ארכיון קטגוריה: אקטואליה

מלים עם משמעות

חנות פירות בקרית אונו ויש לה שלט מיחד

הגיע אלי מייל ללא שם מחבר. חיפשתי ומצאתי שלפני שנים כתב יעקב פרוינד את שעשועי לשון והם התרוצצו ברשת כאנונימייים. במאמץ עלה בידי לאתר את שם המחבר. החיבורים מצאו חן בעיני והעליתי אותם.
את התמונה צילמתי בחנות בקרית אונו, פשוט כי שמה המיוחד מצא חן בעיני.

כשעלתה במשקל –  כדרו פניה

באג במחשב –  שתיקת הקבצים

בשר טלה –  גור-מה

משוגע ללחם –  פסיכו-פת

חלום כל מורה – גיר אוטומטי

גול – בעיטה בעיתה

הנחת רעפים – ארגון גג

קורס מצילים תורני –  תורת מושה

מיטת זוג ענקית –   דו-נם

אשף הלשון –  מג-ניב

המפלגות –  המצעים שמעבר לציפיות

לפלוני שש בנות –  ללא חשש שביעית וללא חשש עורלה

דילגו על תורו במרפאה – קופ"ח

שיר מוצלח – מחרוזת פנינים

ספונג'ה – פעילות שוטפת

רובוט חשמלי – הולך עם הזרם

רשת – אסיפת חורים

בניו ערקו מהצבא – אבי העורקים

מרכזיה – קיבוץ שלוחות

כותרת – ראש הנקרא

פנס  – חביטת עין

כינים – השקץ שלפני השערה

הכינים מתו בצמה

שלכת – עץ בעוני

אדנית מרהיבה – ממש גן אדן

ממטרה – השקאה לטווח ארוך

חמור – זברה שירדה מן הפסים

העכבר מחפש דירה – מבקש מחילה

דגיגון – מיקרו פיש

בית ספר חקלאי – חוות דעת

קלמר – בית הלורדים

מכונית לעובד – טובת הנעה

אכלתי במטוס – סעדי במרומים

טיפול מונע למיידי האבנים – עד דלא יידה

שבשבת – מורת רוח

עיתונאי גרוע – כתב-סטרופה

ברח לסאונה – נס לחם

רעם חלש – חסר ברק

תאומים זהים – היינו אח

מגזים בהקפאה – מפריז

מיקסר – התנועה לסחרור העיסה

 

מודעות פרסומת

מה אתם הייתם מחליטים?

תארו לעצמכם, שאתם טייסי קרב בחיל האוויר ואתם צריכים לקבל החלטה חד פעמית וחד משמעית: קבלתם הודעה בקשר, שטרוריסטים השתלטו על מטוס אזרחי ובו 164 אזרחים. הטרוריסטים מפנים את המטוס אל איצטדיון, שבו אמור להיערך משחק כדורגל. הקהל – 70 אלף איש, והמטוס עלול להרוג את כולם. מה הייתם מחליטים? להפיל את המטוס עם כל נוסעיו או לשמור על חייהם של הנוסעים ולגרום למותם של האנשים באיצטדיון.

טייס בעבר, שחקן בהווה: אבישי מרידור

במחזה "טרור" בתיאטרון הקאמרי, הטייס החליט להפיל את המטוס האזרחי וגרם למותם של כל הנוסעים. הוא הציל את כל האזרחים באיצטדיון.
בקאמרי פגשנו פנים מוכרות – השחקנית עידית טפרסון הוותיקה היתה השופטת במחזה ואת הטייס שיחק אבישי מרידור (בנו של שר האוצר לשעבר, דן מרידור, ובעצמו היה טייס בחיל האוויר), כשהתובעת היא עדי גילת (בתו של העתונאי מוטי גילת). צוות של שחקנים מצויינים במחזה שאין בו דרמה של פעולה. הכל מתרחש באולם בית המשפט ובכל זאת ההצגה היתה מעניינת מאד ומותחת מאד. הסיבה, מלבד המשחק המצוין, אולי העובדה שהקהל, אנחנו, היינו חבר המושבעים. אנחנו נדרשנו לקבוע את פסק הדין – האם הטייס אשם, שהחליט להרוג 164 אזרחים כדי להציל 70 אלף אזרחים אחרים, או, אולי, הוא אשם ברצח. ואמנם כשנחת בשדה התעופה – נעצר מיד וישב בכלא שבעה חודשים עד שהתקיים המשפט (שלנו).

התובעת עדי גילת (ויקיפדיה)

השחקנית שרה פון שוורצה – בת להורים הולנדים נוצרים, שהתגיירו ועלו לארץ כשהיתה תינוקת – קראה את המחזה המקורי והתרגשה עד דמעות. היא תרגמה את הסיפור ונהייתה הבמאית של המחזה המותח אך חסר התנועה הזה.
בהצגה, שבה השתתפתי השבוע, קבעו שני שלישים מן המושבעים – הקהל באולם – שהטייס זכאי. שליש מצאו שהוא אשם. אני הצבעתי בשתי ידיים על חפותו, למרות שהפיל מטוס אזרחי כדי להציל הרבה יותר אזרחים אחרים. הוא עשה זאת בניגוד לחוקה הגרמנית. לדעתי, כל חוק צריך לקיים, אבל טייס קרב צריך לשקול את העובדות ואת מצפונו. מה יחליטו קהלים אחרים בהצגה – אינני יודע.

צרחנים באוטובוס
לנסוע באוטובוס זה לא תענוג גדול. משום מה, אוטובוסים נוטים לאחר. לפעמים, לאחר מאד. נהגי אוטובוסים נוהגים לברוח לנוסעים שלהם. הם מגיעים לתחנה, מסתכלים אם מחכים להם ולפעמים ממהרים ולא עוצרים. לעתים קרובות יותר – דוהרים למרות שהם רואים מישהו רץ במלוא כוחו אל האוטובוס.

הפעם רציתי לעסוק דווקא באלה שכבר הצליחו לתפוס מושב בתוך האוטו הדוהר. אלה שממהרים בשקט אל מחוז חפצם, ולפעמים שומרים את הנהג שומע רדיו. לא נעים, אבל לא נורא.
אני נוהג לשבת סמוך למושב הנהג כדי לראות את הדרך ושומע שהקולות הללו אינם גבוהים. אבל יש תופעה חוזרת ומציקה: בני נוער. בעיקר, בני נוער.
קבוצות קבוצות של בני עשרה עולים ביחד, נכנסים בהמולה ומחפשים מקומות לשבת ביחד. הם יושבים סמוך זה לזה וצועקים כאילו שמיעתם השתבשה. לעתים רחוקות מי מן הנוסעים מעיר להם ואז הרעש נחלש לזמן מה ואחר כך – אולי חוזר.
שמעתי כבר גם שהנהג מעיר לצורחים אלה, המפריעים את השקט המנומנם של שאר הנוסעים. העיר שכן לידי: "הנוער רועש באוטובוס כאילו הם לבד".

זהירות, פסיכופט

כישרון קשירה יצירתי – הגלגל אל פתח זרימת המים

לפני ימים לא רבים, במוצאי שבת, היתה תוכנית "המתחזים" בטלוויזיה. תוכנית מצויינת, שערך והגיש חיים אתגר. אחריה נפגשתי עם עורכת דין מומחית בענייני אישות. היא לא ראתה את התוכנית אבל מיד אמרה לי: "כנראה, שמדובר בפסיכופט".
המלה הזאת לא הושמעה בטלוויזיה, אבל זו מלת המפתח ובעיני – החשובה ביותר. ובכלל, איך נזהרים מפסיכופט?
גיבור הכתבה, שחיים אתגר הצליח לאתר אותו בבית המשפט, התחבב על גרושה לא צעירה ועל ארבעת ילדיה (חלקם בוגרי צבא) והוציא ממנה כששה מיליון שקלים ויותר. מאביה הוציא שלושה מיליון שקלים ומן החבר של בתה – את כל חסכונותיו ופיצוייו מצה"ל. האיש הצליח להיכנס לחשבון הבנק שלה ועשה בו כשלו. חוץ מזה זייף צ'קים ועוד. הוא גם התחזה לבעלים של חברות ונהג כמנהלן. את כל זאת עשה בחיוכים וכשהוא מתחבב על כל האנשים עד ש…נעלם.
מסתבר שבעבר ישב בכלא ארבע שנים על מעילות קודמות ואת זה, גיבורי הכתבה לא ידעו.
ידיד אחר, פרופסור בפסיכולוגיה כתב לי: "גם אני ראיתי חלק מהתוכנית הזאת. ואכן נראה שהאיש הוא פסיכופט. כלומר, אין לו יסורי מצפון והוא יעשה הכל, כולל פשעים, כדי לספק את יצריו… אבל לא כל הפסיכופטים הם אינטליגנטים! רובם בעלי אינטליגנציה ממוצעת כמו יתר בני האדם. פסיכופט אינטליגנט זו קומבינציה קטלנית, כי תמיד יהיו פראיירים, שהוא יוכל לנצל אותם."
"חשוב להבין שיש נוכלים בעולם המצטיינים בחוסר מצפון, אינטליגנציה גבוהה, כריזמה, וחוסר בלמים למילוי היצרים שלהם. הם לא רבים אבל מאוד סנסציוניים. לפעמים, עמים הולכים אחרי המנהיג הפסיכופט שלהם כמו במקרה של היטלר, סטאלין ואפילו יוליוס קיסר הרומי.
האם גם אצלנו יש מי שמוכן להקריב הכול בלי שים לב לנזקים שהוא עושה על מנת למלא את המאווים שלו?
פניתי אל חבר אחר, שלמד פסיכולוגיה באוניברסיטה. הוא סיפר לי על מפגש של סטודנטים (בימי האמ.איי) עם מאובחנים פסיכיאטריים. אחד מהם הוגדר כפסיכופט. "מה שהרשים אותי", סיפר, "שהופיע אדם מסודר, מטופח, לבוש היטב ומדבר יפה. בעל בטחון עצמי מעולה".
עורכת הדין פגשה לא מעט פסיכופטיים בתיקי בית המשפט שלה. אותי עניין, איך פסיכופטים נוהגים לשקר ואין להם שמץ של מצפון. "הם עוברים בקלות את מכונת האמת, כי אינם מרגישים, שעשו משהו רע" – סיפרה לי עורכת הדין. היא הוסיפה שבתי דין רבניים מנופפים בהצלחה במכונת האמת כדי להצדיק התעללות ואלימות של בעלים כאלה בנשותיהם. יש להזכיר שבתי משפט אזרחיים אינם מאמינים במכונת האמת.
החלטתי לחפש ולבדוק משהו על הפסיכופטים הללו, שלשמחתי אינם מוכרים לי כלל. פניתי אל מקור כל הידע – ויקיפדיה. שם מצאתי מאמרים באורך של 17 אלף מלה. המון המון מידע. באינטרנט יש גם מאמרים על זיהוי פסיכופטים, שנמצאים בכל מקום. יש המון המון מידע, עד כמה שפסיכופטים נפוצים, מזיקים וקשים לזיהוי. יש גם מאמרים על זיהוי פסיכופטים וצריך להיזהר מהאנשים הללו, שלמראית עין אינם נראים מסוכנים. איך להיזהר? פתרון – אין לי.
חשש
אנחנו עומדים בפני בחירות חדשות, איחודים של מפלגות ופרישות של חברי כנסת (שמקומם בבית הנבחרים חשוב להם). לי יש חשש שאנו עומדים בפני מלחמה. יש גורמים שמלבים זאת, גם בארץ. עם זאת, יש כאן שאננות.
צ'כוב אמר
"דבר אינו מאחד כה חזק כמו השנאה; לא האהבה, לא הידידות, ולא ההערצה."
נזכרתי מי אמרה, שלא קראה את צ'כוב.

 ברק: טובה תמונה*

למאבטח אין כיסוי ראש ואין צעיף. לא קר לו?

תמונותיו של אהוד ברק מכוסה פנים וראש, כפי שצולם ביום קר בינואר 2016, הופיעו באחרונה בכל אמצעי התקשורת. התגובה של ברק היתה: "מודה, כאשר קר – אני נוהג לכסות את הפרצוף. לא רק בניו יורק, בכל מקום בעולם. עד היום לא חשבתי שזו ידיעה עיתונאית". אבל אני, סקרן. לא התעניינתי בצדדים הפוליטיים – כן היה קשר עם עבריין מין או לא היה. אותי עניינו התמונות. אז הייתי מעט עסוק ואתמול, שבת, טרחתי על המחשב וחיפשתי בגוגל תמונות של ראש ממשלת ישראל בעבר ואיש עסקים בהווה. כשחיפשתי, מצאתי שרובן נעלמו. פתאום נשארה תמונה בודדת של האיש הבודד שכיסה את ראשו בצעיף. כן, ברור. בינואר היה קר בניו יורק.
אבל המשכתי לחפש ומצאתי את התמונה שביקשתי: אהוד ברק, הצעיף והמאבטח. למען האמת, לא פרצופו של המאבטח עניין אותי, אלא הקרחת: אין כיסוי ראש.
מבט נוסף, לא מעמיק, גילה את חולצתו הלבנה של המאבטח שאיננה נסתרת על ידי מעיל סגור. גם צעיף אין על צווארו. לא קר לו?
עיון נוסף בתמונות, שדווקא לא נעלמו מן העמוד של הדיילי מייל, מראה כמה צעירות נאות, שפניהן כנראה היו מועדות לאחוזה (7 קומות!) של ג'פרי אפסטין. לפחות אחת מהן הלכה במעיל פתוח. גם לה לא קר?

כסף לא כל כך שקוף
באתר "שקוף" מצאתי את הקטע הבא (שפורסם בעוד אתרים): סעיף מיוחד בתקציב משרד הרווחה אמור לעבור לילדים נזקקים בפנימיות בסך כ-75 מיליון שקל בשנה. בפועל, כל 179 המוסדות שמקבלים את הכסף הם ישיבות או מוסדות לימוד תורניים.
בדיקה של אתר שקוף מגלה שמדובר בכסף סקטוריאלי: כל 179  המוסדות, שמקבלים את מימון התמיכה, הם ישיבות או מוסדות לימוד תורניים.
הגיבה יהודית קנולר: "כאילו שלא ניחשנו. כך גם לגבי כספי ניצולי השואה, שאינם מגיעים ליעדם ומוקפאים באוצר".

את הציבור זה לא מעניין
"הימים ימי בחירות ואתה מתעסק בשטויות? נו, באמת"… כך אמרו לי ידידים מקוראי הבלוג כשישבנו לשתות קפה בפרלמנט של יום חמישי.
– הימים אמנם ימי בחירות, אבל את הציבור זה לא כל כך מעניין. זה נושא שמעניין את התקשורת ולא את לקוחותיה. כשהביטו בי בתמיהה, הזכרתי דברים שאמרתי לפני חודשים ספורים, כשלושה חודשים לפני הבחירות האחרונות. אותם ידידים, ולא רק הם, שאלו אותי: "למי תצביע?" ואני השבתי: "עדיין אינני יודע אלו מפלגות יהיו". השואלים הסתכלו בי כמתחמק. אחר כך, כשהגיעו הבחירות ממש – ראו שמספר המפלגות הולך וגדל והתוצאות סותרות את הסקרים המוקדמים.
היום, נדמה לי, כבר כולם יודעים שהסקרים אינם מנבאים את התוצאות. לכן, כבר פחות שואלים…

*אימרה ידועה לעתונאים: טובה תמונה מאלף מלים

הפגנה של עדה אלימה

הפגנת יוצאי אתיופיה אחרי הריגתו של סלומון טקה, נערכה כבר לפני למעלה משבוע. נראה שלכל אחד כבר יש דיעה אם צדק השוטר שירה (מח"ש בודקת, וכבר לא מאמינים לה) ויש המבקרים את ההפגנות האלימות.
בדיווח הראשוני של ynet נאמר: "בזמן שרבבות עומדים בפקקים, מחאת יוצאי אתיופיה עברה לשלב האנרכיה. 16 בני אדם נפצעו, בהם תשעה מפגינים שאחד מהם נדרס ושבעה שוטרים. עשרות נעצרו. מפגינים פגעו במכוניות בתל אביב וניפצו שמשות ניידת בנתניה. שוטרים משתמשים ברימוני הלם וגז מדמיע בחיפה".
הרהרתי לעצמי: זאת עדה אלימה, ומיד זכיתי לתגובות אלימות (בעל-פה…).

גרפיטי ברחוב המלך ג'ורג' בתל אביב. האיור צוייר לפני ההפגנה ובלי קשר אליה

נזכרתי בשידור טלוויזיה מלפני שלוש או ארבע שנים על הפגנת יוצאי אתיופיה בירושלים. ראיתי שם את המפגינים ואת השוטרים ושמתי לב, שהמפגינים באו מן הבית עם מקלות ואלות. חשבתי באותו רגע: מי בא להפגין כשבידו מקל? חשבתי וכנראה עם הזמן שכחתי.
עברו עוד כשנתיים ושוב היתה הפגנה של יוצאי אתיופיה. הפעם, בכיכר מלכי ישראל בתל אביב (ששמה הוסב לכיכר רבין, אבל בפינת הרחוב על הבית כתוב "כיכר מלכי ישראל"). בחצרות, בסמטאות הסמוכות לכיכר הסתובבו צעירים יוצאי אתיופיה ואספו לבנים, בלוקים ואבנים. כך סיפרה לי שכנה באחד הבניינים, שראתה את המחזה מן המרפסת. אחר כך דווח בחדשות, ששוטרים נפצעו מאבנים. טוב, זה היה מזמן.
עכשיו החלה סידרת הפגנות חדשה ובראשונה שבהן נסתמו רחובות, כולל בכיכר עזריאלי, למשך ארבע שעות ויותר. צמיגים עלו באש, גם מכונית אזרחית, ונהג תמים ניצל בידי השוטרים מן המפגינים.
השוטרים לא צדיקים. לצערי. המפגינים, גם הם לא צדיקים. לצערי.

 מי שולט?

הפילוסוף דוד יום , 1711-1776 , כתב: "מפתיעה את מי שמשקיף על חיי האדם מנקודת מבט פילוסופית היא הקלות, שבה נשלט הרוב על ידי המיעוט".

והסופר הנריק איבסן, 1898-1906 , אמר: "האויב המסוכן ביותר לאמת ולחרות הוא הרוב המוצק".

איסטנבול בחדשות

מצאתי אמירה ישנה: באיסטנבול לא סוגרים דלתות. הם טורקים.

 

הפלא ופלא'

נסעתי באוטובוס, כמנהגי במושב שמאחורי הנהג. לפני שלט, שאי אפשר להימנע ממנו:
"נוסעים יקרים
"חל אישור מוחלט
"לדבר בפלא'
"בקרבת הנהג
"תודה".
ואני לא ידעתי, שבחגורתי צמוד פלא. היה לי פנאי בעת הנסיעה לחשוב אם שגיאה היא – כי היה די מקום לכתוב "פלאפון" – או אולי התחכמות של הנהג, שאיננו רוצה שיטרטרו לו באוזן. בכל אופן, לי יש פלא בחגורה.
הפלא התעצם כאשר כבה החשמל בחדר המדרגות, אבל זה בהמשך.

פתק מודבק על חלונו של הנהג. צילום: יאיר דקל

כבר אמרו לי שזה לא סתם פלאפון, אלא מחשב.
למעשה, הוא מחשב כף יד, שיכול לנגן מוסיקה ויש בו מצלמה וגם GPS… (רגע, מכשיר האיתור הלווייני עובד? בנמל התעופה בן גוריון הטייסים מתלוננים שהמכשיר דווקא משובש להם). אז יש עוד אפשרויות רבות לטלפון (אפליקציות בעברית). אני, למשל, מזמין מוניות בגט ולא תמיד הטלפון הלא-כל-כך-חכם מאתר לי את הכתובת. לעתים ה-GPS שלו שולח את המונית לכתובת אחרת ואני צריך לתקן זאת. אולי יש קשר בין הדברים, אבל את זה צריכה לבדוק מחלקת הסייבר. מישהו יודע היכן היא פועלת?
בכל אופן, בטלפון אפשר לקבוע שימושים מתקדמים. פנס למשל.
רגע, לא לצחוק. הוזמנתי לחברים, שבכניסה לביתם היתה שריפה. שתי מכוניות עלו באש (בלי קשר לסמרטפון) אבל בחדר המדרגות לא חוּדש החשמל. אז אמרו לי החברים להדליק את מסך הטלפון שלי ולאורו החלוש לעלות במדרגות. אני מעיד, שהאור החלש היה מצויין והספיק לי כדי לא למעוד בחשכה הקשה. בינתיים, אני מחכה שיתקנו את החשמל והפלא' ימשיך לשרת אותי באפליקציות האחרות שלו.

פאה זה כיפה
אני קורא על התרבות של תקריות אנטישמיות באירופה ובארצות הברית. אצל בת בריתנו הגדולה הדבר מגיע עד רצח המוני בבתי כנסת. נורא לקרוא. גם ליהודי לחלוטין לא דתי, קשה לקרוא על מעשי זוועה – הורגים אנשים רק מפני שהם יהודים.
הסימן הבולט ביותר ליהודים חרדים הן הפיאות ולדתיים סתם – הכיפות. האם צריך יהודי להתנזר מן הסממנים הדתיים שלו? נזכרתי בביקור בספרד, בטולדו דווקא. ישבנו בבית מלון לארוחת הבוקר ובפינת החדר ישב זוג, שניתן בקלות לזהות שהם ישראלים. במבט ראשון היה ספק קל, כי הגבר חבש בגאון כובע מצחיה. קסקט. ניכר היה שזה לא הכובע הרגיל שלו. בירור קצר העלה, שמוטב כובע כזה, שזר לא ישים לב אליו, מאשר כיפה שתמשוך כל עין. אבל זה היה מזמן. אז מה עכשיו?
יש פתרון מודרני יותר. כיפאה. כיפה-פיאה.
היום, כאשר נשים – לא רק בבני ברק – מתהדרות בפיאות וחלקי פיאות כדי להשלים את מחסורי השיער או ליפות אותו, גם גברים יכולים. שמועה הגיעה אלי, שיהודים דתיים היושבים בחו"ל, מצאו להם פתרון. כיפה מלאת שיער בצבע השיער וחובשים אותה על הראש, במרכזו. לא צריכה להיות שם קרחת קטנה, אבל אם יש – הכיפאה תכסה. יש כיפה והיא לא מאיימת על היהודי הדתי. ובא לציון גואל.

פוליטיקה קטנה
לפני עשורים אחדים כתבה נעמי שמר מלים ומנגינה לשיר "אין לי רגע דל" ורבקה מיכאלי שרה אותו עם להקה קטנה. אפשר למצוא בשירונט את השיר בן שתיים וחצי הדקות. היום, כשהפוליטיקה משתוללת, מצלצל באוזניי סיום השיר: "אמרתי לילה טוב ובעזרת השם אולי מחר יהיה לי יום משעמם".

באמת לא קוראים ספרים?  

אומרים שהנוער לא קורא ספרים. הוא שקוע במחשב. אז אינני יכול לערוך סקר (ואני גם לא מאמין בסקרים) אבל הרושם שלי קצת שונה. הלכתי לפני שבועות אחדים לחנות ספרים בקניון שלנו. המוכרת הצעירה הצביעה לי על ארונות הספרים הממלאים את כל הקירות והצהירה: כל זה לא תפאורה…

 

הכרזה של עיריית תל אביב לשבוע הספר  

אז עכשיו נסתיים שבוע הספר המרכזי ובחנויות אפשר עוד לקנות בהנחה מן השיירים. כשעברתי להסתכל, ראיתי שאני לא היחיד שנכנס לחנות הספרים ויש מי שקונה. לפני כשבוע גם התפרסם דו"ח של הספרייה הלאומית, שלפיו יצאו לאור 8,571 כותרים ב־2018 ו- 91% מהם נדפסו בשפה העברית. זאת
עלייה במספר הספרים לעומת 7,692 ב הקודמת. עוד הוסיף הדו"ח שבעשור האחרון מדובר בעלייה של 35%. כלומר, אני יכול להסיק בשמחה שמרות ההערכות השחורות, לא ירד מספר הקוראים עברית בישראל.
אבל אבי שומר, האיש שהקים לפני 38 שנה צומת ספרים, אומר בראיון לדה מרקר שאיננו בטוח שהענף ימשיך להתקיים.
הוא רואה באוייב הגדול את הטלוויזיה ויותר מזה – את נטפליקס. היום אי אפשר לתכנן כמה שנים קדימה כי השוק כל הזמן משתנה. "לפני שנה חל מהפך גדול בקמעונות בישראל ובעולם, וכיום אנחנו לא יכולים לחזות מה יקרה אפילו לא בעתיד הקרוב", אומר שומר במסה העצובה שלו.
התפעלתי כאן לפני כשבוע מספרו המעולה של דויד גרוסמן, "החיים משחק איתי יותר מדי". אחר כך קבלתי לידי ספר קודם שלו, "יש ילדים זיגזג", שנועד לבני נוער וגם למבוגרים. קראתי ונהניתי מאד (למרות שאני יכול להיות סבא של הקוראים הצעירים). ואז המשכתי לקרוא את דבריו של אבי שומר והוא לא גילה לי סוד: מדפיסים הרבה ספרים לא ראויים. כך אמר בשיחה עימו: "אנשים כותבים ספר, הולכים להוצאה ומשלמים לה 30–40 אלף שקל כדי שיוציאו אותו. ההוצאות לא מספרות על כך לאף אחד, וככה מגיעים לשוק הרבה ספרים לא ראויים. פעם זה לא היה קורה: אם ספר היה טוב הוא היה יוצא לאור, ואם לא – אז לא".
כלומר, בחירת הספרים תלויה בקוראים ורשימות ה"בסט סלרים", אינן ערובה לאיכות, כפי שאני יודע מפגישות בוקלאב, שאני משתתף בהן לעתים.
לקראת שבוע הספר חיפשתי ומצאתי (קצת בקושי), שאת הקמתו יזם המשורר שלמה טנאי (מי מכיר? מי יודע?) בשנת 1958. בקיץ ההוא נערך המפגש הראשון של ה"שבוע" בבית טשרניחובסקי (מי מכיר? מי יודע?) בתל אביב ביוזמתה של העיריה. בין המשתתפים, המשורר יעקב אורלנד (מי מכיר? מי יודע?), איתמר יעוז קסט (מי מכיר? מי יודע?) דוד ניב (מי מכיר? מי יודע?) ועוד.

שיחת נשים

אשה לחברתה: מה טוב באופנה המכוערת הזאת? – שהיא מתחלפת מהר. קצרת מועד

 

דויד גרוסמן: החיים זה לא משחק 

קראתי את ספרו האחרון של דויד גרוסמן, "אִתי החיים משחֵק הרבה", ונהניתי כמו משאר ספריו. אז הלכתי אל ויקיפדיה והופתעתי לגלות שהסופר, בן הששים וחמש, כתב כבר 20 ספרים למבוגרים (נוסף לספרי ילדים) וזכה בעשרה פרסים בישראל ובעולם. כלומר, אני לא היחיד שמאד מהלל ומשבח את ספריו.
בראיון איתו לפני כחמש שנים, אמר גרוסמן בין היתר: "כשאני כותב, אני יכול להיות בכל מיני מקומות. אני יכול להרגיש מה זה להיות אדם אחר, שלפעמים הוא הרבה יותר אינטנסיבי ממני וחריף ממני". ואמנם לצורך כתיבת הספר הוא נסע גם לגולאג גוֹלי אוֹטוּק ביוגוסלביה לשעבר.
בהמשך הראיון אמר: "כל דמות שלי, אני חייב להבין אותה פיזית, מבפנים. איך היא מתנועעת, איך מתח השרירים שלה. לפני שיש לי דמות גוף של גיבור או גיבורה שלי, אני לא יכול לכתוב אותם".
"אִתי החיים משחֵק הרבה" אינו ספר קליל והוא דורש ריכוז בעת הקריאה. ניכר שהמחבר הקדיש הרבה מאמץ והרבה מחשבה לכתיבתו. זה מתחיל כבר בשם, שרצוי לקרוא אותו במבטא הונגרי. זאת לא עברית נכונה וגרוסמן משתמש בשפתה של עולה ותיקה, שלא איבדה את שפתה המיוחדת ואת המבטא שלה מסרבו-קרואטיה. הוא ממשיך כשהוא מעניק שפה מיוחדת לכל אחת מהגיבורות – הסבתא ורה, בתה נינה ונכדתה גילי, שהיא מספרת הסיפור. שפתו ברורה, חדה ומהודקת והיא משתנה ומתאימה לכל אחת מהגיבורות. הספר נכתב במחשבה ולא לאחר יד.
גרוסמן מבסס את סיפורו על חייה של אווה פאניץ'-נהיר, שהיתה קומוניסטית ביוגוסלביה ונשלחה לגולג גולי אוטוק, בימיו הקשים של טיטו. הוא קבל רשות לכתוב את הסיפור כרצונו וברור שעשה זאת, ועשה היטב. אם שתי דמויות מבוססות על אווה פאניץ'-נהיר ובתה, הרי הנכדה, המספרת, היא המצאה של המחבר. הוא גם קרא לה בשמה "גילי" והוא גם שם בפיה את המלים, שהיא לא אהבה את השם הזה…
כך גם בקטעים אחרים בספר, הוא מרמז בראשיתו על אירועים שקורים אחר כך, כמו במקרה, בהמשך. הדרך של גרוסמן לשלב את האירועים ולקשר אותם במהלך הספר, הם חלק מכשרונו של המספר. בקריאה, רצוי לשים לב לקשרים של הדברים והתפתחותם. לא כאן המקום להזכיר את האירועים השונים, אבל, כדוגמא, אזכיר שלאורך הספר כולו גילי ואביה, רפי, מראיינים ומצלמים את הסבתא, אווה, כדי להשאיר עותק מצולם לבתה, נינה. מהלך חייה של נינה משתלב עם אירועי הסרט עד סופו בסוף הספר.
רמז אחר – בתחילת הספר, ילדי הקיבוץ מספרים על נינה, ש"נזרקה לרחוב" ומוסיפים מבט רב משמעות בלי לפרשו. בהמשך מתברר שנינה היתה נימפומנית בהיותה מבוגרת. האם יש קשר בין הרמז בתחילה והסיפור בסוף?
במקום אחר מסופר על רפי, שאמו נפטרה כשהיה בגיל 15 והיא "גאלה אותו מיסוריה", וכך יש לגרוסמן עוד ביטויים המייחדים את ספרו וראוי לקרוא אותם לאט ובתשומת לב.

דויד גרוסמן רואה את החיים בצורה אחרת

גרוסמן משלב את הדמויות של הנשים, גיבורות הספר וקשה לדעת בתחילת כל שיחה מי היא המדברת. לאט לאט היא מתגלית ודבריה משתלבים עם סיפורן של האחרות. למרות הקושי הזה, הסיפור מושך ומותח. האם הצעירה ביוגוסלביה משאירה את בתה כי איננה רוצה ללכלך את שמו של בעלה האהוב, שהתאבד בעת החקירות של האודבה למרות שלא היה אשם במאום. היא מבלה כשלוש שנים בגולאג האיום והספר מתאר את חייה שם כפי שהיא, כנראה, סיפרה בקולה לדויד גרוסמן. כאשר האם ובתה היו בקיבוץ, זנחה נינה את בתה הקטנה ואת בעלה הצעיר, שאוהב אותה עד אין קץ, ונוטשת את המשפחה. עזיבה ראשונה ועזיבה שניה. גרוסמן מצליח להציג את האירועים ואת הרגשות של שתי הילדות הננטשות, כול אחת בתורה. הוא מראה גם את הרגשות והמחשבות של ורה, הסבתא שהיתה אשה צעירה וגם את רגשותיו של רפי, הגבר שאשתו נטשה אותו והוא לא חדל לאהוב אותה.
כשהונח "אִתי החיים משחֵק הרבה" על שולחני, הייתי באמצע הקריאה של "רוכב האופניים" מאת אלי עמיר שטיפס אל ראש הבסטלרים. לא התפעלתי ממנו ותהיתי "במה גרוסמן יכול להיות יותר טוב?" כשלקחתי ליד את הספר של גרוסמן הבנתי. קוראים לזה פשוט כשרון.

עץ מיוחד אחד

בשכונה שלנו יש גן ציבורי ושטחים גדולים ממנו היו רק חול בין עצים. לפתע, התעשתה המועצה ופועלים עבדו והכשירו את הקרקע, הניחו צינורות ולבסוף כיסו את הקרקע בדשא. בפינת הגן שתלו שורות של שתילים ומישהו בא וגנב כמה מן השתילים עם שורשיהם. כששאלתי את גנני המועצה, אמרו לי, קצת בהרמת ידיים: "אנחנו יודעים מי הגנב, אבל"…
כעבור כמה ימים שתלו עוד עצים בערוגה הגדולה ואחר כך קבעו שלטים לעצים ואני הופתעתי לראות פיג'ויה בין העצים. היה לנו עץ, יותר נכון, שיח, פיג'ויה בפינת החצר ומעודי לא טעמתי מפריו. היום אומרים לי שהפרי מאד טעים. אז התחלתי להיזכר.

פיג'ויה בגינה מזכיר את הפיג'ויה בבית

אבי, יוסף קרצ'מר ז"ל, עלה לארץ כחלוץ וכך גם אמי. הם התחתנו בארץ וקנו מגרש מחוץ לרמת גן. אבא רצה להיות חקלאי בארץ הבחירה, אבל עבד כל חייו בבית חרושת עלית. אבל הוא היה מנוי על העתון "השדה". קשר ארכאי לחקלאות, שבה לא עסק. בחצר שלנו נטע עצים שונים: תפוז וושינגטון, שנתן פרי עסיסי ומתוק כשבועיים לפני שהופיעו התפוזים הירוקים בחנויות, שזיפים, תאנים (שאותם לא אהבתי), עצי זית גדלו לתפארת וגם שני עצי אבוקדו. אבא לא ידע איך אוכלים את הדבר הזה ונתן את שני העצים במתנה לבעל החמורים, שהביא את חומרי הבניין לבית. במקומם נטע שני עצי רימון ואנחנו אכלנו מפריים במשך שנים רבות. עץ תות גדל בתוך לול התרנגולות ואנחנו, תלמידי בית הספר היסודי, היינו מטפסים על העץ כדי לאכול את הפרי (ולהתלכלך…)
בגינה שלנו היה גם עץ אנונה עם פרי לבן מתוק וחרצנים שחורים חלקים. איש לא הכיר את הפרי הזה, שהיום נפוץ בכל חנויות הפרי.
בפינת החצר נטע עץ פיג'ויה, כדי להשלים את הגן המיוחד. העץ לא התפתח ואנחנו לא התפתינו לטעום. אולי הפסדנו. ועכשיו, ראיתי שהגננים שתלו גם את הפיג'ויה בגינה הציבורית, עם שלט מתאים.
ספר לא ראוי
לא השתתפתי בפגישת הבוקלאב האחרונה, שבו נידון הספר "אישה מעבר לים" מאת שרית ישי לוי. עכשיו, ראיתי שהספר מופיע ברשימת רבי המכר. כששאלתי את המשתתפות "איך הספר?", קבלתי תשובה מאד לא מחמיאה.
אני כותב זאת בתגובה למקום הגבוה ש"אישה מעבר לים"  נמצא ברשימת רבי המכר.

אמירה
בעל לאשתו: "אני מאחל לך שלא תהיי אלמנה"…

חמאס לא עובדת בחינם
לפני כחמש שנים כתבתי פוסט "מי מפעיל את החמאס" והערתי על כך שקטאר היא המממנת. היום מחכים בעזה למשלוח כסף נוסף מקטאר. כדאי להיזכר.

האם למדינה יש אחריות לאזרחים?

התכנסנו בביתו של פול והפעם היו רק מעטים: חמישה אנשים. מבוגרים כולם. והנושא שהטריד את אבנר הוא ההסכמה בין המדינה והאזרח. הוא יודע, כמונו, שהסכמה כזאת לא כתובה בשום מסמך ושום חוק יסוד לא עונה על כל הדרישות של  המדינה מאזרחיה ומאידך, הדרישות (והאמונות) של האזרח מה מגיע לו מן המדינה.
אבנר טען, שיש הסכמה בשתיקה. הסכמה לא כתובה, שלמדינה יש דרישות. כך, למשל, הוא (וכולנו) התגייסנו לצבא וידענו את דבריו של דוד בן גוריון "תדע כל אם עבריה שמסרה את גורל בניה לידי המפקדים הראויים לכך".
– הלכתי לצבא וכשהתגייסתי, התחייב צה"ל לשמור עלי ואם אפגע או אלקח בשבי – ידאג להחזירני לארץ, אמר.
"היום, כשאנחנו בעיצומה של הרכבת ממשלה, אינני מסכים לכך", השבתי.
"היום יש בעזה, בידי החמאס, שתי גופות של חיילי צה"ל סגן הדר גולדין ושל סמל-ראשון אורון שאול, שנהרגו במבצע "צוק איתן" ברצועת עזה. והן לא מוחזרות. האם צה"ל פועל להחזירן"…
"כן, אמר אבנר. "נעשות פעולות שונות בדרכים שונות, חלקן לא גלויות, כדי להחזירן".
לא – אמרתי. אינני מאמין שנעשות פעולות כאלה. אני לא מאמין שיש אמנה וירטואלית בין המדינה והאזרח. היום, כשיש מו"מ להרכבת ממשלה, אני רואה היטב שלא טובת האזרחים עומדת לעיני השרים המיועדים. נראה לי שהם רוצים ג'ובים. שהם רוצים עמדות שלטון ויכולת חלוקת הטבות למקורבים. מה זה שייך לאזרח?
"כשמכרת קרקע, שילמת מס?"
– כן, בוודאי.
"אז מה קבלת מהמדינה?"
– פתק. קבלה. שום דבר יותר.
בוויכוח עמדתי על דעתי, שהמדינה לא מרגישה חייבת דבר לאזרח. כדי לסבר את האוזן, אני מזכיר שיש אזרחים רבים שפטורים מן השירות הצבאי. בחוק. לא בהתנדבות אישית.
אבנר השיב: "אם כך אני או תמים או הדיוט".
– לא הדיוט, אמרתי.
אחרי שהגעתי הביתה, אל המחשב, מצאתי את הידיעה הבאה מן ה-8 במאי 2018 : סא"ל נרי אראלי, חוקר תש"ח בענף לאיתור נעדרים, חושף כי תשע  גופות של חיילי צה"ל נמצאות ברצועת עזה וטרם הובאו לקבר ישראל. לדבריו, חמאס מודע לכמה מהן. האם עדיין האמירה של בן גוריון תקפה?

זה לא מפתיע: תורתם אומנותם
בימים אלה של משא ומתן קואליציוני, כדאי לזכור את האמירה: "חרדים תורתם אומנותם".
בראשית ימי המדינה הונהג הסדר "תורתו אומנותו". כ-400 בני ישיבות קיבלו פטור מגיוס לצה"ל כדי  שיוכלו להתמקד בלימוד תורה בישיבה. מספר בני הישיבה שבהסדר הלך וגדל עם השנים וכיום זו גם דרך פשוטה להתחמק משירות צבאי.

על אמונה ודת
בעקבות הדברים שכתבתי על "תורתם אומנותם" קיבלתי תגובה: הדברים ידועים. החלטתי להוסיף מעט על ההבדל בין אמונה ודת.
נאמר "איש באמונתו יחיה". אני מקבל זאת בשתי ידיים ואני מאמין שאמונה היא עניין אישי ולא נתונה לוויכוח או לשכנוע. לא כן הדת.
הדת נתונה לוויכוח. כל הדתות למיניהן. גם הדת היהודית. יש מקבלים פרשנות אחת ויש מקבלים פרשנות אחרת. אין הדתיות של האחד דומה לדתיות של השני. ואפשר גם לומר שהדת היא קרדום לחפור בו.
היום, חרדים מפגינים בירושלים נגד חוק הגיוס. האם הם מפגינים מטעמי אמונה או הם מפגינים כדי לחסוך מעצמם שירות צבאי? הפירוש השני דווקא נראה לי. המפלגות הדתיות נלחמות במו"מ הקואליציוני לקבל עוד השפעה ועוד תקציבים. זאת לא אמונה.
אלך אחורה מנסיוני האישי. אני זוכר שנערי בני עקיבא רקדו עם בנות עקיבא. זה היה פעם, לפני עידן השביס אצל הנשים…
בעבר, כשהתגייסתי לשירות צבאי בתותחנים, היינו ארבעה בג'יפ: סגן, שהיה קצין עמדת תותחים (קע"ת), נהג, קשר, שהיה בחור דתי למהדרין ואנוכי. במילואים נסעה כל החוליה שלי בזחל"ם. התייצב אצלנו קשר צעיר ממושב דתי. כשהתגייסנו סיפר, ששאל את הרב וקיבל תשובה: במילואים אתה חייל ועשה כל מה שחיילים אחרים עושים. בשבת, רצה החייל שלנו לטאטא את הזחל"ם כי זה מה שכל החיילים עושים. אנחנו לא נתנו לו, כי זאת שבת!
בשלב מילואים אחר, היה מפקד החוליה שלנו, סמל, בחור דתי. יום אחד גילו חיילים שהסמל מקבל, משום מה, את השמירה האחרונה. פנו אלי (הזקן שבחבורה, למרות שהייתי רק רב"ט) ואני בדקתי ומצאתי שהבחור זייף את רשימות השמירה כדי להתפלל בתורנות ולא לקום מוקדם יותר. שיניתי את הרשימות וההתמרמרות פסקה.
זאת לא היתה אמונתו, אלא דתו.