ארכיון קטגוריה: אקטואליה

המחיר לצרכן

נזקקתי למכנסי התעמלות. מוצר פשוט, חשבתי. מגיע מסין ובוודאי אינו יקר במיוחד.
הלכתי לחנות של המשביר לצרכן בתל אביב ונדהמתי לשמוע, שמחירם של מכנסיים פשוטים 201 ש"ח. אבל המוכרת הנחמדה הציעה לתת לי הנחה של 20%. כלומר, המכנסים יעלו לי "רק" 160 ש"ח.
נראה לי קצת יקר, אז דחיתי את הקניה והגעתי לחנות מוצרי ספורט בקניון אחר. כאן היו, כמובן, מכנסי התעמלות ומחירם הרשום 160 ש"ח. אבל במבצע הם עלו חצי. כלומר, 80 ש"ח. קניתי וחשבתי שגם כך זה קצת יקר.

נערי הישיבה לא רק לומדים. בחצר בית הכנסת יש עמוד כדורסל והם משתמשים בו

במקרה הייתי באותו יום בסופרמרקט ובין הירקות והשימורים מצאתי ערימה של קופסאות מרובעות של מאווררים חשמליים. מוצר מסובך יותר ממכנסיים דקיקים, מסוגל לשלוש מהירויות ומסתובב לכיוונים שונים. כמה זה עולה? 99 ש"ח.
נ. ב. בדקתי במחשב כמה יעלו מכנסים שחורים פשוטים בעליבאבא, סליחה, ב"עלי אקספרס"? כתוב בקטלוג הממוחשב – מ-9 דולר עד 10. כלומר מ-32 עד 40 ש"ח. כולל משלוח. רק צריך לחכות קצת לדואר.
אכן, המחירים מסובכים.
אבל צריך שמיכת פיקה. הקיץ הגיע, לא? אני זקוק למשהו קל. נכנסתי לחנות המשביר לצרכן, חנות גדולה ומפוארת בקניון לב העיר. המוכרות חינניות ומיומנות ואחת הוציאה לי מיד שמיכת פיקה באריזה שקופה. בחר צבע – אמרה ונתנה מבחר של שמיכות קלות.
אני מנוסה ושאלתי תחילה: כמה זה עולה?
– "המחיר 200 ₪ אבל זה יעלה לך 100 ש"ח בלבד"
מצא חן בעיני. לקחתי.
קניתי את השמיכה ביום ששי ובסוף השבוע נתבקשתי להביא עוד אחת. "אין בעיה", אמרתי ודהרתי על הקלנועית אל הקניון הסמוך לבית. גם יש כאן חנות של המשביר ונכנסתי בצעד בוטח לצד הצפוני של החנות. כאן השמיכות, אמרתי למוכרת התורנית ואני מבקש שמיכת פיקה. כן, אמרה. מאה ₪? – שאלתי, כשאני בטוח במחיר. "
– "לא. זה מאתיים"?
– אבל בסוף השבוע זה היה חצי. בקניון שלכם בתל אביב.
– "כן, היה מבצע. עכשיו מאתיים".
בהמשך השבוע הגעתי לקניון דיזנגוף הוותיק בתל אביב. עברתי על פני החנויות המלאות אדם וגיליתי חנות של כלי מיטה. שאלתי, קצת באי אמון: יש לך שמיכות פיקה?
"בוודאי" – אמרה המוכרת והורידה כמה שמיכות מן המתלה.
יש לבנה? "בוודאי. איזה צבע שאתה רוצה".
וכמה זה עולה?
"75 שקלים". בלי הנחה, בלי טובות.

מודעות פרסומת

דברי רהב מיותרים

לא הייתי שריונאי והמפלצת הזאת רק הפחידה אותי. בסיור באחרונה ברמת הגולן שמעתי על חטיבה 188 שאותה לא הכרתי. אחרי הסיור למדתי כמה דברים על החטיבה שהצילה את רמת הגולן במלחמת יום הכיפורים, אבל יותר מזה למדתי על מדינת ישראל היום.
כאשר התכנסנו באוטובוס תיירים כדי לעלות מתל אביב אל הצפון הרחוק, לא הכרתי את המסיירים, טייסי חיל האוויר לשעבר, כבני שבעים וכמעט כולם זרזירי מתניים, דקי גזרה, שגם הם לא הכירו את מפלצות הפלדה. כשעלה המדריך, אבירם ברקאי על מדרגות האוטובוס, ראיתי עוד איש דק גיזרה ושב שיער פרוע. כאשר החל לדבר על הגיזרה של רמת הגולן במלחמה, השתנו הדברים.

ארכיאולוג שחרס בידו – הוא מצליחן או כשלון ?


היומיים הראשונים של המלחמה היו היומיים הקשים ביותר של מדינת ישראל. אמר, אוזניי נזקפו והוא הסביר. ההסבר שלו ארך יום סיור שלם, כולל עצירות בנקודות שונות וגילה כיצד הסורים חדרו לרמת הגולן בכוח צבאי של טנקים, שעלה פי ארבעה ויותר על כוחות צה"ל בגזרה. תוך ימים ספורים הגענו למצב, שבכירי צה"ל הורו לחייליהם בגזרה לפנות את רמת הגולן. לרדת לעמק הירדן וטבריה. למזלנו, הפקודה לא בוצעה. צה"ל התגבר.
ובכל זאת, מה עורר את תחושותיי הקשות?
מדינת ישראל צהלה ושמחה אחרי הנצחון האדיר במלחמת ששת הימים. צה"ל הביס אז את צבאות ערב, מדינת ישראל גדלה בשטחה פי כמה וכמה. עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, אמרו בכירי צה"ל: "נגרש את הערבושים האלה… נטאטא אותם". ציטט אבירם ברקאי.
המדריך שלנו, מסתבר, למד את הנושא וחקר את נושא המלחמה הקשה, בדק את תפקידה של חטיבת שריון 188 ומצא שהיא עשתה היסטוריה. החטיבה הצליחה בצבא ונכשלה ביחסי ציבור. לא יודעים היום שזאת החטיבה שהצילה את רמת הגולן ובכך, עזרה לקיים את המדינה.
אבל לא על החטיבה הזאת רציתי לספר, אלא על דברי הרהב והיוהרה, שנשמעו אחרי מלחמת ששת הימים מצמרת המדינה ועד אחרוני הקצינים בצה"ל וגם המוני האזרחים. פורסמו אלבומי תמונות (ערכתי אחד מהם) וכל העולם העריץ אותנו, הקטנים המצליחים.
כולנו אמרנו (אני הייתי חייל בגדה במלחמת ששת הימים) שיש לנו עסק עם "ערבושים". ביומני כרמל של אותה תקופה ראינו חזור וראה את החיילים המצרים הולכים יחפים בסיני וראשיהם מורכנים. היינו בטוחים שהם מוכים ומובסים. אבל אבירם ברקאי, שבדק את העובדות, הביא את הסרטים לאשתו, שהיא רופאה במקצועה. "מה את רואה?" שאל.
"אני רואה אנשים מיובשים. אין להם מים" – השיבה לו.
החוקר שמע והבין. לא אנשים מובסים. הצבא המצרי לא הרגיש מובס. הוא פתח במלחמת ההתשה. הוא נלחם אחר כך במלחמת יום הכיפורים. זה צבא שלא איבד את רוח הלחימה.
ברקאי, ששמע את ההקלטות של הצבא ושל המלחמה, ראה את המסמכים, ראיין אישי ציבור וקצינים בצה"ל ששירתו בחטיבה 188 ולמד את התמונה כולה. הוא למד משהו אחר – לערבים חשוב מאד הכבוד! אנחנו לא הבנו זאת ונפלנו במו"מ איתם. אנוואר סאדאת, נשיא מצרים, לא היה מוכן לעשות שלום עם ישראל לפני שהחזיר את הכבוד האבוד לצבא מצרים, שהובס במלחמת יום הכיפורים. אחרי המלחמה – שהם חוגגים אותה עד היום – ניהל את מו"מ השלום איתנו.
נזכרתי בפרשה אחרת, שאיננה קשורה ל-188. ראש הממשלה, שמעון פרס, הכריז בקול גדול שאנחנו, הישראלים, נביא פיתוח למזרח התיכון. מישהו נעלב מזה. נשיא מצרים, חוסני מובארק. הוא ראה בזה פגיעה בכבוד. פגיעה שפרס לא חשב עליה כלל.
בעודי באוטובוס חזרתי במחשבותיי אל בכירי צה"ל, שחשבו עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים שאנחנו יוצאים למסע קל, לחסל את צבאות ערב. חשבו ולמדו בדרך הקשה שאנחנו לא מבינים.
ואז, כשאני שומע את מדריכנו מספר דברים שלמד במחקריו, נזכרתי בדברי רהב ויהירות של בכירי ישראל באחרונה, כאשר פורסם שאנחנו פוצצנו את הכור האטומי בסוריה. באחרונה פגענו בשליחי הצבא האירני בסוריה ולא חסכנו דברי התפארות מיותרים ומזיקים.
הרהרתי גם על דברי היוהרה של שרי ממשלת ישראל, שמבטיחים לחסל את עזה הבעייתית. לפתור במחי יד את האסון בדרום המדינה.
חשבתי לעצמי, שדברי התפארות אינם תוצר של מחשבה ואינם מביאים פתרון. הם מביאים הרגשה טובה לבכירים האומרים אותם ולזוטרים המאמינים להם.

שירות לקוחות שאין כמוהו

האם עולה על דעתכם, שחנות ישראלית תודיע ברבים "לא מרוצים? נחזיר לכם את הכסף ששילמתם". לא כל כך סביר. יותר מתקבל על הדעת, שיציעו לכם להחליף את המוצר באחר או יתנו לכם זיכוי בתלוש הנחה. וגם זה לא בכל חנות ובעל עיסקה. והנה, לאורנה קרה משהו אחר. פעמיים. כן, שתי פעמים בשבועיים.
הסיפור התחיל משעון מודרני. כזה שמקבל מיילים ואשר אפשר להשאיר עליו הודעות, וכמובן הוא מראה את השעה. אורנה חשקה באחד כזה, שלוחו איננו שחור ולא צריך להקליק עליו כדי שהפרטים יתגלו. רק מה? היא רצתה שעון זהב.
גיגול לא ממושך הביא אותה לebay ושם מצאה שעון זהב מתוצרת pebble. המוכר הצרפתי קיבל את התשלום באמצעות חברת המכירות וסיפק את השעון המבוקש. כן, הדגם הזה עם כל הפעלולים, אבל… שעון כסף ולא זהב. אורנה התקשרה אל המוכר ואין תשובה. האיש לא עונה.
פנתה בתלונה אל חברת המכירות, זו שמשדכת אינטרנטית בין המוכר לקונה, וקבלה תשובה מיידית: אנחנו מבינים שאת לא מרוצה. תוך זמן קצר קיבלה החזר כספי. כמה שעלה השעון – כך הגיע זיכוי מלוא התשלום.

קינג ג'ורג' 76 תל אביבי: מישהו כתב את הכתובת הזאת לפני שמח"ש החלה לבדוק את התלונות האחרונות נגד שוטרים


עברו ימים אחדים והתקשר המוכר. כן, הוא היה בחופשה ימים אחדים ולא הגיב לכן, הוא מבין שהכסף הוחזר, הוא התנצל. אך אמר שהכל טעות והשעון המוזהב עדין ברשותו אם אורנה בכל זאת רוצה. בינתיים שעון הכסף כבר עובד ומעדכן אצלה. (אמנם לא בדיוק מה שאורנה רצתה אבל זה מה יש).
בלי קשר, האירועים של אורנה תוכפים. בנה, יובל, ביקש זוג נעלים מספר 10.5 (אמריקני) והציג מפרט מלא, כולל דוגמא וצבע. האמא, השוהה בארה"ב לרגל עבודה שילמה 180 דולר והנעליים הגיעו. אך אז הבחור נזכר, שבעצם הוא זקוק לנעלים מספר 11. אורנה היתה אצל חברה בארצות הברית והנעלים ברשותה. מכיוון שניקנו באמצעות אמזון מחנות rode runner מלוס אנג'לס, פנתה אורנה אל הסניף של אותה חברה בשיקגו. מה רבה היתה האכזבה של אורנה כאשר החנות אמרה שאיננה יכולה להחליף את הנעליים בגלל מכיוון שניקנו דרך אמזון. אפשר לשלוח אותם חזרה ללוס אנג'לס, לקבל החזר ורק אז, מן הסתם בחלוף שבועיים, יהיה אשפר אפשר לרכוש נעליים חדשות במידה 11.
אורנה לא כל כך אהבה את התשובה אז פנתה לאמזון. איך יתכן, שהשירות הוא כזה שלא ניתן להחליף נעליים בחנות של אותה חברה בעיר אחרת? מה עוד שעכשיו סופ"ש בשיקגו ואורנה בדרך חזרה הביתה, כך שאין זמן לכל המשלוחים ההמתנות וההחלפות. בחברת אמזון הקשיב בחור, שנשמע כאילו הוא נותן תמיכה מהיכן שהוא באזור אסיה. באדיבות רבה הביעה את צערו על התסכול של אורנה ועל כך שהיא לא מרוצה מהתנהלות העסקה וגם צרף מיד העברה בנקאית של 180 דולר. לשאלה של אורנה מה תעשה עם נעליים מספר 10.5 שנשארו ברשותה, ענה הבחור האדיב משירות לקוחות, שהיא יכולה למכור או לתרום אותם. אין צורך להחזיר. הנעליים נתרמו אחר כבוד לחייל נזקק מחיל התותחנים שבו משרת בעל הרגל במידה 11.
שירות לקוחות של שתי חברות שונות בשתי ארצות שונות בשתי עיסקאות במחשב. בארץ, לא שמעתי על שירות כזה.
בשבוע שעבר הקדיש ידיעות אחרונות 18.5.2018 את מוסף "ממון" השבועי ל"קונים ברשת" ובו הרבה עצות איך לברר באינטרנט את טיבם של מוצרים, איך להשיג אותם יותר בזול וגם איך להחזיר מוצרים לא רצויים.
כותב סבר פלוצקר במאמר הפתיחה שלו: "בניגוד לחזוי, חוק המחיר האחיד לא מתקיים ברחבי האינטרנט: אותו מוצר ואותו שירות מוצעים במחירים שונים"… ובהמשך הוא כותב "יכולת לוגיסטית לספק את ההזמנה לבית הלקוח תוך יממה אחת – ולקבל אותה בחזרה ללא תשלום נוסף אם הקונה לא מרוצה או סתם שינה את דעתו".
במקום אחר בעתון נאמר: "לפי סקרים, 15-30% מהמוצרים הנקנים ברשת מוחזרים. ההחזרה לרוב על חשבון הצרכן, אלא אם מדיניות האתר שונה. אמזון מעניקה חודש, חודשיים ויותר להחזרה. באי-ביי, לכל מוכר המדיניות משלו ובכלל הם גמישים פחות".
חוק שונה
אנשים לא הצליחו לעשות את הצודק חזק, אז הם עשו את החזק צודק.

טוי זה לא רק משחק

"פעם, בימי קדם, זאת אומרת בשנת 1979, רצינו לנסוע לטיול בספרד. כל המשפחה. אז לא היו טיסות ישירות מלוד למדריד והיינו צריכים לטוס באל על לפורטוגל. שם הזמנו מכונית לנסוע לספרד ולשוב לפורטוגל כדי לחזור אחרי שבוע לארץ.
התאכסנו במלון קטן בבירת פורטוגל וידענו שבערב מתקיימת בירושלים תחרות האירוויזיון, אבל היינו עייפים, זוגתי ואני. הילדים, בני 15 ו-12 ביקשו להישאר ערים. מכיוון שהטלוויזיה של המלון היתה בקומת הקרקע, בבאר – ביקשנו מהברמן להניח לילדים לשבת על הכסאות הגבוהים ולצפוֹת. הם לא הפריעו לאורחים, שאינם דוברי עברית, לשתות בירה בכמויות.
אנחנו ישנו היטב ולא שמענו את האירוע המופלא. רק בבוקר קפצו עלינו שני הקטנים בשמחת אין קץ: הללויה! האירוויזיון שלנו!

תום יער כנטע ברזילי בתוכנית "ארץ נהדרת"


מסתבר, שלא רק נטע ברזילי זכתה השבוע בליסבון עם שירה טוי. גם אנחנו היינו באותה עיר ממש כאשר הללויה זכתה לפני 38 שנים. אחת מתוך ארבע הפעמים שבהן זכתה ישראל. בוויקיפדיה מצאתי, שישראל נמצאת במקום הרביעי בטבלת הזכיות של התחרות, יחד עם הולנד. שיאנית הניצחונות היא אירלנד עם שבעה אירווויזיונים.
כשיצאנו באותו בוקר אביבי אל השוק של ליסבון, שהיה סמוך למלון, הופתענו מאד. כמעט כל השוק השמיע את "הללויה" מעל קסטות. ספרד, שהיתה אז במקום השני, זכתה רק במעט השמעות בשוק. שמחנו מאד בזכיה ואחר כך גם בטיול.
מלהקת חלב ודבש, ששרה עם את הללויה, לא נפרדתי. קוראיי הנאמנים קראו את הפוסט שכתבתי לפני קצת למעלה מחודש בלבד על ביצועה של להקה זו בנגינתו של המלחין קובי אושרת בפסטיבל עין גב.
מצורף צילום של תום יער כנטע ברזילי בתוכנית "ארץ נהדרת"
הקפיצה אסורה

הר הקפיצה: רק לא לאופניים


בהר הקפיצה בנצרת (הנוף נהדר) מצאתי את השלט: "הכניסה לסוסים אסורה". לאופניים דווקא מותר.
אגב, הנוצרים מאמינים שישו ברח לכאן וקפץ מן ההר (397 מטר מעל פני הים) אל עמק יזרעאל. לפי האמונה, הוא הסתתר במערה שלמרגלות ההר. בה נמצאו שרידים חשובים של האדם הקדמון, אבל לא של הנצרות.
צילום האופניים על הר הקפיצה
בעיית חניה
כתב לי ידידי אלי זך: בחניון של מפעל הפיס בתל אביב, ראיתי לפני שבוע נהג זועם, שמכוניתו נחסמה על ידי מאן דהוא. הנהג הסתכל כה וכה, שלף עט ונייר, כתב משהו ותלה במגב והסתלק מהמקום.
התקרבתי לראות מה זה. בפתק היה כתוב: נבזה!!!

נשארים רק כמה חברים

פסטיבל עין גב לשירים עבריים מתקיים בקביעות מדי שנה בקיבוץ עין גב מזה 75 שנים. בעבר כתבתי על הפסטיבל וציינתי שאישי ציבור רבים מגיעים לשם. לפני כחודש חזרתי אל הפסטיבל ואל השיר הללויה הפעם היה בו גם השיר "חברים" שכתב המלחין קובי אושרת ועמו אהוד מנור. בפסטיבל, קובי אושרת שר אותו בעצמו בליווי הפסנתר ובליווי "להקת חלב ודבש". להלן מילות השיר, שיש להן משמעות בעיני:

קובי אושרת והפסנתר

בסוף היום בקצה המסלול,
מעברו האחר של ההר התלול,
כשאתה אוסף את השברים,
מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

בתוך השחור, בלב הערפל,
בעומקו הדומם של הים האפל,
כשאתה רואה את השקרים,
מה נשאר בעצם? רק כמה חברים.

וכשנדמה שאור היום כבר לא ישוב
אתה מבין פתאום מה באמת חשוב
ויש בך רצון ויש לך סיבה
לחשוב כבר על השיר הבא.

מתוך הצל, מתוך המבוכה
נפשך וליבך שוב מוצאים מנוחה.
כשאתה חוזר אל השירים
ולוחם בעצב, עם כמה חברים.

לפני כשנתיים, יענקל'ה רוטבליט שר בפסטיבל עין גב את שירו שני שקרים לא עושים אמת אחת ואני הבאתי אותו במלואו באותו פוסט.

מצא את ההבדלים

אשה דתית ברחוב בגוש דן

אשה בשוק בנצרת


המבוגר:
– אתה רואה הבדל ביניהן?
– הצעיר: אה… אני חושב שהאחת שמנה והשניה רזה יותר.

רק גבר משקר ככה, לא נחנח  

בישיבת הפרלמנט עלה, כמובן, הנושא של טקס הדלקת המשואות. לא פלא שרוב המדברים חזרו על דברים שנאמרו בתקשורת על ראש הממשלה, שאינו מקיים את התחייבויותיו. היו דוברים מתלהטים, שאף נקטו במלים מפורשות, יותר קשות.
לפתע התפרץ האגף הימני של השולחן. הוא לא יכול יותר לשאת את ה"השמצות" והסביר בזעם: "ביבי צודק. ביבי הוא גבר! רק אדם כזה יכול להגיד דברים ולחזור בו. רק גבר יכול לשקר".
הנוכחים לא רצו לשמוע דברי כפירה. אבל הימני המשיך: "מה אתם רוצים? החבר הכי טוב של ביבי הוא טראמפ. נשיא המדינה החזקה ביותר בעולם והוא משקר בלי סוף ואינו מהסס לחזור בו מדבריו. הוא אומר בקלות רבה את ההיפך ממה שאמר קודם.
"וראש המעצמה השניה, פוטין, הוא דובר אמת? הוא פתח במלחמה בצ'צ'ניה, צבאו נלחם באוקראינה. ועכשיו הוא רק דובר אמת בקשר לסוריה.
"רגע, והמה עם כמעט-ידידינו הטורקים הנשלטים על ידי ארדואן. שילמנו הרבה פיצוים על המרמרה והיום אנחנו מוקצים שם. ומנהיגם הוא דובר אמת ידוע.
"אז דעו לכם, שביבי איננו איזה נחנח, שמקפיד על דבריו. הוא אומר ועושה ואינו מתחרט".
ליד השולחן מישהו ציטט מעשרת הדברות: "לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר" והוסיף: "לא נאמר בשום מקום שאסור לשקר. היה אפילו ראש ממשלה (יצחק שמיר) שאמר למען ארץ ישראל מותר לשקר".

לכל אחד פינה שלו 

במוזיאון דואגים לכל אחד

בשירותים, בקומת המרתף של מוזיאון תל אביב, נראית פינת החתלה לגברים, במקביל לפינת החתלה לנשים. מצד אחד יש עמדה לאמהות וזה שיגרתי. מצד שני יש עמדת חיתול לזקנים שיש להם חיתול.

או אני או ווטסאפ  

איש אחד כתב לקבוצה שלו בווטסאפ: אני מצטער לעזוב אתכם. אשתי אמרה לי: או אני או ווטסאפ. אז אני עוזב אתכם לחמש דקות ועוזר לה לארוז…

הללו את חלב ודבש  

פסטיבל עין גב לשירים עבריים מתקיים בקביעות מדי שנה בחול המועד פסח מזה 75 שנים. לפני שנתיים, כתבתי על הפסטיבל וציינתי שאישי ציבור רבים מגיעים לשם. אז השתתפו בפתיחה נשיא המדינה, שמעון פרס, ושרת התרבות, מירי רגב. בה עוד נעסוק היום. באותו אירוע, יענקל'ה רוטבליט שר את שירו שני שקרים לא עושים אמת אחת ואני הבאתי אותו במלואו באותו פוסט.
השבוע הפתיעו אותנו ומארגני הפסטיבל הביאו את להקת חלב ודבש, והיא ביצעה את הללויה המקורי.  השמיעו את השיר חברי להקת חלב ודבש המקורית, שמוליק בילו, ראובן גבירץ ויהודה תמיר ואליהם הצטרפה לאה לופטין. גלי עטרי, כמובן, לא הופיעה. היא ברוגז עם הלהקה. אבל היא תשיר את הללויה עם עדן בן זקן וגם שֹרת התרבות מירי רגב ומנכ"ל משרדה, יוסי שרעבי. ח"כ סתיו שפיר דרשה להסיר מהקליפ את החלקים, שבהם משתתפים השרה והמנכ"ל. רגב הגיבה: "סתיו שפיר – את ושכמותך תאכלו את הכובע".

בימים ההם בזמן הזה

אבל לא זה מענייננו היום. אני רוצה לעסוק בפסטיבל השירים לזמר העברי בעין גב, שנערך השנה לכבודו של קובי אושרת, אשר גם הלחין את הללויה.
השיר הזה נדחה ארבע פעמים ולא הושמע בפסטיבלים שונים, שקובי אושרת שלח אותו אליהם. פעם מטעמי קיצור רשימת השירים, פעם מפני ששלומית אהרון לא רצתה לבצע אותו והוא נדחה גם בפסטיבלים הבינלאומיים בצ'ילה וטוקיו. "אולי יד ההשגחה העליונה היתה בכך" – אמר קובי אושרת. השיר נשלח, כידוע, לפסטיבל פורטוגל ושם זכה במקום ראשון.
אני זוכר היטב את הזכיה הזאת, כי הייתי באותו ערב בליסבון עם המשפחה. הילדים, בני 14 ו-12 ביקשו להישאר בלילה בבאר של המלון. אנחנו ביקשנו שירשו לשני הקטנים להישאר על הבאר, כדי לראות בטלוויזיה את שידור התחרות, שהתקיימה בירושלים. בבוקר, בישרו לנו בשמחה שזכינו בתחרות העולמית. בטיולנו בשוק של ליסבון, שמענו את הללויה מהדהד מהדוכנים השונים בשוק מקלטות, שהוכנו לקראת התחרות. היתה לנו הרגשת התעלות.
השבוע, בפסטיבל בעין גב סיפר המלחין, כי בעת החזרה האחרונה לפני הפסטיבל בירושלים ב-1979 הגיעו לאולם במרוצה שתי ילדות ואמרו למלחין-המנצח: "סבתא אמרה, שאם תעלו לבמה ברגל ימין ותגידו שש פעמים את המשפט 'ונוח מצא חן בעיני אלוהים ואדם', תזכו בפרס". כמובן, שקיימנו את ההוראה, סיפר.
המלחין וכותב המלים להללויה, אהוד מנור, היו חברים קרובים וכתבו רבים, מתוך למעלה מאלף השירים שכתב קובי אושרת. את הפסטיבל השבוע הנחה השחקן והבמאי נתן דטנר, שבזמנו הופיע באירוויזיון עם אבי קושניר בשיר הבטלנים, שגם אותו עיבד קובי אושרת.

מקצוע
החרדים – אלה שחרדתם אומנותם.

לקט (שכחה ופאה) בימים של חול המועד

 

פסח הוא, כנראה, לא הזמן לספר סיפורים רציניים, אז ליקטתי דברים ואמרות שהצטברו פה ושם. למשל, אמר לי חבר, פנסיונר מבוגר, כשישבנו בפרלמנט של יום ששי: "אני מחליט, כל עוד אני עומד על הרגליים שלי"…
הגיב פרלמנטר אחר, אף הוא פנסיונר: "עדיף לי לסחוב מאשר שיסחבו אותי"…
לא במושב הלצים הזה, קראתי במייל של יועצת הנקה את הסיסמא: "חלב אם – המזון האיכותי ביותר באריזה הייחודית והידידותית לסביבה". בהמשך נמצאה התגובית: "אני בעד האריזה"…
ואם אני מזכיר ענייני נשים, הרי אימא חכמה אמרה לי: "איש חכם יודע, שכלב קטן זה לא ילד קטן". אני מקווה שגם ההורים מבינים, שכלב, כל כמה שהוא אהוב, איננו זכאי ליחס של ילד קטן.
באותו פרלמנט, שממנו אני שואב רעיונות, אמר מאן דהוא: "הייתי השבוע אצל האופטומטריסט. הבאתי לו את העיניים להסתכלות".
נשמעת כמו סינית
ישבתי בבית קפה לפני ימים אחדים. ארבעה צעירים סינים (כנראה בני 25, כי הם תמיד נראים צעירים יותר) דיברו ביניהם. לי זה נשמע כמו… סינית. אבל הם הבינו היטב האחד את השניה.
חשבתי לעצמי, איך נשמעת העברית שלנו לדוברי שפות זרות. לפעמים, העברית של ההיי-טקיסטים היא סינית בשבילי.
ואם כבר סינית, הרי הוזמנתי למסעדה, מאלה החשוכות, שבקושי אתה יכול לראות את האוכל ואת שכניך ליד השולחן. בזו שהייתי, מצאתי תפריט, שבו שמות המאכלים כתובים בסינית באותיות עבריות. בחושך לא יכולתי לקרוא, אבל מי מן המוזמנות הציעה פתרון: קח את הפנס של הסמרטפון.

בחירות עליך ישראל
האם יהיו בחירות בקרוב? נראה לי שפרשנים פוליטיים עוסקים בכך רבות וגם את חברי הכנסת זה מטריד. אז הנה מה שאמר הפילוסוף הגדול וולטר:

אז, אם באמת מתקרבים לבחירות, כל אחד אומר שדבריו מיוסדים על אדני אמת (אם שפתו תקינה ולא עילגת). וכאן, נשאלת השאלה הקלאסית: למה שקרנים מצליחים? והתשובה: כי מאמינים להם. ואם מוסיפים לשאול, מקבלים עוד הסבר: "הם מסתכלים לך בעיניים"..
ועוד בעניינים שעומדים ברומו של עולם: אם אדם יוצא זכאי במשפט, זה לא אומר שהוא נקי. יש עניין ציבורי גם בחפות מוסרית.
ואז נוכל לשאול מה יהיה אחרי הבחירות. תלמידת כתה א' נשאלה: מהו המקום הקר ביותר בארץ? והיא השיבה: הכנסת. יש שם 120 מתחת לאפס…
וולטר וודאי יסכים עם זה.
אז, אם באמת מתקרבים לבחירות, כל אחד אומר שדבריו מיוסדים על אדני אמת (אם שפתו תקינה ולא עילגת). וכאן, נשאלת השאלה הקלאסית: למה שקרנים מצליחים? והתשובה: כי מאמינים להם. ואם מוסיפים לשאול, מקבלים עוד הסבר: "הם מסתכלים לך בעיניים"..
ועוד בעניינים שעומדים ברומו של עולם: אם אדם יוצא זכאי במשפט, זה לא אומר שהוא נקי. יש עניין ציבורי גם בחפות מוסרית.
ואז נוכל להרהר מה יהיה אחרי הבחירות. תלמידת כתה א' נשאלה: מהו המקום הקר ביותר בארץ? והיא השיבה: הכנסת. יש שם 120 מתחת לאפס…
וולטר וודאי יסכים עם זה.

הלקוח כועס על הבנק

ישבתי עם ידידי לשתות קפה. הוא נראה לי רותח ולא הקפה חימם אותו. הבנק.
לידידי יש שני חשבונות בשני בנקים – האחד משפחתי בבנק לאומי והשני עסקי בבנק אחר. על המשפחתי הוא סיפר ועל לאומי הוא רגז.
"אני לקוח של שני הבנקים כבר זמן רב ובשניהם אין לי משיכות יתר. לכן גם אינני משלם בעד הזכות להגיע ליתרת חובה. פשוט, קל ומשעמם – הוא מספר, אחרי עוד לגימה מחממת. בשבוע שעבר שכבתי חולה במיטה והראש לא היה נתון לעסקי בנקים. צלצלו מן הסניף ואמרו לאישתי, שיש אוברדרפט של 8,000 ש"ח. היא הזעיקה אותי ואני, ממיטת חוליי, התקשרתי לבנק העסקי וביקשתי להעביר מיד 12,000 ש"ח כדי לסגור את המינוס בבנק השני".
– ובזה זה נגמר? – שאלתי שאלת תם. 
"מה פתאום. עבר יום, ופתאום התחלתי לקבל טלפונים. סגרו לי את הוראות הקבע, שהיו בבנק. חשבון פנסיה נסגר. חשבון הביטוח נסגר וכך עוד חשבונות. אבל הכי מרגיז היה שעצרו את הוראת התשלום לוועד הבית. זה שגר שתי קומות מתחתיי. עכשיו, יידעו כל השכנים שלי בהוד השרון  שאני לא משלם. סגרו לי את חשבון הבנק. לך תסביר לחמישים השכנים, שאין לך אחות.
– אבל הרי העברת כסף באותו יום לחשבונך המשפחתי…
"כן, הסאגה לא נגמרה. התקשרתי מיד לבנק והפקידה אישרה שכל הוראות הקבע נעצרו. אז, כדי לחדש את ההוראות לא מספיקה הוראה בטלפון. צריך לבוא לסניף. לחתום. כך רגילות הפקידות להגיד 'תחתום, תחתום, תחתום', כשהן מגישות לך המון מסמכים למילוי.
"העובדה שהיו בסניף חתימות על כל הוראות הקבע, לא שכנעה אותה. וכדי שאכעס עוד יותר, היא אמרה שאני צריך לשלם עמלה בעד חידוש כל הוראת קבע כזאת. בסך הכל כ-250 ש"ח".
– זה נשמע נורא. אין מנהל לסניף שלך? נדמה לי שיש לו סמכויות…
"כן, היא הזמינה את המנהל. אבל קודם לכן, הסתכלה במחשב ואמרה 'החשבון שלך מצויין. אף  פעם אתה לא במשיכת יתר'. ואז הגיע מנהל הסניף, הסתכל בי שאינני ענוב עניבה ולא חלוף בז'קט ודי בזלזול שאל 'במה אני יכול לעזור?'
"כאשר הסתכל במחשב וראה שהחשבון שלי מצויין, הוסיף 'אני מוכן שתשלם רק חצי מהעמלות והבנק יישא ביתר'."
האיש לגם את שארית הקפה וגם אני יכולתי לשתות את שלי. האמת, גם אני התחממתי לשמע הסיפור על התנהגות הבנק. "אז מה אתה עושה?" – שאלתי.
"אני עוזב את הבנק הזה. זה יעלה לי יותר מתשלום העמלות החדשות לבנק, אבל אינני מוכן לסבול יחס כזה" – סיכם.
נ. ב. מרוב כעס שפך מקצת מן הקפה על מפת השולחן.
שלחתי מיד הודעה אל דוברות בנק לאומי: מצורף סיפור לא טוב, שעוסק בלקוח שלכם. בכוונתי לפרסם אותו בבלוג שלי. זה היה אחרי שצלצלתי לפי הודעת הבנק אל טלפון 076-8857011; בימים א'-ה' בין השעות 15:00-8:00 ו…לא נעניתי. המספר נסגר ללא תשובה.
באותו מקום גם נאמר: "המידע המובא לעיל מעודכן ל-28.8.11 והוא עשוי להשתנות מעת לעת". כלומר, לפני שבע שנים.
התקשרתי אל הדוברות של הבנק וכמה צלצולים נענו בסגירת הטלפון. איש לא ענה למספר.
= = =
אני ובנק לאומי לא חברים. כבר הרבה זמן. כל פעם נתקלתי בבעיה בבנק הזה, על סניפיו השונים.
הסיפור שלי עם בנק לאומי התחיל לפני הרבה שנים. הייתי עתונאי צעיר (הרווחתי מאה לירות לחודש) ואשתי, מורה מתחילה (הרוויחה 214 לירות לחודש). כל המשכורת עברה דרך סניף בוגרשוב ז"ל של בנק לאומי.
יום אחד נתתי למכֹּר צ'ק של עשר לירות והצ'ק חזר. התקשרתי לבנק ודיברתי עם מנהל הסניף: "אתם יודעים שבחודש עובר אצלכם סכום של 314 לירות ואתם מחזירים לי צ'ק של עשר?" – שאלתי בקול זועף. "יש אנשים שעושים את זה בכוונה" – החזיר לי מנהל הסניף.
בו ביום נסעתי לחבר ושילמתי לו במזומן עוד לפני שהוא קיבל את הצ'ק המוחזר. לאחר מכן, סגרתי את החשבון בסניף ואת החשבון עם הבנק.
אחר כך היו לי עוד תקלות מעצבנות עם בנק לאומי פה ושם. היו לי שני קרובי משפחה שעבדו בבנק לאומי ולא ראיתי סיבה לבקש פרוטקציה. התקלות היו יותר מרגיזות מאשר ממשיות. אבל לי נשארה דיעה שלילית על הבנק שהיה הגדול במדינה.
עכשיו, הגיע אלי סיפורו של אותו חבר מתרגז. עברו ימים ספורים וקבלתי הודעה מן הבנק: "בגלל סודיות בנקאית, איננו יכול לתת תגובה לעתונאי". בא אלי חברי ותמה: "יש להם סודיות בנקאית כלפי עתונאים. ולוועד הבית שלי הם יכולים לכתוב 'סיבת ההחזרה – אין כיסוי מספיק'".

מי ייתן דוגמא אישית

ישבנו בבית קפה ברחוב אבן גבירול בתל אביב ושוחחנו על ענייני דיומא. שמואל, שהגיע עם פול בטרמפ, התלונן על הנהג שלו. "הוא נוהג בזהירות, נותן לנהגים אחדים להידחק לפניו וכאשר עמד להחנות את המכונית, לא הפריע לנהג אחר לתפוס את החניה. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שהוא נדיב. מציג דוגמא אישית של נהג שמוכן לוותר לאחרים".

שלדון אדלסון ידוע כמי שנתן עתון במתנה למען בנימין נתניהו. פחות ידוע שהוא תרם רבות למדינת ישראל ובין היתר, הפסל הזה, "צעד מפואר" של זיגי בן חיים, בגבו של בניין התיאטרון הקאמרי בתל אביב.

פול חייך לעצמו והסביר: "נכון, אני לא חושב שצריך להסתבך במריבה כדי להרוויח דקה או שתיים עם המכונית. לא כל דבר הוא סיבה למריבה". פול לא הגיב על המחמאה לו כאיש שנותן דוגמא אישית.
"האם הנהגים הפרועים על הכביש ישימו לב לנהג מנומס, שמהווה דוגמא אישית?" – שאלתי. כאן התפתחה שיחה על דוגמא אישית, שלא מוצאים באישי ציבור.
היתה הסכמה כללית – של שלושה אנשים בקפה – שאין ממי ללמוד התנהגות ואין את מי לחקות.
התחלנו בראש הממשלה, בנימין נתניהו. האם איש שממלא את כותרות הטלוויזיה, אתרי הרדיו וסיפורי העתונים, יכול לשמש דוגמא אישית?
אחרי פרסום דבר החקירות בתיקי 1000, 2000, ו-4000 , נערכן סקרים והם מצאו שכמחצית הנסקרים רוצים להחליף את ראש הממשלה ומחציתם מבקשים שימשיך. האם הוא יכול לשמש דוגמא אישית להתנהגות?  ספק.
אם ראש הממשלה אינו נושא לדוגמא אישית, הרי יש לנו שר פנים, אריה דרעי. לפני שנים, כאשר נחקר בפרשיות שוחד, צעקו חסידיו "הוא זכאי, הוא זכאי". אחרי ה"זיכוי" הזה, הורשע דרעי ונשלח לכלא. הוא חיכה בסבלנות זמן רב וחזר להיות שר הפנים. המשטרה, משום מה, חוקרת אותו באשמות דומות לעבר. האם השר יכול  לשמש דוגמא אישית? ספק.
יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, פרש מתפקידו הפרלמנטרי והוא מתמסר לחקירות המשטרה, שבהן איננו מדבר. האם לאיש ציבור יש זכות השתיקה? בעיני לא. אם הוא רוצה לשתוק – שיעזוב את תפקידו הציבורי. כאיש ציבור, הוא צריך להסביר את מעשיו. אין אדם נעשה איש ציבור חרף רצונו.  ביטן ישמש דוגמא אישית? בוודאי שלא.
אם דוד ביטן פרש מתפקידו, הרי מחליפו, ח"כ דוד אמסלם, מצטיין בהתבטאויותיו. כך, למשל, כינה את ח"כ יאיר לפיד שטינקר ומלשין, כי האיש נענה להזמנת חוקרי המשטרה ובא למסור עדות. זו לא ההתבטאות היחידה של ח"כ אמסלם, אבל גם היא מעידה שדוגמא אישית הוא לא יכול לשמש.
ח"כ נוסף, מיקי זוהר, אמר שחקירת ראש הממשלה  היא כמו רצח רבין. הוא לא כבש את פניו אחרי האמירה הנוראה הזאת, אלא רץ לכל אולפן טלוויזיה כדי לחזק את דבריו. דוגמא אישית – בוודאי שלא.
אז אולי פרקליטת מחוז תל אביב (לשעבר), עו"ד רות דוד, תהיה דוגמא טובה? היא נאשמת בבית המשפט המחוזי והתיק שלה תקוע. טוב, פרקליט מחוז הוא תפקיד חשוב  ומשמעותי מאד, אבל גם כאן לא מצאנו דוגמא אישית.
אסיים את הרשימה הלא נחמדה הזאת של לא-דוגמאות-אישיות בעו"ד רונאל פישר, ידידה של רות דוד. הוא עומד לדין באשמות של עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים ועוד. משפטו טרם הסתיים, אבל דבר אחד ודאי – דוגמא אישית הוא איננו יכול להיות.
האנגלים נוהגים להשתמש במשפט "זה לא נעשה". כלומר, נורמה מוסרית חשובה מאד, אולי לא פחות מנורמה משפטית.
אצלנו שואלים כל הזמן "יש כתב אישום? יש משפט? יש פסק דין?" ולא זוכרים שדוגמא אישית מגיעה מן הבית ומן הנורמות הציבוריות. צריך לציין שכל זה נכון. אבל הם לא היחידים. יש בכנסת אישים צנועים, שלא קיבלו שוחד מימיהם ואורח חייהם אינו גלוי לציבור. אולי חבל שכך, אבל צריך לזכור גם זאת.
אז מי ייתן בארץ את הדוגמא האישית, אם לא ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, פרקליטת מחוז ועורך דין?