Category Archives: אלימות

הבגדים לא עושים את האדם

רואה החשבון הראשון שפגשתי, לבש חליפה מגוהצת וענב עניבה וישב ספון בחדרו. ראיתי אותו רק מבעד לדלת הפתוחה ואילו אותי הוא שלח להתייעץ עם סגניתו או העוזרת השלישית או הרביעית. כך חלפו שנים טובות אחדות, עד שעברתי לרואה החשבון השני. הוא היה בעל משרד מהודר, לבש חולצות כפתורים מגוהצות ללא עניבה וכאשר פגש אותי לשיחה עניינית, הזמין גם רואה חשבון שכיר ומנהל חשבונות נוסף. נדמה לי שזה נועד לעשות עלי רושם שהרבה אנשים מתעסקים איתי. אבל כאשר דיברנו "תכלעס", ראיתי שהוא לא מבין דבר בנושאים שלי וכל הזמן נזקק לעצות מן הצוות.
i האביב הגיע ואחד הסימנים: פריחתו של העץ בוהיניה היפהפה, שגדל בגינה ציבורית 
כשהגעתי אל רואה החשבון השלישי, בעקבות המלצות, היתה לי הפתעה. באתי לפגישה ראשונה במשרד בן כמה חדרים ומצאתי את האיש עומד על סולם ויחד עם בעל מקצוע מטפלים במזגן. כאשר התפנה אלי, השיחה היתה מקצועית וקבענו פגישה נוספת. בפעם הזאת, כשהגעתי, ההפתעה היתה גדולה יותר. בשולחן צדדי ישב רואה החשבון שלי, לבוש גופיה גדולה לבנה ולא כל כך מגולח. הוא התפנה תוך זמן קצר והלך אל משרדו הראשי, המהודר. כאן השיחה לא היתה ארוכה, אבל האיש שלי היה בקיא בחומר. ראיתי שהוא מתמצא ושמעתי עצות טובות.
מסתבר שלא הבגדים עושים את האדם.
הערה: אפשר להחליף רואה חשבון כמו שמחליפים חברת טלפונים וכך גם אפשר לעשות לבנק.

בלי צעקות אי אפשר?
הייתי בבית החולים אסותא. הגעתי לדלפק הקבלה כדי לקבל את הדיסק עם תוצאות הבדיקות. הכניסה היתה חיובית: במודיעין האוטומטי היתה הודעה: "לקבלת תוצאות לא צריך מספר. יש לגשת לדלפק מספר אחת". שמחתי וניגשתי וכאן מצאתי איש צעיר עומד מול דלפק ריק ועל הכסא מוטל ברישול מעיל של אשה. "אחזור בעוד דקות אחדות", אמרתי לו והלכתי לדלפק אחר לקבל תוצאות אחרות. כשחזרתי, האיש עדיין עמד מול כסא ריק עם מעיל.
התפלאתי והתרגזתי. הרמתי קול אל הפקידה בדלפק השני (מתוך חמישה עשר!) ושאלתי: "איך זה הדלפק ריק?" והיא השיבה לי: "הפקידה יצאה לכמה דקות. אסור?"
– "לא, אסור באמצע העבודה. הזמן שלי יקר לא פחות משלה ואני מחכה לטיפול. מי מנהל את המחלקה הזאת", המשכתי בקול רם.
הפקידה הצביעה אל קיר הזכוכית, שמאחוריו עמדו פקידות ותייקו בארון הברזל הגדול. הצעקות שלי, כנראה, הועילו והפקידה הזעיקה את המנהלת. זאת באה כעבור דקה עם שאלה: "איפה השלום? אין חיוך?"
– "חיוך יהיה כשאקבל את התוצאות שלי", השבתי וסימנתי על האיש שהמתין (בחוסר) סבלנות לפני.
ואז, באורח פלא נמצא הדיסק שלי במגירה קרובה ונמסר לי מיד.
בלי צעקות אי אפשר? יש לי מזג ים תיכוני ואני לא מהסס לדרוש את המגיע לי.

איתיפאדה – כך צריכים לקרוא לזה?

בוקר אחד, לפני ימים לא רבים, שוחחנו על המצב. יש פיגועים. יש דוקרים צעירים. ואז הסביר אחד הדוברים: חכו לערב ותשמעו את הכתבים הצבאיים בטלוויזיה. כולם יגידו שזאת לא אינתיפאדה, כי מספר ההרוגים באינתיפדות הקודמות היה הרבה יותר גבוה. גם הציבור הפלשתינאי לא הצטרף למפגעים ואלה מהווים מספר קטן ביותר של צעירים. אמר. אמר.
בערב, כשפתחנו את הטלוויזיות, כמו מילאו הכתבים הצבאיים את ההוראה – כולם חזרו בלשון אחת על הדברים. איך הוא ידע מה יגידו?
כשנפגשנו בשנית, הגיב הדובר, עתונאי לשעבר. "כאשר ראיתי תמונה של זמר בשערי שני מגזינים של יום ששי, ידעתי שיחצ"ן עסק בכך. אין מקרה ששני עתונאים אומרים אותו דבר בלי שידו של יחצ"ן היתה בכך. במקרה שלנו – הרי דובר צה"ל הוא היחצ"ן. צה"ל מבקש להרגיע את הרוחות. צה"ל מבקש להגיד שזאת לא אינתיפאדה והציבור הפלשתיני אינו תומך בה".
– והכתבים הצבאיים?
"עליהם תחשבו מה שתחשבו". אני, למשל, חשבתי שזה חוסר מחשבה וגם קצת חוסר מקצועיות של הכתבים. תפקידם אינו להרגיע את הרוחות (לא) בשם דובר צה"ל או הממשלה. תפקידם, קודם כל, לחשוב ולתאר את המציאות בכלים מקצועיים ובידע שלהם.

זה לא נחמד

זה לא נחמד

חשבתי לעצמי: מהי בכלל אינתיפאדה? זאת לא מלה עברית ואני בטוח שאף ישראלי אינו יודע מה משמעות המלה. בוויקיפדיה כתוב שאינתיפאדה  היא 'התנערות, התקוממות', בערבית. עוד נאמר שם כי "זהו אחד הפנים החשובים ביותר של הסכסוך הישראלי-פלשתיני בשנים האחרונות".
לא עברו ימים ספורים ובפגישה בבית הקפה התעקש יענקל'ה ושאל אותי: "אתה חושב שזאת אינתיפאדה או לא?" נעץ בי מבט חודר ודרש תשובה. זה היה לפני שעיינתי במקורות ולכן השבתי: "המלחמה בינינו ובין הפלשתינאים החלה לפני שנולדתי. זאת מלחמה בצורות שונות ובמערכות מתחלפות. עכשיו דוקרים. אז לא חשוב לי אם קוראים לדבר הזה במלה ערבית זו או אחרת". האיש לא היה מרוצה מן התשובה.
אני אינני מרוצה מן המצב.

המקרה המוזר של רבין

בגלל יום הולדת משפחתי, ביקרנו במוזיאון רבין ברמת אביב. באנו כקבוצה והוצמד לנו מדריך ידען וסימפטי. כשהלכנו במסדרונות העמוסים תמונות ומצגות, עברו על פנינו תלמידי תיכון, שרבים מהם באים לסיור לימודי. "מעניין", אמר המדריך. "בכל סיור קופץ תלמיד ומעיר: איזה מוזר, שרבין נדקר דווקא בכיכר רבין".
לי זה לא היה מוזר. רק הראה את עומק הבורות.

מלה טובה על המשטרה

נהג ישראלי מצוי החנה את מכוניתו והלך. לא הייתי מספר את זה, אילו מקום החניה היה חופשי. אבל במקום הוצב שלט גדול "מקום שמור לנכה". האיש העמיד את מכוניתו ביום חמישי ובשבת עדיין לא נראו פניו.
לעתים, אנשים שבאים לביקור קצר, מעמידים את המכונית, בכוונה או בטעות, וחוזרים תוך זמן קצר לפנותה. אולם האיש שלנו לא הרגיש כל צורך לעשות זאת.
במוצאי שבת פקעה סבלנותי והתקשרתי למשטרת מסובים, אך בספקנות מוחלטת. המשטרה תעזור?
מוקדן אדיב שאל את כל הפרטים והעיר: "מדוע חיכית מיום חמישי. אנחנו נסדר את זה ברבע שעה".
להפתעתי הרבה, כשיצאתי כעבור שעה לרחוב, מקום החניה היה פנוי.
שמחתי לכתוב מלה טובה על המשטרה.

 לא סומך על המשטרה
לפני ימים ספורים, בשעת בוקר, חזר ידידי הביתה בצפון תל אביב.

צילום אילוסטרציה

צילום אילוסטרציה

הוא גר בקומה התשיעית וכשנכנס לבניין מצא את שתי המעליות תפוסות. אחת היתה במסע והשניה היתה עם משא. מלאה בחבילות וציוד לשיפוץ דירה. שני פועלים, כנראה אורחים מן השטחים, עמדו וניסו בכל הכוח לדחוף את הציוד אל תוך המעלית, אבל זה עקשן,לא נכנס. כל כמה שהזיעו ודחפו, הציוד היה גדול מדי.
ידידי העיר להם שאין סיכוי. צריך לפרק ולהכניס חלק חלק. שני הפועלים הזעיפו פנים: "מי אתה? מה זה עסקך?" והמשיכו לדחוף. האיש העיר: "אני גר כאן" ולא הסביר שהוא צריך להגיע לקומה התשיעית. אבל דבריו נענו בנחרת בוז בשפה לא מובנת.
עמד האיש וחיכה ואז הגיעה המעלית השניה ובה חבריהם של הפועלים והם השתלטו עליה עם ציוד נוסף ולא נתנו לו להיכנס.
"חיכיתי מעוצבן", הוא סיפר לי למחרת. "מה אני אעשה? ארביץ להם? למשטרה לא פניתי. נו, באמת"…

לוחם מלים
עכשיו, נוכח הפארסה של פרס ישראל לספרות, נזכרתי באמירה של סופר: "עכשיו, כשכולם לוחמים, וגם מכבי האש הפכו ללוחמי אש, אני דורש לקבל את התואר 'לוחם מלים'.

 

שניים אירנים בלי כינור גדול

לאן פונה הצל של עמוד החשמל ולאן הצל של האיש?

לאן פונה הצל של עמוד החשמל ולאן הצל של האיש?

שיר ילדים מתנגן לי בראש:
"שניים סינים עם כינור גדול
ישבו בצד הרחוב ופטפטו בקול גדול
בא שוטר, תפס אותם וזה הכל

"שניים סינים עם כינור גדול
למה השוטר עשה את זה?
כי צריך להיזהר מכל אחד
שהולך כאילו עם מזוודה של כינור
במיוחד אם הוא סיני"…

חשבתי על השיר וביקשתי להחליף את שני הסינים ב"שני אירנים". שניים, שאין ביניהם קשר, אלא ישראל. האחד צולם בתל אביב ופורסמה תמונתו המזוייפת והשני נהרג בשבוע שעבר בסיכול ממוקד בגבול הסורי.

מי פרסם בשעתו את התמונה המזוייפת, אינני יודע. כתבתי על כך בבלוג. ואילו את ההכחשה על מעורבותה של ישראל, פרסם בשבוע שעבר גורם מדיני בכיר, ויש המייחסים זאת לשר בממשלה שאיננו שר הבטחון. בקיצור, גורמים ישראליים מופיעים כשקרנים בשני אירועים מודיעיניים, שקשורים לאיראן.

אינני יודע את מי רצו לרמות אלה שזייפו את תמונת המרגל האירני, אבל אני לא אוהב שעובדים עלי.

אגב, מאז תפיסתו" נעלם המרגל ולא שמענו שהועמד לדין.

ואילו בעניין הפגיעה בהריגת הקצין האירני הבכיר, מתקיים דיון ציבורי ותקשורתי – האם הפגיעה באירני בסוריה היא חלק מהליכי הבחירות או לא. אותי לא מעניין כל כך הדיון בבחירות. נושא זה ממלא עד כדי מיאוס כל רגע פנוי בתקשורת. אותי מעניינות דרכי הפרסום של העניין: ישראל הכחישה כל קשר לאירוע, אבל "ממקורות זרים" נרמז שאנחנו בקשר. אבל ב"ישראל היום" הופיעה כותרת ראשית: "כוחותינו תקפו חוליית מחבלים בכירים בגולן הסורי". כל אמצעי התקשורת האחרים המשיכו במדיניות ה"מקורות זרים" ואז הופיע גורם ישראלי בכיר (יש אומרים שר בממשלה) ואמר לרויטרס ש"לא היתה כוונה לפגוע בבכיר האירני". אחרי הודאה כזו, הופיעה הכחשה מפי גורם ישראלי בכיר (אחר), המכחישה כל קשר של ישראל לאירוע.

כל אירני חשוד וכל ישראלי שוטר, ואני – לא אוהב שעובדים עלי.

מי הוא רמאי?

ליד שולחן הפרלמנט סערו הרוחות, איזו מפלגה ראויה ואיזה לא. ואז הציג עמי שאלה: "למה הרמאים מצליחים?" השתרר רגע של שקט ועמי השלים בחצי חיוך: "כי מאמינים להם".
– "אתה לא מתכוון לפוליטיקה"…
– "נכון. מלבד לחברי הכנסת והשרים"…

מדיניות השקר של המשטרה

אורנה התפרצה הביתה נסערת. ביציאתה מתל השומר עצרה אותה שוטרת ודרשה תעודות. "דיברת בטלפון", אמרה השוטרת. אורנה המופתעת השיבה: "אני מדברת בדיבורית. את יכולה לשמוע את הדיבורית בחלל המכונית". השוטרת לא התרצתה, דרשה את התעודות ורשמה דו"ח על דיבור בטלפון ללא דיבורית.
אורנה היתה נסערת: "ככה? השוטרת משקרת לי בפנים ורושמת דו"ח שקרי".

מכתב התשובה

מכתב התשובה


את פרטי המקרה היא תיארה במכתב מפורט שנשלח אל מפקד יחידת התנועה דן, משטרת ישראל.
"היום, 17.9.13 בשעה 00 17 עצרתי ברמזור אדום בצומת בין קרית אונו לקרית קרניצי.
"כאשר עמדתי ברמזור האדום עדיין ניהלתי את השיחה, כאשר שתי ידיי על ההגה והטלפון מונח על המושב לידי מכיוון שאת השיחה קיימתי, כאמור, דרך דיבורית bloutooth,
"שוטרת מבוגרת, כנראה מתנדבת, יצרה איתי קשר עין. כאשר הנמכתי את חלון הרכב היא טענה, שאחזתי טלפון בידי ודיברתי בזמן נסיעה. היא יכלה לשמוע היטב שאני משוחחת כאשר ידיי פנויות לחלוטין והקול הבוקע מהמכשיר ממלא את הרכב דרך הרמקול של הדיבורית.
"בדו"ח המופרך וללא שום הוכחות, טוענת השוטרת שהיא ראתה אותי מדברת בטלפון כאשר הוא סמוך לפי בזמן שהרכב היה בתנועה והיא טענה שלא השתמשתי בדיבורית, בניגוד לתקנה. זאת כאשר היא עצמה שמעה אותי מדברת ואת הנערה שהשיבה לי דרך הדיבורית!!!!!
"לא יעלה על הדעת ששוטרת תכתוב דו"ח שקרי, שאין לו כל בסיס במציאות. נדהמתי מהתנהגות זו, שאינה מתקבלת על הדעת, ששוטרת יכולה להמציא במצח נחושה כזו בדיה".
אורנה הציעה לתרום את סכום הקנס (אלף ש"ח) לעמותת אור ירוק.
תשובת המשטרה: "מאחר וגרסתך שונה מגרסת שוטר כותב הדו"ח, לפיכך הטענה שאתה מעלה אמור להתברר בבית המשפט" (השגיאות במקור).
אני מאמין לכל מלה של אורנה, אבל אתם, הגולשים, אינכם מכירים אותה.
אז אני נעזר בידיעה שפורסמה בהארץ ביום 4.12.2013: "ניצב משנה קובי בכר סטר לעו"ד מייסא ארשיד בעת הפגנה ואחר כך עצר אותה באשמת תקיפה. הוא הורשע בבית הדין המשמעתי של המשטרה אחרי ששיקר בחקירתו במח"ש. בית הדין הטיל עליו עונש של נזיפה חמורה".
הכותרת בהארץ

הכותרת בהארץ


הנה הדוגמא האישית של הדרג הבכיר במשטרה לשוטרת מתנדבת ולשוטרים בכלל: שקרו, שקרו.
הדוגמא של בית הדין למשמעת במשטרה: אם יתפסו אתכם משקרים, תקבלו נזיפה חמורה.
חה, חה, חה.
נ. ב. להבא, הצטיידו במצלמה כשאתם פוגשים שוטר.
נ. ב. נוסף: שני מתנדבי משטרה הצילו נהגת שאיבדה את בלמיה. כלומר, לא כולם כאלה.
אחרי שכתבתי את הדברים, קבלתי שני קישורים לקטעים בטלוויזיה המראים שוטרים משקרים במתן דו"חות:

רופאים מוּכּים

קראתי ידיעה, שרופא במיון הותקף על ידי חולה. קראתי גם ידיעה שבני משפחה של חולה היכו אחות במחלקה בבית החולים. לא עברו ימים וידיעה נוספת מסוג זה צדה את עיני – הפעם הנפגעים הם פרמדיקים של מגן דוד אדום, שמיהרו לעזור. כל פרשה כזאת מדהימה אותי מחדש: צוות רפואי מטפל בחולה או בפצוע מדמם ומקבל מכות. למה?
מתח ועומס עצום במחלקה, מספר לי ידיד, רופא ותיק בבית חולים. "הרופאים והאחיות כורעים תחת הנטל. הם אינם מספיקים להשלים את הטיפול באחד וכבר אחרים בתור משוועים לעזרה. התלונות של רופאים על עומס במחלקות אינן הגזמה. זה מצב נואש", אמר ונזכרתי מיד בביקורים שלי בחדר מיון כשאני מלווה מישהו מן המשפחה.
"אלימות גוררת אלימות. בבית החולים זו עשויה להיות אלימות מילולית. גם המטפל מוציא את האלימות האנושית כשהוא נמצא במצבים מאיימים. כלומר, כאשר מתנפלים על הצוות הרפואי, הם שנמצאים במתח ובעומס עבודה, אינם יכולים להתאפק ולחייך בשלווה אל המאיימים".
טוב, זה הסבר מדעי, השבתי.
"טוב, אתאר לך מקרה אחד. דוגמית. גבר קשיש מובא למחלקה. בקושי עומד על רגליו. הבת שלו הביאה אותו למחלקה, שבה היה מאושפז ושוחרר לביתו. "החזרתי אותו כי עלה לו החום. לא משחררים במצב כזה", היא כועסת ומצהירה פעם אחר פעם שהיא עורכת דין וקצרה הדרך לבית משפט.  "אמרתי לכם שהוא לא מתאים לשחרור", היא צורחת.
"לך תסביר לה שלא נכון להשאירו במחלקה, כי אולי לא איבחנו אותו נכון. אולי הוא סובל ממשהו אחר וצריך טיפול במחלקה אחרת? בקיצור, צריך להעביר אותו למיון.
"אמור את זה לאשה היסטרית וצווחת, שאוזניה אטומות. 'אני לא זזה מפה. אני לא מחזירה את אבי למיון. אני עורכת דין ואני אתבע אתכם!' והאב יושב על כסא, ראשו שמוט וכשהוא מנסה לשרבב מלה, היא צועקת גם עליו.
"מול האשה הנסערת עומד סטאז'ר צעיר. טבעי שהוא ישיב 'מצטער גבירתי, זה הנוהל. אין ברירה. אין מה לעשות'. כאשר הגעתי למחלקה, ממשיך הרופא הבכיר, הדברים היו על סף רתיחה. גם עורכת הדין וגם הסטאז'ר היו נסערים". 
נשארתי עם התיאור "מבפנים" והמועקה שלי רק גברה. נשארתי עם השאלה עד שפגשתי חבר, עתונאי, שבמקרה סיפר מתפעל שמתקיימים קורסים לצוות רפואי איך לטפל בחולים ובני משפחה נרגשים. חיברתי אחד לאחד וביקשתי הסברים.
"יש בתל השומר מרכז לסימולציה רפואית (מסר)", הוא פתח בהרצאה מלומדת על כוס קפה. "יש להם ציוד, מתקנים וצוות שמלמד רופאים ואחיות מה לעשות. למשל, הראו לנו איך מדריכים רופא בסדנא כזאת. הוא נכנס ועל הדלת כתוב סיפורו של "המטופל" – בן כמה הוא, ממה הוא סובל וכו'.  בחדר ממתין שחקן, לבוש בחלוק בית חולים והוא למד את הסיפור. הרופא מדבר עם ה"חולה" וזה מתחיל לכעוס, להרגיז ולתקוף (מילולית). הרופא קצר רוח, זועף ומגיב, והשחקן משנה את התנהגותו בהתאם למצב.
הכל מוסרט ומאחורי קיר זכוכית נמצאים המדריכים והם יכולים להתערב אם הסיטואציה יוצאת מכלל שליטה או להגיב מיד. מאידך, רופאים אמפטיים וקשובים לשחקן (ה"חולה"), זכו לעידוד מן המדריכים.
את הסדנא עורכים לקבוצות של רופאים ואחיות ואחרי הסצינה, הם מוזמנים לראות את הסרטון ועמיתיהם יושבים מסביב. כל אחד עבר סיטואציה דומה אבל כל אחד התמודד אחרת.
העובדה שאנשים רואים את עצמם ("אוי, ככה אני מתנהג" או "אני מתבייש" או "יצאתי משליטה. הוא הרג אותי" וגם "אני חושב שדווקא הייתי בסדר") משפיעה הרבה יותר מאשר הרצאה בסמינר משעמם. הדברים נחקקים בראש ואז צוות ההדרכה יכול להשמיע את הפאנץ' ליין: המפתח הוא הקשבה, תשומת לב, השתתפות.
במקום לצרוח בחזרה על החולה או להצהיר בחוסר אונים "אני לא יכול לעשות כלום, כי אלה ההוראות", יכול המטפל להגיד "אני יודע שאתה נרגש, אנסה לעזור, אני יודע שאביך סובל" ואפילו לתת כוס מים לבני המשפחה. אחרי רגיעה קצרה, אפשר להסביר ולהקל על החולה וקרוביו.
התקשרתי לידיד מנהל מחלקה בבית חולים והצגתי לו את השאלה: הקורסים האלה עוזרים?
האיש קר המזג היה נלהב: "קודם כל, זה עוזר לצוות הרפואי. הם עצמם יותר נינוחים. יש לי פחות 'חופשות מחלה' פיקטיביות ואנשיי פחות מתוסכלים. אתה יודע מה זה לעבוד בעומס עצום עם בני משפחה כועסים? שנית, מספר התלונות פחת מאד. אהיה אגואיסט – זה הוריד גם את העומס שלי. ולבסוף, אני בטוח, שגם החולים מקבלים טיפול יותר טוב", סיכם.
נזכרתי, שפעם לפני העידן הטכנולוגי המנוכר, כשהייתי ילד, היה לי רופא משפחה. הוא כמעט לא נתן כדורים, אבל הרבה ללטף את ראשי ודיבר אלי בקול מרגיע. זה עזר.

העמוד הראשון של הספר "בית קיץ עם בריכה" מאת הרמן קוך

העמוד הראשון של הספר "בית קיץ עם בריכה" מאת הרמן קוך