ארכיון קטגוריה: דעות

לקט (שכחה ופאה) בימים של חול המועד

 

פסח הוא, כנראה, לא הזמן לספר סיפורים רציניים, אז ליקטתי דברים ואמרות שהצטברו פה ושם. למשל, אמר לי חבר, פנסיונר מבוגר, כשישבנו בפרלמנט של יום ששי: "אני מחליט, כל עוד אני עומד על הרגליים שלי"…
הגיב פרלמנטר אחר, אף הוא פנסיונר: "עדיף לי לסחוב מאשר שיסחבו אותי"…
לא במושב הלצים הזה, קראתי במייל של יועצת הנקה את הסיסמא: "חלב אם – המזון האיכותי ביותר באריזה הייחודית והידידותית לסביבה". בהמשך נמצאה התגובית: "אני בעד האריזה"…
ואם אני מזכיר ענייני נשים, הרי אימא חכמה אמרה לי: "איש חכם יודע, שכלב קטן זה לא ילד קטן". אני מקווה שגם ההורים מבינים, שכלב, כל כמה שהוא אהוב, איננו זכאי ליחס של ילד קטן.
באותו פרלמנט, שממנו אני שואב רעיונות, אמר מאן דהוא: "הייתי השבוע אצל האופטומטריסט. הבאתי לו את העיניים להסתכלות".
נשמעת כמו סינית
ישבתי בבית קפה לפני ימים אחדים. ארבעה צעירים סינים (כנראה בני 25, כי הם תמיד נראים צעירים יותר) דיברו ביניהם. לי זה נשמע כמו… סינית. אבל הם הבינו היטב האחד את השניה.
חשבתי לעצמי, איך נשמעת העברית שלנו לדוברי שפות זרות. לפעמים, העברית של ההיי-טקיסטים היא סינית בשבילי.
ואם כבר סינית, הרי הוזמנתי למסעדה, מאלה החשוכות, שבקושי אתה יכול לראות את האוכל ואת שכניך ליד השולחן. בזו שהייתי, מצאתי תפריט, שבו שמות המאכלים כתובים בסינית באותיות עבריות. בחושך לא יכולתי לקרוא, אבל מי מן המוזמנות הציעה פתרון: קח את הפנס של הסמרטפון.

בחירות עליך ישראל
האם יהיו בחירות בקרוב? נראה לי שפרשנים פוליטיים עוסקים בכך רבות וגם את חברי הכנסת זה מטריד. אז הנה מה שאמר הפילוסוף הגדול וולטר:

אז, אם באמת מתקרבים לבחירות, כל אחד אומר שדבריו מיוסדים על אדני אמת (אם שפתו תקינה ולא עילגת). וכאן, נשאלת השאלה הקלאסית: למה שקרנים מצליחים? והתשובה: כי מאמינים להם. ואם מוסיפים לשאול, מקבלים עוד הסבר: "הם מסתכלים לך בעיניים"..
ועוד בעניינים שעומדים ברומו של עולם: אם אדם יוצא זכאי במשפט, זה לא אומר שהוא נקי. יש עניין ציבורי גם בחפות מוסרית.
ואז נוכל לשאול מה יהיה אחרי הבחירות. תלמידת כתה א' נשאלה: מהו המקום הקר ביותר בארץ? והיא השיבה: הכנסת. יש שם 120 מתחת לאפס…
וולטר וודאי יסכים עם זה.
אז, אם באמת מתקרבים לבחירות, כל אחד אומר שדבריו מיוסדים על אדני אמת (אם שפתו תקינה ולא עילגת). וכאן, נשאלת השאלה הקלאסית: למה שקרנים מצליחים? והתשובה: כי מאמינים להם. ואם מוסיפים לשאול, מקבלים עוד הסבר: "הם מסתכלים לך בעיניים"..
ועוד בעניינים שעומדים ברומו של עולם: אם אדם יוצא זכאי במשפט, זה לא אומר שהוא נקי. יש עניין ציבורי גם בחפות מוסרית.
ואז נוכל להרהר מה יהיה אחרי הבחירות. תלמידת כתה א' נשאלה: מהו המקום הקר ביותר בארץ? והיא השיבה: הכנסת. יש שם 120 מתחת לאפס…
וולטר וודאי יסכים עם זה.

מודעות פרסומת

ביבי ועתונאים – דברים בשם אומרם

אי אפשר לכתוב על פרשיות ביבי ודעתו על העתונאים בלי להתחיל בדברים שאמר ראש הממשלה ופורסמו ב-ynet על ידי רן בוקר לפני חודש וחצי בלבד (21.12.17):
"אני הולך לעשות לכם ספוילר. בעוד שבועות בודדים יישבו באולפני הטלוויזיה כתבים ופרשנים, והם יפתחו את מהדורת החדשות בכותרות מפוצצות: 'המלצות חמורות ביותר, יש לומר חמורות מאוד, רוצה לומר, מן החמורות שידעה המדינה'", אמר נתניהו והעביר את האצבעות על הגבות תוך שהוא צוחק (בחיקוי של כתב ערוץ 2 משה נוסבאום. בהמשך דבריי אביא את התנצלותו של ראש הממשלה בפני הכתב).
בנימין נתניהו חושב שהעתונות רודפת אותו ואת משפחתו. חשובים דבריו במועדים השונים.

מני נפתלי: המתמיד (תמונת השער של ליברל)

הנה מה שכתב יקי אדמקר ב וואלה ניוז ב-13.8.2017. "חלק גדול מנאומו בעצרת התמיכה בגני התערוכה בתל-אביב, הקדיש ראש הממשלה לעיתונאים. הוא האשים אותם ב'מסע ציד אובססיבי' וטען ש"השמאל והתקשורת מנסים לבצע הפיכה"…  יממה לאחר מכן שיתף נתניהו בפייסבוק על אמנון אברמוביץ', פרשן חדשות 2 , וכתב: "תחשבו פעמיים לפני שאתם שומעים עוד פרשנות של הפייק ניוז".
במגזין העין השביעית פרסם עוזי בנזימן ב-4.2.2017: "על-פי תפיסה זו, התקשורת היא… עדר כנוע של עיתונאים שכירים ונמוכי רוח שניתן לטפלל אותם כאוות לבו של המו"ל.
התגובה המפורסמת ביותר של נתניהו היא, כנראה, הדברים שכתב על תוכנית עובדה ששודרה בראשית נובמבר :2016 עורכת התוכנית, אילנה דיין, קראה את התגובה במלואה (697 מלים, שלא נפרסם כאן במלואן). אצטט חלק מדברי ראש הממשלה בעקבות התחקיר, שבו נחשפה התלות שלו ברעייתו, המעורבות שלה במינויים, הניסיון שלה לקחת חלק בדיונים רגישים – וגם שיחות נזיפה ואיומים למי שאינו מפאר ומרומם אותה.
נתניהו התחיל את תגובתו במלים "מעניין אם אילנה דיין, שמתיימרת להיות אבירת חופש הביטוי, תביא את תגובתנו במלואה, ללא צנזורה". כן, היא קראה את התגובה במלואה.
…"אילנה דיין היא בין המובילים של העליהום המתוזמר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנועד להפיל את ממשלת הימין ולהביא להקמתה של ממשלת שמאל.
"התכנית שלה הערב אינה אלא תשדיר תעמולה פוליטי נגד ראש הממשלה ורעייתו, שכולו מיחזור של רכילות מסולפת ושקרים מרושעים… איצטלת ה'עיתונאית' של דיין היא בעיקר מסווה לתעמולה פוליטית".
החוקר הראשי, שמחפש מידע על ראש הממשלה, הוא, כמובן כתב ערוץ 10 ועורך המקור, רביב דרוקר. בדה מרקר מיום  28.11.2016 פרסם רביב  דרוקר     פרטים חדשים על הקירבה שבין המיליארדר האוסטרלי, ג'יימס פאקר, לראש הממשלה בנימין נתניהו ולבני משפחתו.
כתב העתון, שהוא מבקר קשוח של ראש הממשלה: "דרוקר חשף, בין השאר, כי יאיר נתניהו טס לניו יורק והתאכסן במלון יוקרה בגריניץ' וילג', שבו שוכר פאקר כמה חדרים המחוברים זה לזה. לחופשות נוספות יצא נתניהו הבן על חשבונו של פאקר ואף הוטס במטוס הפרטי של המיליארדר"…
בהמשך נאמר: "בנימין נתניהו שוב תוקף את התקשורת. בעמוד הפייסבוק שלו פירסם נתניהו תגובה מלאה ובוטה נגד דרוקר: "ברכות לרגל הצטרפותו של רביב דרוקר לצוות התוכנית של גיא פינס. לאחר שלא מצא כלום במצולות הצוללות, דרוקר עבר להמצאה בדיונית חדשה וחובקת עולם. החיפוש הנואש של דרוקר אחר קונספירציות כבר מביך את כולם חוץ מאת שולחיו מ"הקרן החדשה לישראל".
אי אפשר לסיים סקירה קצרה זו בלי להתייחס לחיקויו של משה נוסבאום על ידי בנימין נתניה. ב- YNET כתב רן בוקר ב-21.12.2017 מפי משה נוסבאום, כי נתניהו התקשר להתנצל על החיקוי. הוא סיפר כי קיבל טלפון מראש הממשלה. "הוא אמר שלא התכוון לפגוע בי והתנצל".
באותו נאום לפני חברי הליכוד תקף נתניהו את המשטרה ואת ההמלצות שצפויות להיות מוגשות בקרוב בנוגע לחקירותיו.
אמש פרסמה המשטרה את המלצותיה. ראוי לקרוא את דברי ראש הממשלה, שנאמרו בהזדמנויות שונות בעבר, לאור ההמלצות.
סקירה על יחסי נתניהו והתקשורת בגלובס ב-14.2.2018:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001223832

העיתון שלא היסס להילחם על האמת

את הסרט "העיתון" של סטיבן ספילברג, ראיתי רק בשבוע שעבר. יצאתי ממנו המום, כי בעיני הוא סרט אקטואלי ביותר לנעשה בישראל. זה סרט חובה לכל עתונאי ולכל מי שהאמת הפוליטית מעניינת אותו. נכון, הוא עוסק בשלטון האמריקני ובנסיבות פוליטיות של מלחמת וייטנאם, שהיתה לפני כחמישים שנה, אבל הוא אקטואלי וחשוב ועשוי לעניין גם צופים, שאין להם כל קשר לתקשורת.

בקומה השניה של בית סוקולוב נמצא פסל עשוי נייר של אדם קורא עתון. זכר לימים, שעתונים היו מקור האינפורמציה העיקרי של הציבור.

העובדות, שאנחנו נוטים לשכוח עם חלוף הזמן, הן שד"ר דניאל אלסברג, עתונאי וחוקר של נסיבות הממשל, הדליף את מסמכי הפנטגון, שבהן נתגלו שקריהם של נשיאי ארצות הברית אחדים בעניין ניהול המלחמה בווייטנאם. הם שיקרו לציבור, הם שיקרו לסנאט ופעלו בניגוד לחוק. אלסברג, שעבד במכון ראנד בוואשינגטון לחקר הפוליטיקה, הצליח להוציא כרכים של מסמכים, צילם אותם והעביר לידי העתונאי נייל שיהאן בניו יורק טיימס. כאשר הנשיא ריצ'רד ניקסון, עויין התקשורת, דאג להוציא צו משפטי נגד פרסום המסמכים, הדליף אלסברג את המסמכים לכתב של וושינגטון פוסט, עתון שהיה בעמדת נחיתות כלפי הניו יורק טיימס.
הסרט נסב על התלבטויותיהם של המו"לית קתרין גראהם (מריל סטריפ) ושל העורך בן בראדלי (טום הנקס), אם להפר את צו בית המשפט ולפרסם את המסמכים. הם פרסמו אותם וגרמו לאחד ההישגים העיתונאים הגדולים והחשובים בכל הזמנים. לא רק הישג עתונאי היה כאן, אלא פעולה דרמטית של הצהרת אמת. כאן גילו המו"לית והעתונאים את תפקידה החשוב כל כך של התקשורת. בסרט משקף ספילברג את ההבחנה, שתפקיד העתונות לגלות לציבור את האמת.
הנשיא ריצ'רד ניקסון ראה בחלקים גדולים בתקשורת האמריקאית אויבים פוליטיים, שרצוי וראוי להשתיק אותם. אם נזכור, שדונאלד טראמפ כיום מציג את התקשורת כאויבו, תוך דריסת כל אמת – נראה מיד את הדמיון. אך לא רק בארצות הברית התקשורת היא "אויב". גם בישראל חוגים רבי השפעה מעדיפים את המלה "תשקורת" כדי להציג את אי-האמת דווקא אצל העתונאים שמחפשים את האמת.
המילה תשקורת היא מונח בעל משמעות שלילית, שנולד בחוגי הימין והדתיים בישראל, ומביע, לדעת המשתמשים בו, את חוסר האובייקטיביות בתקשורת הישראלית. דווקא לעתונאים, שעוסקים בהצגת האמת, יש חשיבות בסרט זה המציג את המעשה הדגול של עורכי הלוס אנג'לס טיימס, שלא היססו להפר צו של בית משפט, כדי להביא את האמת לידיעת הציבור.
השורה התחתונה בסרט היא, שהוושינגטון פוסט הוא העתון שחשף את פרשת ווטרגייט. את זה, בוודאי איש אינו שוכח.

חזקת החפות
לאיש ציבור אין חזקת חפות. עליו להסביר את מעשיו – ולא, להרחיק עצמו מהציבור.

יאיר לפיד מול בנימין נתניהו

האמנם אנחנו עומדים לפני בחירות? הסקרים אומרים שכן, וקובעים שהמועמד הבכיר אחרי בנימין נתניהו הוא יאיר לפיד.

יאיר לפיד

כתבתי בעבר כי שניהם דומים ואנחנו, הבוחרים, מעדיפים את הדיוקן הזה:
אנחנו מוצאים דמיון בין לפיד לראש הממשלה: שניהם מופיעים מצויין בטלוויזיה, שניהם בעלי הופעה ותסרוקת מסודרת, שניהם מדברים בכותרות קליטוֹת (סאונדבייטס), שניהם מבטיחים הבטחות שאינם מתכוונים לקיים ושניהם לא מקפידים על אמירת אמת (וגם על כך יש הוכחות במחשב).
חיטטתי בגוגל ומצאתי מאמר של בן כספית במעריב ב-11/09/2016 ואצטט ממנו פיסקה:

בנימין נתניהו

"לפיד הבין, שכדי לנצח את ביבי צריך להיות ביבי.
"לפיד מציג, לשיטתו, גרסה משופרת של ביבי. מודל חדש, מדוגם, עם תוכנה מעודכנת וכל הגאדג'טים הנדרשים. הוא מאמץ ומחקה את כל הדברים הטובים (לכאורה) של ביבי, ומתנער מכל הדברים הפחות טובים. הוא פרזנטור מופלא, כמעט כמו ביבי, עם לוק דומה מאוד, כולל השיער הכסוף ואהבת המצלמה והמנטרות הפיזיות ואפילו הקריצה. הוא לא ה"אנטי ביבי", אלא ה"ניאו ביבי". הוא מנסה להסביר לנו, בדיוק כמו יצרניות הסלולר, שאין צורך לעבור למכשיר של חברה אחרת. אפשר להסתפק בשדרוג המכשיר הקיים".

ילדים מזכירים את השואה
יום השואה הבינלאומי היה השבוע. לנו, בישראל, אין בכך חידוש גדול. אבל ברמת השרון יש אנדרטה לילדים ניצולי השואה. היא נחבאת אל הכלים מאחורי סניף בנק פועלים ברח' המלכים, בואכה כיכר המשטרה, במתחם חורשת ילדי השואה.

נשאר פסל זיכרון

כמה ממושכי הכספומט מודעים לה?!
אם תרצו, תמצאו שהאנדרטה נמצאת כמטווחי קשת מבית הקפה רונית, שם ספונות נשות וינדזור העליזות רוכבות הג'יפים היוקרתיים. כתוב עליה "חייכם נוקמים את מותנו".
התמונה – באדיבות המושיע האקדמי – ldn.hamoshia.co.il

רמאי השעונים
ידיד שלי, רותם, קנה באמשטרדם שעון יוקרתי ויקר. כשקנה אותו, הסביר לו המוכר שהאחריות לשעון – בכל העולם. ידידי התפאר בשעונו המיוחד בפני כל רואהו. אפשר לראות מה השעה, אבל גם לקבל מיילים וגם להקלט הודעות וגם כל מיני פעולות של מחשב ואפילו למדוד את הדופק… אכן, מיוחד. אבל אחרי ארבעה חודשים בלבד, שבק השעון. ככה סתם.
מיהר ידידי אל חנות היבואן בתל אביב וביקש לתקן את שעונו. המוכרן הסתכל, בדק, שאל ושקל ואמר לבסוף: אנחנו אחראים רק לשעונים שקנו אצלנו, בתל אביב. מה שקנו בחו"ל – יתקנו בחו"ל.
ידידי טרח ושלח את שעונו עם חבר לאמשטרדם. אבל בעוד השעון משוטט, הוא קיבל עצה: חזור אל החנות בתל אביב. פשוט, רימו אותך.
מיהר לחנות היבואן בתל אביב ודרש לדבר עם המנהל. המוכר הציע את עזרתו, אבל ידידי השיב קצרות: כן, כבר "עזרו" לי כאן.
המנהל יצא, בדק את פרטי השעון ואמר: אני רואה שקנית אותו באמשטרדם. אנחנו נטפל בו. לקח והלך.
בסופו של דבר חזר ידידי לחנות בתל אביב וקיבל שעון חדש, מהודר, סגור בקופסה.
ככה רימו אותי – סיפר לי. חודשיים הייתי בלי השעון המפואר שעבד רק ארבעה חודשים.
היזהרו מרמאים.

הגדרה
נגמר לה הכסף לפני החודש.

שיח של חירשים

עומדת בתחנה אשה בגיל העמידה מצמידה את הסמרטפון לאוזנה כשקולה נישא והכל שומעים. היא, מן הסתם, אם ומדברת, מן הסתם עם בנה.
השיחה מתחילה בסידרת שאלות קצובות: איך היה בעבודה? איך המכונית? סידרת את?… השלמת?… נתנו לך?… לא אל תיקח! אל תעשה את זה!…
מן הצד הזה הדברים נשמעים כאילו קצרה רוחה של הדוברת ואין  לה אפילו זמן להקשיב לתשובות.
אחרי שהשלימה את סידרת השאלות ואת ההוראות, סגרה פשוט את הסמרטפון.
איש מבוגר, שעמד בסבלנות בצד (לא היתה לו ברירה, כי האוטובוס לא הגיע), ניגש אל האשה ואמר לה בשקט: "כדאי שתקדישי זמן לספר לבן שלך מה קרה לך ומה יש. לא רק לשאול אותו שאלות. תראי, שיהיה לו יותר מעניין ויקדיש לך יותר זמן".
האשה הסתכלה נדהמת: "מאיפה אתה יודע? באמת לא חשבתי על זה"…
האיש: "יש לי ילדים גדולים ואני יודע שזה טוב גם לקטנים, לנכדים".
הלוח אלקטרוני אבל לא מדייק
האוטומציה התקדמה בתחנות האוטובוסים וברבות מהן יש עכשיו לוח אלקטרוני לנוחיות הנוסעים. על הלוח רשומים מספרי הקווים, יעדי הנסיעה וכמה דקות עד שהאוטובוס יגיע.

מתי יבוא עזרי?

מספר הקו מדוייק לחלוטין. גם היעד הכתוב נכון. אבל מספר הדקות, שצריך לחכות לבואו של האוטובוס לתחנה – זה נתון שרירותי לחלוטין. כלומר, רשומים מספרים, אבל לעתים קרובות הם פשוט לא נכונים. יכול אדם לראות בשמחה שבעוד שתי דקות יגיע האוטובוס שהוא מצפה לו. אבל, להפתעתו, יראה פתאום שמספר הדקות גדל לשבע. ידלג בקוצר רוח מרגל לרגל ויחכה לעבור שבע הדקות, אבל הלוח שאינו מתעייף לעולם, מודיע לפתע שצריך להמתין 15 דקות. וכך זה יכול להימשך גם לחצי שעה של המתנה והיו אף יותר.
יכול הנוסע הזועף לצעוק "חי וקיים"*, אבל תושיה לא תהיה לו. הנהלת החברה – קווים לפחות – אינה עונה על פניות הנוסעים.
*צועֵק חַי וקַיָּים (עפ"י מילון ספיר)
תאונות דרכים מיותרות

יוזמה מוצלחת באוניברסיטה

ברחובות תל אביב דוהרים אופניים – חשמליים, במהירות, רגילים, באיטיות – אנשים נפגעים והרוכבים נמלטים. אין פיקוח, אין הסדרה, אין מספרים לאופניים.
כתבתי בבלוג זה, שהולך לתומו אדם ברחוב. על המדרכה. אופניים חשמליים נוסעים במהירות והרוכב, אולי, שקוע בסמרטפון שלו ואינו משגיח באיש ההולך. הר

וכב עובר במהירות, מפיל את הזקן על המדרכה. נעצר לשניות אחדות, מסתכל ותוהה מה לעשות. אחרי רגע הרוכב נותן חשמל (לא, אין לו גז) ונעלם במהירות אחרי הפינה.
הלכתי לפגוש את ידידי, אלי, באוניברסיטת בר-אילן. היה מעניין לפגוש אותו, אבל בדרך נתקלתי ב…אופניים. רגילים, לא חשמליים, וצבועים צהוב. הם שייכים לאוניברסיטה ואסור להוציאם מן הקמפוס רחב הידיים.
אז למה שמתי לב אליהם? כי יש להם מספרים! לכל זוג אופניים יש מספר, שמאפשר לאתר אותם. פשוט וקל.
מעניין, איך מצליחה האוניברסיטה לקבוע מספרי רישוי לאופניים ומשרד התחבורה, עם השר הנמרץ, לא מצליח לקבוע זאת בחוק ולחייב רשויות מקומיות לקבוע מספרים לאופניים?

חוק ללא המלצות

חוק ההמלצות עבר בכנסת, אחרי פיליבסטר רב שעות. הקואליציה הצליחה להעביר את החוק, האופוזיציה נכשלה ונדמה לי שגם הציבור. מספר צווי איסור הפרסום, שמוציאים בתי המשפט לבקשת המשטרה, הולכים ורבים ועכשיו, גם המלצות המשטרה – אם יהיו המלצות – ייגנזו בדרך לפרקליטות והציבור לא יידע דבר.
על זכות הציבור לדעת – שמעתם?
טוב, אז אני חושב שהחוק, שחוקק במאמץ כל כך גדול של הקואליציה, אינו שווה הרבה. לעניות דעתי, לא יתקיים ולמעשה לא יופעל. החוק עבר אבל ימות מות קדושים.
כדי להגיע למסקנה כל כך נחרצת, אנסה לשאוב מעט מנסיוני בעבר כעתונאי.

דוד אמסלם לחץ והחוק עבר

אתחיל בצנזורה הצבאית. זכורני, שבשנים עברו היה המוסד הזה מאד מאד נחרץ ועצר כל פרסום ראוי או בלתי ראוי. הכתבים הצבאיים שמרו על הכללים והתרשמו שלא אחת מוחקים להם ידיעות שאין ערך ממשי לפסילתן. לא היה בהן מידע נסתר.
בשנים האחרונות החלישה הצנזורית הצבאית הראשית את מלאכת הגרזינים והרבה הרבה ידיעות, שבעבר נאסרו, פורסמו בריש גלי. אפשר להניח, שבצנזורה הבינו שלא צריך להכביד את היד ללא צורך ממשי ואולי היו אלה הרשתות החברתיות, שמחקו את הצנזורה.
כך אמרה הצנזורית הצבאית הראשית, אל"מ אריאלה בן אברהם, בראיון בלעדי לגלובס (23.4.2016): "מה אני, משטרת המחשבות? במשטרים אפלים מפילים דפי פייסבוק, מורידים רשתות. אנחנו לא שם".
לא ראיינתי את אל"מ אריאלה בן אברהם, אבל גלובס עשו זאת בראיון מאד מאד ארוך.
אז הרבה הרבה ידיעות – גם כאלה שאינן דווקא ידיעות צבאיות – מופיעות ברשתות החברתיות. לא כולן מדוייקות. חלקן אמיתיות בחלקן וחלקן שקריות ממש ("פייק ניוז", שמישהו היה מעוניין להפיץ).
אבל יש לי השערה נוספת מדוע החוק לא כל כך יחזיק מעמד. אחת הדרכים של עתונאים ישראלים להעביר מידע לעתוניהם – לטלפן לעמית בחו"ל, לספר לו את הסיפור (כי העתונאי חושב שיש לפרסמו גם אם מישהו מתנגד לכך) ואחר כך לפרסם את הידיעה בארץ "ממקורות זרים". עאלק זרים.
אבל זו לא הדרך היחידה. תארו לעצמכם, שעתונאי יקבל מידע על המלצות המשטרה והמקור יבקש: "אל תגלה מי סיפר לך". העתונאי עשוי לפרסם את הידיעה החמה תחת ההערה: "אני משער שהמשטרה תמליץ להעמיד לדין את האדם הזה או הזה". האם מישהו יעמיד לדין את העתונאי "המשעֵר" על פי החוק החדש? מה, אסור לשעֵר?
אבל אולי באמת העתונאי לא קיבל שום הדלפה. העורך לחץ והכתב ניחש ואת דבריו שלו כתב בנוסח "אני משער". האם מישהו יעמידו לדין על ניחושים?
אם יש לכם, מחוקקי החוק, עדיין ספקות, יש לי סיפור מן העבר הרחוק. פעם, כשעבדתי במעריב היה שם כתב צבאי, יעקב ארז. לימים נהיה העורך הראשי של העתון. בתקופת צבאיותו, רצה לכתוב באופן חופשי על אלוף אחד, אריק שרון. לא כל מה שארז חשב לכתוב היה מוצא חן בעיני האלוף ולזה היה קל להפעיל את הצנזורה. מה עשה הכתב הצבאי? התחכם. הוא כתב סידרה של אגדות. באגדותיו סיפר ארז על שבט בארץ רחוקה, שבראשו עמד האיש לבן השיער. אותו איש עשה דברים לא רצויים או לא ראויים. העתון פירסם את האגדה כלשונה. החומר לא נשלח כלל לצנזורה, כי הצנזורה הצבאית לא בודקת אגדות…
מה יהיה מחר, כאשר כתב ירצה לכתוב  אגדה על איש ממשל בכיר באיזה מדינה נידחת, שלקח קצת שוחד ועניינו נחקר ואולי, אולי, אותה משטרה וחוקריה, מצאו לנכון להעמידו לדין. האם החוק עלול לפסול אגדות?

הטרדה מינית – אמת או חובה 

לפני כחודשיים פורסמה הידיעה הראשונה על הטרדות מיניות מצד מפיק העל ההוליוודי הארווי ויינשטיין והיא פתחה סידרת תלונות אינסופית בעיר הסרטים וברחבי העולם. הגל הגיע גם אלינו, בתלונותיהן של עתונאיות ידועות נגד אנשי מפתח בתקשורת. אותה תקשורת שמחה לגלגל את התלונות הללו והסיפורים הולכים ורבים מיום ליום. לא במפתיע, שמותיהם של הגברים מופיעים וגם תמונותיהם. כמה מהם הודו במעשים וכמה השעו את עצמם. ושמות הנשים המתלוננות?  ברוב המקרים שמותיהן אינם נמסרים ולרוב גם פניהן מוצללות וקולותיהן מוסווים.  בכל מקרה, שוויון אין כאן.

נתן זהבי נתפס בכעסו

גבר, ששמו הושמץ, יכול לצעוק מכאן עד מחרתיים, שאין לו אחות. המקרה היחיד בארץ, שגבר עשה מעשה הוא של איש הרדיו נתן זהבי. הוא הגיש תביעה על הוצאת דיבה נגד העתונאית הדס שטייף, שבעבר פרסמה שמות של גברים הנאשמים בהטרדות מיניות ואף גרמה להדחתם חלקם מן העבודה, אך מיעטה בפרסום שמותיהן של המתלוננות.
חשבתי על האי שוויון בין הנשים – שלרבות מהן יש תלונות ממשיות – ובין הגברים, שלא תמיד אשמים. יש כאלה.
היום פורסמה ידיעה חדשה: נסגר תיק החקירה נגד מני נפתלי. שמו הופיע בכותרות גדולות בכל אמצעי התקשורת ולא פעם אחת. ומי המתלוננת? בידיעה קטנה מצאתי כי "אב הבית לשעבר הגיע למשרדי להב 433 ועומת עם סבטלנה גורודצקי, שטוענת כי ביצע בה מעשים מגונים במספר הזדמנויות". מני הגיב: "הפרקליטות נגדי, והיועץ המשפטי לא שֹם עליי… היא טוענת שנגעתי לה בגב וזה היה במדרגות, ושרה נתניהוטוענת שזה היה במיטה שלה… והתיק הזה ייסגר מחוסר אשמה".
בסופו של דבר מני נפתלי צדק. כמה מוכנים להילחם כמוהו?
מסתבר, שיש בעיה קשה של הטרדות מיניות, אבל יש גם אי שוויון בין הצדדים וחוסר פרופורציה מוחלט בפרסומים עליהם.

עניין של זיכרון
דן בן-אמוץ המנוח היה אומר: "מה שקרה אני לא לגמרי זוכר, ומה שאני זוכר לא לגמרי קרה".
– למה נזכרתי דווקא עכשיו במשפט הזה?

האנדרטה הנחבאת לכיבוש ירושלים  

את האנדרטה הבריטית לכיבוש ירושלים, הכרתי לפני שנים רבות. בעוד כשלושה שבועות, בוודאי יחגגו מאה שנה לכיבוש העיר הקדושה על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. אז נבנתה האנדרטה בכיכר אלנבי בשכונת רוממה וצויין עליה תאריך כיבוש העיר – 9 בדצמבר 1917 , שהיה שיאה של מלחמת העולם הראשונה. גנרל אלנבי השתתף כאן בטקס הכניעה של העיר. יש להזכיר, שהגנרל הבריטי המעוטר נכנס ברגל לעיר הקודש. כשהגיע לשעריה – ירד מסוסו והלך כמי שמעריך את קדושת המקום.

מאה שנה והיא עומדת

אבי עבד שנים רבות בבית חרושת עלית ברמת גן ואחת לשנה היה יוצא לחופשה בבית ההבראה של המפעל שהיה בשכונת רוממה בירושלים. לפעמים, היה לוקח אותי, הילד, לבלות איתו את החופשה.
בית ההבראה היה בן שתי קומות עם מרפסת עגולה בחזית ובחדרי הבניין השתכנו העובדים שבחופשה. היה מקובל אז, בימים שלפני קודם המדינה, שמפעלים החזיקו בתי הבראה בשביל עובדיהם. אני טיילתי בסביבה וראיתי מול הבית את האנדרטה המרובעת, המכוערת, שלא ידעתי מה היא.
לפני חודשים לא רבים, כשעליתי לירושלים, החלטתי להציץ במקום שבו בליתי ימי חופשה. מצאתי, להפתעתי שהכיכר והאנדרטה נמצאות קרוב לתחנת האוטובוסים המרכזית של הבירה. כשהלכתי קצת לשכונה, נגרמה לי הפתעה נוספת – בית ההבראה עדיין עומד על עומדו: שתי קומות עם מרפסת עגולה בחזית. כיום זה בית מגורים של משפחה וצעצועי הילדים פזורים בחצר.
הלכתי אל האנדרטה ומצאתי כיתוב, שתרגומו בוויקיפדיה: "סמוך למקום זה נכנעה העיר הקדושה לדיוויזיה הלונדונית ה-60, 9 בדצמבר 1917. הוקמה בידי חבריהם לנשק לכל הקצינים, הנגדים והחיילים שנפלו בקרב על ירושלים".
אני מבין שהתכוונו לבנות פסל מרהיב של גנרל אלנבי רוכב על סוסו, אבל חלק זה של האנדרטה מעולם לא הושלם. כך נשארה המציבה המכוערת עומדת על כנה. בוודאי תהיה בסיס לחגיגות.

למתעניינים: סרטון כניסת אלנבי וחייליו לירושלים

הטרדה או נפילה באוטובוס
בימים האחרונים צצו באוטובוסים של "קווים" שלטים נגד הטרדה מינית. זה באופנה והחברה התגייסה במהירות לעזור לנוסעיה (בעיקר, לנוסעותיה) שיתלוננו בפני הנהג אם יחושו בהטרדה. הנהגים הונחו לנסוע מיד לתחנת המשטרה, כדי שהמתלוננת תוכל לפנות מיד לשוטר.
אני נוסע הרבה באוטובוסים ומעדיף לשבת בכסא הראשון ("מושב זקנים", אני קורא לו). מיד צילמתי את השלט החדש לטובת הגולשים שמגיעים לבלוג הזה.
רק צילמתי את השלט ושמעתי קול מכה מאחורי ואנשים מדברים. איש אחד, לא צעיר, נפל באמצע המעבר. האיש קם, שפשף את קרסולו והתיישב כשהוא ממלמל "לא, נורא. לא היה שום דבר".
הנהג, יש לציין, שאל מיד אם דרושה עזרה.
אני נזכרתי שזאת לא הפעם הראשונה שנופל אדם באמצע האוטובוס בנוכחותי. זה קרה לפני חודשים אחדים, אשה צעירה נפלה לידי, ליד הנהג, כשהוא עצר בפתאומיות. נפלה, קבלה מכה, אמרה "שום דבר" ובאמת שום דבר לא אירע.
מנסיוני, אני יודע שחלק מנהגי האוטובוסים נוהגים באלימות ועוצרים במהירות. לא נעים.
לא ראיתי שלט, שמפנה את הנוסעים הנפגעים לבקש פיצוי.

תיאטרון: איוב שהשטן לא הצליח להכריעו

את המלה אינקובטור הכרתי כאשר לאבי ז"ל היה לול גדול. בלול הוא התקין מדגרה (אינקובטור). זה היה גוף גדול מפח, שבצדדיו יריעות ברזנט קצרות ובמרכזו עמדה פתיליה קטנה. מסביבה, הוא ואמי ז"ל פיזרו ביצים מופרות. הרבה ביצים, שלא היה להם מספיק דוגרות בשבילם.
כעבור זמן מה (הייתי ילד ואינני יודע פרטים) בקעו הרבה אפרוחים מתוך האינקובטור והתחילו להתרוצץ בלול וכך היתה פרנסה.

ששון גבאי וקרן הדר. מעולים.

במשך שנים רבות לא התעניינתי באינקובטורים והיום, בעקבות עיון בוויקיפדיה, אני יודע שיש אינקובטורים לפגים בבתי חולים ומכשירים דומים לבעלי חיים, שטעונים טיפוח.
נזקקתי למונח הזה, כשגיליתי לפני כשבוע את תיאטרון האינקובטור. הוא מופיע בירושלים, בבית מזיא בירושלים ובצוותא בתל אביב.  כאשר שמעתי על "איוב", שששון גבאי מופיע בו בתפקיד הראשי – הלכתי. ראיתי ולא הצטערתי על הנסיון.
הבמאי יוסי יזרעאלי לקח את הספר התנ"כי המפורסם, שהוא הפילוסופי ביותר בין הספרים. הוא עיבד את הספר למחזה, כשהוא משאיר את הטקסט המקראי המקורי תוך קיצורים והשאיר את התפקידים כמות שהם: אריק עשת, מנהל התיאטרון בתפקיד אלוהים, לידו השטן עמית אולמן, שלושת ידידיו של איוב (עומר הברון,יוסף אלבלק ואייל נחמיאס) וכן צ'לן (יוסי גוטליב) שמנגן את המנגינה שכתב במיוחד המלחין יוסף ברדנשווילי. מנגינה לא קלה, שנונת השראה למשחק על הבמה. איתו שרה, כמעט ללא מלים, הזמרת המצויינת קרן הדר. כאן היא אשתו של איוב, שבספר כמעט אין לה מלים. ובתפקיד הראשי, כאמור, ששון גבאי.
אם היתה לי חוויה מהצגה מיוחדת זו – הרי היא קודם כל תוצאת משחקו המעולה של גבאי. האיש שהצליח "ליצור" איוב נהדר. הגיבור התנכי, שהיה עשיר ומאושר ואיבד את צאנו ובקרו ואת ילדיו, כי אלוהים נענה לבקשת השטן ואחר כך גם לקה בשחין לעורו. וכל זה לא הניע אותו לבגוד בבורא עולם. הוא נשאר אדם מאמין. בביצוע מושלם של הספר התנ"כי חוזר איוב המאמין להיות עשיר ומאושר.
אבל לא לקרוא מחדש את איוב באתי, אלא לראות את המחזה. תיאטרון פרינג' שכיח בארץ ואינני מבאיו. האינקובטור היה מיוחד בשבילי.
אני יודע שזאת לא הצגה קלה. לא הצגה לועדי עובדים. הצגה, שדורשת ריכוז והשקעה של הצופים. לדעתי – כדאי.
רימונים ללא גרעינים 
בחנות הירקות שלי הציבו על המדף הראשון את הרימונים אדומי הלחיים. הסתכלתי, קניתי ונזכרתי בסיפור ששמעתי לאחרונה מאשה מבוגרת, שהגיעה לארץ כילדה עם הוריה מפולין. ההורים, שרצו מאד בטובתה של ילדתם, שמעו שרימון הוא פרי בריא. הם קנו רימונים, קילפו אותם והשליכו את הגרעינים. הרי, גרעיני פירות, לא אוכלים. כך, הכריחו את הילדה לאכול את הקליפות של הרימון. את זה היא לא יכולה לשכוח…

שיחה בטלפון
מוקדנית: "תרשום לי מכתב"…
– אין "תרשום". צריך להגיד "תכתוב".
מוקדנית: אז איך יש "מכתב רשום"?

סביון מבזבזת דשא

ביקרתי בסביון, המקום של העשירים. לא בגלל האחוזה השנויה במחלוקת של אליעזר פישמן, אלא מסיבות אחרות. עברתי ברחובות והסתכלתי וראיתי – שאין מספרים לבתים. לרבים מהם.
העשירים של סביון בטוחים, שהכל מכירים בערכם והכל יודעים להגיע. אני לא…
בעזרת ה"ווייז" מצאתי את הבית המבוקש ורשמתי לעצמי שמבחינת מספרים לבתים, סביון כמו אחד היישובים המוזנחים.

אם יש כסף, למה לחסוך במים?

בדרך, עברתי ברחוב הראשי וראיתי שהמדרכות בו רחבות מאד. הרבה יותר מכפי שאנשים הולכים עליהן. ובצד המדרכות יש כרי דשא. רחבים גם הם.
אינני יודע אם משקים את המדשאות הללו, אבל אני יודע שהמועצה מעסיקה גננים שמכסחים את הדשא מפעם לפעם. המועצה גם משלמת בעד המים, והם יקרים.
אני בטוח, שתושבי סביון יכולים לממן את ההוצאה על המים, אבל אני גם בטוח שהם לא יודעים כמה זה עולה.
אני יודע, שמדינת ישראל עשירה בממון (לא רק תושבי סביון) אבל עניה במים. אני גם יודע  שסביון איננה בזבזנית-הדשא היחידה. ברי לי, שהרבה רשויות מקומיות מבזבזות כרי דשא כדי שלתושבים יהיה ירוק בעיניים. אבל הן אינן שמות לב, שאפשר לגנן בשיחים ירוקים שאינם צורכים כל כך הרבה מים.
אפשר, אבל מי שם לב?

להסתיר את המפתח
יש מנהג ישן, שמשאירים את המפתח בארון החשמל. בשביל מי שיצא מן הבית בלי מפתח בכיסו. כשיחזור.
אחרים מניחים את המפתח מתחת לשטיח לניגוב רגליים. שוב, המטרה – לעזור למי ששכח או לאורח שנטה לבוא בלי להודיע.
גם הגנבים יודעים את השיטה וכשהם מגיעים למקום חדש (אם אין להם מידע מוקדם מפי העוזרת) הם מסתכלים תחילה על ארון החשמל ואחר כך מתחת לשטיח.

אפשר להשאיר מפתח מזויף

אז היה מי שהתחכם. הוא הציע להשאיר מפתח מתחת לשטיח בכניסה (או בארון החשמל) אבל… לא את המפתח לדירה, אלא מפתח אחר שנשאר ממנעול אחר. מפתח שהגנבים לא יוכלו לעשות בו שימוש. סתם יישארו מתוסכלים.
טוב, זה יפה לעצור את הגנב. אבל מה עושים עם השכחן?
על כך היתה תשובה: את המפתח האמיתי מחביאים בחצר. באיזה שהוא מקום, שבלי לדעת מראש – לא ימצאו אותו. ואם ימצא מישהו במקרה את המפתח, לא יידע לאיזה דירה הוא שייך.
דוגמאות: אפשר להחביא בגומת עץ מתחת לכיסוי חול שטוח. אפשר להניח את המפתח מתחת לאחד החפצים הזרוקים בחצר. אפשר גם להחביא את המפתח בחצר של הבית השכן.
מפעם לפעם, נניח אחת לחודש, כדאי לגשת למסתור ולבדוק שהמפתח שלנו עדיין ממתין במקומו.
אגב, אם עוסקים בגנבים, חוקרי משטרה יעצו לי פעם עצה: שמור על חלון השירותים!
גנבים יודעים שפעמים רבות משאירים את חלון השירותים פתוח. הגנבים שולחים ילד להיכנס דרך החלון הקטן והוא פותח להם מבפנים.
ראו, הוזהרתם.

נהגת חד אורית
איש עוצר מכונית פרטית נוסעת בערב/בחשיכה. אומר לאשה ליד ההגה: "את נהגת חד אורית".
מסתכלת עליו בתמיהה: "לא הבנתי".
האיש: "יש לך אחד".
האשה עדיין תמהה ולפתע מתפשט חיוך רחב: "הבנתי"…