Category Archives: אקטואליה

חוק ללא המלצות

חוק ההמלצות עבר בכנסת, אחרי פיליבסטר רב שעות. הקואליציה הצליחה להעביר את החוק, האופוזיציה נכשלה ונדמה לי שגם הציבור. מספר צווי איסור הפרסום, שמוציאים בתי המשפט לבקשת המשטרה, הולכים ורבים ועכשיו, גם המלצות המשטרה – אם יהיו המלצות – ייגנזו בדרך לפרקליטות והציבור לא יידע דבר.
על זכות הציבור לדעת – שמעתם?
טוב, אז אני חושב שהחוק, שחוקק במאמץ כל כך גדול של הקואליציה, אינו שווה הרבה. לעניות דעתי, לא יתקיים ולמעשה לא יופעל. החוק עבר אבל ימות מות קדושים.
כדי להגיע למסקנה כל כך נחרצת, אנסה לשאוב מעט מנסיוני בעבר כעתונאי.

דוד אמסלם לחץ והחוק עבר

אתחיל בצנזורה הצבאית. זכורני, שבשנים עברו היה המוסד הזה מאד מאד נחרץ ועצר כל פרסום ראוי או בלתי ראוי. הכתבים הצבאיים שמרו על הכללים והתרשמו שלא אחת מוחקים להם ידיעות שאין ערך ממשי לפסילתן. לא היה בהן מידע נסתר.
בשנים האחרונות החלישה הצנזורית הצבאית הראשית את מלאכת הגרזינים והרבה הרבה ידיעות, שבעבר נאסרו, פורסמו בריש גלי. אפשר להניח, שבצנזורה הבינו שלא צריך להכביד את היד ללא צורך ממשי ואולי היו אלה הרשתות החברתיות, שמחקו את הצנזורה.
כך אמרה הצנזורית הצבאית הראשית, אל"מ אריאלה בן אברהם, בראיון בלעדי לגלובס (23.4.2016): "מה אני, משטרת המחשבות? במשטרים אפלים מפילים דפי פייסבוק, מורידים רשתות. אנחנו לא שם".
לא ראיינתי את אל"מ אריאלה בן אברהם, אבל גלובס עשו זאת בראיון מאד מאד ארוך.
אז הרבה הרבה ידיעות – גם כאלה שאינן דווקא ידיעות צבאיות – מופיעות ברשתות החברתיות. לא כולן מדוייקות. חלקן אמיתיות בחלקן וחלקן שקריות ממש ("פייק ניוז", שמישהו היה מעוניין להפיץ).
אבל יש לי השערה נוספת מדוע החוק לא כל כך יחזיק מעמד. אחת הדרכים של עתונאים ישראלים להעביר מידע לעתוניהם – לטלפן לעמית בחו"ל, לספר לו את הסיפור (כי העתונאי חושב שיש לפרסמו גם אם מישהו מתנגד לכך) ואחר כך לפרסם את הידיעה בארץ "ממקורות זרים". עאלק זרים.
אבל זו לא הדרך היחידה. תארו לעצמכם, שעתונאי יקבל מידע על המלצות המשטרה והמקור יבקש: "אל תגלה מי סיפר לך". העתונאי עשוי לפרסם את הידיעה החמה תחת ההערה: "אני משער שהמשטרה תמליץ להעמיד לדין את האדם הזה או הזה". האם מישהו יעמיד לדין את העתונאי "המשעֵר" על פי החוק החדש? מה, אסור לשעֵר?
אבל אולי באמת העתונאי לא קיבל שום הדלפה. העורך לחץ והכתב ניחש ואת דבריו שלו כתב בנוסח "אני משער". האם מישהו יעמידו לדין על ניחושים?
אם יש לכם, מחוקקי החוק, עדיין ספקות, יש לי סיפור מן העבר הרחוק. פעם, כשעבדתי במעריב היה שם כתב צבאי, יעקב ארז. לימים נהיה העורך הראשי של העתון. בתקופת צבאיותו, רצה לכתוב באופן חופשי על אלוף אחד, אריק שרון. לא כל מה שארז חשב לכתוב היה מוצא חן בעיני האלוף ולזה היה קל להפעיל את הצנזורה. מה עשה הכתב הצבאי? התחכם. הוא כתב סידרה של אגדות. באגדותיו סיפר ארז על שבט בארץ רחוקה, שבראשו עמד האיש לבן השיער. אותו איש עשה דברים לא רצויים או לא ראויים. העתון פירסם את האגדה כלשונה. החומר לא נשלח כלל לצנזורה, כי הצנזורה הצבאית לא בודקת אגדות…
מה יהיה מחר, כאשר כתב ירצה לכתוב  אגדה על איש ממשל בכיר באיזה מדינה נידחת, שלקח קצת שוחד ועניינו נחקר ואולי, אולי, אותה משטרה וחוקריה, מצאו לנכון להעמידו לדין. האם החוק עלול לפסול אגדות?

מודעות פרסומת

הטרדה מינית – אמת או חובה 

לפני כחודשיים פורסמה הידיעה הראשונה על הטרדות מיניות מצד מפיק העל ההוליוודי הארווי ויינשטיין והיא פתחה סידרת תלונות אינסופית בעיר הסרטים וברחבי העולם. הגל הגיע גם אלינו, בתלונותיהן של עתונאיות ידועות נגד אנשי מפתח בתקשורת. אותה תקשורת שמחה לגלגל את התלונות הללו והסיפורים הולכים ורבים מיום ליום. לא במפתיע, שמותיהם של הגברים מופיעים וגם תמונותיהם. כמה מהם הודו במעשים וכמה השעו את עצמם. ושמות הנשים המתלוננות?  ברוב המקרים שמותיהן אינם נמסרים ולרוב גם פניהן מוצללות וקולותיהן מוסווים.  בכל מקרה, שוויון אין כאן.

נתן זהבי נתפס בכעסו

גבר, ששמו הושמץ, יכול לצעוק מכאן עד מחרתיים, שאין לו אחות. המקרה היחיד בארץ, שגבר עשה מעשה הוא של איש הרדיו נתן זהבי. הוא הגיש תביעה על הוצאת דיבה נגד העתונאית הדס שטייף, שבעבר פרסמה שמות של גברים הנאשמים בהטרדות מיניות ואף גרמה להדחתם חלקם מן העבודה, אך מיעטה בפרסום שמותיהן של המתלוננות.
חשבתי על האי שוויון בין הנשים – שלרבות מהן יש תלונות ממשיות – ובין הגברים, שלא תמיד אשמים. יש כאלה.
היום פורסמה ידיעה חדשה: נסגר תיק החקירה נגד מני נפתלי. שמו הופיע בכותרות גדולות בכל אמצעי התקשורת ולא פעם אחת. ומי המתלוננת? בידיעה קטנה מצאתי כי "אב הבית לשעבר הגיע למשרדי להב 433 ועומת עם סבטלנה גורודצקי, שטוענת כי ביצע בה מעשים מגונים במספר הזדמנויות". מני הגיב: "הפרקליטות נגדי, והיועץ המשפטי לא שֹם עליי… היא טוענת שנגעתי לה בגב וזה היה במדרגות, ושרה נתניהוטוענת שזה היה במיטה שלה… והתיק הזה ייסגר מחוסר אשמה".
בסופו של דבר מני נפתלי צדק. כמה מוכנים להילחם כמוהו?
מסתבר, שיש בעיה קשה של הטרדות מיניות, אבל יש גם אי שוויון בין הצדדים וחוסר פרופורציה מוחלט בפרסומים עליהם.

עניין של זיכרון
דן בן-אמוץ המנוח היה אומר: "מה שקרה אני לא לגמרי זוכר, ומה שאני זוכר לא לגמרי קרה".
– למה נזכרתי דווקא עכשיו במשפט הזה?

סיפור של בניה בשחיתות

 מתכנס לו הפרלמנט מתי שמתחשק לו. לפעמים ביום ששי (בהרכב מלא) ולפעמים בימי השבוע, כשלכמה אנשים נגמרה השלווה בבית. יושבים ומפטפטים. היום הנושא, כמובן, דוד ביטן וענייני ראשון לציון.
יש לנו מומחה, אחד שתקן, שיש לו נכסים. כלומר, הוא קונה דירות ומשכיר וגם דואג לתיקונים וגם דואג לקבל שכר דירה מהדיירים. אה, מה, מה – שותק. הפעם לא הסכמנו לשתיקה וביקשנו פירוש: "תסביר מה קורה".
אמר השתקן שלנו: "כל פעם שהיועץ המשפטי רוצה – הוא יכול לשלוח את המשטרה לחקור ברשות מקומית. בכל רשות שיחפשו, ימצאו שחיתות ושוחד".

בעל קרקע לא יצליח להרים בניין כזה

בדרך כלל, היינו מקבלים את הדברים כפשוטם ועוברים לנושא אחר. אבל היום, כשהארץ כולה סוערת בגלל אחד, דוד ביטן, ובגלל עמיתיו, העצורים האחרים, לא הסתפקנו ודרשנו עוד.
נאנח האיש שלנו ואמר: "טוב, אספר לכם על עיסקה שהייתי מעורב בה. קניתי מגרש משלושה אחים טפשים. קניתי בזול מה שהייתי צריך לקנות ביותר ובניתי הרבה יותר ממה שהם חשבו שאפשר".
לך תוציא מים מן הסלע, והאיש שלנו הסכים לספר את כל הפרטים, אבל רק לא להגיד איפה זה היה. "אתה כבר עושה מזה סיפור" – אמר, כשראה שאני כותב את עיקרי הדברים.
"לפני כמה שנים – התחיל – זוג זקנים הורישו לשלושת בניהם מגרש בתוך העיר. במגרש היו איזה בית ישן ושתי חנויות על הכביש. בשבילנו, כלום.
"הצעירים לא רצו להחזיק את המגרש. רצו כסף ודיברו עם הרבה קבלנים. גם אני הייתי שם".
שתיקה דרוכה שררה סביב השולחן, ורק המלצרית ניגשה ועזבה וניגשה ועזבה ובסך הכל יצא לה קפה.
"התנהל משא ומתן ואחד הטפשים גילה לנו, שהם התייעצו עם שמאי והוא אמר להם שאפשר לבנות 16 דירות על המגרש. אולי, אולי 17. בקושי.
"לפי זה קבענו את המחיר ועמדנו על המקח. קנינו.
"ואז התחלנו לטפל בוועדה המקומית. 16 דירות? נו, באמת… הגענו לשלושים. אבל מישהו גילה את התוכניות בוועדה והעיסקה סוכלה. אבל אנחנו, הקבלנים, יודעים את המלאכה. לא חשוב מה עשינו, אבל התוכניות גדלו מחדש".
– זאת אומרת, אתם משיגים מה שבעל קרקע לא משיג?
האיש העיף מבט עם חיוך ולא השיב על השאלה. אחרי מנוחה קצרה פלט: "הבית, בן עשר קומות, עומד עם חניה מתאימה ושלוש חנויות בחזית. חוץ מזה, יש בבניין 39 דירות, קטנות וגדולות, כולל פנטהאוז".
טוב, הוא שילם בעד הקפה של כולם. תמיד ידע שצריך לשתוק…

אגב, בדוד ביטן עסקתי בבלוג הזה כבר ב-11.11.2016 אני מעדיף דברי אמת

עשה מעשה
מי אימץ את האימרה "עשית ולא פרסמת לא עשית. פרסמת ולא עשית – עשית"?
דומני, שהיה זה שר החוץ אבא אבן, כשראה שמעשיו אינם זוכים לתהודה. אבל אולי טעיתי.

האנדרטה הנחבאת לכיבוש ירושלים  

את האנדרטה הבריטית לכיבוש ירושלים, הכרתי לפני שנים רבות. בעוד כשלושה שבועות, בוודאי יחגגו מאה שנה לכיבוש העיר הקדושה על ידי הבריטים במלחמת העולם הראשונה. אז נבנתה האנדרטה בכיכר אלנבי בשכונת רוממה וצויין עליה תאריך כיבוש העיר – 9 בדצמבר 1917 , שהיה שיאה של מלחמת העולם הראשונה. גנרל אלנבי השתתף כאן בטקס הכניעה של העיר. יש להזכיר, שהגנרל הבריטי המעוטר נכנס ברגל לעיר הקודש. כשהגיע לשעריה – ירד מסוסו והלך כמי שמעריך את קדושת המקום.

מאה שנה והיא עומדת

אבי עבד שנים רבות בבית חרושת עלית ברמת גן ואחת לשנה היה יוצא לחופשה בבית ההבראה של המפעל שהיה בשכונת רוממה בירושלים. לפעמים, היה לוקח אותי, הילד, לבלות איתו את החופשה.
בית ההבראה היה בן שתי קומות עם מרפסת עגולה בחזית ובחדרי הבניין השתכנו העובדים שבחופשה. היה מקובל אז, בימים שלפני קודם המדינה, שמפעלים החזיקו בתי הבראה בשביל עובדיהם. אני טיילתי בסביבה וראיתי מול הבית את האנדרטה המרובעת, המכוערת, שלא ידעתי מה היא.
לפני חודשים לא רבים, כשעליתי לירושלים, החלטתי להציץ במקום שבו בליתי ימי חופשה. מצאתי, להפתעתי שהכיכר והאנדרטה נמצאות קרוב לתחנת האוטובוסים המרכזית של הבירה. כשהלכתי קצת לשכונה, נגרמה לי הפתעה נוספת – בית ההבראה עדיין עומד על עומדו: שתי קומות עם מרפסת עגולה בחזית. כיום זה בית מגורים של משפחה וצעצועי הילדים פזורים בחצר.
הלכתי אל האנדרטה ומצאתי כיתוב, שתרגומו בוויקיפדיה: "סמוך למקום זה נכנעה העיר הקדושה לדיוויזיה הלונדונית ה-60, 9 בדצמבר 1917. הוקמה בידי חבריהם לנשק לכל הקצינים, הנגדים והחיילים שנפלו בקרב על ירושלים".
אני מבין שהתכוונו לבנות פסל מרהיב של גנרל אלנבי רוכב על סוסו, אבל חלק זה של האנדרטה מעולם לא הושלם. כך נשארה המציבה המכוערת עומדת על כנה. בוודאי תהיה בסיס לחגיגות.

למתעניינים: סרטון כניסת אלנבי וחייליו לירושלים

הטרדה או נפילה באוטובוס
בימים האחרונים צצו באוטובוסים של "קווים" שלטים נגד הטרדה מינית. זה באופנה והחברה התגייסה במהירות לעזור לנוסעיה (בעיקר, לנוסעותיה) שיתלוננו בפני הנהג אם יחושו בהטרדה. הנהגים הונחו לנסוע מיד לתחנת המשטרה, כדי שהמתלוננת תוכל לפנות מיד לשוטר.
אני נוסע הרבה באוטובוסים ומעדיף לשבת בכסא הראשון ("מושב זקנים", אני קורא לו). מיד צילמתי את השלט החדש לטובת הגולשים שמגיעים לבלוג הזה.
רק צילמתי את השלט ושמעתי קול מכה מאחורי ואנשים מדברים. איש אחד, לא צעיר, נפל באמצע המעבר. האיש קם, שפשף את קרסולו והתיישב כשהוא ממלמל "לא, נורא. לא היה שום דבר".
הנהג, יש לציין, שאל מיד אם דרושה עזרה.
אני נזכרתי שזאת לא הפעם הראשונה שנופל אדם באמצע האוטובוס בנוכחותי. זה קרה לפני חודשים אחדים, אשה צעירה נפלה לידי, ליד הנהג, כשהוא עצר בפתאומיות. נפלה, קבלה מכה, אמרה "שום דבר" ובאמת שום דבר לא אירע.
מנסיוני, אני יודע שחלק מנהגי האוטובוסים נוהגים באלימות ועוצרים במהירות. לא נעים.
לא ראיתי שלט, שמפנה את הנוסעים הנפגעים לבקש פיצוי.

אנדרטה נסתרת לחייל אוסטרלי

לפני ימים אחדים ערכו פרשים של אנז"ק שחזור של קרב הכיבוש של באר שבע מן העות'מנים. הקרב אירע בדיוק לפני מאה שנים, ב-1917. ראש ממשלת אוסטרליה ומכובדים אחרים הגיעו לצפות בקרב הפרשים המשוחזר. 

האנדרטה בפאתי קרית אונו


היו אלה גייסות של הצבא האוסטרלי ושל הצבא הניו זילנדי (אנז"ק בראשי תיבות) שלחמו כאן לצד בריטניה.
ההתקפה הבריטית על באר שבע הפתיעה כשהעות'מאנים ציפו להתקפה בגזרת עזה. הבריטים כבשו את העיר בהתקפת פרשים.
מעטים יודעים שעל הגבעות, שבנויה היום עליהן קריית אונו, התנהלו קרבות חשובים בין האנז"ק לבין הצבא הטורקי. אחד הלוחמים היה בריאן טמפלר ברטון מרגימנט הפרשים האוסטרלים הקלים השישי. הוא נהרג בקרב כידונים בפשיטה על עמדות של הצבא העות'מאני במקום שהיום מהווה פינת רחוב יצחק רבין ורחוב לוי אשכול. בנקודה נסתרת מן העין הוקמה אנדרטה לציון מותו של החייל מדרום וויילס באוסטרליה. עצמותיו הוטמנו בבית העלמין הבריטי ברמלה.

בעלי הקרחונים
היום כל פוחח צעיר מגלח את ראשו לחלוטין. במיוחד אלה שהקרחת מתחילה לקרקס אותם. אבל בשבילי, זה לא חדש.

סבא אריה, קרחתו ונכדתו נויה

חותני המנוח, אריה נחמני (נולד רוטשטיין), הקריח בגיל צעיר וגם גילח את קודקודו למשעי. זה לא היה מקובל אז, בשנת הששים, אבל הוא לא היסס. הלך ברחובות תל אביב בריש גלי ובקרחת למשעי. אנשים סובבו אחריו את הראש וזה לא הרתיע אותו. כשכרושצ'וב נהיה ראש ממשלה וגילח את ראשו, היו אנשים קוראים לחותני "כרושצ'וב, קצת בליגלוג.
היום זאת, כאמור אופנה. אופנה שאין לה שם ואני מכנה אותם "קרחונים".

לא להתערב
אינני נוהג להתערב, כי חותני המנוח לימד אותי: בהתערבות יש שניים. אחד נוכל ואחד טיפש.
אני לא נוכל…

 למה סוס אחד נכנס לבר

קראתי את הספר סוס אחד נכנס לבר, מאת דוד גרוסמן, זמן רב לפני שזכה בפרס בוּקר הבריטי. מודה אני, לא ידעתי את מקור השם. נכון, בספר מזכיר המחבר, שנהג צבאי מספר בדיחות ומתחיל את הבדיחה הזאת ולא מסיים אותה. אבל זאת לא סיבה סבירה לבחור חצי בדיחה כשם לספר, ובמיוחד לספר רציני בעל משמעויות.
קראתי ביקורות רבות על הספר ובאף אחת מהן לא נמצא לי מקור השם.
בשבוע שעבר עסקנו בבולקאב של יוצאי מעריב בספר הזה. דיברנו ארוכות וליאורה עיני מצאה וגילתה לנו:
בעמודים 83-84 מספר דוד גרוסמן מהו, כנראה, מקור השם של הספר.
דובי ג'י, שהיה מאד מסור לאמו, השתדל להצחיק אותה במחזות ששיחק לפניה. אביו לא התיר לו ללכת על הידיים, אז הוא חיפש דרך אחרת לעשות תעלולים. הוא החליט לשחק שח בחשאי – שאיש מלבדו לא יידע על המשחק. כך היה מחליט כל פעם, שהוא מייצג את אחד הכלים בשחמט ואמו היא המלכה, שעליו להגן עליה מפני אביו.
במשחקו היה לפעמים משחק צריח והיה הולך רק ישר. לפעמים שיחק רץ והלך רק באלכסון. לפעמים שיחק סוס והיה הולך פעמיים ישר ופעם הצידה – טה-טה-טטה.
בספרו, דובל'ה ג'י מכנה את עצמו "סוס" על פי משחק השחמט. וה"סוס" הזה נכנס לבר. לבר האנונימי הקטן בנתניה(ו).
הכל קוראים שזאת בדיחה בלתי מושלמת. זו פעם ראשונה שקבלתי הסבר למקור השם של הספר. והנה הבדיחה במלואה:
סוס נכנס לפאב, מבקש וויסקי.
המוזג מביא לו וויסקי, והסוס שותה עד הטיפה האחרונה, עוצם את העיניים ומתענג על הטעם
.
"כמה זה עולה
?"
"שישים ושנים שקלים
?"
הסוס משלם, מסתובב, והולך לכיוון היציאה
.
המוכר, עדיין המום מהסיטואציה, מתעשת וקורא אחריו
:
אה… אדון סוס, תראה, זאת אומרת…, אף פעם לא ראיתי סוס שותה וויסקי
.
הסוס מסובב אחורה את הראש הגדול שלו, ואומר
:
"במחירים כאלה – גם לא תראה
".

 למלכלכים בעם

בגינה השכונתית שלי, יש מתקני משחקים לילדים וספסלים להוריהם. גם דשא עשוי כהלכה וסככה מצלה מעל.
הגינה סבלה מלכלוך (של שכנים, כמובן. אף אחד אחר לא מגיע הנה) עד שקם מישהו והחל לתלות פתקים: "שמרו על השכונה שלי נקיה" או :"למלכלכים בעם – השאירו את הגינה נקיה".
במשך חודשי הקיץ אמנם חלה ירידה גדולה בליכלוך, אבל הפתקים נתלשו מפעם לפעם והאלמוני חזר והדביק.
השבוע התרחש ממש אסון. מישהו תלש את הפתק וקרע אותו. ליד הספסל נמצאו צלחות פלסטיק וכוסות וגם אריזה של נשנוש ושקית שחורה. המלכלכים יכלו ללכת פחות מעשרים מטר עד הפח. אבל למה ללכת לשם?

 

אפשר לקבל גט

אני נהנה משירותי חברת "גט" (שהיתה "גט טקסי"). מזמין מונית באפליקציה בסלולרי, ובתוך דקות מגיעה מונית. ניסיתי. רק בחמישי בערב ובששי בערב – אין כמעט מוניות גט. הנהגים מעדיפים את הצעירים מבַלי הלילה ואולי טוב להם יותר לקחת את השתויים הביתה. בשאר הימים – הם עומדים לרשותי.
לפני זמן מה גיליתי ידיעה של אורן דורי בדה מרקר, ש"גט טקסי מנתקת את הקשר הטלפוני הישיר בין הנוסע לנהג המונית". בירור קצר אצל נהגי מוניות גילה לי שהידיעה נכונה. כאשר אני יוצא מן המונית (ואולי אף קודם לכן) נמחק אצל נהג המונית מספר הטלפון שלי.

המייסד – שחר וייסר

כאן אני צריך לעשות אתנחתא קצרה ולספר מה קרה לי בפגישה עם החבר'ה בבית קפה. לפתע קם אחד מאיתנו ויצא לאן שהוא. כשחזר, תהינו מה אירע והוא סיפר: "שכחתי את התיק במונית. טלפנתי לנהג והוא הביא לי את התיק האבוד". בעיני, זה אחד הדברים החשובים בשירות של גט. יש לי הטלפון של הנהג ולו יש הטלפון שלי. מצויין.
והנה עכשיו, אני "מתבשר", שהקשר הזה יינתק כאשר אעזוב את המונית. לדעתי, זה דווקא אחד השירותים הטובים של גט. באותה ידיעה נאמר "החברה שלחה לנהגים מסרון: 'כדי לשמור על הפרטיות שלכם ושל הנוסעים, האפשרות להתקשר לנוסע תהיה זמינה רק לפני תחילת הנסיעה ובמהלכה'". החברה הסבירה שמדובר במהלך שנועד לשמור על הפרטיות של הנהגים והנוסעים.
בעיני, אין כאן שמירה על פרטיות, אלא ירידה באיכות השירות.
כאן אוכל להוסיף מן הסיפורים שאני שומע מן הנהגים. נוסע שכח את הטלפון שלו במונית (זה קורה לרבים. היזהרו!) והנהג, שלא ידע את מספרו של הנוסע, חיטט בטלפון ומצא הרבה מספרים אמריקניים. בסופו של דבר איתר מספר ישראלי וטלפן אליו. "כן, זה חבר שלי", השיב הקול. "הוא ישראלי שעשה עסקים בלוס אנג'לס. הוא בא לישראל לעתים קרובות".
כעבור זמן לא רב חזר האיש לישראל והתקשר, כמובן, לנהג המונית ובא לקבל את הטלפון. כשהנהג החזיר את המכשיר, אמר לו האיש: "הטלפון הזה הוא המזכירה שלי. יש בו כל מספרי הטלפונים והרבה מסמכים וחוזים. ממש ארכיון.
"עשיתי עסקים בארצות הברית ויש לי אלפי עובדים. הטלפון חשוב לי. קח טיפ – 2000 דולר".
כנראה בכל זאת חשוב שמספר הטלפון יהיה גם אצל הנוסע וגם אצל הנהג.
כשבועיים לפני כתיבת הפוסט הזה, שלחתי מייל לחברה ושאלתי: "שמעתי שהחברה מבטלת את השירות, שיש לי מספר הטלפון של הנהג ויש לו המספר שלי. האם זה נכון?" כמובן, לא קבלתי תשובה…
בדיקה באינטרנט לא גילתה לי את מספר הטלפון של "גט". אבל אחד הנהגים גילה לי את הסוד: צלצל 2299* והם יענו לך.
כאשר חיפשתי מידע על "גט טקסי" גיליתי כתבה גדולה ב"גלובס", שבה מתראיין מייסד החברה ומנהלה – שחר וייסר. ישראלי.

נפלאות מזג האוויר
ישראלית היתה בימים אלה בשליחות בת שבוע בווייטנאם. כשחזרה אמרה לי: "איזה מזג אויר טוב כאן… בהאנוי עכשיו 38 מעלות ו-95 אחוזי לחות. נושמים מים".

סיפורו של צל נטוי

לא הייתי קורא את הספר "כצל נטוי" של אנטוניו מוניוס מולינָה, מכיוון שזכה בפרס ירושלים לשנת 2013 והוא נמנה על סופריה החשובים ביותר של ספרד. קראתי אותו כי הוא נבחר לעיון בבוקלאב שלי. אני מוכרח לציין שקוראי הספר נחלקו פחות או יותר לשניים – חובבי הקריאה והמתנגדים (היו שאמרו שהוא פשוט לא מעניין).
קראתי את הספר עד תומו, קריאה ראשונה. היה ברור לי שתהיה שניה כי רק אחרי הסיום, הצלחתי להבין טוב יותר את תוכן הדברים וההקשר שלהם.

ג'יימס ארל גריי, אסיר

מצד אחד, מספר מולינָה על עצמו כפקיד זוטר בעיריה וכסופר צעיר ולא בטוח בעצמו. את הסיפור הזה הוא מספר בפרקים האי-זוגיים. הסיפור השני נמצא בפרקים הזוגיים – סיפור הרצח של מרטין לותר קינג ובריחתו של הרוצח, ג'יימס ארל ריי מארצות הברית לליסבון. הסיפור השלישי, בחלקו האחרון של הספר, הוא סיפורו של המטיף הכושי הנרצח, הלוחם למען זכויות האדם. הסיפורים משולבים כי מולינה החליט לבקר בליסבון, עיר בריחתו של ריי.
מולינה חי בגרנדה שבספרד ורצה לגור "בעיר שבה מתרחשים דברים" ומצא את מדריד. אחר כך ראה שזה לא מספיק, אז עבר לניו יורק ושם כתב את ספרו הנוכחי.
ריי היה בליסבון ורק עשרה ימים וגם מולינה שהה בה רק ימים ספורים. הסופר וגיבורו התגוררו במוטלים זולים בחלק הישן של העיר, תוך ביקורים בפאבים וסיורים ברחובות, בסמטאות, בכיכרות.
אם כך, למה בעצם, אנחנו קוראים את הספר עב הכרס הזה? קודם כל, כי הוא קריא מאד – כבוד למתרגמת ליה נירגד – ומעניין. המחבר מסתיר בכוונה את נושאי סיפורו וגיבוריו. לאט לאט הוא מגלה לנו את הנסיבות המיוחדות של הבריחה אחרי הרצח.
המחבר הקדיש זמן רב ולמד היטב את כל הפרטים הקטנים של בריחתו של ארל ריי – כרטיסי הטיסה, מקומות הבילוי, קניית הרובה ששימש לרצח, בילוי עם זונות ואפילו העתונים שבהם חיפש תמונות שלו ואת השמות הבדויים שבהם הסתתר.  כמו כן הקדיש תשומת לב למרטין לותר קינג, שנרצח. "בסך הכל, רצח של כושי" –
הסופר מגלה יחס חם ליהודים ולישראל  ומצטט מדרשותיו של מרטין לותר קינג פסוקים רבים מאד מהתנ"ך.
בספר מתאר מולינה בפירוט רב מאד, כמנהגו, את הדרך של כתיבה ספר ושילוב הסיפורים בו. אזכיר רק שכאב טרי, הלך לקנות בסוּפרמרקט, אבל לא התינוק שלו היה חשוב, כי הוא קנה חיתולים אבל גם חבילת ניירות לכתיבה. הכתיבה יותר חשובה.
במקום אחר הוא אומר "הסיפור התפתח במנותק מן הרצון שלי" או  "טיפלתי בעצמי באמצעות הכתיבה".
אני מבין שיש לו אובססיה לכתיבה. משהו שמניע אותו גם למרות רצונו.
יש בספר תיאורים, שמתאימים גם למצב בישראל. כך, למשל, כותב מולינה על מרטין לותר קינג: "העוזרים והטכנאים המקיפים מועמד במסע בחירות, שנוסעים איתו ומתבוננים בו מקרוב מאד ובסופו של דבר הם רואים בו פרודיה מצערת, בובה המונעת באנרגיה היסטרית, מפודרת ומאופרת מול מצלמות הטלוויזיה, נוטפת זעה תחת חום הפנסים". הם שומעים בשיעמום כל יום, ולפעמים כמה פעמים ביום, את הנאומים החוזרים ונשנים עם אותן בדיחות חבוטות ואותן אמרות קבועות.
הוא כותב גם על דרשות של המטיף השחור על הפגיעות בחלשים ועל פגיעת הלבנים הלאומנים בכושים. הדברים דומים  לפגיעות של לה פמיליה בארץ.
זה לא הנושא היהודי היחיד. המטיף  אומר בדרשותיו שהנביאים בישראל לא ביקשו להרוויח לעצמם. משום מה זה מצלצל אקטואלי.
למולינה יש יחס מיוחד ליהודים ולישראל ובראיון איתו לעתון ישראלי הוא אומר: "אני מזדהה עם דויד גרוסמן, אהרן אפלפלד ועמוס עוז. המפגש עם אפלפלד בחלוקת פרס נאפולי היה רגע חשוב בחיי ככותב".
אגב, צל נטוי הוא הצל של אדם באחרית ימיו, כשסיים את תפקידו. אולי ג'יימס ארל גריי, אולי מרטין לותר קינג.

אמת או חובה
 פוליטיקאי – כמו גבר שנתפס במטה – תמיד מכחיש.

כל השעונים מראים אותה שעה

כבר מזמן נאמר שכל השעונים מראים אותה שעה ושעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום. אני קבלתי את השעון הראשון שלי מהוריי כשהייתי בן 12. זה היה לפני המקובל – לתת שעון לבר מצווה.

כמה שווה שעון פשוט, שבא בירושה?

אין לי ספק, שהיה זה שעון פשוט והוא עשה את מלאכתו – הראה את השעה ואני הייתי מאושר. היום השעונים מראים גם את התאריך (הפשוטים) ואילו המהודרים הם ממש עותק של המחשב ומחוברים אליו.
רק לדוגמא, בגלובס 10/03/2011 פורסם כי שר הבטחון, אהוד ברק, מתהדר בשעון מתוצרת פאטק פיליפ, שוויץ, שמחירו 142 אלף ש"ח.
אבל הסיפור שלי לא מתייחס לשעוני היוקרה, אלא דווקא לשעון פשוט. למכר שלי, איש צעיר כבן 35 נפטר הסב. האיש העריץ מאד את סבו וכאשר נפטר, החליטה הסבתא לתת לו במתנה את השעון. הסב, שהיה איש אשכולות וגם עתיר נכסים, החזיק שעון יד פשוט. כזה שאפשר להשיגו בחנות בתל אביב בכמה מאות שקלים. הסב, שידע מה ערכו של כסף, קנה את שעונו בחו"ל, בטיול, במחיר עוד יותר נמוך.
ידידי לא היסס וקיבל בשמחה את המתנה. הוא הסיר מידו את השעון שליווה אותו באחרונה וענד את השעון החדש. השעון שהסיר עלה לו כ-14 אלף שקל.
העתונאי שפוטר
שלושה עתונאים פוטרו מעיתונה של משפחת נתניהו – העורך, עמוס רגב, הפרשן דן מרגלית והתחקירן מוטי גילת.
העורך החדש, בועז ביסמוט, הסביר את הפיטורים בצמצומים כלכליים. כאילו המיליארדר שלדון אדלסון ומרים רעייתו, חוסכים בכסף כאשר שופכים אותו על העיתון.
דן מרגלית רץ מאתר חדשות אחד לשני וצעק את זעקת הנגזל: הוא נלחם על חופש העתונות. הטענה התברר כלא כל כך רצינית, כאשר העתונאי העשיר הזה נקלט מיד בהארץ.
מוטי גילת, לעומת זאת, התראיין מעט, אבל סיפר כי היה מוכן להוריד 60% משכרו בעתון, כי חשוב לו לפרסם את התחקירים וחשוב שהם יגיעו לקהל נוסף של קוראים. כשלא נענה להצעתו הנדיבה, הסכים להפחית 70% משכרו כדי להמשיך לעבוד. ההצעה, כמובן, לא התקבלה.
דיברתי עם מוטי גילת (בעבר, היינו יחד חברים בוועד אגודת העתונאים) והוא הסביר: יש לי פנסיה ואני בטוח שאמצא מקום בתקשורת. אינני חושש.
אני מעריך מאד את גילת, שהוא אחד התחקירנים הבודדים החשובים היום בתקשורת. מעשהו ראוי לכל הערכה.
העיקר הבריאות
רופא בעל חוש הומור לחולה מתלונן: אתה מוכרז בריא!
 

קווים – סתם שירות גרוע

נסעתי מתל אביב הביתה וחיכיתי לאוטובוס 55 של חברת קווים. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי ובאפליקציה של מוביט ראיתי שהאוטובוס צריך להגיע ואז שוּנה המועד ואחר כך שוב שוּנה המועד ובסוף, אחרי 25 דקות של המתנה מעצבנת הגיע אוטובוס מלא למדי. לפניו, לא היו אוטובוסים בתחנה.
האוטובוס התמלא ואני התקשרתי בזמן הנסיעה אל המודיעין *2060 והתלוננתי על ההמתנה הבלתי סבירה. המוקדנית הצעירה אמרה בנימוס: "היה עומס בדרכים".
קווים תמונה טובהאוטובוס מס' 55 בתחנה – תמונת אילוסטרציה

מאחורי שמעתי התמרמרות של אנשים, שנדחקו במעבר והתלוננו על ההמתנה הממושכת. אני כבר לא הייתי רגוע ואמרתי לה בקול רם: "תגידי למי שהמציא את התירוץ הזה, שזה לא נכון. אני עומד על הכבישים כבר הרבה מאד זמן והיום לא היה שום עומס. השירות פשוט גרוע!"

עמד לידי מר מכנס, וביקש להיכנס לשיחה. " אני עומד וממתין כבר שעה ולא היה אוטובוס", הוא אמר למוקדנית בטלפון שלי. "יש לי תור לבית חולים ורציתי להגיע בזמן". בזמן, הוא לא הגיע.
בינתיים האוטובוס המשיך בנסיעתו ובכל פעם שמישהו רצה לרדת, הנהג נאלץ לפתוח את הדלתות. אנשים פרצו פנימה והוא אמר בזעף: "אתם לא רואים שמלא?" בתחנת מנחם סבידור (הקרויה על שם איש יקר, שהיה יו"ר הכנסת) עלו למעלה משלושים אנשים, כפליים מן הרגיל, ואני שמעתי קולות זעם ותלונות. נפלא ממני איך אנשים מצליחים להידחק עוד ועוד למעבר הצפוף כל כך.
המשכנו בדרך ופתאום, בתחנה ברחוב וולך בקרית אונו הופיע לפנינו אוטובוס 55 מספר 73-480-52. מאין הוא צץ? הוא לא עבר בכל הזמן שחיכיתי בתל אביב וגם אנשים אחרים לא ראו אותו. איזה שהוא נהג פישל והגיע לקרית אונו בלי לעבור את כל המסלול ובלי לקחת את האנשים המצפים לשירות.
האם זה מקרה יחיד? לא! בשבוע שעבר, במשך יומיים רצופים ראיתי שני אוטובוסים 55 באים לתחנה בזה אחר זה. הראשון היה מלא, ואנחנו רצנו אל השני, שהיה כמעט ריק. נסענו איתו כשכל הדרך אנחנו עוקפים וחוזרים אחרי האוטובוס 55 השני. כעבור יום, שוב נסעתי ב-55 וראיתי לפני נוסע אוטובוס נוסף באותו קו.
בדקתי בבלוג שלי ומצאתי כי כבר התלוננתי בעבר על המודיעין של חברת קווים. הללו שגו בפרטים והטעו אותי לגבי תחנת יציאה והשעה. זה היה בשנת 2008. אז התלוננתי במשרד התחבורה והקדשתי מזמני לשיחה עם חוקר. הוא רשם את כל הפרטים ולבסוף אחרי שלוש שנים(!) קבלתי מכתב ש"אין עניין לציבור".
אני יודע שלציבור יש עניין. למשרד התחבורה – אין.

יום הולדת ה-500
את הפוסט הראשון כתבתי ב-13 באפריל 2008, לפני תשע שנים. והנה הגעתי לחמש מאות.
כשכתבתי את הראשון, לא ידעתי למה לצפות ולאן אגיע. במשך הזמן כתבתי על כל מה שבא לי ועל מה שקרה לי.
כשהתחלתי, לא ידעתי מה אכתוב בשבוע הבא. מאין יבואו נושאים? ואז נזכרתי בימיי הראשונים בעתונות. היו אז כעשרים ומעלה עתונים עבריים ואני תהיתי, מנין תהיינה להם ידיעות גם מחר ומחרתיים. עברו שנים רבות ולמדתי מאין מגיעות הידיעות וממלאות את העתונים…
התחלתי את הבלוג באתר "רשימות" והעברתי את הדברים לאתרים נוספים וגם הגיעו עוד קוראים. אפילו אינני יודע כמה, כי לא בכל אתר מספרים לי.
ביקשתי לקרוא לאתר "ענייני דיומא", אבל זה היה מסגיר את גילי המתקדם. היום גילי התקדם יותר ושם האתר, עניינים יומיומיים, כבר לא משנה.

אופנה
גבר א': שמלות אהל הן באופנה. הן מכוערות. אם היו יפות, האופנה לא היתה מתחלפת.
גבר ב': אבל הרי נשים מתלבשות כדי להרשים את הגברים, ואתה אומר שהאופנה מכוערת…
גבר א': אם הייתי אומר את דעתי על הנשים, הפמיניסטיות היו מתנפלות עלי.