ארכיון קטגוריה: אקטואליה

הללו את חלב ודבש  

פסטיבל עין גב לשירים עבריים מתקיים בקביעות מדי שנה בחול המועד פסח מזה 75 שנים. לפני שנתיים, כתבתי על הפסטיבל וציינתי שאישי ציבור רבים מגיעים לשם. אז השתתפו בפתיחה נשיא המדינה, שמעון פרס, ושרת התרבות, מירי רגב. בה עוד נעסוק היום. באותו אירוע, יענקל'ה רוטבליט שר את שירו שני שקרים לא עושים אמת אחת ואני הבאתי אותו במלואו באותו פוסט.
השבוע הפתיעו אותנו ומארגני הפסטיבל הביאו את להקת חלב ודבש, והיא ביצעה את הללויה המקורי.  השמיעו את השיר חברי להקת חלב ודבש המקורית, שמוליק בילו, ראובן גבירץ ויהודה תמיר ואליהם הצטרפה לאה לופטין. גלי עטרי, כמובן, לא הופיעה. היא ברוגז עם הלהקה. אבל היא תשיר את הללויה עם עדן בן זקן וגם שֹרת התרבות מירי רגב ומנכ"ל משרדה, יוסי שרעבי. ח"כ סתיו שפיר דרשה להסיר מהקליפ את החלקים, שבהם משתתפים השרה והמנכ"ל. רגב הגיבה: "סתיו שפיר – את ושכמותך תאכלו את הכובע".

בימים ההם בזמן הזה

אבל לא זה מענייננו היום. אני רוצה לעסוק בפסטיבל השירים לזמר העברי בעין גב, שנערך השנה לכבודו של קובי אושרת, אשר גם הלחין את הללויה.
השיר הזה נדחה ארבע פעמים ולא הושמע בפסטיבלים שונים, שקובי אושרת שלח אותו אליהם. פעם מטעמי קיצור רשימת השירים, פעם מפני ששלומית אהרון לא רצתה לבצע אותו והוא נדחה גם בפסטיבלים הבינלאומיים בצ'ילה וטוקיו. "אולי יד ההשגחה העליונה היתה בכך" – אמר קובי אושרת. השיר נשלח, כידוע, לפסטיבל פורטוגל ושם זכה במקום ראשון.
אני זוכר היטב את הזכיה הזאת, כי הייתי באותו ערב בליסבון עם המשפחה. הילדים, בני 14 ו-12 ביקשו להישאר בלילה בבאר של המלון. אנחנו ביקשנו שירשו לשני הקטנים להישאר על הבאר, כדי לראות בטלוויזיה את שידור התחרות, שהתקיימה בירושלים. בבוקר, בישרו לנו בשמחה שזכינו בתחרות העולמית. בטיולנו בשוק של ליסבון, שמענו את הללויה מהדהד מהדוכנים השונים בשוק מקלטות, שהוכנו לקראת התחרות. היתה לנו הרגשת התעלות.
השבוע, בפסטיבל בעין גב סיפר המלחין, כי בעת החזרה האחרונה לפני הפסטיבל בירושלים ב-1979 הגיעו לאולם במרוצה שתי ילדות ואמרו למלחין-המנצח: "סבתא אמרה, שאם תעלו לבמה ברגל ימין ותגידו שש פעמים את המשפט 'ונוח מצא חן בעיני אלוהים ואדם', תזכו בפרס". כמובן, שקיימנו את ההוראה, סיפר.
המלחין וכותב המלים להללויה, אהוד מנור, היו חברים קרובים וכתבו רבים, מתוך למעלה מאלף השירים שכתב קובי אושרת. את הפסטיבל השבוע הנחה השחקן והבמאי נתן דטנר, שבזמנו הופיע באירוויזיון עם אבי קושניר בשיר הבטלנים, שגם אותו עיבד קובי אושרת.

מקצוע
החרדים – אלה שחרדתם אומנותם.

מודעות פרסומת

לקט (שכחה ופאה) בימים של חול המועד

 

פסח הוא, כנראה, לא הזמן לספר סיפורים רציניים, אז ליקטתי דברים ואמרות שהצטברו פה ושם. למשל, אמר לי חבר, פנסיונר מבוגר, כשישבנו בפרלמנט של יום ששי: "אני מחליט, כל עוד אני עומד על הרגליים שלי"…
הגיב פרלמנטר אחר, אף הוא פנסיונר: "עדיף לי לסחוב מאשר שיסחבו אותי"…
לא במושב הלצים הזה, קראתי במייל של יועצת הנקה את הסיסמא: "חלב אם – המזון האיכותי ביותר באריזה הייחודית והידידותית לסביבה". בהמשך נמצאה התגובית: "אני בעד האריזה"…
ואם אני מזכיר ענייני נשים, הרי אימא חכמה אמרה לי: "איש חכם יודע, שכלב קטן זה לא ילד קטן". אני מקווה שגם ההורים מבינים, שכלב, כל כמה שהוא אהוב, איננו זכאי ליחס של ילד קטן.
באותו פרלמנט, שממנו אני שואב רעיונות, אמר מאן דהוא: "הייתי השבוע אצל האופטומטריסט. הבאתי לו את העיניים להסתכלות".
נשמעת כמו סינית
ישבתי בבית קפה לפני ימים אחדים. ארבעה צעירים סינים (כנראה בני 25, כי הם תמיד נראים צעירים יותר) דיברו ביניהם. לי זה נשמע כמו… סינית. אבל הם הבינו היטב האחד את השניה.
חשבתי לעצמי, איך נשמעת העברית שלנו לדוברי שפות זרות. לפעמים, העברית של ההיי-טקיסטים היא סינית בשבילי.
ואם כבר סינית, הרי הוזמנתי למסעדה, מאלה החשוכות, שבקושי אתה יכול לראות את האוכל ואת שכניך ליד השולחן. בזו שהייתי, מצאתי תפריט, שבו שמות המאכלים כתובים בסינית באותיות עבריות. בחושך לא יכולתי לקרוא, אבל מי מן המוזמנות הציעה פתרון: קח את הפנס של הסמרטפון.

בחירות עליך ישראל
האם יהיו בחירות בקרוב? נראה לי שפרשנים פוליטיים עוסקים בכך רבות וגם את חברי הכנסת זה מטריד. אז הנה מה שאמר הפילוסוף הגדול וולטר:

אז, אם באמת מתקרבים לבחירות, כל אחד אומר שדבריו מיוסדים על אדני אמת (אם שפתו תקינה ולא עילגת). וכאן, נשאלת השאלה הקלאסית: למה שקרנים מצליחים? והתשובה: כי מאמינים להם. ואם מוסיפים לשאול, מקבלים עוד הסבר: "הם מסתכלים לך בעיניים"..
ועוד בעניינים שעומדים ברומו של עולם: אם אדם יוצא זכאי במשפט, זה לא אומר שהוא נקי. יש עניין ציבורי גם בחפות מוסרית.
ואז נוכל לשאול מה יהיה אחרי הבחירות. תלמידת כתה א' נשאלה: מהו המקום הקר ביותר בארץ? והיא השיבה: הכנסת. יש שם 120 מתחת לאפס…
וולטר וודאי יסכים עם זה.
אז, אם באמת מתקרבים לבחירות, כל אחד אומר שדבריו מיוסדים על אדני אמת (אם שפתו תקינה ולא עילגת). וכאן, נשאלת השאלה הקלאסית: למה שקרנים מצליחים? והתשובה: כי מאמינים להם. ואם מוסיפים לשאול, מקבלים עוד הסבר: "הם מסתכלים לך בעיניים"..
ועוד בעניינים שעומדים ברומו של עולם: אם אדם יוצא זכאי במשפט, זה לא אומר שהוא נקי. יש עניין ציבורי גם בחפות מוסרית.
ואז נוכל להרהר מה יהיה אחרי הבחירות. תלמידת כתה א' נשאלה: מהו המקום הקר ביותר בארץ? והיא השיבה: הכנסת. יש שם 120 מתחת לאפס…
וולטר וודאי יסכים עם זה.

הלקוח כועס על הבנק

ישבתי עם ידידי לשתות קפה. הוא נראה לי רותח ולא הקפה חימם אותו. הבנק.
לידידי יש שני חשבונות בשני בנקים – האחד משפחתי בבנק לאומי והשני עסקי בבנק אחר. על המשפחתי הוא סיפר ועל לאומי הוא רגז.
"אני לקוח של שני הבנקים כבר זמן רב ובשניהם אין לי משיכות יתר. לכן גם אינני משלם בעד הזכות להגיע ליתרת חובה. פשוט, קל ומשעמם – הוא מספר, אחרי עוד לגימה מחממת. בשבוע שעבר שכבתי חולה במיטה והראש לא היה נתון לעסקי בנקים. צלצלו מן הסניף ואמרו לאישתי, שיש אוברדרפט של 8,000 ש"ח. היא הזעיקה אותי ואני, ממיטת חוליי, התקשרתי לבנק העסקי וביקשתי להעביר מיד 12,000 ש"ח כדי לסגור את המינוס בבנק השני".
– ובזה זה נגמר? – שאלתי שאלת תם. 
"מה פתאום. עבר יום, ופתאום התחלתי לקבל טלפונים. סגרו לי את הוראות הקבע, שהיו בבנק. חשבון פנסיה נסגר. חשבון הביטוח נסגר וכך עוד חשבונות. אבל הכי מרגיז היה שעצרו את הוראת התשלום לוועד הבית. זה שגר שתי קומות מתחתיי. עכשיו, יידעו כל השכנים שלי בהוד השרון  שאני לא משלם. סגרו לי את חשבון הבנק. לך תסביר לחמישים השכנים, שאין לך אחות.
– אבל הרי העברת כסף באותו יום לחשבונך המשפחתי…
"כן, הסאגה לא נגמרה. התקשרתי מיד לבנק והפקידה אישרה שכל הוראות הקבע נעצרו. אז, כדי לחדש את ההוראות לא מספיקה הוראה בטלפון. צריך לבוא לסניף. לחתום. כך רגילות הפקידות להגיד 'תחתום, תחתום, תחתום', כשהן מגישות לך המון מסמכים למילוי.
"העובדה שהיו בסניף חתימות על כל הוראות הקבע, לא שכנעה אותה. וכדי שאכעס עוד יותר, היא אמרה שאני צריך לשלם עמלה בעד חידוש כל הוראת קבע כזאת. בסך הכל כ-250 ש"ח".
– זה נשמע נורא. אין מנהל לסניף שלך? נדמה לי שיש לו סמכויות…
"כן, היא הזמינה את המנהל. אבל קודם לכן, הסתכלה במחשב ואמרה 'החשבון שלך מצויין. אף  פעם אתה לא במשיכת יתר'. ואז הגיע מנהל הסניף, הסתכל בי שאינני ענוב עניבה ולא חלוף בז'קט ודי בזלזול שאל 'במה אני יכול לעזור?'
"כאשר הסתכל במחשב וראה שהחשבון שלי מצויין, הוסיף 'אני מוכן שתשלם רק חצי מהעמלות והבנק יישא ביתר'."
האיש לגם את שארית הקפה וגם אני יכולתי לשתות את שלי. האמת, גם אני התחממתי לשמע הסיפור על התנהגות הבנק. "אז מה אתה עושה?" – שאלתי.
"אני עוזב את הבנק הזה. זה יעלה לי יותר מתשלום העמלות החדשות לבנק, אבל אינני מוכן לסבול יחס כזה" – סיכם.
נ. ב. מרוב כעס שפך מקצת מן הקפה על מפת השולחן.
שלחתי מיד הודעה אל דוברות בנק לאומי: מצורף סיפור לא טוב, שעוסק בלקוח שלכם. בכוונתי לפרסם אותו בבלוג שלי. זה היה אחרי שצלצלתי לפי הודעת הבנק אל טלפון 076-8857011; בימים א'-ה' בין השעות 15:00-8:00 ו…לא נעניתי. המספר נסגר ללא תשובה.
באותו מקום גם נאמר: "המידע המובא לעיל מעודכן ל-28.8.11 והוא עשוי להשתנות מעת לעת". כלומר, לפני שבע שנים.
התקשרתי אל הדוברות של הבנק וכמה צלצולים נענו בסגירת הטלפון. איש לא ענה למספר.
= = =
אני ובנק לאומי לא חברים. כבר הרבה זמן. כל פעם נתקלתי בבעיה בבנק הזה, על סניפיו השונים.
הסיפור שלי עם בנק לאומי התחיל לפני הרבה שנים. הייתי עתונאי צעיר (הרווחתי מאה לירות לחודש) ואשתי, מורה מתחילה (הרוויחה 214 לירות לחודש). כל המשכורת עברה דרך סניף בוגרשוב ז"ל של בנק לאומי.
יום אחד נתתי למכֹּר צ'ק של עשר לירות והצ'ק חזר. התקשרתי לבנק ודיברתי עם מנהל הסניף: "אתם יודעים שבחודש עובר אצלכם סכום של 314 לירות ואתם מחזירים לי צ'ק של עשר?" – שאלתי בקול זועף. "יש אנשים שעושים את זה בכוונה" – החזיר לי מנהל הסניף.
בו ביום נסעתי לחבר ושילמתי לו במזומן עוד לפני שהוא קיבל את הצ'ק המוחזר. לאחר מכן, סגרתי את החשבון בסניף ואת החשבון עם הבנק.
אחר כך היו לי עוד תקלות מעצבנות עם בנק לאומי פה ושם. היו לי שני קרובי משפחה שעבדו בבנק לאומי ולא ראיתי סיבה לבקש פרוטקציה. התקלות היו יותר מרגיזות מאשר ממשיות. אבל לי נשארה דיעה שלילית על הבנק שהיה הגדול במדינה.
עכשיו, הגיע אלי סיפורו של אותו חבר מתרגז. עברו ימים ספורים וקבלתי הודעה מן הבנק: "בגלל סודיות בנקאית, איננו יכול לתת תגובה לעתונאי". בא אלי חברי ותמה: "יש להם סודיות בנקאית כלפי עתונאים. ולוועד הבית שלי הם יכולים לכתוב 'סיבת ההחזרה – אין כיסוי מספיק'".

מי ייתן דוגמא אישית

ישבנו בבית קפה ברחוב אבן גבירול בתל אביב ושוחחנו על ענייני דיומא. שמואל, שהגיע עם פול בטרמפ, התלונן על הנהג שלו. "הוא נוהג בזהירות, נותן לנהגים אחדים להידחק לפניו וכאשר עמד להחנות את המכונית, לא הפריע לנהג אחר לתפוס את החניה. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שהוא נדיב. מציג דוגמא אישית של נהג שמוכן לוותר לאחרים".

שלדון אדלסון ידוע כמי שנתן עתון במתנה למען בנימין נתניהו. פחות ידוע שהוא תרם רבות למדינת ישראל ובין היתר, הפסל הזה, "צעד מפואר" של זיגי בן חיים, בגבו של בניין התיאטרון הקאמרי בתל אביב.

פול חייך לעצמו והסביר: "נכון, אני לא חושב שצריך להסתבך במריבה כדי להרוויח דקה או שתיים עם המכונית. לא כל דבר הוא סיבה למריבה". פול לא הגיב על המחמאה לו כאיש שנותן דוגמא אישית.
"האם הנהגים הפרועים על הכביש ישימו לב לנהג מנומס, שמהווה דוגמא אישית?" – שאלתי. כאן התפתחה שיחה על דוגמא אישית, שלא מוצאים באישי ציבור.
היתה הסכמה כללית – של שלושה אנשים בקפה – שאין ממי ללמוד התנהגות ואין את מי לחקות.
התחלנו בראש הממשלה, בנימין נתניהו. האם איש שממלא את כותרות הטלוויזיה, אתרי הרדיו וסיפורי העתונים, יכול לשמש דוגמא אישית?
אחרי פרסום דבר החקירות בתיקי 1000, 2000, ו-4000 , נערכן סקרים והם מצאו שכמחצית הנסקרים רוצים להחליף את ראש הממשלה ומחציתם מבקשים שימשיך. האם הוא יכול לשמש דוגמא אישית להתנהגות?  ספק.
אם ראש הממשלה אינו נושא לדוגמא אישית, הרי יש לנו שר פנים, אריה דרעי. לפני שנים, כאשר נחקר בפרשיות שוחד, צעקו חסידיו "הוא זכאי, הוא זכאי". אחרי ה"זיכוי" הזה, הורשע דרעי ונשלח לכלא. הוא חיכה בסבלנות זמן רב וחזר להיות שר הפנים. המשטרה, משום מה, חוקרת אותו באשמות דומות לעבר. האם השר יכול  לשמש דוגמא אישית? ספק.
יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, פרש מתפקידו הפרלמנטרי והוא מתמסר לחקירות המשטרה, שבהן איננו מדבר. האם לאיש ציבור יש זכות השתיקה? בעיני לא. אם הוא רוצה לשתוק – שיעזוב את תפקידו הציבורי. כאיש ציבור, הוא צריך להסביר את מעשיו. אין אדם נעשה איש ציבור חרף רצונו.  ביטן ישמש דוגמא אישית? בוודאי שלא.
אם דוד ביטן פרש מתפקידו, הרי מחליפו, ח"כ דוד אמסלם, מצטיין בהתבטאויותיו. כך, למשל, כינה את ח"כ יאיר לפיד שטינקר ומלשין, כי האיש נענה להזמנת חוקרי המשטרה ובא למסור עדות. זו לא ההתבטאות היחידה של ח"כ אמסלם, אבל גם היא מעידה שדוגמא אישית הוא לא יכול לשמש.
ח"כ נוסף, מיקי זוהר, אמר שחקירת ראש הממשלה  היא כמו רצח רבין. הוא לא כבש את פניו אחרי האמירה הנוראה הזאת, אלא רץ לכל אולפן טלוויזיה כדי לחזק את דבריו. דוגמא אישית – בוודאי שלא.
אז אולי פרקליטת מחוז תל אביב (לשעבר), עו"ד רות דוד, תהיה דוגמא טובה? היא נאשמת בבית המשפט המחוזי והתיק שלה תקוע. טוב, פרקליט מחוז הוא תפקיד חשוב  ומשמעותי מאד, אבל גם כאן לא מצאנו דוגמא אישית.
אסיים את הרשימה הלא נחמדה הזאת של לא-דוגמאות-אישיות בעו"ד רונאל פישר, ידידה של רות דוד. הוא עומד לדין באשמות של עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים ועוד. משפטו טרם הסתיים, אבל דבר אחד ודאי – דוגמא אישית הוא איננו יכול להיות.
האנגלים נוהגים להשתמש במשפט "זה לא נעשה". כלומר, נורמה מוסרית חשובה מאד, אולי לא פחות מנורמה משפטית.
אצלנו שואלים כל הזמן "יש כתב אישום? יש משפט? יש פסק דין?" ולא זוכרים שדוגמא אישית מגיעה מן הבית ומן הנורמות הציבוריות. צריך לציין שכל זה נכון. אבל הם לא היחידים. יש בכנסת אישים צנועים, שלא קיבלו שוחד מימיהם ואורח חייהם אינו גלוי לציבור. אולי חבל שכך, אבל צריך לזכור גם זאת.
אז מי ייתן בארץ את הדוגמא האישית, אם לא ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, פרקליטת מחוז ועורך דין?

ביבי ועתונאים – דברים בשם אומרם

אי אפשר לכתוב על פרשיות ביבי ודעתו על העתונאים בלי להתחיל בדברים שאמר ראש הממשלה ופורסמו ב-ynet על ידי רן בוקר לפני חודש וחצי בלבד (21.12.17):
"אני הולך לעשות לכם ספוילר. בעוד שבועות בודדים יישבו באולפני הטלוויזיה כתבים ופרשנים, והם יפתחו את מהדורת החדשות בכותרות מפוצצות: 'המלצות חמורות ביותר, יש לומר חמורות מאוד, רוצה לומר, מן החמורות שידעה המדינה'", אמר נתניהו והעביר את האצבעות על הגבות תוך שהוא צוחק (בחיקוי של כתב ערוץ 2 משה נוסבאום. בהמשך דבריי אביא את התנצלותו של ראש הממשלה בפני הכתב).
בנימין נתניהו חושב שהעתונות רודפת אותו ואת משפחתו. חשובים דבריו במועדים השונים.

מני נפתלי: המתמיד (תמונת השער של ליברל)

הנה מה שכתב יקי אדמקר ב וואלה ניוז ב-13.8.2017. "חלק גדול מנאומו בעצרת התמיכה בגני התערוכה בתל-אביב, הקדיש ראש הממשלה לעיתונאים. הוא האשים אותם ב'מסע ציד אובססיבי' וטען ש"השמאל והתקשורת מנסים לבצע הפיכה"…  יממה לאחר מכן שיתף נתניהו בפייסבוק על אמנון אברמוביץ', פרשן חדשות 2 , וכתב: "תחשבו פעמיים לפני שאתם שומעים עוד פרשנות של הפייק ניוז".
במגזין העין השביעית פרסם עוזי בנזימן ב-4.2.2017: "על-פי תפיסה זו, התקשורת היא… עדר כנוע של עיתונאים שכירים ונמוכי רוח שניתן לטפלל אותם כאוות לבו של המו"ל.
התגובה המפורסמת ביותר של נתניהו היא, כנראה, הדברים שכתב על תוכנית עובדה ששודרה בראשית נובמבר :2016 עורכת התוכנית, אילנה דיין, קראה את התגובה במלואה (697 מלים, שלא נפרסם כאן במלואן). אצטט חלק מדברי ראש הממשלה בעקבות התחקיר, שבו נחשפה התלות שלו ברעייתו, המעורבות שלה במינויים, הניסיון שלה לקחת חלק בדיונים רגישים – וגם שיחות נזיפה ואיומים למי שאינו מפאר ומרומם אותה.
נתניהו התחיל את תגובתו במלים "מעניין אם אילנה דיין, שמתיימרת להיות אבירת חופש הביטוי, תביא את תגובתנו במלואה, ללא צנזורה". כן, היא קראה את התגובה במלואה.
…"אילנה דיין היא בין המובילים של העליהום המתוזמר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנועד להפיל את ממשלת הימין ולהביא להקמתה של ממשלת שמאל.
"התכנית שלה הערב אינה אלא תשדיר תעמולה פוליטי נגד ראש הממשלה ורעייתו, שכולו מיחזור של רכילות מסולפת ושקרים מרושעים… איצטלת ה'עיתונאית' של דיין היא בעיקר מסווה לתעמולה פוליטית".
החוקר הראשי, שמחפש מידע על ראש הממשלה, הוא, כמובן כתב ערוץ 10 ועורך המקור, רביב דרוקר. בדה מרקר מיום  28.11.2016 פרסם רביב  דרוקר     פרטים חדשים על הקירבה שבין המיליארדר האוסטרלי, ג'יימס פאקר, לראש הממשלה בנימין נתניהו ולבני משפחתו.
כתב העתון, שהוא מבקר קשוח של ראש הממשלה: "דרוקר חשף, בין השאר, כי יאיר נתניהו טס לניו יורק והתאכסן במלון יוקרה בגריניץ' וילג', שבו שוכר פאקר כמה חדרים המחוברים זה לזה. לחופשות נוספות יצא נתניהו הבן על חשבונו של פאקר ואף הוטס במטוס הפרטי של המיליארדר"…
בהמשך נאמר: "בנימין נתניהו שוב תוקף את התקשורת. בעמוד הפייסבוק שלו פירסם נתניהו תגובה מלאה ובוטה נגד דרוקר: "ברכות לרגל הצטרפותו של רביב דרוקר לצוות התוכנית של גיא פינס. לאחר שלא מצא כלום במצולות הצוללות, דרוקר עבר להמצאה בדיונית חדשה וחובקת עולם. החיפוש הנואש של דרוקר אחר קונספירציות כבר מביך את כולם חוץ מאת שולחיו מ"הקרן החדשה לישראל".
אי אפשר לסיים סקירה קצרה זו בלי להתייחס לחיקויו של משה נוסבאום על ידי בנימין נתניה. ב- YNET כתב רן בוקר ב-21.12.2017 מפי משה נוסבאום, כי נתניהו התקשר להתנצל על החיקוי. הוא סיפר כי קיבל טלפון מראש הממשלה. "הוא אמר שלא התכוון לפגוע בי והתנצל".
באותו נאום לפני חברי הליכוד תקף נתניהו את המשטרה ואת ההמלצות שצפויות להיות מוגשות בקרוב בנוגע לחקירותיו.
אמש פרסמה המשטרה את המלצותיה. ראוי לקרוא את דברי ראש הממשלה, שנאמרו בהזדמנויות שונות בעבר, לאור ההמלצות.
סקירה על יחסי נתניהו והתקשורת בגלובס ב-14.2.2018:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001223832

העיתון שלא היסס להילחם על האמת

את הסרט "העיתון" של סטיבן ספילברג, ראיתי רק בשבוע שעבר. יצאתי ממנו המום, כי בעיני הוא סרט אקטואלי ביותר לנעשה בישראל. זה סרט חובה לכל עתונאי ולכל מי שהאמת הפוליטית מעניינת אותו. נכון, הוא עוסק בשלטון האמריקני ובנסיבות פוליטיות של מלחמת וייטנאם, שהיתה לפני כחמישים שנה, אבל הוא אקטואלי וחשוב ועשוי לעניין גם צופים, שאין להם כל קשר לתקשורת.

בקומה השניה של בית סוקולוב נמצא פסל עשוי נייר של אדם קורא עתון. זכר לימים, שעתונים היו מקור האינפורמציה העיקרי של הציבור.

העובדות, שאנחנו נוטים לשכוח עם חלוף הזמן, הן שד"ר דניאל אלסברג, עתונאי וחוקר של נסיבות הממשל, הדליף את מסמכי הפנטגון, שבהן נתגלו שקריהם של נשיאי ארצות הברית אחדים בעניין ניהול המלחמה בווייטנאם. הם שיקרו לציבור, הם שיקרו לסנאט ופעלו בניגוד לחוק. אלסברג, שעבד במכון ראנד בוואשינגטון לחקר הפוליטיקה, הצליח להוציא כרכים של מסמכים, צילם אותם והעביר לידי העתונאי נייל שיהאן בניו יורק טיימס. כאשר הנשיא ריצ'רד ניקסון, עויין התקשורת, דאג להוציא צו משפטי נגד פרסום המסמכים, הדליף אלסברג את המסמכים לכתב של וושינגטון פוסט, עתון שהיה בעמדת נחיתות כלפי הניו יורק טיימס.
הסרט נסב על התלבטויותיהם של המו"לית קתרין גראהם (מריל סטריפ) ושל העורך בן בראדלי (טום הנקס), אם להפר את צו בית המשפט ולפרסם את המסמכים. הם פרסמו אותם וגרמו לאחד ההישגים העיתונאים הגדולים והחשובים בכל הזמנים. לא רק הישג עתונאי היה כאן, אלא פעולה דרמטית של הצהרת אמת. כאן גילו המו"לית והעתונאים את תפקידה החשוב כל כך של התקשורת. בסרט משקף ספילברג את ההבחנה, שתפקיד העתונות לגלות לציבור את האמת.
הנשיא ריצ'רד ניקסון ראה בחלקים גדולים בתקשורת האמריקאית אויבים פוליטיים, שרצוי וראוי להשתיק אותם. אם נזכור, שדונאלד טראמפ כיום מציג את התקשורת כאויבו, תוך דריסת כל אמת – נראה מיד את הדמיון. אך לא רק בארצות הברית התקשורת היא "אויב". גם בישראל חוגים רבי השפעה מעדיפים את המלה "תשקורת" כדי להציג את אי-האמת דווקא אצל העתונאים שמחפשים את האמת.
המילה תשקורת היא מונח בעל משמעות שלילית, שנולד בחוגי הימין והדתיים בישראל, ומביע, לדעת המשתמשים בו, את חוסר האובייקטיביות בתקשורת הישראלית. דווקא לעתונאים, שעוסקים בהצגת האמת, יש חשיבות בסרט זה המציג את המעשה הדגול של עורכי הלוס אנג'לס טיימס, שלא היססו להפר צו של בית משפט, כדי להביא את האמת לידיעת הציבור.
השורה התחתונה בסרט היא, שהוושינגטון פוסט הוא העתון שחשף את פרשת ווטרגייט. את זה, בוודאי איש אינו שוכח.

חזקת החפות
לאיש ציבור אין חזקת חפות. עליו להסביר את מעשיו – ולא, להרחיק עצמו מהציבור.

קונים דירה להשכרה?

 

בפרלמנט של יום ששי, לפעמים יש נושאים מעניינים. בשבוע שעבר התחיל היוזם, שהוא גם יזם: "כולם מדברים על דירות. כחלון העלה את הנושא על סדר היום הציבורי. נכון, יש זוגות צעירים שרוצים ורצים לקנות דירה. לא עליהם אני מדבר".
– אלא על מי?
"על בעלי דירה או שתיים, שמשמשים אותם להשכרה. הכנסה צדדית כזאת".
– אז מה יש בכך?
"הרבה פעמים הם לא יודעים מה לעשות. נפלה בידם דירה – ירושה או שהצליחו לקנות – ורוצים להשכיר. אתם יודעים איך?"
– הרי זה הכי פשוט. מפרסמים בלוח המודעות ויש לך שוכרים…
"שגיאה ראשונה של יזמים חסרי נסיון: לקנות דירה יקרה. אז יש אפשרות להסתכל על תשואה (דמי השכירות לאורך זמן) ואפשר גם להסתכל על קניית דירה לזמן קצר, כדי "לעשות מכה" ולמכור כשהמחירים עולים. אתייחס להשכרה לשם תשואה לזמן ארוך.
"קודם כל, יש אימרה בתחומי הנדל"ן – דירה זולה בשכונה זולה מביאה תשואה הרבה יותר גדולה מאשר וילה. כלומר, באחוזי הכנסה, יותר כדאי לקנות משהו זול ולהשכירו".
ליד השולחן נראו כמה פנים מופתעות. האמנם?
והאיש שלנו המשיך בהרצאתו: "שגיאה שניה של משכיר חדש, שהוא מתייחס לדירה שהוא משכיר, כאילו היתה הדירה שלו".
– כלומר?
"הוא ישפץ את הדירה שקנה לרמה ולאיכות שהוא רגיל בדירה שלו. מרצפות, שיפוצים, ארונות מטבח וכו'. אבל הדייר, פעמים רבות מוכן להסתפק בפחות כדי לשלם קצת פחות. אני, למשל, לא אוהב להשכיר לסטודנט צעיר, שבא עם אביו. לצעיר יש מעט דרישות והוא מוכן להסתפק בפחות. לי, היזם, זה נוח. האב דורש יותר. יותר מדי"…
– אתה קמצן, זרק מישהו.  
"לא קמצנות. פשוט, עיסקה כלכלית. משקיעים כסף, מקבלים כסף. עושים חשבון ולא מרמים אף אחד!
"אגב, בדירה ישנה יש יותר תיקונים. אבל זה חלק מהמחיר של העיסקה. כשמחשבים לטווח ארוך, ההשכרה משתלמת עם התיקונים הדרושים בדרך.
"כמעט נ. ב. – המשיך היזם, שהוא גם יוזם – צריך לזכור שתשואה לא מחושבת לפי שכר דירה של 12 חודשים (כפי שכותבים בעתונים הכלכליים). תשואה צריך לחשב לפי 11 חודשים, כאילו הכנסות של חודש בשנה נועדו לתיקונים, שחלקם יהיו השנה וחלקם בשנים הבאות".
מישהו מסביב לשולחן פנה אל הדובר: לא חשבתי שיש כל כך הרבה דברים. חשבתי שמשכירים את הדירה ופשוט לוקחים את הכסף.
"אז מה תעשה כשמתפוצץ צינור? תשלח את הדייר לכל הרוחות?"
כן, אולי יש כאלה בעלי בתים…
"אז במה אפשר להשקיע היום? לא בנדל"ן?" – שאל היוזם, שהוא גם יזם ויש לו כמה דירות.
האמת, השיחה נמשכה ונמשכה ואני הבאתי כאן רק מקצת מן הדברים, כאלה שהכלכלונים אינם מקדישים להם מקום. אבל תמיד צריך לזכור שבהשכרת נכס יש הרבה מעקשים וחשוב מאד להתייעץ עם עורך דין, איש מקצוע.
"בקיצור, בכל עסקה כלכלית יש חשש להפסדים. אל תקנאו ביזמים שמרוויחים הרבה. זכרו את נוחי דנקנר כדוגמא", השלים האיש את הרצאתו הקצרה.
עוד על השקעות כתבתי בפוסט כסף זה דבר יקר.
אחריותו של איש ציבור
שום איש ציבור לא נהיה כזה בעל כורחו.

יאיר לפיד מול בנימין נתניהו

האמנם אנחנו עומדים לפני בחירות? הסקרים אומרים שכן, וקובעים שהמועמד הבכיר אחרי בנימין נתניהו הוא יאיר לפיד.

יאיר לפיד

כתבתי בעבר כי שניהם דומים ואנחנו, הבוחרים, מעדיפים את הדיוקן הזה:
אנחנו מוצאים דמיון בין לפיד לראש הממשלה: שניהם מופיעים מצויין בטלוויזיה, שניהם בעלי הופעה ותסרוקת מסודרת, שניהם מדברים בכותרות קליטוֹת (סאונדבייטס), שניהם מבטיחים הבטחות שאינם מתכוונים לקיים ושניהם לא מקפידים על אמירת אמת (וגם על כך יש הוכחות במחשב).
חיטטתי בגוגל ומצאתי מאמר של בן כספית במעריב ב-11/09/2016 ואצטט ממנו פיסקה:

בנימין נתניהו

"לפיד הבין, שכדי לנצח את ביבי צריך להיות ביבי.
"לפיד מציג, לשיטתו, גרסה משופרת של ביבי. מודל חדש, מדוגם, עם תוכנה מעודכנת וכל הגאדג'טים הנדרשים. הוא מאמץ ומחקה את כל הדברים הטובים (לכאורה) של ביבי, ומתנער מכל הדברים הפחות טובים. הוא פרזנטור מופלא, כמעט כמו ביבי, עם לוק דומה מאוד, כולל השיער הכסוף ואהבת המצלמה והמנטרות הפיזיות ואפילו הקריצה. הוא לא ה"אנטי ביבי", אלא ה"ניאו ביבי". הוא מנסה להסביר לנו, בדיוק כמו יצרניות הסלולר, שאין צורך לעבור למכשיר של חברה אחרת. אפשר להסתפק בשדרוג המכשיר הקיים".

ילדים מזכירים את השואה
יום השואה הבינלאומי היה השבוע. לנו, בישראל, אין בכך חידוש גדול. אבל ברמת השרון יש אנדרטה לילדים ניצולי השואה. היא נחבאת אל הכלים מאחורי סניף בנק פועלים ברח' המלכים, בואכה כיכר המשטרה, במתחם חורשת ילדי השואה.

נשאר פסל זיכרון

כמה ממושכי הכספומט מודעים לה?!
אם תרצו, תמצאו שהאנדרטה נמצאת כמטווחי קשת מבית הקפה רונית, שם ספונות נשות וינדזור העליזות רוכבות הג'יפים היוקרתיים. כתוב עליה "חייכם נוקמים את מותנו".
התמונה – באדיבות המושיע האקדמי – ldn.hamoshia.co.il

רמאי השעונים
ידיד שלי, רותם, קנה באמשטרדם שעון יוקרתי ויקר. כשקנה אותו, הסביר לו המוכר שהאחריות לשעון – בכל העולם. ידידי התפאר בשעונו המיוחד בפני כל רואהו. אפשר לראות מה השעה, אבל גם לקבל מיילים וגם להקלט הודעות וגם כל מיני פעולות של מחשב ואפילו למדוד את הדופק… אכן, מיוחד. אבל אחרי ארבעה חודשים בלבד, שבק השעון. ככה סתם.
מיהר ידידי אל חנות היבואן בתל אביב וביקש לתקן את שעונו. המוכרן הסתכל, בדק, שאל ושקל ואמר לבסוף: אנחנו אחראים רק לשעונים שקנו אצלנו, בתל אביב. מה שקנו בחו"ל – יתקנו בחו"ל.
ידידי טרח ושלח את שעונו עם חבר לאמשטרדם. אבל בעוד השעון משוטט, הוא קיבל עצה: חזור אל החנות בתל אביב. פשוט, רימו אותך.
מיהר לחנות היבואן בתל אביב ודרש לדבר עם המנהל. המוכר הציע את עזרתו, אבל ידידי השיב קצרות: כן, כבר "עזרו" לי כאן.
המנהל יצא, בדק את פרטי השעון ואמר: אני רואה שקנית אותו באמשטרדם. אנחנו נטפל בו. לקח והלך.
בסופו של דבר חזר ידידי לחנות בתל אביב וקיבל שעון חדש, מהודר, סגור בקופסה.
ככה רימו אותי – סיפר לי. חודשיים הייתי בלי השעון המפואר שעבד רק ארבעה חודשים.
היזהרו מרמאים.

הגדרה
נגמר לה הכסף לפני החודש.

חוק ללא המלצות

חוק ההמלצות עבר בכנסת, אחרי פיליבסטר רב שעות. הקואליציה הצליחה להעביר את החוק, האופוזיציה נכשלה ונדמה לי שגם הציבור. מספר צווי איסור הפרסום, שמוציאים בתי המשפט לבקשת המשטרה, הולכים ורבים ועכשיו, גם המלצות המשטרה – אם יהיו המלצות – ייגנזו בדרך לפרקליטות והציבור לא יידע דבר.
על זכות הציבור לדעת – שמעתם?
טוב, אז אני חושב שהחוק, שחוקק במאמץ כל כך גדול של הקואליציה, אינו שווה הרבה. לעניות דעתי, לא יתקיים ולמעשה לא יופעל. החוק עבר אבל ימות מות קדושים.
כדי להגיע למסקנה כל כך נחרצת, אנסה לשאוב מעט מנסיוני בעבר כעתונאי.

דוד אמסלם לחץ והחוק עבר

אתחיל בצנזורה הצבאית. זכורני, שבשנים עברו היה המוסד הזה מאד מאד נחרץ ועצר כל פרסום ראוי או בלתי ראוי. הכתבים הצבאיים שמרו על הכללים והתרשמו שלא אחת מוחקים להם ידיעות שאין ערך ממשי לפסילתן. לא היה בהן מידע נסתר.
בשנים האחרונות החלישה הצנזורית הצבאית הראשית את מלאכת הגרזינים והרבה הרבה ידיעות, שבעבר נאסרו, פורסמו בריש גלי. אפשר להניח, שבצנזורה הבינו שלא צריך להכביד את היד ללא צורך ממשי ואולי היו אלה הרשתות החברתיות, שמחקו את הצנזורה.
כך אמרה הצנזורית הצבאית הראשית, אל"מ אריאלה בן אברהם, בראיון בלעדי לגלובס (23.4.2016): "מה אני, משטרת המחשבות? במשטרים אפלים מפילים דפי פייסבוק, מורידים רשתות. אנחנו לא שם".
לא ראיינתי את אל"מ אריאלה בן אברהם, אבל גלובס עשו זאת בראיון מאד מאד ארוך.
אז הרבה הרבה ידיעות – גם כאלה שאינן דווקא ידיעות צבאיות – מופיעות ברשתות החברתיות. לא כולן מדוייקות. חלקן אמיתיות בחלקן וחלקן שקריות ממש ("פייק ניוז", שמישהו היה מעוניין להפיץ).
אבל יש לי השערה נוספת מדוע החוק לא כל כך יחזיק מעמד. אחת הדרכים של עתונאים ישראלים להעביר מידע לעתוניהם – לטלפן לעמית בחו"ל, לספר לו את הסיפור (כי העתונאי חושב שיש לפרסמו גם אם מישהו מתנגד לכך) ואחר כך לפרסם את הידיעה בארץ "ממקורות זרים". עאלק זרים.
אבל זו לא הדרך היחידה. תארו לעצמכם, שעתונאי יקבל מידע על המלצות המשטרה והמקור יבקש: "אל תגלה מי סיפר לך". העתונאי עשוי לפרסם את הידיעה החמה תחת ההערה: "אני משער שהמשטרה תמליץ להעמיד לדין את האדם הזה או הזה". האם מישהו יעמיד לדין את העתונאי "המשעֵר" על פי החוק החדש? מה, אסור לשעֵר?
אבל אולי באמת העתונאי לא קיבל שום הדלפה. העורך לחץ והכתב ניחש ואת דבריו שלו כתב בנוסח "אני משער". האם מישהו יעמידו לדין על ניחושים?
אם יש לכם, מחוקקי החוק, עדיין ספקות, יש לי סיפור מן העבר הרחוק. פעם, כשעבדתי במעריב היה שם כתב צבאי, יעקב ארז. לימים נהיה העורך הראשי של העתון. בתקופת צבאיותו, רצה לכתוב באופן חופשי על אלוף אחד, אריק שרון. לא כל מה שארז חשב לכתוב היה מוצא חן בעיני האלוף ולזה היה קל להפעיל את הצנזורה. מה עשה הכתב הצבאי? התחכם. הוא כתב סידרה של אגדות. באגדותיו סיפר ארז על שבט בארץ רחוקה, שבראשו עמד האיש לבן השיער. אותו איש עשה דברים לא רצויים או לא ראויים. העתון פירסם את האגדה כלשונה. החומר לא נשלח כלל לצנזורה, כי הצנזורה הצבאית לא בודקת אגדות…
מה יהיה מחר, כאשר כתב ירצה לכתוב  אגדה על איש ממשל בכיר באיזה מדינה נידחת, שלקח קצת שוחד ועניינו נחקר ואולי, אולי, אותה משטרה וחוקריה, מצאו לנכון להעמידו לדין. האם החוק עלול לפסול אגדות?

הטרדה מינית – אמת או חובה 

לפני כחודשיים פורסמה הידיעה הראשונה על הטרדות מיניות מצד מפיק העל ההוליוודי הארווי ויינשטיין והיא פתחה סידרת תלונות אינסופית בעיר הסרטים וברחבי העולם. הגל הגיע גם אלינו, בתלונותיהן של עתונאיות ידועות נגד אנשי מפתח בתקשורת. אותה תקשורת שמחה לגלגל את התלונות הללו והסיפורים הולכים ורבים מיום ליום. לא במפתיע, שמותיהם של הגברים מופיעים וגם תמונותיהם. כמה מהם הודו במעשים וכמה השעו את עצמם. ושמות הנשים המתלוננות?  ברוב המקרים שמותיהן אינם נמסרים ולרוב גם פניהן מוצללות וקולותיהן מוסווים.  בכל מקרה, שוויון אין כאן.

נתן זהבי נתפס בכעסו

גבר, ששמו הושמץ, יכול לצעוק מכאן עד מחרתיים, שאין לו אחות. המקרה היחיד בארץ, שגבר עשה מעשה הוא של איש הרדיו נתן זהבי. הוא הגיש תביעה על הוצאת דיבה נגד העתונאית הדס שטייף, שבעבר פרסמה שמות של גברים הנאשמים בהטרדות מיניות ואף גרמה להדחתם חלקם מן העבודה, אך מיעטה בפרסום שמותיהן של המתלוננות.
חשבתי על האי שוויון בין הנשים – שלרבות מהן יש תלונות ממשיות – ובין הגברים, שלא תמיד אשמים. יש כאלה.
היום פורסמה ידיעה חדשה: נסגר תיק החקירה נגד מני נפתלי. שמו הופיע בכותרות גדולות בכל אמצעי התקשורת ולא פעם אחת. ומי המתלוננת? בידיעה קטנה מצאתי כי "אב הבית לשעבר הגיע למשרדי להב 433 ועומת עם סבטלנה גורודצקי, שטוענת כי ביצע בה מעשים מגונים במספר הזדמנויות". מני הגיב: "הפרקליטות נגדי, והיועץ המשפטי לא שֹם עליי… היא טוענת שנגעתי לה בגב וזה היה במדרגות, ושרה נתניהוטוענת שזה היה במיטה שלה… והתיק הזה ייסגר מחוסר אשמה".
בסופו של דבר מני נפתלי צדק. כמה מוכנים להילחם כמוהו?
מסתבר, שיש בעיה קשה של הטרדות מיניות, אבל יש גם אי שוויון בין הצדדים וחוסר פרופורציה מוחלט בפרסומים עליהם.

עניין של זיכרון
דן בן-אמוץ המנוח היה אומר: "מה שקרה אני לא לגמרי זוכר, ומה שאני זוכר לא לגמרי קרה".
– למה נזכרתי דווקא עכשיו במשפט הזה?