Category Archives: אקטואליה

אפשר לקבל גט

אני נהנה משירותי חברת "גט" (שהיתה "גט טקסי"). מזמין מונית באפליקציה בסלולרי, ובתוך דקות מגיעה מונית. ניסיתי. רק בחמישי בערב ובששי בערב – אין כמעט מוניות גט. הנהגים מעדיפים את הצעירים מבַלי הלילה ואולי טוב להם יותר לקחת את השתויים הביתה. בשאר הימים – הם עומדים לרשותי.
לפני זמן מה גיליתי ידיעה של אורן דורי בדה מרקר, ש"גט טקסי מנתקת את הקשר הטלפוני הישיר בין הנוסע לנהג המונית". בירור קצר אצל נהגי מוניות גילה לי שהידיעה נכונה. כאשר אני יוצא מן המונית (ואולי אף קודם לכן) נמחק אצל נהג המונית מספר הטלפון שלי.

המייסד – שחר וייסר

כאן אני צריך לעשות אתנחתא קצרה ולספר מה קרה לי בפגישה עם החבר'ה בבית קפה. לפתע קם אחד מאיתנו ויצא לאן שהוא. כשחזר, תהינו מה אירע והוא סיפר: "שכחתי את התיק במונית. טלפנתי לנהג והוא הביא לי את התיק האבוד". בעיני, זה אחד הדברים החשובים בשירות של גט. יש לי הטלפון של הנהג ולו יש הטלפון שלי. מצויין.
והנה עכשיו, אני "מתבשר", שהקשר הזה יינתק כאשר אעזוב את המונית. לדעתי, זה דווקא אחד השירותים הטובים של גט. באותה ידיעה נאמר "החברה שלחה לנהגים מסרון: 'כדי לשמור על הפרטיות שלכם ושל הנוסעים, האפשרות להתקשר לנוסע תהיה זמינה רק לפני תחילת הנסיעה ובמהלכה'". החברה הסבירה שמדובר במהלך שנועד לשמור על הפרטיות של הנהגים והנוסעים.
בעיני, אין כאן שמירה על פרטיות, אלא ירידה באיכות השירות.
כאן אוכל להוסיף מן הסיפורים שאני שומע מן הנהגים. נוסע שכח את הטלפון שלו במונית (זה קורה לרבים. היזהרו!) והנהג, שלא ידע את מספרו של הנוסע, חיטט בטלפון ומצא הרבה מספרים אמריקניים. בסופו של דבר איתר מספר ישראלי וטלפן אליו. "כן, זה חבר שלי", השיב הקול. "הוא ישראלי שעשה עסקים בלוס אנג'לס. הוא בא לישראל לעתים קרובות".
כעבור זמן לא רב חזר האיש לישראל והתקשר, כמובן, לנהג המונית ובא לקבל את הטלפון. כשהנהג החזיר את המכשיר, אמר לו האיש: "הטלפון הזה הוא המזכירה שלי. יש בו כל מספרי הטלפונים והרבה מסמכים וחוזים. ממש ארכיון.
"עשיתי עסקים בארצות הברית ויש לי אלפי עובדים. הטלפון חשוב לי. קח טיפ – 2000 דולר".
כנראה בכל זאת חשוב שמספר הטלפון יהיה גם אצל הנוסע וגם אצל הנהג.
כשבועיים לפני כתיבת הפוסט הזה, שלחתי מייל לחברה ושאלתי: "שמעתי שהחברה מבטלת את השירות, שיש לי מספר הטלפון של הנהג ויש לו המספר שלי. האם זה נכון?" כמובן, לא קבלתי תשובה…
בדיקה באינטרנט לא גילתה לי את מספר הטלפון של "גט". אבל אחד הנהגים גילה לי את הסוד: צלצל 2299* והם יענו לך.
כאשר חיפשתי מידע על "גט טקסי" גיליתי כתבה גדולה ב"גלובס", שבה מתראיין מייסד החברה ומנהלה – שחר וייסר. ישראלי.

נפלאות מזג האוויר
ישראלית היתה בימים אלה בשליחות בת שבוע בווייטנאם. כשחזרה אמרה לי: "איזה מזג אויר טוב כאן… בהאנוי עכשיו 38 מעלות ו-95 אחוזי לחות. נושמים מים".

סיפורו של צל נטוי

לא הייתי קורא את הספר "כצל נטוי" של אנטוניו מוניוס מולינָה, מכיוון שזכה בפרס ירושלים לשנת 2013 והוא נמנה על סופריה החשובים ביותר של ספרד. קראתי אותו כי הוא נבחר לעיון בבוקלאב שלי. אני מוכרח לציין שקוראי הספר נחלקו פחות או יותר לשניים – חובבי הקריאה והמתנגדים (היו שאמרו שהוא פשוט לא מעניין).
קראתי את הספר עד תומו, קריאה ראשונה. היה ברור לי שתהיה שניה כי רק אחרי הסיום, הצלחתי להבין טוב יותר את תוכן הדברים וההקשר שלהם.

ג'יימס ארל גריי, אסיר

מצד אחד, מספר מולינָה על עצמו כפקיד זוטר בעיריה וכסופר צעיר ולא בטוח בעצמו. את הסיפור הזה הוא מספר בפרקים האי-זוגיים. הסיפור השני נמצא בפרקים הזוגיים – סיפור הרצח של מרטין לותר קינג ובריחתו של הרוצח, ג'יימס ארל ריי מארצות הברית לליסבון. הסיפור השלישי, בחלקו האחרון של הספר, הוא סיפורו של המטיף הכושי הנרצח, הלוחם למען זכויות האדם. הסיפורים משולבים כי מולינה החליט לבקר בליסבון, עיר בריחתו של ריי.
מולינה חי בגרנדה שבספרד ורצה לגור "בעיר שבה מתרחשים דברים" ומצא את מדריד. אחר כך ראה שזה לא מספיק, אז עבר לניו יורק ושם כתב את ספרו הנוכחי.
ריי היה בליסבון ורק עשרה ימים וגם מולינה שהה בה רק ימים ספורים. הסופר וגיבורו התגוררו במוטלים זולים בחלק הישן של העיר, תוך ביקורים בפאבים וסיורים ברחובות, בסמטאות, בכיכרות.
אם כך, למה בעצם, אנחנו קוראים את הספר עב הכרס הזה? קודם כל, כי הוא קריא מאד – כבוד למתרגמת ליה נירגד – ומעניין. המחבר מסתיר בכוונה את נושאי סיפורו וגיבוריו. לאט לאט הוא מגלה לנו את הנסיבות המיוחדות של הבריחה אחרי הרצח.
המחבר הקדיש זמן רב ולמד היטב את כל הפרטים הקטנים של בריחתו של ארל ריי – כרטיסי הטיסה, מקומות הבילוי, קניית הרובה ששימש לרצח, בילוי עם זונות ואפילו העתונים שבהם חיפש תמונות שלו ואת השמות הבדויים שבהם הסתתר.  כמו כן הקדיש תשומת לב למרטין לותר קינג, שנרצח. "בסך הכל, רצח של כושי" –
הסופר מגלה יחס חם ליהודים ולישראל  ומצטט מדרשותיו של מרטין לותר קינג פסוקים רבים מאד מהתנ"ך.
בספר מתאר מולינה בפירוט רב מאד, כמנהגו, את הדרך של כתיבה ספר ושילוב הסיפורים בו. אזכיר רק שכאב טרי, הלך לקנות בסוּפרמרקט, אבל לא התינוק שלו היה חשוב, כי הוא קנה חיתולים אבל גם חבילת ניירות לכתיבה. הכתיבה יותר חשובה.
במקום אחר הוא אומר "הסיפור התפתח במנותק מן הרצון שלי" או  "טיפלתי בעצמי באמצעות הכתיבה".
אני מבין שיש לו אובססיה לכתיבה. משהו שמניע אותו גם למרות רצונו.
יש בספר תיאורים, שמתאימים גם למצב בישראל. כך, למשל, כותב מולינה על מרטין לותר קינג: "העוזרים והטכנאים המקיפים מועמד במסע בחירות, שנוסעים איתו ומתבוננים בו מקרוב מאד ובסופו של דבר הם רואים בו פרודיה מצערת, בובה המונעת באנרגיה היסטרית, מפודרת ומאופרת מול מצלמות הטלוויזיה, נוטפת זעה תחת חום הפנסים". הם שומעים בשיעמום כל יום, ולפעמים כמה פעמים ביום, את הנאומים החוזרים ונשנים עם אותן בדיחות חבוטות ואותן אמרות קבועות.
הוא כותב גם על דרשות של המטיף השחור על הפגיעות בחלשים ועל פגיעת הלבנים הלאומנים בכושים. הדברים דומים  לפגיעות של לה פמיליה בארץ.
זה לא הנושא היהודי היחיד. המטיף  אומר בדרשותיו שהנביאים בישראל לא ביקשו להרוויח לעצמם. משום מה זה מצלצל אקטואלי.
למולינה יש יחס מיוחד ליהודים ולישראל ובראיון איתו לעתון ישראלי הוא אומר: "אני מזדהה עם דויד גרוסמן, אהרן אפלפלד ועמוס עוז. המפגש עם אפלפלד בחלוקת פרס נאפולי היה רגע חשוב בחיי ככותב".
אגב, צל נטוי הוא הצל של אדם באחרית ימיו, כשסיים את תפקידו. אולי ג'יימס ארל גריי, אולי מרטין לותר קינג.

אמת או חובה
 פוליטיקאי – כמו גבר שנתפס במטה – תמיד מכחיש.

כל השעונים מראים אותה שעה

כבר מזמן נאמר שכל השעונים מראים אותה שעה ושעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום. אני קבלתי את השעון הראשון שלי מהוריי כשהייתי בן 12. זה היה לפני המקובל – לתת שעון לבר מצווה.

כמה שווה שעון פשוט, שבא בירושה?

אין לי ספק, שהיה זה שעון פשוט והוא עשה את מלאכתו – הראה את השעה ואני הייתי מאושר. היום השעונים מראים גם את התאריך (הפשוטים) ואילו המהודרים הם ממש עותק של המחשב ומחוברים אליו.
רק לדוגמא, בגלובס 10/03/2011 פורסם כי שר הבטחון, אהוד ברק, מתהדר בשעון מתוצרת פאטק פיליפ, שוויץ, שמחירו 142 אלף ש"ח.
אבל הסיפור שלי לא מתייחס לשעוני היוקרה, אלא דווקא לשעון פשוט. למכר שלי, איש צעיר כבן 35 נפטר הסב. האיש העריץ מאד את סבו וכאשר נפטר, החליטה הסבתא לתת לו במתנה את השעון. הסב, שהיה איש אשכולות וגם עתיר נכסים, החזיק שעון יד פשוט. כזה שאפשר להשיגו בחנות בתל אביב בכמה מאות שקלים. הסב, שידע מה ערכו של כסף, קנה את שעונו בחו"ל, בטיול, במחיר עוד יותר נמוך.
ידידי לא היסס וקיבל בשמחה את המתנה. הוא הסיר מידו את השעון שליווה אותו באחרונה וענד את השעון החדש. השעון שהסיר עלה לו כ-14 אלף שקל.
העתונאי שפוטר
שלושה עתונאים פוטרו מעיתונה של משפחת נתניהו – העורך, עמוס רגב, הפרשן דן מרגלית והתחקירן מוטי גילת.
העורך החדש, בועז ביסמוט, הסביר את הפיטורים בצמצומים כלכליים. כאילו המיליארדר שלדון אדלסון ומרים רעייתו, חוסכים בכסף כאשר שופכים אותו על העיתון.
דן מרגלית רץ מאתר חדשות אחד לשני וצעק את זעקת הנגזל: הוא נלחם על חופש העתונות. הטענה התברר כלא כל כך רצינית, כאשר העתונאי העשיר הזה נקלט מיד בהארץ.
מוטי גילת, לעומת זאת, התראיין מעט, אבל סיפר כי היה מוכן להוריד 60% משכרו בעתון, כי חשוב לו לפרסם את התחקירים וחשוב שהם יגיעו לקהל נוסף של קוראים. כשלא נענה להצעתו הנדיבה, הסכים להפחית 70% משכרו כדי להמשיך לעבוד. ההצעה, כמובן, לא התקבלה.
דיברתי עם מוטי גילת (בעבר, היינו יחד חברים בוועד אגודת העתונאים) והוא הסביר: יש לי פנסיה ואני בטוח שאמצא מקום בתקשורת. אינני חושש.
אני מעריך מאד את גילת, שהוא אחד התחקירנים הבודדים החשובים היום בתקשורת. מעשהו ראוי לכל הערכה.
העיקר הבריאות
רופא בעל חוש הומור לחולה מתלונן: אתה מוכרז בריא!
 

קווים – סתם שירות גרוע

נסעתי מתל אביב הביתה וחיכיתי לאוטובוס 55 של חברת קווים. חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי ובאפליקציה של מוביט ראיתי שהאוטובוס צריך להגיע ואז שוּנה המועד ואחר כך שוב שוּנה המועד ובסוף, אחרי 25 דקות של המתנה מעצבנת הגיע אוטובוס מלא למדי. לפניו, לא היו אוטובוסים בתחנה.
האוטובוס התמלא ואני התקשרתי בזמן הנסיעה אל המודיעין *2060 והתלוננתי על ההמתנה הבלתי סבירה. המוקדנית הצעירה אמרה בנימוס: "היה עומס בדרכים".
קווים תמונה טובהאוטובוס מס' 55 בתחנה – תמונת אילוסטרציה

מאחורי שמעתי התמרמרות של אנשים, שנדחקו במעבר והתלוננו על ההמתנה הממושכת. אני כבר לא הייתי רגוע ואמרתי לה בקול רם: "תגידי למי שהמציא את התירוץ הזה, שזה לא נכון. אני עומד על הכבישים כבר הרבה מאד זמן והיום לא היה שום עומס. השירות פשוט גרוע!"

עמד לידי מר מכנס, וביקש להיכנס לשיחה. " אני עומד וממתין כבר שעה ולא היה אוטובוס", הוא אמר למוקדנית בטלפון שלי. "יש לי תור לבית חולים ורציתי להגיע בזמן". בזמן, הוא לא הגיע.
בינתיים האוטובוס המשיך בנסיעתו ובכל פעם שמישהו רצה לרדת, הנהג נאלץ לפתוח את הדלתות. אנשים פרצו פנימה והוא אמר בזעף: "אתם לא רואים שמלא?" בתחנת מנחם סבידור (הקרויה על שם איש יקר, שהיה יו"ר הכנסת) עלו למעלה משלושים אנשים, כפליים מן הרגיל, ואני שמעתי קולות זעם ותלונות. נפלא ממני איך אנשים מצליחים להידחק עוד ועוד למעבר הצפוף כל כך.
המשכנו בדרך ופתאום, בתחנה ברחוב וולך בקרית אונו הופיע לפנינו אוטובוס 55 מספר 73-480-52. מאין הוא צץ? הוא לא עבר בכל הזמן שחיכיתי בתל אביב וגם אנשים אחרים לא ראו אותו. איזה שהוא נהג פישל והגיע לקרית אונו בלי לעבור את כל המסלול ובלי לקחת את האנשים המצפים לשירות.
האם זה מקרה יחיד? לא! בשבוע שעבר, במשך יומיים רצופים ראיתי שני אוטובוסים 55 באים לתחנה בזה אחר זה. הראשון היה מלא, ואנחנו רצנו אל השני, שהיה כמעט ריק. נסענו איתו כשכל הדרך אנחנו עוקפים וחוזרים אחרי האוטובוס 55 השני. כעבור יום, שוב נסעתי ב-55 וראיתי לפני נוסע אוטובוס נוסף באותו קו.
בדקתי בבלוג שלי ומצאתי כי כבר התלוננתי בעבר על המודיעין של חברת קווים. הללו שגו בפרטים והטעו אותי לגבי תחנת יציאה והשעה. זה היה בשנת 2008. אז התלוננתי במשרד התחבורה והקדשתי מזמני לשיחה עם חוקר. הוא רשם את כל הפרטים ולבסוף אחרי שלוש שנים(!) קבלתי מכתב ש"אין עניין לציבור".
אני יודע שלציבור יש עניין. למשרד התחבורה – אין.

יום הולדת ה-500
את הפוסט הראשון כתבתי ב-13 באפריל 2008, לפני תשע שנים. והנה הגעתי לחמש מאות.
כשכתבתי את הראשון, לא ידעתי למה לצפות ולאן אגיע. במשך הזמן כתבתי על כל מה שבא לי ועל מה שקרה לי.
כשהתחלתי, לא ידעתי מה אכתוב בשבוע הבא. מאין יבואו נושאים? ואז נזכרתי בימיי הראשונים בעתונות. היו אז כעשרים ומעלה עתונים עבריים ואני תהיתי, מנין תהיינה להם ידיעות גם מחר ומחרתיים. עברו שנים רבות ולמדתי מאין מגיעות הידיעות וממלאות את העתונים…
התחלתי את הבלוג באתר "רשימות" והעברתי את הדברים לאתרים נוספים וגם הגיעו עוד קוראים. אפילו אינני יודע כמה, כי לא בכל אתר מספרים לי.
ביקשתי לקרוא לאתר "ענייני דיומא", אבל זה היה מסגיר את גילי המתקדם. היום גילי התקדם יותר ושם האתר, עניינים יומיומיים, כבר לא משנה.

אופנה
גבר א': שמלות אהל הן באופנה. הן מכוערות. אם היו יפות, האופנה לא היתה מתחלפת.
גבר ב': אבל הרי נשים מתלבשות כדי להרשים את הגברים, ואתה אומר שהאופנה מכוערת…
גבר א': אם הייתי אומר את דעתי על הנשים, הפמיניסטיות היו מתנפלות עלי.

יוליסס – הגדול מכולם

את הספר יוליסס, כ-830 עמוד בתרגומה המצויין של יעל רנן, קראתי במלואו לפני שנים אחדות. ספר קשה, כבד ומעניין. כדי להשלים את הקריאה הייתי צריך לצאת לחופשה ולקרוא בשקט. חזרתי אליו עכשיו, כי סם רקובר* כתב עליו באחרונה מאמר-ביקורת גדול בעתון 77 ומעט מדבריו אביא גם כאן.
ג'יימס ג'ויס כתב מאסה אדירה, שהסעירה וריתקה קוראים מאז הופיע בשנת 1922. עתון צרפתי ערך משאל בסוף שנות 2000 בין סופרים ואנשי רוח והוא נבחר כספר הטוב ביותר במאה העשרים כשרבים רואים בו את השיא של הרומן המודרני .

גדול, כבד ומעורר עניין

הרומן, המבוסס על האודיסיאה של הומרוס, מתאר יום אחד בחייהם של שלושה אנשים בדבלין: סטיבן  דדלוס  (בן דמותו של ג'ויס עצמו), ליאופולד בלום היהודי (בן דמותו של אודיסאוס) ואשתו מולי בלום. יום אחד שמתואר בפרטי פרטים מחד ומתאר בעוצמה רבה מאד את שלושת הגיבורים ויחד עם זאת מסייר בזרם התודעה של המחבר. כדי להרחיב את המידע, בלי להתעמק בספר עב הכרס, אפשר לעיין בויקיפדיה בַּנושא.
ולדימיר נבוקוב ראה ב"יוליסס" יצירת מופת במקום הראשון במאה העשרים.
סם רקובר מכנה את דבריו ב"עיתון 77" בכותרת "יוליסס כחזרה בשאלה" ומדגיש כי "היצירה שלפניך היא ייחודית, לא קראת מימיך דבר כה שונה ומעניין, ואינך יכול מלהפסיק לחשוב על יוליסס גם כשאתה מניח את הספר כדי להירגע מעט. כשאני קורא את ג'ויס אני נמצא ברכבת הרים, מדחיית הספר אל משיכה כפייתית להמשיך ולקרוא".
– איך ניתן להסביר את התופעה הזו של כתיבת יוליסס? במילים אחרות, מה הביא את ג'ויס לכתיבה של רומן מסוג זה? – שואל רקובר ומשיב במאמר ארוך ומפורט. אשאיר כאן כמה משפטים מסיומו: "אמו של בלום נוצרייה ואביו יהודי. מנקודת הראות של היהדות בלום אינו יהודי, אבל מנקודת ראותו של האירי הקתולי, בלום יהודי וזוכה למספר רמזים אנטישמיים. כפי שנראה לי, בלום הוא ייצור חילוני. לפנינו יצירה של דמות ייחודית: מצד אחד, דמות זו מעוררת צחקוק כשמשווים אותה לאודיסאוס המלך הגיבור, וכשמנסים לסווג אותה לפי הסכמות של הדת (קתולי, יהודי) הוא לא זה ולא זה; אך מהצד האחר, זו דמות חביבה, מלאת חיוניות, שבה מוצא סטיבן  דדלוס  את דמות האב הרוחני שהוא מחפש.
"אני סבור שהמשפט הבא מסכם את הכול: מכל הדמויות שג'ויס יצר ביוליסס, ליאופולד בלום הוא האדם שהייתי הולך אתו לאיזשהו בּאר בדבלין לשתות בירה ולרכל על הדבלינאים. מעניין אם ג'ויס היה מוכן להצטרף אלינו".
*פרופ' סם רקובר לימד פסיכולוגיה באוניברסיטת חיפה. באחרונה הוא פרסם רומן מתח בשם "המוקד: מה שיש להעלות על".  

לא צריך ללכת לבנק  
בעבר, הלכנו לבנק, התייצבנו בתור אצל הפקיד כדי להפקיד צ'ק והוא גם גבה עמלה לא נמוכה. אחר כך הבנקים השתפרו והתחלנו מעטפות עם הצ'ק או הצ'קים ומילאנו את הפרטים כילדים טובים בבית הספר. ברור שלבנק היה כדאי כי במקום הפקיד בסניף, ישבה מישהו אי שם ועברה במהירות על הצ'קים המתקבלים.
עכשיו שמעתי שהבנקים שוב מרוויחים, אבל גם אנחנו: אפשר להפקיד את הצ'ק בטלפון.
לשם כך צריך בטלפון אפליקציה של הבנק המתאים. מניחים את הצ'ק על השולחן, מכוונים את הטלפון אליו ופותחים את האפליקציה. כעת צריך לפעול לפי ההוראות (כלומר לצלם את הצ'ק משני צדדיו כשכל הפרטים מלאים) ו…זהו. הצ'ק הופקד.
הבן שלי, חסר סבלנות, צילם מיד צ'ק על שולחן בית הקפה. עבר. הבת עשתה את זה במטבח. עבר. ניסיתי גם אני ו…נכשלתי. מיהרתי כעוס לבנק ואילנית חייכה אלי והסבירה שחתמו לי, בטעות, על המספר בתחתית הצ'ק שאותו צריך לקרוא הסורק האופטי. הפקדתי במעטפה ועבר.

המחלה של האינטרנט והתרופה המיותרת

בין מעלותיו של הנשיא דונאלד טראמפ, שהוא העלה לדרגת-על את השקרים (Fake News) ולמרבית הפלא, יש המאמינים לו. אבל זה לא בדיוק הנושא שלי. אני עוסק הפעם בשקרים "קטנים", לא נשיאותיים, הנפוצים ברשת האינטרנט. אינני יודע מדוע, אבל נראה לי שאנשים מאמינים לסיפורים ברשת יותר משהם מאמינים לתקשורת הממוסדת, למרות שסיפורי הרשת חלקם סתם בדיות וחלקם סיפורים שמפיצים משרדים של יחסי ציבור בשירותו של מי שמשלם.

נשיא ארצות הברית: אומר (גם) אמת

לאנשים קשה לקבל, שפרסום או שידור ממוסדים עוברים עבודה של כתב מקצועי, עורך מקצועי וגם עורכים בכירים שמנסים לנפות את האמת. הנה, בערוץ 2 שודרה בסוף השבוע כתבה לא מדוייקת על "מסיבת רווקים" ברומניה, והכתב הושעה והעורך יצא לחופשה. אבל בציבור יש תחושה שסיפורים "מעניינים" הינם גם אמיתיים. אז זה לא כך.
הנה מקרה אמיתי שקרה לי. טעיתי. לא בדקתי. כך כתבתי במייל שלי: "קבלתי את הפניה הזאת מאדם, שאני עומד איתו בקשר במשך שנים. אני מאמין שהפניה רצינית ולכן אני מעביר אותה. רצוי להעביר את הפניה לאחרים, שמא יש להם תרופה כזאת".​
באותה פניה כתבה אשה שהיא נזקקת לתרופה ושאלה למי יש תרופה כזאת מיותרת. בעבר היה לי מקרה דומה ונשארתי עם תרופה מצילת חיים, שלא היה צורך בה. תרמתי אותה ברצון. לפיכך, מיהרתי ושלחתי את ההודעה לחבריי במייל. במייל חוזר קבלתי את ההערה הבאה: "תודה על החשיבה הברוכה והחיובית  ועל עשיית צעד אמיתי בעניין… אבל בדיקה של 5 שניות העלתה שהמכתב ישן ולא ברור למה המשיך להסתובב. אין צורך בתרופה או בהעברת המכתב".
כעבור עוד יומיים קבלתי מייל מהכותב המקורי שלי והוא אומר: "לפני ששלחתי לכם את הידיעה על חיפוש התרופה, לא בדקתי אותה. היא איננה רלבנטית יותר!!! מצטער מאד!!!"
לעתים, אני בודק מסרים שאינם נראים לי מהימנים. לא פעם עצרתי כאלה לאחר שבדקתי את מקורם. היו גם מקרים שחברים התקשרו באינטרנט לברר אם הודעה מסויימת אמיתית. הם ידעו שאני משתדל לבדוק את המידע. בסיפור על התרופה המבוקשת – נכשלתי. שוב נמצאתי למד שרשת האינטרנט היא מקום להפצת (גם) שקרים.
מי שטורח ועושה מעשה רב חשיבות הוא חנן כהן שבודק מידע ישראלי באינטרנט ובאתר שלו  יש מידע רב מאד על הטעיות רשת.

מלחמה?
מג"ד אמר לחייל מילואים בחי"ר, לא בכיר, שתהיה מלחמה במאי-יוני. האם היה לו על מה לסמוך?

השר (הלא) ממונה על תאונות דרכים

בימים האחרונים לא ראיתי ידיעה על קשיש שהופל על ידי אופניים על מדרכה בתל אביב ונהרג. מת. אולי לא נהרגו בימים האחרונים. רק נפצעו, וזאת כבר לא ידיעה גדולה והיא כלל לא מתפרסמת. אבל האסונות הללו מתרחשים וניתן להפחית אותם ולהקל בהם.

לא לטעות: זה כלי מסוכן

שר התחבורה מלא המרץ רוצה להיות ראש הליכוד וגם ראש הממשלה. אינני עוסק במשאת נפשו הפוליטית של השר, אלא במפעלותיו התחבורתיים. אני רואה בטלוויזיה שהאיש גוזר סרטים ופותח צמתים ומאפשר לתנועה המקרטעת לזרום. אכן, איש עם יוזמה.
אבל יש תחום, שמרצו אינו ניכר בו. אולי זה לא תחום פופולארי או אולי אי אפשר לקושש בו קולות. מדובר במתן רשיונות לאופניים חשמליים.
אני הולך הרבה ברחובות תל אביב ובחלקם יש מסלול מיוחד לרוכבי אופניים, שנגרע מחלקם של הולכי הרגל. האם זה חוקי? הרוכבים על האופניים החשמליים נוסעים במסלול המיוחד וגם דוהרים על ידו בתחום שנועד, לכאורה, להולכי הרגל. לכאורה.
הולך לתומו אדם ברחוב. על המדרכה. אופניים חשמליים נוסעים במהירות והרוכב, אולי, שקוע בסמרטפון שלו ואינו משגיח באיש ההולך. הרוכב עובר במהירות, מפיל את הזקן על המדרכה. נעצר לשניות אחדות, מסתכל ותוהה מה לעשות. אחרי רגע הרוכב נותן חשמל (לא, אין לו גז) ונעלם במהירות אחרי הפינה.
הולכי רגל ממהרים להגיש עזרה לנפגע ואפילו אם היו עדים לתאונה, מה הם יכולים להגיד? ראו איש צעיר עם שיער מתולתל וחולצה חומה. זה מספיק לזיהוי? לא. כלומר הרוכב, שאולי הוא רוצח, נמלט ואיננו. למשטרה, אם תרצה לחקור פציעה בתאונה או הריגה על המדרכה – אין קצה חוט. אין את מי לחפש.

ירד במשקל, אבל לא ידע

אז מה צריך לעשות השר הנמרץ? לקבוע שכל זוג אופניים חשמליים ישאו מספר. שאפשר יהיה לזהות את בעליהם והמשטרה תוכל לאתר אותם.
אם מדובר בתקנה, זה בוודאי עניין של שבוע שבועיים. אם חתימת השר לא מספיקה וצריך חוק – הוא יכול ללחוץ בממשלה ויהיה חוק כזה תוך חודש או חודשיים. וכאשר תהיה חובה לקבוע מספר רישוי לאופניים, זה לא צריך להיות מקור הכנסה. אפשר לקבוע שהמספר אינו עולה כסף או אולי, עשרה שקלים לכיסוי הוצאות. העיקר שיהיה רישום ורישוי!
אני יודע שהרעיון לא חדש. דיברו עליו, כתבו עליו והשר הנמרץ לא שמע, לא עשה.
ישבתי עם ידידי אלי והוא הסתכל עלי בתמיהה – אין מספרים לאופניים…
ועדת הכלכלה של הכנסת אישרה את התקנות המסדירות את השימוש באופניים עם מנוע עזר חשמלי. ב- 18 במאי 2016 נכנסו לתוקף תקנות חדשות המגבילות את גיל הרכיבה על אופניים חשמליים ל-16 שנים לפחות. באותו זמן פורסם ב-:YNET "כולם נוסעים כבר מגיל 10. אז למה שהחוק החדש ישנה?"
התקנת מספר על אופניים חשמליים תעזור לגלות אם ילדים/נערים לא רוכבים על כלי הרכב המסוכן הזה בניגוד לחוק. אפשר יהיה גם לגלות אם לאופניים יש בלמים תקינים ואם הצמיגים אינם שחוקים.
בעבר, המשטרה התחילה לאכוף את החוק בתל אביב. במשך שלושה ימים השוטרים עצרו את הרוכבים ברחובות ולמבצע היה פרסום / יחסי ציבור אדיר. מאז, נעלמה המשטרה. רוכבי האופניים נשארו וגם מספר ההרוגים והפצועים לא קטן.

מני מת
מני לויתן היה האיש שאירגן את המחזור שלנו בתיכון "אהל שם" ברמת גן. הוא כינס אותנו למסיבת המחזור לפני כעשור ודאג לאסוף את התלמידים לשעבר לטיולים, מפגשים, חגיגות. לפני כחודשיים הודיע מני שהוא חולה ופורש מעיסוקיו הציבוריים. השבוע נודע שהוא נפטר והלווייתו נערכה.
מאד צר לי עליו. עצוב.
פרסמתי פוסט על מני ב-4 במארס האחרון, לפני כחודשיים בלבד.
https://yairdk.wordpress.com/2017/03/04/מני-לויתן-עשה-מבצע

גיליתי את זהותו של המדליף

יהורם גאון עומד להדליק משואה ביום העצמאות הקרוב. אני מאד מעריך אותו כזמר וכאמן ושמעתי בהתפעלות את הנחייתו והשתתפותו בפסטיבל עין גב לפני כשבועיים.
ההדלקה המתוכננת, הזכירה לי אירוע שקרה לי לפני שנים רבות בקשר לעיקרון החשוב מאד – של זכות הציבור לדעת.
תחילתו של הסיפור כשיהורם גאון התגרש מאשתו, אורנה, אחרי שבע שנות נישואין. האירוע הגיע לבית המשפט המחוזי בתל אביב, שבו הייתי כתב עתי"ם. איך שהוא, פורסם בכל יום ראשון דיווח בעיתון על המשפט הזה. נראה היה לי שהבעל המתגרש לא רצה בפרסום הזה, אבל זה המשיך בכל שבוע והציבור, הכמֵהַ לרכילות, קרא בשקיקה.
כעבור זמן לא רב הגעתי למעריב, כעורך צעיר. יום אחד, אחרי הפרסום פגשתי בעיתון כתבת, שהיתה בקשרים טובים עם משפחת גאון. ניגשתי אליה ואמרתי קצרות: "בעתונות מתפרסמים דיווחים על המשפט ויהורם בוודאי לא מרוצה מזה. אספר לך מי המדליף", ונקבתי בשמו. מאז אותו מפגש לא הופיעו עוד דיווחי המשפט בעתונות.
שנים ספורות לאחר מכן, שמעתי בקול ישראל את תוכניתו השבועית של גאון שעסקה בשירים וסיפורים ובה הוא מתח ביקורת קשה על התקשורת ובעיקר על העיקרון המוזר הזה של "זכות הציבור לדעת". אותי, כעתונאי זה קומם, שכן זכות הציבור לדעת היא זכות יסודית בדמוקרטיה והיא חשובה ביותר בבסיס של תקשורת חופשית.
השגתי את כתובתו של האיש, שהיה אז סגן ראש עיריית ירושלים, ושלחתי לו מכתב מפורט על עלילותיי ועל הפסקת הפרסום הפוגעני. הסברתי באותו מכתב שהציבור, באותו מקרה, היה יהורם גאון עצמו וחשבתי שזכותו לדעת מי מגלה את צפונותיו.
קבלתי ממנו מכתב תודה ולא ידעתי עד כמה פגע בו הפרסום בעיתון. רק עכשיו מצאתי שהוא אמר בראיון בידיעות אחרונות: "החטטנות התקשורתית… השאירה צלקות קשות. 'לא חזיתי שזה מה שיקרה. זו היתה הפעם הראשונה שנפגשתי עם זה שנכנסים לי לתוך הנשמה והחיים… זה היה פשוט איום ונורא. אתה כאילו עירום אל מול ציבור שלום, ששותף איתך במפלה שלך, שותף איתך בכישלון של חייך".
היום אני לא מצטער על מה שעשיתי בניגוד, אולי, לאתיקה המקצועית.

הגיון ורגש
אל תכפיף את הרגש להגיון. ניסיתי זה לא עוזר.

מתי יגיע סופו של הדואר

לפני כעשרים יום כתבתי כאן על דואר ישראל וכיניתי אותו דואר רע. אחת התגובות שקבלתי מישראל%d7%9b%d7%aa%d7%91%d7%aa-%d7%a9%d7%98%d7%97-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8, ולא מצאה מקום באותו פוסט:
"קצת קשה להאמין שבשנת 2017, כאשר בחלל משוטטים חצי תריסר לוויינים משוכללים של מעצמת ההיי-טק ישראל, הדואר שלנו הוא בערך כמו בתקופת המנדט. וזה כאילו (יחי המונח "כאילו") אחרי הרפורמה הפלאית שבוצעה בו.
"מכל עבר נשמעות תלונות על העבודה הרשלנית וגדושת הפשלות של השירות הזה, ולאיש זה לא מזיז ודי ברור מדוע. כאשר לא מפנים אשפה ברחובות ירושלים, קמה אחרי יום יומיים זעקה גדולה. כאשר מסדרונות בתי החולים מלאים חולים, קמה זעקה נוראה. למה? כי זה מצטלם נהדר. אבל איך תצלם פשלה של דואר ישראל????
מכל מקום, טוב שכתבת. אולי אולי זה יזיז משהו".
אז יש חידוש, ששמעתי עליו רק אתמול. הנכדה הזמינה בחו"ל (באינטרנט כמובן) זוג נעליים שמצאו חן בעיניה. עברו ימים לא רבים והיא קיבלה הודעה בסלולרי לבוא לקבל את המשלוח ב…פיצוחייה של טייב בשכונה. מופתעת הלכה לקחת את המשלוח ופגשה איש עבדקן יושב בין הגרעינים למיניהם. "יש לך חבילות?" – שאלה באי אמון. הוא הצביע על מדף בצד, שהיה גדוש חבילות וגם שלה היתה שם.
כך, בלי תור בסניף הדואר, בלי להצטופף בשעות הקבלה, קיבלה את הנעליים והאיש אמר שאפשר לבוא עד 11 בלילה. כן, בלי תור.
שמחתי שיש מתחרה לדואר!
אגב, ישנה גם חברת "מסר", שמעבירה משלוחי דואר מחברות גדולות (בנקים, למשל) ללקוחותיהן. אם ימשיכו חברות פרטיות לתת את השירות שהחברה הממשלתית מתקשה לספק – אשמח.

פרסומת (לא חינם) לעורכי הדין
מפעם לפעם אני רואה בטלוויזיה את הסניגורים הפליליים. עורכי הדין של העבריינים הגדולים, מופיעים במשך דקות ארוכות ומצהירים בקול ברור, ש"הקליינט שלי חף מפשע". הכתבים יודעים ועורכי הדין יודעים שאלה מלמולי חארטה-בארטה. מצער אותי, שנותנים במה כל כך גדולה לדברי הבל כאלה והציבור מקבל אותם כדברים נכונים. אולם כאשר הנאשם מורשע, סניגוריו אינם נדרשים להסביר מדוע אמרו את הדברים הללו בעת שנעצר. הכתבים ואנשי הטלוויזיה אינם עושים את מלאכתם כיאות ואינם מקשים על הסניגורים המקשקשים.
תמיד ידעתי, שעורכי הדין הם המקור הקבוע של הכתבים לענייני פלילים, אבל אף פעם לא ראיתי את הדבר מודפס, שחור על גבי לבן. עכשיו הגיע לידיי הספר "יומנה של כתבת שטח" ועדי מאירי, הכתבת של קול ישראל, כתבה הרבה אמיתות. בעמוד 19 מצאתי, לראשונה בכתובים: "כללי המשחק ידועים. עורך הדין לפלילים זקוק לפרסום כמו לחמצן. הקליינטים שלו רוצים שעורך הדין שלהם… ינהג במכונית מפוארת כמו שלהם, יתגורר בדירה מפוארת, יבלה במסיבות הנכונות וגם יופיע בתקשורת כחבר קבוע בחמישייה הפותחת של הפליליסטים".
אז, הנה זה כתוב.

 קינאה
מה שיש לך הוא מובן מאליו. מה שיש בידי אחרים – לך חסר…

שופט על דוכן העדים

ראיתי לפני ימים אחדים את התוכנית  המקור בטלוויזיה  והתפעלתי מהופעתו של השופט בדימוס יעקב צבן, שהיה סגן נשיא בית המשפט המחוזי בירושלים. יש סיבה לכך שגיליתי עניין מיוחד בתוכנית זו – הייתי במשך כעשרים שנה כתב סוכנות עתי"ם בבית משפט השלום ואחר כך בבית המשפט המחוזי בתל אביב והכרתי מקרוב את מערכת המשפט ומאז יש לי עניין יתר בנעשה בה. העתונאים, ברוך קרא ואביעד גליקמן, עשו תוכנית מיוחדת.

השופט יעקב צבן בגלימתו

השופט יעקב צבן בגלימתו (אתר בתי המשפט)

ראיתי לא פעם ולא פעמיים שופטים בדימוס מופיעים בטלוויזיה ומחווים דעתם על החלטות ועונשים שמטילים עמיתיהם היושבים עדיין בדין. הם מופיעים כאילו היו ערכאת ערעור ובסמכותם היה להחליט. לא כך בהופעתו של השופט יעקב צבן. הוא דיבר על שלושה פסקי דין, שהוא בעצמו נתן והסביר לציבור, וגם לי, מה היו שיקוליו. אינני זוכר הופעה אמיצה כזאת של שופט!
יעקב צבן ישב בדינם של השרים איציק מרדכי, שלמה בניזרי וראש הממשלה אהוד אולמרט (פעמיים). את יצחק מרדכי שלח ב-2001 למאסר על תנאי בעקבות הרשעה בתקיפה מינית ומעשים מגונים, את שלמה בניזרי שלקח שוחד במיליוני שקלים שלח ב-2008 לשנה וחצי מאסר ובבית המשפט העליון הגדיל השופט אדמונד לוי את עונשו   לארבע שנות מאסר. את אהוד אולמרט זיכה במשפטו הראשון והרשיע במשפט השני ואז גם שלח אותו למאסר של שמונה חודשים וקנס של מאה אלף ש"ח.
יצחק מרדכי היה גיבור ישראל, שר בממשלה ומועמד לראש ממשלה. "אני זוכר שבמהלך המשפט יצחק מרדכי נהיה יותר ויותר רזה. אתה צריך להסתכל לו בעיניים וקודם כל לקבוע אם הוא אשם או לא. מה שנאמר כאן, שינה את מסלול חייו. מבחינתי זה שיקול חשוב בענישה שלו", דברי השופט.
"שלמה בניזרי סיים את הקריירה הציבורית שלו ולכן העונש שגזרתי עליו היה יחסית מתון. זה סוג של אמת פנימית, שבאה מבפנים".
ומה אתה אומר על כך שבית המשפט העליון כמעט שילש את עונשו?
"אני מקבל זאת קודם כל בהכנעה".
הפרשה הציבורית השלישית, היתה המירמה של אהוד אולמרט. בשלב הראשון, השתתף השופט צבן בזיכויו של הנאשם. הוא הופתע, כשהתיק חזר אליו מבית המשפט העליון במאי 2015, כעבור כשלוש שנים. זה היה אחרי ששולה זקן הציגה את ההקלטות שהיו בידיה. אז נשלח אולמרט למאסר של שמונה חודשים וקנס של מאה אלף שקלים.
בפרשה הראשונה, זיכה בית המשפט – כך הסביר השופט צבן – כאשר לא היתה בפניו הוכחה למה שימשו הכספים שקבל אולמרט מטלנסקי. בהיעדר הוכחה, עולות הספקות – אמר השופט. כאן הציגו ב"המקור" את אולמרט מופיע בפני מצלמות הטלוויזיה אחרי זיכויו הראשון ומצהיר "לא היו מעטפות ואין מעטפות. בית המשפט הכריע בצורה החד משמעית ביותר: אין מעטפות כסף! לא היו ולא נבראו".
לשופט צבן היתה הערה לעתונאים: תפרסמו רק אחרי שאתם קוראים את פסק הדין. בפסק הדין הראשון נאמר במפורש שהיו מעטפות עם כסף. מן ההערה ניתן להסיק שאולמרט פשוט שיקר בפני מצלמות הטלוויזיה.
בפסק הדין השני, הרשיע הרכב השופטים בראשות צבן, כי הונחה בפניהם הראיה המכרעת – ההקלטות. והשופט נשאל ב"המקור" מה היתה הרגשתו לגבי שולמית צבן. "כעסתי", הוא אמר. "וזה לא טוב ששופט כועס".
דברים ששופטים נמנעים מלאומרם בדרך כלל. "היתה הרגשה של הקלה אחרי ששולה זקן העידה. היתה תחושה שהראיות הושלמו".
השופט יעקב צבן אישר שהוא, אמנם שופט מקל. על כך שאל ברוך קרא: "אדם מגיע למערכת המשפט והוא לא יודע על מי הוא יפול".
השופט צבן הגיב: "מערכת המשפט היא פתוחה. יש הרבה שופטים, הרבה דיעות".
משום מה הדברים הזכירו לי את דבריו של מורי, נשיא בית המשפט המחוזי בתל אביב, זאב צלטנר: בית המשפט לא עושה צדק. בית המשפט עושה חוק". מכאן, אני מבין שמערכת המשפט שלנו צריכה ליישר קו לפי החוק, אבל בסמכותו של שופט להחליט בתיק שלפניו. ומעבודתי למדתי, שבפני השופט היושב בדין יש הרבה יותר מידע מכפי שאנחנו, העתונאים, מסוגלים להעביר לידיעת הציבור. לפיכך, כששופטים בדימוס מותחים ביקורת על פסקי דין, לא אחת הם אינם יודעים את כל העובדות ששקל השופט עצמו. בקיצור, זאת לא מערכת בולשביקית.

בדיחה לא אקטואלית
 בעבר סיפרו את הבדיחה על ההבדל בין ישראל וארצות הברית. שם, 90 אחוז טיפשים ועשרה אחוז חכמים, ואלה יושבים בממשלה. כאן, כולם יודעים מה לעשות ולכן 90 אחוז חכמים, ועשרה אחוז טיפשים ואלה היושבים בממשלה.

אחרי הבחירות, הבדיחה, כנראה לא מצחיקה יותר.