ארכיון קטגוריה: אקטואליה

העיקר – תבחרו נכון

בעתונות, ברדיו ועיקר בטלוויזיה – מרחפות שמועות שהבחירות בפתח. ראש הממשלה צריך להחליט על המועד והוכחה לך או החלטה – עדיין אין.

יצחק בן אהרון מפלגת העבודה
צילום: ראובן קסטרו

בינתיים, חברי כנסת פעילים מאד, מפריחים כותרות, מדברים ומציעים הצעות חוק מזדמנות. הם מזייפים תשומת לב, ואנחנו, עדר שוטים, מאמינים להם. בינתיים, קבלתי מגדעון נח את ההגדרה הבאה: נורמטיבי – אדם שמאחוריו קופת שרצים. קיבל את המשפט ישראל זכאי והזכיר לי את אמרתו של רבי שמעון בן יהוצדק בגמרא: "אין מעמידין פרנס על הציבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה לו מאחוריו, שמא תזוח דעתו עליו".
הרי ברור שאין מתכוונים לבנימין נתניהו, אריה דרעי, דוד ביטן, חיים כ"ץ ואחרים…
מיד קופצים המסנגרים ואומרים שמדובר באנשים זכאים, שכלל לא הועמדו לדין. אבל האם איש ציבור זכאי אם לא הוגש נגדו כתב אישום? לדעתי, זה לא זה לא אומר שהאיש נקי. לאיש ציבור צריכה להיות גם חפות מוסרית. ובכלל, אני מעדיף דברי אמת. ואני גם יודע למה שקרנים מצליחים. כי מאמינים להם.
אם אנחנו באמת עומדים לפני בחירות, כדאי להיזכר בדבריו בעת המהפך של מזכיר ההסתדרות לשעבר, יצחק בן אהרון: "אם זה רצון העם אז צריך להחליף את העם".

 וולטר – פוסט הבחירות בפתח 

וולטייר אמר לפני 400 שנה וזה מתאים גם היום

נזכרתי בדבריו של הפילוסוף הצרפתי וולטייר (1778-1694) והם טובים גם לקראת הבחירות אצלנו:
הפוליטיקה היא האמצעי של אנשי חסרי עקרונות לשלוט באנשים חסרי זיכרון. בחיים קיימים שני טיפוסי גנבים:
1. הגנב הפשוט: זה שגונב לך את כספך, את שעונך, את ארנקך וכו'.
2. הגנב הפוליטי: זה שגונב לך את עתידך, את חלומותיך, את ידיעותיך, את משכורתך, את בריאותך, את כוחותיך, את החינוך שלך, את החיוך שלך וכו'.
ההבדל הגדול בין שני סוגי הגנבים הללו הוא, שהגנב הפשוט הוא שבוחר אותך כדי לגנוב את רכושך, בעוד שהגנב הפוליטי, אתה הוא שבוחר אותו, כדי שישדוד אותך.
הבדל נוסף וחשוב מאד, הוא בכך שהגנב הפשוט נרדף על ידי המשטרה, בעוד שהגנב הפוליטי מוגן ברוב המקרים על ידי ליווי משטרתי.
חשוב, אפוא, היטב לפני שאתה בוחר בגנב שלך.

לאכול את קליפת הרימון
 בחנות הירקות שלי הציבו על המדף הראשון את הרימונים אדומי הלחיים. הסתכלתי, קניתי ונזכרתי בסיפור ששמעתי לאחרונה מאשה מבוגרת, שהגיעה לארץ כילדה עם הוריה מפולין.
ההורים, שרצו מאד בטובתה של ילדתם, שמעו שבארץ ישראל, רימון הוא פרי בריא. הם קנו רימונים, קילפו אותם והשליכו את הגרעינים. הרי, גרעיני פירות, לא אוכלים. כך, הכריחו את הילדה לאכול את הקליפות של הרימון. את זה היא לא יכולה לשכוח…
באחרונה שמעתי פרסומת שמיץ רימונים טוב לבריאות. אמרו שם שמחקרים מגלים כי צריכה בכל יום של מיץ שמקורו ברימונים מפחיתה בדם את רמות הכולסטרול הרע (LDL) ותורמת להפחתת לחץ דם גבוה, לשיפור הזרימה של הדם אל הלב. שכחו לומר שם, שמיץ רימונים עלול לגרום לעצירוּת.

טעות לעולם חוזרת
ואם בענייני בריאות אני עוסק, יזכור עם ישראל שאני מודה בטעותי.

מודעות פרסומת

התשקורת שלי

אנחנו משתמשים בכל מיני מלים בלי להקדיש רגע מחשבה למשמעותן ואיננו שמים לב מאין צמחו. לדוגמא "התשקורת". הלכתי לאתר מילוג ומצאתי שזה "כינוי גנאי לתקשורת". ויקיפדיה הוסיפה: ההטיה מעבירה את העיתונאי מתפקיד של הצגת החדשות לעמדה של תועמלן, המנסה להשפיע על הלך הרוח בציבור. זה מותר בפובליציסטיקה ובמדורי דעות של העיתונים. אבל מישהו מסנן לציבור את הדיעה ש"הכל תשקורת". כלומר, שמאלנית רחמנא ליצלן שמתנגדת לממשלה ומדיניותה.
אז החלטתי להציץ אל מאחורי הקלעים של התקשורת בישראל. למשל, כמה עתונים יומיים, ערוצי טלוויזיה, רדיו, כמה עתונאים יש…
המלה תשקורת זה קל, זה מתגלגל על הלשון, קל לזכור את זה. הכינוי מבטא את הכעס, את הביקורת, את אי ההסכמה. בשביל למה לבדוק את הנתונים? העיקר שיש לנו סיסמא קליטה. באנגלית קוראים לזה פייק ניוז. בעברית – חדשות מזוייפות.
רציתי לבדוק את העובדות. האם יש באמת גוף כזה "תקשורת", שמאחד את כולם? האם אפשר בכלל להגיד שכולם הם חבורה אחת עם מדיניות אחת?
אז הסתכלתי ומצאתי שיש הרבה עתונים. למשל, הנפוץ ביותר בארץ הוא ישראל היום, ויש ידיעות אחרונות וגם מעריב ויש המודיע ויתד נאמן שלא לדבר על הארץ שהוא באמת באמת ביקורתי. ולא לשכוח את גלובס.
באנגלית, מזה הרבה שנים מוּכר הג'רוזלם פוסט וכמובן מופיעים עתונים ברוסית ועיתונים בערבית, שהם לא נחשבים, ועוד ועוד.
אם הקדשתי מקום לעתונות הכתובה, הרי יש גם ערוצי רדיו – כאן11 (שהיה קול ישראל) וגלי צה"ל וערוץ 7 ורדיו קול חי וקול ברמה ועוד.
אסור לשכוח את החדשות בטלוויזיה שמשפיעות יותר, כמו ערוץ 10 וערוצי 12 ו-13 וכמובן כאן11. אז כדי שלא נישאר בתחומי השמאלנים, נזכיר את ערוץ 20.
ויש גם אינטרנט ובו ערוצי חדשות, כמו וואלה שנחקר על ידי המשטרה. בקיצור, מי שאומר "תקשורת" מתכוון לכל השמאלנים האלה?
גם צריך לזכור, שלכל הגורמים הללו יש בעלים ומנהלים בעלי דיעות שונות ובכל אחד מאלה יש עתונאים, מעטים ומרובים, ויש גם להם דיעות.
שווה להזכיר שני גופים שאיחדו פעם את כל התקשורת –
היתה ועדת העורכים, שבה כולם שיתפו פעולה, כולל בהסתרת מידע. אבל הגוף הזה אינו קיים עוד. עדיין קיימת מועצת העיתונות, שאין לה שיניים, או השפעה.
באיגוד העתונאים יש למעלה מחמשת אלפים חברים. חלק קטן מהם עוסק בפוליטיקה וכותב/משדר על מדיניות הממשלה.
אז מי שמדבר על "תשקורת" כולל בחבילה אחת את כל הדיעות – של אלה שאוהבים את הממשלה ומדיניותה ושל אלה שמבקרים אותה.

זהירות, מלחמה בדרום
אני שומע רוחות מלחמה מנשבות מרצועת עזה. לא, אין לי מקורות כמו לבנט וליברמן, אבל אני שם לב שדוברי צה"ל בתקשורת משמיעים את החששות, שמלחמה עלולה לפרוץ.
בלי להביע דיעה על החמאס וכוונותיו, ראיתי לפני זמן קצר את ספרו של העתונאי משה רונן, "משפט ריגול". ספר שבו כותב המחבר על משפט, שאילו ניתן היה לכתוב את הפרטים, אי אפשר היה לפרסמו…
בעמוד 8 מספר הכותב על פגישתו של עתונאי, אבי, עם אלוף רחבעם זאבי. באותה פגישה אמר האלוף גנדי, במשרדו: "כל 7-9 שנים צה"ל צריך מלחמה. אחרת הוא מתנוון".
אני יודע שפגישה כזאת התקיימה בזמנו.

 עשיר אינו שמח בחלקו

נחמיה שטרסלר, פרשן כלכלי בכיר בהארץ, פרסם ספר "ושלא יעבדו עליכם". בשיחה בטלוויזיה לפני ימים אחדים הוא סיפר אנקדוטה:
"פעם, לפני שנים רבות, המשכורות הגבוהות ביותר במשק היו בבנקאות. באותה תקופה שאלתי בנקאי ידוע שהרוויח 300 אלף שקלים לחודש, מה הוא עושה עם כל הכסף הענק הזה, והוא ענה לי: 'על איזה כסף ענק אתה מדבר? בעלי הבית של הבנק עושים ממני צחוק. אני דואג להם לרווחים של מאות מיליונים והם זורקים לי פירורים – אני לא גומר את החודש', התלונן.
"'אתה לא גומר את החודש?' נדהמתי, והוא ענה: 'לא גומר את החודש. יש לי בית בסביון והזמנתי פסל חדש של תומרקין לגינה. אשתי רוצה מכונית חדשה, והבת רוצה דירה בשדרות רוטשילד'. שאלתי: 'כמה חסר לך כדי שתוכל להיות מאושר?' והוא אמר: 'חסרים לי עוד 20 אחוזים למשכורת'.
"כשחזרתי מהפגישה, קיבלתי תשובה זהה גם בעיתון 'הארץ', שהעובדים בו אינם משתכרים סכומי עתק. שאלתי את אחד העובדים שמקבל 10,000 שקלים בחודש מה הוא חושב על השכר שלו. הוא התלונן על בעלי העיתון,  שמדכאים אותו ואמר שחסרים לו 20 אחוזים כדי שהוא יהיה המאושר באדם".
שטרסלר מסביר בפשטות: "בכל מצב, תמיד, לאדם המודרני חסרים 20 אחוזים כדי להיות מאושר. זה נכון לגבי המשכורת והדירה של כולנו, שכל אחד בטוח שאם היה בה חדר אחד נוסף, הכל היה מסתדר לו. זה נכון גם למטבח, שתמיד חסר בו ארון אחד נוסף כדי לשים את הסרוויס שקיבלנו מסבתא, ובכלל זה נכון לכל שטחי החיים".
שמעתי את הדברים ונזכרתי בסיפור ישן מתחילת עבודתי העתונאית, שמשקף את הרצון להרוויח עוד ועוד ועוד. אפילו בהימורים. קבלתי ממפעל הפיס שמות וכתובות של שלושה שזכו במיליון לירות כל אחד. זה היה סכום עתק ומפעל הפיס לא הסתיר את הזוכים. אני זוכר היטב אחד מן הסיפורים שפרסמתי למרות הזמן הרב שעבר.
הייתי אצל אחד הזוכים והוא אמר לי, שתוך ימים ספורים יקבל את הכסף. "ומה תעשה איתו"? שאלתי.
– "אפתח מסעדה בשוק הכרמל", השיב.
"ומה אתה עושה עכשיו?" שאלתי.
– "אני סבל בשוק הכרמל", ענה.
פרסמתי את סיפורו ולא פירסמתי את המסקנה (העצובה) שלי: האיש לא יודע לנהל מסעדה ולהחזיק כסף. הוא חושב שעשרים אחוזים יעזרו לו. לדעתי, הזכיה שלו היתה בזבוז.

חיוך טוב לבריות
כאשר אני עובר על קלנועית ברחובות, אני נוהג לומר שלום ובוקר טוב למנקים. החיוך שלהם עושה לי טוב.
החיוך טוב לא רק למקבל, אלא גם לנותן.

דיכאון שלא עובר
אדם הגיע אל המרפא של העיר והתלונן, שהוא מדוכא. כך סיפר יוסי אלפי בערב של מספרי סיפורים.
המרפא אמר לו: יש בכיכר העיר מישהו שמצחיק אנשים. לך אליו ושמח.
המתלונן השיב: האיש הזה הוא אני…

מאד כדאי להתייעץ

מתכנס לו הפרלמנט מתי שמתחשק לו. לפעמים ביום ששי (בהרכב מלא) ולפעמים בימי השבוע, כשלכמה אנשים נגמרה השלווה בבית. יושבים ומפטפטים.
וכך, במסגרת הדיבורים השמצנו כל מיני מקצועות והקצף יצא בעיקר על עורכי הדין. אבל כולנו ידענו שצריך להתייעץ וראש וראשון למייעצים הוא עורך הדין. זה מקצועו וזה תחום עיסוקו – הסכימו. אך היה מי שהעיר, שבטלוויזיה מופיעים סניגוריהם של כל מיני חשודים והם מצהירים בקול גדול על חפותם של הקליינטים שלהם. משום מה, אותם עורכי דין אינם מופיעים ברבים כאשר הקליינט מורשע על ידי בית משפט.
טוב, אמרו תושבי הפרלמנט. איננו עבריינים ולא בסניגורים פליליים עסקינן. אנחנו מדברים על אלה שעוסקים בעניינים כלכליים.
"ראינו בטלוויזיה אנשים במצב חמור שהפסידו את רכושם בעיסקות נדל"ן ונשארו בלי כסף ובלי ערבות" – אמרתי.  "היו כאלה ששמו מבטחם בפטפוטי סרק ושקרים של המוכר. חשוב וצריך להתייעץ עם מי שאתם סומכים עליו".
"לא תמיד צריך לשמוע לעצות. צריך גם שכל ישר ונסיון עסקי", העיר מי שלגם את הקפה שלו בשלוק אחד. הוא סיפר, כי במרכז תל אביב ביקשו למכור מרתף, שבמשך שנים הושכר ושימש למגורים. לקוחות מתעניינים שאלו עורך דין וחזרו מבוהלים, כי בעיריה המקום רשום כמחסן.
המוכר ערך בירור והעלה, שהמרתף הושכר במשך שנים רבות למגורים והעיריה גבתה ארנונה מבלי לשנות את הרישום. האם העיריה בדקה? לא ידע. אבל סיפר שהגיע לקנייה איש עסקים, פנסיונר שעסק בניהול חברה והוא  בדק את הפרטים. עורך דינו אמר שזה מחסן. האיש שקל בנסיונו המקצועי, לא נבהל מן העירייה, קנה והרוויח. מסקנה אמר הפרלמנטר: צריך עורך דין שיבדוק את הפרטים אבל צריך גם לשקול את העובדות.
כאן התערבתי וסיפרתי על פגישה שבה הייתי נוכח. עו"ד יהודה טלמון, שעוסק בנדל"ן וכעת גם יו"ר הבנק הקואופרטיבי "אופק", הציל מוכר תמים מתשלום מסים.
עורך הדין ייצג את הקונים, שביקשו לקנות דירת עמידר קטנה לשם השקעה. פרטי העיסקה כבר סוכמו ועורך הדין שאל את המוכר: "כמה זמן הדירה שלך?"
– אני גר בה חמש שנים. דירת עמידר.
"שאלתי, כמה זמן יש לך חוזה של קניית הדירה?"
– שבעה חודשים.
"אז אתה צריך לשלם מסים עם מכירת הדירה. הפטור ממס קיים רק אחרי שנת מגורים אחת לפחות בדירה"…
העיסקה בוטלה למרות שעו"ד טלמון ייצג את הקונים ולא את המוכר.

המעבר אסור, אבל קיים
יום כיפור הוא יום רוכבי האופניים. בתל אביב, בין היכל התרבות וגן יעקב (גן השקמים), יש מעבר המשמש הולכי רגל ורוכבי אופניים, שמגיעים משדרות ח"ן. שלט ברור מתנוסס על המעבר וקובע כי המעבר אסור לרוכבי אופניים. למרות זאת ראיתי רבים רוכבים דרך המעבר הזה.
יום אחד מצאתי שוטר ושוטרת עוצרים כל רוכב ורושמים לו דו"ח.
לא התרשמתי שהמעבר נפסק.

צילום: יאיר דקל

סיפורי סבתא

"היום היה יום חם במיוחד. עדי קנתה ארטיק, ואני קפה קר", מספרת אמה של עדי בת השמונה. "לגמתי מהקפה, והיה לו טעם בדיוק כמו הטעם של הקפה, שאמי היתה שותה כשהייתי ילדה – מריר, קריר, טעים. נתתי לעדי לטעום, וסיפרתי לה, שכשהייתי ילדה טעמתי בדיוק קפה כזה שאמא שלי הייתה שותה", סיפרה.
זה הזכיר לי את הסיפור הבא – יום אחד עדי שאלה אותי: "נחשי, את מי הכי הייתי רוצה לפגוש?"


תקיעת שופר בגן – בלתי צפויה אבל מאד מקובלת

– "את מי?" שאלתי קצת מופתעת.
"את סבתא חנה (אמי)", השיבה הקטנה. "מפני שאני מרגישה שאני מכירה אותה ממש טוב, רק לא נפגשנו. אני יודעת שלא נוכל להיפגש, כי היא מתה מזמן, אבל מאד הייתי רוצה".

קול שופר בגן
במוצאי היום הראשון של ראש השנה, טיילנו בגן האם שעל ראש הכרמל. הרבה משפחות היו במקום עם ילדים ועם פעוטות. חלקם שיחקו על המתקנים שבגן ואחרים סתם טיילו. לפתע, קול שופר.
הלכנו לראות מהיכן הקול ומצאנו בפינת הגן איש עומד ובידו מחזור תפילה והוא תוקע בשופר את התקיעות לפי סידרן. אנשים התקרבו מכל חלקי הגן והצטופפו על הרחבה הקטנה.
האיש זיכה את הרבים במצווה וזכה לברכות.

שנה טובה 

לכל אחד יש זכות בחירה

בערב ראש השנה נסעתי באוטובוס מס' 37 בחיפה מהר הכרמל אל המושבה הגרמנית. ההר ירוק, יפהפה. אתר תיירות מעולה. בתוך האוטובוס ראיתי את השלט הזה מעל ראשו של הנהג.
שתהיה שנה טובה.

שתו מים – בסין

קבלתי השבוע סיפורון מביקור של ישראלי בשנחאי ונזכרתי בטייס השלום, אייבי נתן, שעכשיו מלא עשור למותו. נדמה לי שהאיש נשכח.
הוא היה טייס בחיל האוויר הבריטי ואחר כך בחיל האוויר הישראלי. במארס 2005 קיבל ממפקד חיל האוויר, האלוף אליעזר שקדי, את "כנפי הזהב", המוענקות לטייסים שחלפו חמישים שנה מיום שקיבלו את כנפי הטייס.
ברחוב פרישמן פינת דיזנגוף אין כיום זכר לבית הקפה של המפורסתמים, קפה קליפורניה, שהקים כאן וניהל אותו במשך שנים.

המגדל הגבוה ביותר בסין

בשנת 1965 רץ בבחירות לכנסת והתחייב, שיטוס למצרים עם מסר של שלום. הוא לא זכה בבחירות ובתחילת 1966 טס למצרים במטוסו הפרטי, שאותו כינה "שלום 1". במצרים נעצר ואמצעי התקשורת שם (מלבד אחד שלא האמין לו) התעלמו ממנו כליל. לאחר כיממה בפורט סעיד הוא גורש בחזרה במטוסו לישראל. לאחר מכן טס עוד שלוש פעמים למצרים ובשלושתן גורש משם.
בשל טיסותיו הועמד לדין ובית המשפט קנס אותו ב-1,400 לירות או 40 ימי מאסר. אייבי נתן  התעקש להיאסר והיה כלוא  במשך 40 יום.
בשנות השמונים החל במגעים עם אנשי אש"ף, דבר שהביא לחקיקת חוק נגד מפגשים אלו.
ב-1977 לקה נתן בשבץ מוחי כשהיה בארצות הברית ונשאר משותק חלקית עד פטירתו ב-2008.
אז, איך הסיפור הסיני עורר את זכרונו של אייבי נתן (שלא הייתי מאוהדיו, בזמנו)? היתה לו "ספינת השלום" והוא חי מפרסומות. כאשר לא קיבל פרסומת למשקאות מוגזים, החל לשדר בהתמדה ובשעות שונות את הפרסומת "שתו מים"…
אה, והסיפורון מסין?
בביקור במגדל הגבוה ביותר בסין (127 קומות, 632 מטר), יש בדיקה בטחונית בדומה לשדות תעופה. הבודקת הבחינה, שבתיק של הישראלי יש בקבוק מים. אז איך בודקים?
כתב לי האיש: "הופתעתי כשביקשה שאשתה ממנו קצת. לא פחות… הסיבה: לוודא שזה לא נפט או חומר דליק אחר. מעניין".

מנהגי שתיה
אם המייל הזכיר לי את "שתו מים" התברר לי שיש עוד מנהגי שתיה, שאינם למים דווקא. כך, למשל,
הבדואים מציעים קפה שחור לאורחיהם. נוכחתי בכך כשהייתי בסיור בסיני לפני שנים עם שר החקלאות דאז. אחר כך הסבירו לי שהמארח שותה ראשון מכוסו. אולי כדי להראות לאורחים שגם הם יכולים לשתות בלי חשש. אולי סתם נימוס.
ועוד מצאתי, את מקור המנהג להשיק כוסות יין. בימי הביניים האבירים היו מזמינים אבירים אחרים לשתיה והיו משיקים כוסית. מנהג שנשתמר עד היום.
הסיבות: האביר המזמין ביקש להראות שיריבו או ידידו יכול לשתות מן המשקה. כאשר המארח היה משיק כוסית עם האורח, היה מעביר מעט מן היין מכוסו אל כוסו של האורח, כאומר: ראה שאינני מרעיל אותך. אני שותה מן היין הזה.

ביקור על נושאת מטוסים

הקיץ הוא העונה שבה ישראלים מטיילים. מבקרים בעולם ומגיעים גם לניו יורק.
במנהטן, על ההדסון, ממש במרכז העיר, מוצגים במוזיאון שני כלי משחית, ששירתו את צבא ארצות הברית במלחמת העולם השניה ובמלחמה הקרה. אחד מהם היא האינטרפיד, נושאת המטוסים המאסיבית, יותר גדולה מאניית קרוזים שעליה משייטים היום. על האינטרפיד היו 3000 אנשי צוות (מעניין, כמה אנשים יש בחיל הים שלנו). זה דרש מערכת תקשורת מסועפת בתוך האוניה עצמה ולא הסתפקו בכך, היה להם גם עיתון כדי לעדכן את המלחים במה שקורה בספינה.
כשמטיילים באוניה הענקית, המוצגים והסיפורים מעניינים, ובמיוחד סרט עם פעלולים, שמדגים את הקומה התחתונה ששימשה להאנגר מטוסים ובו הכינו אותם לטיסות קרב. הסיפון שימש כמסלול המראה ונחיתה, וקשה להאמין איך הצליחו להטיס ולנחות ממסלול כה קצר.

האינטרפיד – כיום הספינה היא מוזיאון צף 

"המסבירים על האינטרפיד", אמרו לי אלה שביקרו שם, "הם פנסיונרים, ששירתו עליה בעת המלחמה. במקרה פגשנו את אחד המתנדבים והוא סיפר שהיה על האוניה בין השנים 1945 ו-1946. חישבנו, שהוא צריך להיות בן למעלה מ-90 והוא נראה טוב"…
בזמן ששירת, הספינה הענקית היתה מחוץ לחופי יפן. הוא היה מעורב בהטלתה של פצצת האטום. "זו היתה אופרציה עצומה במהלך המלחמה. מאות כלי משחית ימיים נמצאו לא הרחק מחופי יפן והמלחים יכלו לראות את הפיטריה העצומה".
"ידענו שמשהו גדול עומד לקרות, אבל לא ידענו מה זה יהיה… לאחר ההפצצות (ב-3 וה-6 באוגוסט 1945) היינו צריכים לעזור בניקוי ההריסות, באיזור שמחוץ לאיזור הקרינה. זה היה די מצמרר"… – סיפר.
עוד ידע המדריך לספר כי כשאנשי צוות האינטרפיד מצאו תקלה במטוס, פשוט היו זורקים אותו לים. באירוע אחד נפטרו מ-30 מטוסים בבת אחת. פשוט, לא רצו לסכן אף טיסה מבצעית. גם בצה"ל מנסים לחסוך בחיי אדם, אבך באמצעים אחרים. הסיפור הזה ממש מזכיר את המחזה "כולם היו בני" של ארתור מילר.
הצוות הטכני, שמכין את המטוסים, מעמיס עליהם לפני ההמראה את כל התחמושת והנשק. במקרה אחד, איש הצוות הטכני עלה לקוקפיט לבדוק שהמטוס מוכן. פקחי הטיסה חשבו בטעות שהוא הטייס ו…הטיסו אותו.
הוא לא ידע להטיס ובקושי מילא את ההוראות מן הקרקע כשהמטוס היה באוויר. אבל היה קשה ביותר לעזור לו להנחית את המטוס על הנחתת, שהתנודדה מעלה מטה על הגלים הגבוהים. גם טייס מצטיין היה מתקשה להנחית מטוס. אחרי שקיבל הוראות ושתי פעמים לא הצליח לנחות, הורו לו להפעיל את כסא המפלט. המטוס צלל לים. הטעות עלתה במטוס, אבל לא בחיי אדם.
אורי אבנרי – עתונאי יוצא דופן

דוד בן גוריון: קורס קצר בעתונות

אורי אבנרי נפטר סמוך לגיל המופלג של 95. מכריו וידידיו נזכרים ומספרים. אני לא הכרתיו אישית, אבל הערכתי מאד מאד את העתונאי המקורי והייחודי. אחד הפרטים, שאני זוכר ב"קורס לעתונות" שלמדתי ממנו בעקיפין. באחת הכתבות או המאמרים הוא הדגיש: גם אם הקורא רואה מה יש בתמונה, תמיד חייב העורך להצמיד לה כיתוב. אם, למשל, רואה הקורא בתמונה כי בן גוריון עומד על הראש, צריך לכתוב: "בן גוריון עומד על הראש".
זה היה, כנראה, לפני ששים שנה. ממני השיעור לא נשכח. היום אני רואה במגזינים שונים, לעתים, שעורכים לא למדו את השיעור הזה.
אורי אבנרי, כידוע, המציא את הרעיון של מגזין דו-צדדי: שער אחד הוקדש לפוליטיקה (שלמענה נוסד העתון) והשער השני הציג נשים חצי ערומות (והוא נועד להגביר את התפוצה). הרעיון של אורי אבנרי זכה לשבחים יוצאי דופן בעתונות בעולם.
זכור לי, שלהורי היתה חנות ספרים ועתונים. אמי, שעמדה בחנות, סיפרה לי שבא אליה לקוח וביקש את העולם הזה. היא שלפה את העתון מן הדלפק, אבל הלקוח השיב" לא זה. אולי הגליון של שבוע שעבר. אמא ז"ל הפכה את העתון והלקוח אמר "כן, זהו זה".

זקנים לא צריכים לעמוד בתור

רק לאחר יום ההולדת שמונים, נודע לי שזקנים לא צריכים לעמוד בתור בדואר. זה קרה כאשר הגעתי לשלם ואילנה, בת זוגי, אמרה לי שעכשיו, אחרי חגיגת יום ההולדת, אני פטור מתור. צעדתי באון אל הפקידה, חולף על פני האנשים שישבו עם פתקי-מספר. "בני שמונים פטורים מתור?" – שאלתי. "כן" – השיבה.
"אז אני יכול לשלם תשלום בכרטיס אשראי", המשכתי.
"את התשלום הזה – רק במזומן" – אמרה.
אז יצאתי באון מן הדואר בלי לחכות בתור…
בבית, בדקתי ומצאתי  שאנחנו פטורים גם מתורים אחרים במקומות ציבוריים. כך כתוב בחוק שנחקק רק בשנה שעברה ורבים לא יודעים עליו. ביוזמת השרה לשוויון חברתי, תוקן חוק האזרחים הוותיקים בשנה שעברה, וההסבר: לאור המצווה של "והדרת פני זקן, מפני שיבה תקום" (ויקרא י"ט, ל"ב). אבל הזכות לאין-תור לא חלה על תור בכלי רכב ועל תור שנקבע בתיאום מראש וגם בקופות חולים ובבתי חולים.
נ. ב. לכל שאלה ניתן לפנות למשרד לשוויון חברתי בטלפון 8840*.

ימים של קיץ – קטעים  

פרשנות ששמעתי: האם ארצות הברית איננה פועלת במזרח התיכון כמו איראן? הם מפעילים את החיזבאללה וארה"ב מפעילה אותנו.
= = =
מרחפות שמועות שהבחירות בפתח. הוכחה לך עדיין אין, אבל חברי כנסת מזייפים תשומת לב, ואנחנו, עדר שוטים, מאמינים להם.
= = =
איש עוצר מכונית פרטית נוסעת בערב. אומר לאשה ליד ההגה: "את נהגת חד-אורית".
מסתכלת עליו בתמיהה: "לא הבנתי".
האיש: "יש לך אחד".
האשה עדיין תמהה ולפתע מתפשט חיוך רחב: "הבנתי"…

בעכו העתיקה מחפשים חרסים

= = =
הגדרה: פסיכיאטור – רופא מעצבן.
= = =
ארכיאולוג שחרס בידו – הוא מצליחן או כשלון?

= = =
בימים חמים אלה, נשים בלבוש חשוף מוגדרות "נשים פשוטות עור". זה לא אומר שאשה שמנה היא  בעלת משמעות.  יש גם מי שאומר (גברים בעיקר): מה שטוב באופנת הנשים המכוערת – שהיא מתחלפת במהירות.
= = =
החרדים – אלה שחרדתם אומנותם.
= = =
זה לא שביל – מתעקש הסַפָּר שלי. זוהי פסוקת. הבדווים אומרים (ללא כל קשר) "חכם השביל מכל מוביל".
= = =
הגדרה: אינני מתעניין ברכילות, אבל אני מקדיש זמן לחיים חברתיים…

יום הולדת בלתי שיגרתי

כאשר ילד או ילדה מגיעים ליום הולדת, קל מאד להזמין קוסם או זמרת, להאכיל את הילדים בממתקים ועוגות וההורים המותשים מרגישים שיצאו ידי חובה. אני שמעתי על חגיגת יום הולדת אחרת, בלתי שגרתית, לשתי בנות-דוד, הגדולה, חוגגת את יום הולדתה השמיני ובת דודתה בת שבע וחצי . האחת אמריקנית דוברת עברית והשניה תוצרת הארץ. ההורים, אח ואחות, החליטו לנצל את ההזדמנות למפגש משפחתי ולקחו את הבנות לטיול קצר באוניה ובאופניים ב…הולנד.

בעבר הספינות שימשו למשא, אך כיום הן ספינות טיולים. ביום הן עוגנות בנמלי החוף והטיילים יוצאים באופניים לסיורים בסביבה.

מבט מן הספינה אל אורק

"הגענו לעיר הוּרסט, אכלנו ארוחת ערב, הורדנו את האופניים מהספינה, והתחלנו לנסוע בעיר הציורית הזו", סיפרה לי האם האמריקנית. זה היה טיול של ערב (השמש שוקעת מאד מאוחר). למחרת בבקר יצאו עם האופניים. בספינה יש תאים קטנים למטה ובכל אחד 2-4 מיטות ובכל חדר צוהר עגול, כמו בסרטים. מן החלון נראות הרבה מאד סירות יפות מאד.

שאלתי וסיפרו לי שבקבוצה יש 20 משתתפים – ספרדים, צרפתים, אנגלים, בלגים, ואנחנו אב ובת ישראלים ואם ובת אמריקניות.

בחבורה יש שלוש נשים ספרדיות, שאימצו שלוש בנות שחורות. הילדות חברות מהצופים. יש גם רופאה אונקולוגית מאינברנס בסקוטלנד ליד לוך נס. נשואה ואם לשלושה, שהביאה לטיול את בנה האמצעי. למרות מקצועה, בעצמה חלתה בסרטן שד והפסיקה לעבוד.  ועוד אנשים מעניינים. בעיקר – שונים מן הישראלים.

ביום הראשון יצאו לטיול אופניים של של 20 קילומטר עם הפסקות, רחצה באגם, ביקור בתחנת רוח וארוחת צהריים בפיקניק מאד חווייתי.

המדריך, הולנדי כבן 45 משעשע ויודע דבר. כל יום יצא באופניים בראש החבורה והסבריו מעניינים. הוא סיפר שאביו היה מייצר גבינות במחלבה. אבל בזמן מלחמת העולם השניה, הגרמנים גייסו אותו. הם הכריחו הרבה הולנדים להשתתף במלחמתם. אחרי המלחמה אביו שב הביתה ומצא שאחרים נכנסו למחלבה וגנבו ממנה. כך העסק קרס. עם הסיפור הזה, ביקרו המטיילים במחלבה מקומית וגילו כי אף הולנדי לא עובד בה, רק זרים – פולנים ורומנים. כוח עבודה זול… אולי זה מצביע במשהו על משבר העובדים הזרים באירופה העשירה.

באחד הסיורים, ביקרו רוכבי האופנים בעיר אוּרק. על שפת ימה, המלכה הציבה את פסל הדייג האלמוני – לזכר דייגים שיצאו לים ולא חזרו ממנו. עם שזוכר את נופליו, גם אם לא במערכה.

השיטוט  בנמל של אוּרק ובסמטאות המובילות אל המגדלור היה מעניין, כי העיירה בנוף כפרי מקסים עם המון טורבינות מכל עבר. מה שהיה פעם אי, שינה את אופיו עקב ייבוש הים ובניית הסכרים. היום זה נמל פעיל ביותר, עם ספינות ענק וגם סירות דייגים בכל הגדלים שהיה מרתק לראות אותן בפעולה. "קינחנו בטעימה של הרינג טרי-טרי ונהדר בדוכן בנמל", סיפרו לי.

אורק היא עיר מודרנית, שאדמתה נוצרה מבניית שני הסכרים הגדולים בעולם שנבנו כדי לפתור את בעיית ההצפות ההרסניות מהים הצפוני. הסכרים שינו את פני המדינה – נוספה אדמה והאי הקטן הפך ליבשה גדולה. תושבי אורק הם עשירים, חרוצים, בעלי משפחות גדולות והם דתיים. בביקור ביום ראשון, נראתה העיירה כעיר רפאים. אולם ליד הכנסיה במרכז העיר, לא היה מקום להכניס זוג אופניים בחניון ומהכנסיה נשמעה שירה אדירה. אחר כך אנשים נראו מהלכים ברחובות בלבוש מהודר, כשכל הילדות לובשות לבן. והרוכבים מרכיבים בין ילד לשלושה על אופניהם.

– איך הגיבו הילדות שלכן, כלות הטיול?

– "בהתחלה היה להן קשה, והן הצהירו שביום השני יישארו בספינה". ההורים התלבטו וכבדרך אגב סיפרו לאחת מהעוזרות בצוות הסירה. היא הגיבה בחיוך: "אה, זה היום הראשון, תמיד זה ככה. מחר הן ירצו בבוקר לקפוץ על האופניים". אולם, היום השני היה מאד אתגרי, ואחרי רכיבה וחתירה במשוטים, החליטו ההורים שהן יסעו באוטו במקום לחזור 22 קילומטרים אל הספינה. לפנות ערב הן ביקשו לרכב שוב באופניים והתאכזבו לשמוע שבלי מדריכים אסור להן לנסוע.

חגיגת יום הולדת יקרה, אבל לא שיגרתית.

 

לך אחרי הכסף

אינני זוכר שהרבה אישי ציבור סירבו להופיע בפני ועדת הכנסת. מקרה אחד קרה לא מזמן, כאשר היועמ"ש החליט כי נציגי פרקליטות המדינה, משטרת ישראל ומח"ש, וביניהם מפכ"ל המשטרה, רוני אלשיך, לא יתייצבו לדיון בועדת הפנים בעניין ניצב ריטמן, כדי לא לפגוע בחקירות ראש הממשלה. סערה פרצה בכנסת כאשר דורית סלינגר, הממונה על שוק ההון, הגיעה לכנסת וסירבה ברגע האחרון להעיד בוועדה לחקר האשראי לטייקונים. זה נראה כאילו למישהו יש עניין שהציבור לא יידע מדוע ניתנו הלוואות של מיליארדים מכספי הבנקים לעשירי ישראל ובלי בטחונות מתאימים.
יו"ר הוועדה, ח"כ איתן כבל, אמר כי הישיבה נועדה להגדיר את היחסים בין הרשויות השונות. "כבר זמן רב אנחנו יודעים שיש לא מעט אנשים ברשות המבצעת שהתבלבלו והם אלה שקובעים לרשות המפקחת איך להתנהל – זה לא יקרה".
אינני יודע מה יקרה לפקידה (הבכירה) הסוררת, אבל לי זה הזכיר בדיחה: לקוח הגיע לבנק, התייצב בפני הפקיד והורה לו בלשון גסה – "תן לי כסף, אידיוט". הפקיד נדהם ושאל: "מה? למה?" והאיש חזר על דבריו – "תן לי כסף, אידיוט".
הפקיד זינק משולחנו אל חדרו של מנהל הסניף ואמר: "אינני מוכן לשרת לקוח גס רוח".
"מה שמו ומספר החשבון?" – שאל המנהל. הוא תקתק במחשבו ואז נזף בפקיד: "תן לו כסף, אידיוט".
אולי יש בכך תשובה להתנהגותם של הבנקים בוועדת הכנסת.

ילדה במעבר חציה

ילדה ברחוב, אבל רק תמונה

רכבתי על הקלנועית, חציתי כבישים, ולפתע נקלעה עיני בילדה, שלא ראיתי אותה קודם. היא עמדה ליד מעבר חציה וחייכה אלי. אלי? לא. זאת לא היתה ילדה, אלא תמונה.
מישהו העתיק את תמונתה של הילדה המחייכת והציב אותה ליד עמודים במעברי חציה. לדעתי, נהג שנוסע במהירות, יאט כדי לראות אם הילדה לא קופצת לו מתחת לגלגלים. אם לא ייסע כל כך מהר – השיגה התמונה את מטרתה.
שלישיית גשר הירקון שרה את שירו של חיים חפר: "אל תעברי לבד ילדה ברחוב"… כדאי לקרוא את השיר כולו באתר שירונט.