאפשר יהיה לזהות את בעליהם והמשטרה תוכל לאתר אותם.
אם מדובר בתקנה, זה בוודאי עניין של שבוע שבועיים. אם חתימת השר לא מספיקה וצריך חוק – הוא יכול ללחוץ בממשלה ויהיה חוק כזה תוך חודש או חודשיים. וכאשר תהיה חובה לקבוע מספר רישוי לאופניים, זה לא צריך להיות מקור הכנסה. אפשר לקבוע שהמספר אינו עולה כסף או אולי, עשרה שקלים לכיסוי הוצאות. העיקר שיהיה רישום ורישוי!
אני יודע שהרעיון לא חדש. דיברו עליו, כתבו עליו והשר הנמרץ לא שמע, לא עשה.
ישבתי עם ידידי אלי והוא הסתכל עלי בתמיהה – אין מספרים לאופניים…
ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה את התקנות המסדירות את השימוש באופניים עם מנוע עזר חשמלי. ב- 18 במאי 2016 נכנסו לתוקף תקנות חדשות המגבילות את גיל הרכיבה על אופניים חשמליים ל-16 שנים לפחות. באותו זמן פורסם ב-:YNET "כולם נוסעים כבר מגיל 10. אז למה שהחוק החדש ישנה?"
התקנת מספר על אופניים חשמליים תעזור לגלות אם ילדים/נערים לא רוכבים על כלי הרכב המסוכן הזה בניגוד לחוק. אפשר יהיה גם לגלות אם לאופניים יש בלמים תקינים ואם הצמיגים אינם שחוקים.
בעבר, המשטרה התחילה לאכוף את החוק בתל אביב. במשך שלושה ימים השוטרים עצרו את הרוכבים ברחובות ולמבצע היה פרסום / יחסי ציבור אדיר. מאז, נעלמה המשטרה. רוכבי האופניים נשארו וגם מספר ההרוגים והפצועים לא קטן.

מני מת
מני לויתן היה האיש שאירגן את המחזור שלנו בתיכון "אהל שם" ברמת גן. הוא כינס אותנו למסיבת המחזור לפני כעשור ודאג לאסוף את התלמידים לשעבר לטיולים, מפגשים, חגיגות. לפני כחודשיים הודיע מני שהוא חולה ופורש מעיסוקיו הציבוריים. השבוע נודע שהוא נפטר והלווייתו נערכה.
מאד צר לי עליו. עצוב.
פרסמתי פוסט על מני ב-4 במארס האחרון, לפני כחודשיים בלבד.
https://yairdk.wordpress.com/2017/03/04/מני-לויתן-עשה-מבצע

הבגדים לא עושים את האדם

רואה החשבון הראשון שפגשתי, לבש חליפה מגוהצת וענב עניבה וישב ספון בחדרו. ראיתי אותו רק מבעד לדלת הפתוחה ואילו אותי הוא שלח להתייעץ עם סגניתו או העוזרת השלישית או הרביעית. כך חלפו שנים טובות אחדות, עד שעברתי לרואה החשבון השני. הוא היה בעל משרד מהודר, לבש חולצות כפתורים מגוהצות ללא עניבה וכאשר פגש אותי לשיחה עניינית, הזמין גם רואה חשבון שכיר ומנהל חשבונות נוסף. נדמה לי שזה נועד לעשות עלי רושם שהרבה אנשים מתעסקים איתי. אבל כאשר דיברנו "תכלעס", ראיתי שהוא לא מבין דבר בנושאים שלי וכל הזמן נזקק לעצות מן הצוות.
i האביב הגיע ואחד הסימנים: פריחתו של העץ בוהיניה היפהפה, שגדל בגינה ציבורית 
כשהגעתי אל רואה החשבון השלישי, בעקבות המלצות, היתה לי הפתעה. באתי לפגישה ראשונה במשרד בן כמה חדרים ומצאתי את האיש עומד על סולם ויחד עם בעל מקצוע מטפלים במזגן. כאשר התפנה אלי, השיחה היתה מקצועית וקבענו פגישה נוספת. בפעם הזאת, כשהגעתי, ההפתעה היתה גדולה יותר. בשולחן צדדי ישב רואה החשבון שלי, לבוש גופיה גדולה לבנה ולא כל כך מגולח. הוא התפנה תוך זמן קצר והלך אל משרדו הראשי, המהודר. כאן השיחה לא היתה ארוכה, אבל האיש שלי היה בקיא בחומר. ראיתי שהוא מתמצא ושמעתי עצות טובות.
מסתבר שלא הבגדים עושים את האדם.
הערה: אפשר להחליף רואה חשבון כמו שמחליפים חברת טלפונים וכך גם אפשר לעשות לבנק.

בלי צעקות אי אפשר?
הייתי בבית החולים אסותא. הגעתי לדלפק הקבלה כדי לקבל את הדיסק עם תוצאות הבדיקות. הכניסה היתה חיובית: במודיעין האוטומטי היתה הודעה: "לקבלת תוצאות לא צריך מספר. יש לגשת לדלפק מספר אחת". שמחתי וניגשתי וכאן מצאתי איש צעיר עומד מול דלפק ריק ועל הכסא מוטל ברישול מעיל של אשה. "אחזור בעוד דקות אחדות", אמרתי לו והלכתי לדלפק אחר לקבל תוצאות אחרות. כשחזרתי, האיש עדיין עמד מול כסא ריק עם מעיל.
התפלאתי והתרגזתי. הרמתי קול אל הפקידה בדלפק השני (מתוך חמישה עשר!) ושאלתי: "איך זה הדלפק ריק?" והיא השיבה לי: "הפקידה יצאה לכמה דקות. אסור?"
– "לא, אסור באמצע העבודה. הזמן שלי יקר לא פחות משלה ואני מחכה לטיפול. מי מנהל את המחלקה הזאת", המשכתי בקול רם.
הפקידה הצביעה אל קיר הזכוכית, שמאחוריו עמדו פקידות ותייקו בארון הברזל הגדול. הצעקות שלי, כנראה, הועילו והפקידה הזעיקה את המנהלת. זאת באה כעבור דקה עם שאלה: "איפה השלום? אין חיוך?"
– "חיוך יהיה כשאקבל את התוצאות שלי", השבתי וסימנתי על האיש שהמתין (בחוסר) סבלנות לפני.
ואז, באורח פלא נמצא הדיסק שלי במגירה קרובה ונמסר לי מיד.
בלי צעקות אי אפשר? יש לי מזג ים תיכוני ואני לא מהסס לדרוש את המגיע לי.

ילדים מפונקים גדלים להיות מבוגרים מפונקים

 האב הצעיר עמד וניער את בקבוק החלב לבנו התינוק. הילד בן שבעה חודשים שכב על ארבעתיו על הרצפה וצרח. האב עמד קרוב אליו וסימן לו להתקרב. התינוק כבר יודע לזחול, אבל העדיף להישאר על ארבעה ולצעוק. למרות גילו, הוא כבר יודע שהצרחות שלו מביאות את ההורים אליו. אבל, הפעם טעה. האב נשאר לעמוד וניער את הבקבוק עוד דקות ספורות עד שהילד הרעב זחל אליו והגיע צורח אל הבקבוק.

צילום אילוסטרציה

"אומרים שאני אכזר. לא מתחשב", סיפר לי האיש הצעיר. "אינני חושב שאני צריך ללכת אליו כשהוא צורח מתוך פינוק. התינוק כבר יודע להניע אליו את המבוגרים ואני חושב שהוא יכול לזחול 3-4 מטרים עד אלי".
השבתי לו שדעתו נראית לי. תן לילד תשומת לב, אבל אל תיענה לכל בכי של פינוק. כנראה, הייתי היחיד שתמך באב הלא מפנק הזה.
בעבר, קראתי את הספר "ילדים האתגר" של פרופ' רודולף דרייקורס שיצא בהוצאת יבנה ונראה לי שעדיין ניתן להשיגו בחנויות המשומשים באינטרנט. דרייקורס אמר, בין היתר, להקשיב לבכיו של הילד ולשים לב אם זה בכי של כאב (מכה, מחלה) או כאב של פינוק, שהוא הרבה הרבה יותר שכיח. כשישבתי עם בתי התינוקת בגן הציבורי, יכולתי לשים לב לילדים שבאו עם אמהות או מטפלות. הדוגמא הטובה ביותר היתה של ילד קטן שהתנדנד בפינת הנדנדות בקצה הרחוק של הגן. ראיתי שהוא נפל מן הנדנדה ורץ ורץ את כל הדרך אל פינת הספסלים. כשהתקרב אל המטפלת, פרץ בבכי. של פינוק, כמובן.
מדוע נזכרתי היום בספר המצויין הזה? גם בגלל הסיפור של ידידי הצעיר וגם בגלל הוויכוח הקלאסי: האם הדור הצעיר מפונק? לדעתי, אנחנו מגדלים דור של מפונקים. צעירים, שרגילים שהכל ניתן להם –  כל מה שההורים יכולים וגם יותר. כאשר יוצאים צעירים אלה מחסות הבית, הם מגלים שהעולם אינו רחמן. לפתע, בכי אינו מביא תוצאות.
אני יודע שזאת דעה לא שגרתית ועשויות להיות לה התנגדויות. קל לכל הורה להיות "רחמן" או קשה לכל הורה לעמוד בפני הפינוק של הילד. אבל, כנראה, ההורים צריכים להימנע מן הפינוק.

מקטרים
מדוע ישראלים נוהגים לקטר בשיחות פנאי? כי קל יותר לבכות מאשר לעשות.

שופט על דוכן העדים

ראיתי לפני ימים אחדים את התוכנית  המקור בטלוויזיה  והתפעלתי מהופעתו של השופט בדימוס יעקב צבן, שהיה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. יש סיבה לכך שגיליתי עניין מיוחד בתוכנית זו – הייתי במשך כעשרים שנה כתב סוכנות עתי"ם בבית משפט השלום ואחר כך בבית המשפט המחוזי בתל אביב והכרתי מקרוב את מערכת המשפט ומאז יש לי עניין יתר בנעשה בה. העתונאים, ברוך קרא ואביעד גליקמן, עשו תוכנית מיוחדת.

השופט יעקב צבן בגלימתו

השופט יעקב צבן בגלימתו (אתר בתי המשפט)

ראיתי לא פעם ולא פעמיים שופטים בדימוס מופיעים בטלוויזיה ומחווים דעתם על החלטות ועונשים שמטילים עמיתיהם היושבים עדיין בדין. הם מופיעים כאילו היו ערכאת ערעור ובסמכותם היה להחליט. לא כך בהופעתו של השופט יעקב צבן. הוא דיבר על שלושה פסקי דין, שהוא בעצמו נתן והסביר לציבור, וגם לי, מה היו שיקוליו. אינני זוכר הופעה אמיצה כזאת של שופט!
יעקב צבן ישב בדינם של השרים איציק מרדכי, שלמה בניזרי וראש הממשלה אהוד אולמרט (פעמיים). את יצחק מרדכי שלח ב-2001 למאסר על תנאי בעקבות הרשעה בתקיפה מינית ומעשים מגונים, את שלמה בניזרי שלקח שוחד במיליוני שקלים שלח ב-2008 לשנה וחצי מאסר ובבית המשפט העליון הגדיל השופט אדמונד לוי את עונשו   לארבע שנות מאסר. את אהוד אולמרט זיכה במשפטו הראשון והרשיע במשפט השני ואז גם שלח אותו למאסר של שמונה חודשים וקנס של מאה אלף ש"ח.
יצחק מרדכי היה גיבור ישראל, שר בממשלה ומועמד לראש ממשלה. "אני זוכר שבמהלך המשפט יצחק מרדכי נהיה יותר ויותר רזה. אתה צריך להסתכל לו בעיניים וקודם כל לקבוע אם הוא אשם או לא. מה שנאמר כאן, שינה את מסלול חייו. מבחינתי זה שיקול חשוב בענישה שלו", דברי השופט.
"שלמה בניזרי סיים את הקריירה הציבורית שלו ולכן העונש שגזרתי עליו היה יחסית מתון. זה סוג של אמת פנימית, שבאה מבפנים".
ומה אתה אומר על כך שבית המשפט העליון כמעט שילש את עונשו?
"אני מקבל זאת קודם כל בהכנעה".
הפרשה הציבורית השלישית, היתה המירמה של אהוד אולמרט. בשלב הראשון, השתתף השופט צבן בזיכויו של הנאשם. הוא הופתע, כשהתיק חזר אליו מבית המשפט העליון במאי 2015, כעבור כשלוש שנים. זה היה אחרי ששולה זקן הציגה את ההקלטות שהיו בידיה. אז נשלח אולמרט למאסר של שמונה חודשים וקנס של מאה אלף שקלים.
בפרשה הראשונה, זיכה בית המשפט – כך הסביר השופט צבן – כאשר לא היתה בפניו הוכחה למה שימשו הכספים שקבל אולמרט מטלנסקי. בהיעדר הוכחה, עולות הספקות – אמר השופט. כאן הציגו ב"המקור" את אולמרט מופיע בפני מצלמות הטלוויזיה אחרי זיכויו הראשון ומצהיר "לא היו מעטפות ואין מעטפות. בית המשפט הכריע בצורה החד משמעית ביותר: אין מעטפות כסף! לא היו ולא נבראו".
לשופט צבן היתה הערה לעתונאים: תפרסמו רק אחרי שאתם קוראים את פסק הדין. בפסק הדין הראשון נאמר במפורש שהיו מעטפות עם כסף. מן ההערה ניתן להסיק שאולמרט פשוט שיקר בפני מצלמות הטלוויזיה.
בפסק הדין השני, הרשיע הרכב השופטים בראשות צבן, כי הונחה בפניהם הראיה המכרעת – ההקלטות. והשופט נשאל ב"המקור" מה היתה הרגשתו לגבי שולמית צבן. "כעסתי", הוא אמר. "וזה לא טוב ששופט כועס".
דברים ששופטים נמנעים מלאומרם בדרך כלל. "היתה הרגשה של הקלה אחרי ששולה זקן העידה. היתה תחושה שהראיות הושלמו".
השופט יעקב צבן אישר שהוא, אמנם שופט מקל. על כך שאל ברוך קרא: "אדם מגיע למערכת המשפט והוא לא יודע על מי הוא יפול".
השופט צבן הגיב: "מערכת המשפט היא פתוחה. יש הרבה שופטים, הרבה דיעות".
משום מה הדברים הזכירו לי את דבריו של מורי, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, זאב צלטנר: בית המשפט לא עושה צדק. בית המשפט עושה חוק". מכאן, אני מבין שמערכת המשפט שלנו צריכה ליישר קו לפי החוק, אבל בסמכותו של שופט להחליט בתיק שלפניו. ומעבודתי למדתי, שבפני השופט היושב בדין יש הרבה יותר מידע מכפי שאנחנו, העתונאים, מסוגלים להעביר לידיעת הציבור. לפיכך, כששופטים בדימוס מותחים ביקורת על פסקי דין, לא אחת הם אינם יודעים את כל העובדות ששקל השופט עצמו. בקיצור, זאת לא מערכת בולשביקית.

בדיחה לא אקטואלית
 בעבר סיפרו את הבדיחה על ההבדל בין ישראל וארצות הברית. שם, 90 אחוז טיפשים ועשרה אחוז חכמים, ואלה יושבים בממשלה. כאן, כולם יודעים מה לעשות ולכן 90 אחוז חכמים, ועשרה אחוז טיפשים ואלה היושבים בממשלה.

אחרי הבחירות, הבדיחה, כנראה לא מצחיקה יותר.

"הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית"

הכרתם את ספריה של רות אלמוג? אני לא.
השבוע נפלו לידיי שניים מהם – "זרה בגן עדן", שיצא לאור ב-2008 ו"החיים, שנים עשר סיפורים ונובלה", שיצא לאור באחרונה. שניהם בעריכתו של עורך ותיק ומוכר, יגאל שוורץ. הוא מוכן לחזור על עצמו בקלות ובגבם של שני הספרים כתב הערכה מאד חיובית ובסיומה חזר אותו הכינוי לרות אלמוג – "הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית".
אלמוג היתה עורכת משנה של מדור תרבות וספרות בהארץ וממשיכה לכתוב בו טור קבוע. העיתון לא זנח

רות אלמוג, ציירת. עמוד השער בספרה - מעשה ידיה

רות אלמוג, ציירת. עמוד השער בספרה – מעשה ידיה

אותה ופרסם שלושה מאמרים בזכות ספרה האחרון, "החיים". זה קידום מכירות לא רע, ולמרות זאת לא מצאתי את שמה ברשימת רבי המכר, שפירסם העיתון במדור "ספרים". אבל קראתי את שני הספרים והם נידונו (ברותחין) בבוקלאב שקיימנו בשבוע שעבר.
בשיחה לא שמעתי התלהבות מן הספר "זרה בגן עדן", אבל הייתה ביקורת בינונית עד חריפה. לעניות דעתי, שני ספריה של רות אלמוג אינם מעניינים במיוחד. יש בהם חזרות רבות על עובדות, שהיא מפרטת, שבה ומפרטת. בספרה היא סוקרת ביקור בערים שונות בגרמניה, מולדת הוריה. הסקירה לא מעניינת את מי שלא הגיע משם ויש בה הרבה מאד פרטים ופרטי פרטים לא חדשים על השואה ועל ההיסטוריה של הערים הללו. אני משוכנע, שהמעוניין ימצא בגוגל את מלוא חפצו ואיש לא לוקח לידו ספר קריאה כדי ללמוד את המידע הזה.
ליקויים דומים מצאתי בספר "החיים". נראה לי, כאילו חסרה יד של עורך בשני הספרים הללו. האם בעל "הגברת הראשונה של הסיפורת הישראלית", גם קרא אותם?
אחת משלוש הביקורות שקראתי בהארץ, של עומרי הרצוג, היללה ושיבחה את הספר "החיים". על כך הגיבה באינטרנט אורית שוחט, שבעבר כתבה בהארץ: "הבושה היא לכתוב ביקורת שאין בה קמצוץ תוכן. בלה בלה בלה ועוד בלה"…
מאז ומתמיד ידעתי, שסופר מצליח עלול להיות עורך ספרותי חלש ומאידך, עורך מצליח יכול להיות סופר חלש. כעת יש הוכחה ברורה. או שאני, כעורך ותיק ולא מוכר, קורא חלש…
אמר הסופר:
תמיד יותר קל לי לכתוב כשאני כועס.
אמר המבקר:
תמיד יותר קל לי לבקר כשאני כועס.

בחינה לאור פנס
לנכדתה של ליאורה, תלמידת כתה ז' בחטיבת הביניים, הייתה בחינה באחד מימי החורף הקרים. לפתע, באמצע השיעור, כבה האור בכיתה בגלל הפסקת חשמל כללית באזור.
התלמידים שמחו שהבחינה תידחה והם יזכו בשיעור חופשי. אבל המורה התעשתה מיד והורתה לכל תלמיד להוציא את הסלולרי שלו ולהדליק את הפנס כדי להשלים את הבחינה לאורו. וכך, לאור פנסי הטלפונים, קיימו התלמידים את חובתם.
סיפרה הילדה את המקרה לסבתה וזו השתוממה: "לכל ילד בכיתה יש סלולרי?"
– "נו, סבתא", השיבה הנכדה.
לאור זאת, נותר לי לומר: מה היה הציון בבחינה – לא סיפרו לי. אבל אולי אקבל בווטסאפ…

הארץ המובתחת, שבה אנו חיים

"איך שהוצאתי את משה מהמים, הוא מיד התחיל לשלוח ידיים"

אני רגיל שבבית העיר (בית העיריה לשעבר בתל אביב) יש תערוכות רציניות ומעניינות. גם תערוכות שאינן זוכות למחסה במוזיאון רגיל, אבל שווה לבקר בהן. כשנכנסתי בשבוע שעבר לבית העיר, מצאתי במקום את תערוכתו המיוחדת של זאב אנגלמאיר, שפתוחה במקום עד סוף החודש. היא מצאה חן בעיני.
זאב אנגלמאיר, מאייר משתטה בעתונים ומרצה לתקשורת חזותית בבצלאל ובעוד מקומות, מציג כאן את התפרעותו הקומית בציורים גדולים, שחלקם קריקטורות ממש וחלקם ציורים מורכבים או "פסלים" שעיקרם שדייים עשויים מכריות. הוא מציג הרבה פוטומונטז'ים שייצר מציורים מסחריים, שגזר מאי פה ואי שם והוסיף להם כיתובים משעשעים ומרגיזים משלו. יש כאן גם אובייקטים, קולאז'ים וצילומי ארכיון, בין היתר, נראית אמא מעירה את יצחק בציור מתקתק ואומרת, בבועה שהוסיף הצייר: "קום, יצחק. אבא רוצה לשחוט אותך".
הרבה מן הציורים נובעים מסיפורי התנ"ך שאנגלמאייר עיוות ושינה לפי דרכו הפרועה והמצחיקה. ציורים, שאף יהודי דתי לא ירצה לראות.  יש כאן הרבה איורים מן התנ"ך שהאמן עיוות לחלוטין את משמעותם הדתית כדי להשיג את הרושם הקומי או כדי להביע את דעתו על הנעשה כאן.
בראיון ב"הארץ" הסביר, בין היתר: אני רוצה לרָצוֹת את כל מי שנמאס לו מהתזונה התרבותית הלעוסה, המתחשבת והמרוסנת. דרך הכתיבה או היצירה אתה מרחיב את אפשרויות ההסתכלות של החיים ושל מה שאתה חווה". אנגלמאייר פרסם בעבר חוברות "סירופ" (אפשר אולי לומר "סיפור"…), שבהן צייר בקו הגס שלו נשים ערומות בצד תרשימים של גברים מעצבנים או ציורים מתקתקים, שעברו ארגון מחדש עם הערות של האמן.
במקום אחר הצהיר "אנחנו חיים בארץ וולגרית" ואכן, פרסם ספר, שכולו איורים, קומיקס וכתובות מצחיקות-מרירות ושמו "וולגריה". הוא לא מסיר ידיו משום גורם בציבוריות הישראלית ואומר את דבריו החריפים לכל מי שמוכן לשמוע.   לאנגלמאיר יש עלבון לכל סקטור. רק בחר וקח.
גם בשגיאות כתיב הוא עושה שימוש וכך קרא לתערוכתו "הארץ המובתחת". 

צ'כוב האקטואלי
אנטון צ'כוב נפטר לפני 114 שנה. בין הסיפורים הקצרים שכתב – הפכפכת, שהופיעה עתה באתר אלכסון באינטרנט. צ'כוב מספר על אשה, "אמנית" לכאורה, שמבזבזת את זמנה בחברת "אמנים" ואינה עושה דבר. בעלה, הבלתי מוערך על חבריה ה"אמנים", הינו רופא מוערך שמביא את הפרנסה הביתה. אז מה מעניין סיפור מלפני למעלה ממאה שנה? אז, זהו. זוג ידידים שלי קראו את הסיפור ואז הוא אמר בפליאה: הרי זה הסיפור של ידידתנו שעוסקת באמנות, ובעלה שעובד קשה להביא פרנסה.
מה שהיה הוא שהווה.

איך הוא עושה זאת
חברי, אלי, שואל: בקריאת ספר בבוקלאב, אנחנו מדברים על המה, על הסיפור. איננו מדברים על האיך. אנחנו לא בוחנים איך הסופר עשה זאת.
ולי אין תשובה לשאלתו.

 יהי אור

מצאתי בדה מרקר ידיעה מ-26 בפברואר השנה על 2016 על אורן קובי,  בעל השליטה בחברת "אדמה", החשוד במעילה של עשרות מיליוני שקלים בכספי לקוחותיו: "האיש הנחמד הזה מציע לכם דירה מהממת ב-500 אלף שקל, מול הים בת"א. לא תקחו?"
ו

האיש שלא שווה זהב

גיא מונסונגו בימים טובים יותר 

בהמשך נאמר, ש"פושט הרגל גיא מונסונגו הצליח לשווק דירות ומשרדים במחיר מצחיק ולגבות עבורם מיליוני שקלים מבלי שהיו בבעלותו… האיש, שעומד מאחורי הפרויקט, נמצא בהליכים של פשיטת רגל והוא נמצא במצב משפטי שבו אסור לו לפעול כיזם. הוא נמצא במצב הזה מאז 2 ביוני 2015"…
מתן חודורוב, שהיה כתב  מצטיין בגל"ץ ועכשיו בערוץ 10, נכנס לבדוק את העניין במשרדי החברה של מונסונגו  והתחיל לשאול, איך מוכרים נכסים שאינם שייכים לחברה. התנפל עליו בריון (מאבטח בלשון העם) והיכה אותו תוך גירושו מן המקום, שהיה פתוח לקהל. מזעזע.
עם דורלי, המתווכת וידידה שלי, שוחחתי על נדל"ן ושאלתי בתמיהה, כיצד אנשים מוכנים לשים מאות אלפי שקלים לקניית דירה ממי שאין לו זכויות עליה. איך הם נותנים כסף בלי לבדוק, בלי בטחונות…

אורן קובי, האיש שאינו שווה זהב

אורן קובי, האיש שאינו שווה זהב

"אנשים לא יודעים מה זה טאבו. לא מבינים מה זה נדל"ן", השיבה לי. "אנשים עושים את העיסקה הכלכלית הגדולה בחייהם בלי להבין דברים בסיסיים. למשל, הם משקיעים חצי מיליון ש"ח וחוסכים כמה אלפים בודדים שיעלה להם עורך הדין שיבדוק בשבילם את הפרטים. הרי לפני שקונים מכונית משומשת ב-70 אלף ש"ח, הולכים למכון בדיקה. ולגבי דירה – לא".
"עוד דבר קטן: אנשים לא יודעים, שזכרון-דברים הוא נייר עמדות של סתם. טעות. זכרון-דברים הוא חוזה מחייב לכל דבר. לכן, צריך להיזהר גם בחתימה על זכרון-דברים".
המקרה המפורסם ביותר הוא של ענבל אור והסיפור שלה נסקר בטלוויזיה ללא סוף. נשמע גם כונס הנכסים שלה והלקוחות שכסף כנראה לא יוחזר. הטענה כלפיה – שמכרה בכסף טוב נכסים שלא היו שלה. היו קונים שחתמו על חוזים והתחייבויות ולא זכו לראות את כספם בחזרה.

מסקנה
כסף הוא דבר יקר. אז למה מבזבזים אותו בקלות?