ארכיון מחבר: יאיר דקל

עתונאי, בוגר העתונות המודפסת, רב פנאי, משוטט, מסתכל, מתאר ומגיב

הלקוח כועס על הבנק

ישבתי עם ידידי לשתות קפה. הוא נראה לי רותח ולא הקפה חימם אותו. הבנק.
לידידי יש שני חשבונות בשני בנקים – האחד משפחתי בבנק לאומי והשני עסקי בבנק אחר. על המשפחתי הוא סיפר ועל לאומי הוא רגז.
"אני לקוח של שני הבנקים כבר זמן רב ובשניהם אין לי משיכות יתר. לכן גם אינני משלם בעד הזכות להגיע ליתרת חובה. פשוט, קל ומשעמם – הוא מספר, אחרי עוד לגימה מחממת. בשבוע שעבר שכבתי חולה במיטה והראש לא היה נתון לעסקי בנקים. צלצלו מן הסניף ואמרו לאישתי, שיש אוברדרפט של 8,000 ש"ח. היא הזעיקה אותי ואני, ממיטת חוליי, התקשרתי לבנק העסקי וביקשתי להעביר מיד 12,000 ש"ח כדי לסגור את המינוס בבנק השני".
– ובזה זה נגמר? – שאלתי שאלת תם. 
"מה פתאום. עבר יום, ופתאום התחלתי לקבל טלפונים. סגרו לי את הוראות הקבע, שהיו בבנק. חשבון פנסיה נסגר. חשבון הביטוח נסגר וכך עוד חשבונות. אבל הכי מרגיז היה שעצרו את הוראת התשלום לוועד הבית. זה שגר שתי קומות מתחתיי. עכשיו, יידעו כל השכנים שלי בהוד השרון  שאני לא משלם. סגרו לי את חשבון הבנק. לך תסביר לחמישים השכנים, שאין לך אחות.
– אבל הרי העברת כסף באותו יום לחשבונך המשפחתי…
"כן, הסאגה לא נגמרה. התקשרתי מיד לבנק והפקידה אישרה שכל הוראות הקבע נעצרו. אז, כדי לחדש את ההוראות לא מספיקה הוראה בטלפון. צריך לבוא לסניף. לחתום. כך רגילות הפקידות להגיד 'תחתום, תחתום, תחתום', כשהן מגישות לך המון מסמכים למילוי.
"העובדה שהיו בסניף חתימות על כל הוראות הקבע, לא שכנעה אותה. וכדי שאכעס עוד יותר, היא אמרה שאני צריך לשלם עמלה בעד חידוש כל הוראת קבע כזאת. בסך הכל כ-250 ש"ח".
– זה נשמע נורא. אין מנהל לסניף שלך? נדמה לי שיש לו סמכויות…
"כן, היא הזמינה את המנהל. אבל קודם לכן, הסתכלה במחשב ואמרה 'החשבון שלך מצויין. אף  פעם אתה לא במשיכת יתר'. ואז הגיע מנהל הסניף, הסתכל בי שאינני ענוב עניבה ולא חלוף בז'קט ודי בזלזול שאל 'במה אני יכול לעזור?'
"כאשר הסתכל במחשב וראה שהחשבון שלי מצויין, הוסיף 'אני מוכן שתשלם רק חצי מהעמלות והבנק יישא ביתר'."
האיש לגם את שארית הקפה וגם אני יכולתי לשתות את שלי. האמת, גם אני התחממתי לשמע הסיפור על התנהגות הבנק. "אז מה אתה עושה?" – שאלתי.
"אני עוזב את הבנק הזה. זה יעלה לי יותר מתשלום העמלות החדשות לבנק, אבל אינני מוכן לסבול יחס כזה" – סיכם.
נ. ב. מרוב כעס שפך מקצת מן הקפה על מפת השולחן.
שלחתי מיד הודעה אל דוברות בנק לאומי: מצורף סיפור לא טוב, שעוסק בלקוח שלכם. בכוונתי לפרסם אותו בבלוג שלי. זה היה אחרי שצלצלתי לפי הודעת הבנק אל טלפון 076-8857011; בימים א'-ה' בין השעות 15:00-8:00 ו…לא נעניתי. המספר נסגר ללא תשובה.
באותו מקום גם נאמר: "המידע המובא לעיל מעודכן ל-28.8.11 והוא עשוי להשתנות מעת לעת". כלומר, לפני שבע שנים.
התקשרתי אל הדוברות של הבנק וכמה צלצולים נענו בסגירת הטלפון. איש לא ענה למספר.
= = =
אני ובנק לאומי לא חברים. כבר הרבה זמן. כל פעם נתקלתי בבעיה בבנק הזה, על סניפיו השונים.
הסיפור שלי עם בנק לאומי התחיל לפני הרבה שנים. הייתי עתונאי צעיר (הרווחתי מאה לירות לחודש) ואשתי, מורה מתחילה (הרוויחה 214 לירות לחודש). כל המשכורת עברה דרך סניף בוגרשוב ז"ל של בנק לאומי.
יום אחד נתתי למכֹּר צ'ק של עשר לירות והצ'ק חזר. התקשרתי לבנק ודיברתי עם מנהל הסניף: "אתם יודעים שבחודש עובר אצלכם סכום של 314 לירות ואתם מחזירים לי צ'ק של עשר?" – שאלתי בקול זועף. "יש אנשים שעושים את זה בכוונה" – החזיר לי מנהל הסניף.
בו ביום נסעתי לחבר ושילמתי לו במזומן עוד לפני שהוא קיבל את הצ'ק המוחזר. לאחר מכן, סגרתי את החשבון בסניף ואת החשבון עם הבנק.
אחר כך היו לי עוד תקלות מעצבנות עם בנק לאומי פה ושם. היו לי שני קרובי משפחה שעבדו בבנק לאומי ולא ראיתי סיבה לבקש פרוטקציה. התקלות היו יותר מרגיזות מאשר ממשיות. אבל לי נשארה דיעה שלילית על הבנק שהיה הגדול במדינה.
עכשיו, הגיע אלי סיפורו של אותו חבר מתרגז. עברו ימים ספורים וקבלתי הודעה מן הבנק: "בגלל סודיות בנקאית, איננו יכול לתת תגובה לעתונאי". בא אלי חברי ותמה: "יש להם סודיות בנקאית כלפי עתונאים. ולוועד הבית שלי הם יכולים לכתוב 'סיבת ההחזרה – אין כיסוי מספיק'".

מודעות פרסומת

מי ייתן דוגמא אישית

ישבנו בבית קפה ברחוב אבן גבירול בתל אביב ושוחחנו על ענייני דיומא. שמואל, שהגיע עם פול בטרמפ, התלונן על הנהג שלו. "הוא נוהג בזהירות, נותן לנהגים אחדים להידחק לפניו וכאשר עמד להחנות את המכונית, לא הפריע לנהג אחר לתפוס את החניה. חשבתי על זה והגעתי למסקנה שהוא נדיב. מציג דוגמא אישית של נהג שמוכן לוותר לאחרים".

שלדון אדלסון ידוע כמי שנתן עתון במתנה למען בנימין נתניהו. פחות ידוע שהוא תרם רבות למדינת ישראל ובין היתר, הפסל הזה, "צעד מפואר" של זיגי בן חיים, בגבו של בניין התיאטרון הקאמרי בתל אביב.

פול חייך לעצמו והסביר: "נכון, אני לא חושב שצריך להסתבך במריבה כדי להרוויח דקה או שתיים עם המכונית. לא כל דבר הוא סיבה למריבה". פול לא הגיב על המחמאה לו כאיש שנותן דוגמא אישית.
"האם הנהגים הפרועים על הכביש ישימו לב לנהג מנומס, שמהווה דוגמא אישית?" – שאלתי. כאן התפתחה שיחה על דוגמא אישית, שלא מוצאים באישי ציבור.
היתה הסכמה כללית – של שלושה אנשים בקפה – שאין ממי ללמוד התנהגות ואין את מי לחקות.
התחלנו בראש הממשלה, בנימין נתניהו. האם איש שממלא את כותרות הטלוויזיה, אתרי הרדיו וסיפורי העתונים, יכול לשמש דוגמא אישית?
אחרי פרסום דבר החקירות בתיקי 1000, 2000, ו-4000 , נערכן סקרים והם מצאו שכמחצית הנסקרים רוצים להחליף את ראש הממשלה ומחציתם מבקשים שימשיך. האם הוא יכול לשמש דוגמא אישית להתנהגות?  ספק.
אם ראש הממשלה אינו נושא לדוגמא אישית, הרי יש לנו שר פנים, אריה דרעי. לפני שנים, כאשר נחקר בפרשיות שוחד, צעקו חסידיו "הוא זכאי, הוא זכאי". אחרי ה"זיכוי" הזה, הורשע דרעי ונשלח לכלא. הוא חיכה בסבלנות זמן רב וחזר להיות שר הפנים. המשטרה, משום מה, חוקרת אותו באשמות דומות לעבר. האם השר יכול  לשמש דוגמא אישית? ספק.
יו"ר הקואליציה, ח"כ דוד ביטן, פרש מתפקידו הפרלמנטרי והוא מתמסר לחקירות המשטרה, שבהן איננו מדבר. האם לאיש ציבור יש זכות השתיקה? בעיני לא. אם הוא רוצה לשתוק – שיעזוב את תפקידו הציבורי. כאיש ציבור, הוא צריך להסביר את מעשיו. אין אדם נעשה איש ציבור חרף רצונו.  ביטן ישמש דוגמא אישית? בוודאי שלא.
אם דוד ביטן פרש מתפקידו, הרי מחליפו, ח"כ דוד אמסלם, מצטיין בהתבטאויותיו. כך, למשל, כינה את ח"כ יאיר לפיד שטינקר ומלשין, כי האיש נענה להזמנת חוקרי המשטרה ובא למסור עדות. זו לא ההתבטאות היחידה של ח"כ אמסלם, אבל גם היא מעידה שדוגמא אישית הוא לא יכול לשמש.
ח"כ נוסף, מיקי זוהר, אמר שחקירת ראש הממשלה  היא כמו רצח רבין. הוא לא כבש את פניו אחרי האמירה הנוראה הזאת, אלא רץ לכל אולפן טלוויזיה כדי לחזק את דבריו. דוגמא אישית – בוודאי שלא.
אז אולי פרקליטת מחוז תל אביב (לשעבר), עו"ד רות דוד, תהיה דוגמא טובה? היא נאשמת בבית המשפט המחוזי והתיק שלה תקוע. טוב, פרקליט מחוז הוא תפקיד חשוב  ומשמעותי מאד, אבל גם כאן לא מצאנו דוגמא אישית.
אסיים את הרשימה הלא נחמדה הזאת של לא-דוגמאות-אישיות בעו"ד רונאל פישר, ידידה של רות דוד. הוא עומד לדין באשמות של עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים ועוד. משפטו טרם הסתיים, אבל דבר אחד ודאי – דוגמא אישית הוא איננו יכול להיות.
האנגלים נוהגים להשתמש במשפט "זה לא נעשה". כלומר, נורמה מוסרית חשובה מאד, אולי לא פחות מנורמה משפטית.
אצלנו שואלים כל הזמן "יש כתב אישום? יש משפט? יש פסק דין?" ולא זוכרים שדוגמא אישית מגיעה מן הבית ומן הנורמות הציבוריות. צריך לציין שכל זה נכון. אבל הם לא היחידים. יש בכנסת אישים צנועים, שלא קיבלו שוחד מימיהם ואורח חייהם אינו גלוי לציבור. אולי חבל שכך, אבל צריך לזכור גם זאת.
אז מי ייתן בארץ את הדוגמא האישית, אם לא ראש הממשלה, שרים, חברי כנסת, פרקליטת מחוז ועורך דין?

הפייק ניוז של דוד המלך

סיפורו המופלא של דוד הצעיר, שהרג את גוליית הענק באבן הקלע, מוכר לכל. לא רק המלך מוכר, אלא גם שירם של הגשש החיוור,  מים לדוד המלך, שכתב עורך דין, פזמונאי וח"כ עקיבא נוף. היה זה שמעיה קידר, שהיפנה את תשומת לבי לעובדה שיש טוען אחר לכתר: אלחנן בן יערי. הוא הרג את גוליית.יש לכך סימוכין בתנ"ך.

פסל דוד המלך – יצירתו של מיכלאנג'לו

מסתבר שיש ספקות לגבי הסיפור שדוד הצעיר הרג את גוליית הגדול.
שטפן היים, הסופר היהודי-גרמני, מעלה ספקות לגבי דבריו של מלך ישראל והוא עושה זאת בספרו דוח המלך דוד.
בוויקיפדיה קראתי, כי "על פי המתואר בספר שמואל א', י"ז, התרחשה מלחמה בין הפלישתים, שגוליית הוא גיבורם, לממלכת ישראל. איש מישראל לא ניסה לגבור על גוליית עד שהנער דוד התנדב להילחם בו והצליח להרגו. בכך הוכרעה המלחמה… המחבר המקראי מדווח, כי 'וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד דָּוִד' והוא הרג את גָּלְיָת בעזרת קלע ואבן".
אבל בתנ"ך יש גם סיפור אחר – בספר שמואל ב', פרק כ"א, י"ט. שם הוכה גוליית על ידי מישהו אחר – אלחנן בן יערי. בספר שמואל א' דוד הורג את גוליית בעמק האלה ואילו בספר שמואל ב' אלחנן בן יערי הורג את גוליית במקום בשם גוב. כדי להוסיף לבלבול, מובא סיפור שונה בספר דברי הימים א', פרק כ', פסוק ה': "וַתְּהִי עוֹד מִלְחָמָה אֶת פְּלִשְׁתִּים וַיַּךְ אֶלְחָנָן בֶּן יעור אֶת לַחְמִי אֲחִי גָּלְיָת הַגִּתִּי וְעֵץ חֲנִיתוֹ כִּמְנוֹר אֹרְגִים". כלומר לפי דברי הימים, אלחנן הנ"ל הרג את אחיו של גוליית, ששמו לַחְמִי.
אז, לומר את האמת, לא ידעתי ששניים הרגו את גוליית. אבל את השיר של הגששים הכרתי היטב. בדקתי את מילות השיר ומצאתי שגוליית כלל אינו מוזכר שם. דוד חשק במים מן הבאר, שבידי הפלישתים, ושלושה גיבורים יצאו והביאו את המים. בדרך, סיפרו סיפורי גבורות.
על כריכת ספרו של שטפן היים, "דוח דוד המלך", כתוב "זהו סיפור על אודות מלך מת ועל אודות היסטוריה חיה.
זהו סיפור על עובדות ועל שקרים ועל האופן, שבו אגדות וסיפורים הופכים לאמת. דוח המלך דוד קיים באמת, אפשר למצוא אותו בתנ"ך."
בספר מציג הסופר היהודי-גרמני המנוח את הסיפור המוכר לנו, כלא-כל-כך-נכון. ואם אתם רוצים, הנה כיצד התנ"ך ראה את ה"פייק ניוז".

מלח הארץ

מלח הארץ, רמת השרון אוסישקין 1
חברת מלח הארץ מבקשת מכל עורכי הדין של חשודים בעבירות כל שהן לא להשתמש בשם שלה כדי להדביק אותו אליהם.
קבלתי את המשפט הזה מגדעון נוח, חובב אינטרנט שמשוטט באתריו.

 

 

ביבי ועתונאים – דברים בשם אומרם

אי אפשר לכתוב על פרשיות ביבי ודעתו על העתונאים בלי להתחיל בדברים שאמר ראש הממשלה ופורסמו ב-ynet על ידי רן בוקר לפני חודש וחצי בלבד (21.12.17):
"אני הולך לעשות לכם ספוילר. בעוד שבועות בודדים יישבו באולפני הטלוויזיה כתבים ופרשנים, והם יפתחו את מהדורת החדשות בכותרות מפוצצות: 'המלצות חמורות ביותר, יש לומר חמורות מאוד, רוצה לומר, מן החמורות שידעה המדינה'", אמר נתניהו והעביר את האצבעות על הגבות תוך שהוא צוחק (בחיקוי של כתב ערוץ 2 משה נוסבאום. בהמשך דבריי אביא את התנצלותו של ראש הממשלה בפני הכתב).
בנימין נתניהו חושב שהעתונות רודפת אותו ואת משפחתו. חשובים דבריו במועדים השונים.

מני נפתלי: המתמיד (תמונת השער של ליברל)

הנה מה שכתב יקי אדמקר ב וואלה ניוז ב-13.8.2017. "חלק גדול מנאומו בעצרת התמיכה בגני התערוכה בתל-אביב, הקדיש ראש הממשלה לעיתונאים. הוא האשים אותם ב'מסע ציד אובססיבי' וטען ש"השמאל והתקשורת מנסים לבצע הפיכה"…  יממה לאחר מכן שיתף נתניהו בפייסבוק על אמנון אברמוביץ', פרשן חדשות 2 , וכתב: "תחשבו פעמיים לפני שאתם שומעים עוד פרשנות של הפייק ניוז".
במגזין העין השביעית פרסם עוזי בנזימן ב-4.2.2017: "על-פי תפיסה זו, התקשורת היא… עדר כנוע של עיתונאים שכירים ונמוכי רוח שניתן לטפלל אותם כאוות לבו של המו"ל.
התגובה המפורסמת ביותר של נתניהו היא, כנראה, הדברים שכתב על תוכנית עובדה ששודרה בראשית נובמבר :2016 עורכת התוכנית, אילנה דיין, קראה את התגובה במלואה (697 מלים, שלא נפרסם כאן במלואן). אצטט חלק מדברי ראש הממשלה בעקבות התחקיר, שבו נחשפה התלות שלו ברעייתו, המעורבות שלה במינויים, הניסיון שלה לקחת חלק בדיונים רגישים – וגם שיחות נזיפה ואיומים למי שאינו מפאר ומרומם אותה.
נתניהו התחיל את תגובתו במלים "מעניין אם אילנה דיין, שמתיימרת להיות אבירת חופש הביטוי, תביא את תגובתנו במלואה, ללא צנזורה". כן, היא קראה את התגובה במלואה.
…"אילנה דיין היא בין המובילים של העליהום המתוזמר נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, שנועד להפיל את ממשלת הימין ולהביא להקמתה של ממשלת שמאל.
"התכנית שלה הערב אינה אלא תשדיר תעמולה פוליטי נגד ראש הממשלה ורעייתו, שכולו מיחזור של רכילות מסולפת ושקרים מרושעים… איצטלת ה'עיתונאית' של דיין היא בעיקר מסווה לתעמולה פוליטית".
החוקר הראשי, שמחפש מידע על ראש הממשלה, הוא, כמובן כתב ערוץ 10 ועורך המקור, רביב דרוקר. בדה מרקר מיום  28.11.2016 פרסם רביב  דרוקר     פרטים חדשים על הקירבה שבין המיליארדר האוסטרלי, ג'יימס פאקר, לראש הממשלה בנימין נתניהו ולבני משפחתו.
כתב העתון, שהוא מבקר קשוח של ראש הממשלה: "דרוקר חשף, בין השאר, כי יאיר נתניהו טס לניו יורק והתאכסן במלון יוקרה בגריניץ' וילג', שבו שוכר פאקר כמה חדרים המחוברים זה לזה. לחופשות נוספות יצא נתניהו הבן על חשבונו של פאקר ואף הוטס במטוס הפרטי של המיליארדר"…
בהמשך נאמר: "בנימין נתניהו שוב תוקף את התקשורת. בעמוד הפייסבוק שלו פירסם נתניהו תגובה מלאה ובוטה נגד דרוקר: "ברכות לרגל הצטרפותו של רביב דרוקר לצוות התוכנית של גיא פינס. לאחר שלא מצא כלום במצולות הצוללות, דרוקר עבר להמצאה בדיונית חדשה וחובקת עולם. החיפוש הנואש של דרוקר אחר קונספירציות כבר מביך את כולם חוץ מאת שולחיו מ"הקרן החדשה לישראל".
אי אפשר לסיים סקירה קצרה זו בלי להתייחס לחיקויו של משה נוסבאום על ידי בנימין נתניה. ב- YNET כתב רן בוקר ב-21.12.2017 מפי משה נוסבאום, כי נתניהו התקשר להתנצל על החיקוי. הוא סיפר כי קיבל טלפון מראש הממשלה. "הוא אמר שלא התכוון לפגוע בי והתנצל".
באותו נאום לפני חברי הליכוד תקף נתניהו את המשטרה ואת ההמלצות שצפויות להיות מוגשות בקרוב בנוגע לחקירותיו.
אמש פרסמה המשטרה את המלצותיה. ראוי לקרוא את דברי ראש הממשלה, שנאמרו בהזדמנויות שונות בעבר, לאור ההמלצות.
סקירה על יחסי נתניהו והתקשורת בגלובס ב-14.2.2018:
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001223832

העיתון שלא היסס להילחם על האמת

את הסרט "העיתון" של סטיבן ספילברג, ראיתי רק בשבוע שעבר. יצאתי ממנו המום, כי בעיני הוא סרט אקטואלי ביותר לנעשה בישראל. זה סרט חובה לכל עתונאי ולכל מי שהאמת הפוליטית מעניינת אותו. נכון, הוא עוסק בשלטון האמריקני ובנסיבות פוליטיות של מלחמת וייטנאם, שהיתה לפני כחמישים שנה, אבל הוא אקטואלי וחשוב ועשוי לעניין גם צופים, שאין להם כל קשר לתקשורת.

בקומה השניה של בית סוקולוב נמצא פסל עשוי נייר של אדם קורא עתון. זכר לימים, שעתונים היו מקור האינפורמציה העיקרי של הציבור.

העובדות, שאנחנו נוטים לשכוח עם חלוף הזמן, הן שד"ר דניאל אלסברג, עתונאי וחוקר של נסיבות הממשל, הדליף את מסמכי הפנטגון, שבהן נתגלו שקריהם של נשיאי ארצות הברית אחדים בעניין ניהול המלחמה בווייטנאם. הם שיקרו לציבור, הם שיקרו לסנאט ופעלו בניגוד לחוק. אלסברג, שעבד במכון ראנד בוואשינגטון לחקר הפוליטיקה, הצליח להוציא כרכים של מסמכים, צילם אותם והעביר לידי העתונאי נייל שיהאן בניו יורק טיימס. כאשר הנשיא ריצ'רד ניקסון, עויין התקשורת, דאג להוציא צו משפטי נגד פרסום המסמכים, הדליף אלסברג את המסמכים לכתב של וושינגטון פוסט, עתון שהיה בעמדת נחיתות כלפי הניו יורק טיימס.
הסרט נסב על התלבטויותיהם של המו"לית קתרין גראהם (מריל סטריפ) ושל העורך בן בראדלי (טום הנקס), אם להפר את צו בית המשפט ולפרסם את המסמכים. הם פרסמו אותם וגרמו לאחד ההישגים העיתונאים הגדולים והחשובים בכל הזמנים. לא רק הישג עתונאי היה כאן, אלא פעולה דרמטית של הצהרת אמת. כאן גילו המו"לית והעתונאים את תפקידה החשוב כל כך של התקשורת. בסרט משקף ספילברג את ההבחנה, שתפקיד העתונות לגלות לציבור את האמת.
הנשיא ריצ'רד ניקסון ראה בחלקים גדולים בתקשורת האמריקאית אויבים פוליטיים, שרצוי וראוי להשתיק אותם. אם נזכור, שדונאלד טראמפ כיום מציג את התקשורת כאויבו, תוך דריסת כל אמת – נראה מיד את הדמיון. אך לא רק בארצות הברית התקשורת היא "אויב". גם בישראל חוגים רבי השפעה מעדיפים את המלה "תשקורת" כדי להציג את אי-האמת דווקא אצל העתונאים שמחפשים את האמת.
המילה תשקורת היא מונח בעל משמעות שלילית, שנולד בחוגי הימין והדתיים בישראל, ומביע, לדעת המשתמשים בו, את חוסר האובייקטיביות בתקשורת הישראלית. דווקא לעתונאים, שעוסקים בהצגת האמת, יש חשיבות בסרט זה המציג את המעשה הדגול של עורכי הלוס אנג'לס טיימס, שלא היססו להפר צו של בית משפט, כדי להביא את האמת לידיעת הציבור.
השורה התחתונה בסרט היא, שהוושינגטון פוסט הוא העתון שחשף את פרשת ווטרגייט. את זה, בוודאי איש אינו שוכח.

חזקת החפות
לאיש ציבור אין חזקת חפות. עליו להסביר את מעשיו – ולא, להרחיק עצמו מהציבור.

קונים דירה להשכרה?

 

בפרלמנט של יום ששי, לפעמים יש נושאים מעניינים. בשבוע שעבר התחיל היוזם, שהוא גם יזם: "כולם מדברים על דירות. כחלון העלה את הנושא על סדר היום הציבורי. נכון, יש זוגות צעירים שרוצים ורצים לקנות דירה. לא עליהם אני מדבר".
– אלא על מי?
"על בעלי דירה או שתיים, שמשמשים אותם להשכרה. הכנסה צדדית כזאת".
– אז מה יש בכך?
"הרבה פעמים הם לא יודעים מה לעשות. נפלה בידם דירה – ירושה או שהצליחו לקנות – ורוצים להשכיר. אתם יודעים איך?"
– הרי זה הכי פשוט. מפרסמים בלוח המודעות ויש לך שוכרים…
"שגיאה ראשונה של יזמים חסרי נסיון: לקנות דירה יקרה. אז יש אפשרות להסתכל על תשואה (דמי השכירות לאורך זמן) ואפשר גם להסתכל על קניית דירה לזמן קצר, כדי "לעשות מכה" ולמכור כשהמחירים עולים. אתייחס להשכרה לשם תשואה לזמן ארוך.
"קודם כל, יש אימרה בתחומי הנדל"ן – דירה זולה בשכונה זולה מביאה תשואה הרבה יותר גדולה מאשר וילה. כלומר, באחוזי הכנסה, יותר כדאי לקנות משהו זול ולהשכירו".
ליד השולחן נראו כמה פנים מופתעות. האמנם?
והאיש שלנו המשיך בהרצאתו: "שגיאה שניה של משכיר חדש, שהוא מתייחס לדירה שהוא משכיר, כאילו היתה הדירה שלו".
– כלומר?
"הוא ישפץ את הדירה שקנה לרמה ולאיכות שהוא רגיל בדירה שלו. מרצפות, שיפוצים, ארונות מטבח וכו'. אבל הדייר, פעמים רבות מוכן להסתפק בפחות כדי לשלם קצת פחות. אני, למשל, לא אוהב להשכיר לסטודנט צעיר, שבא עם אביו. לצעיר יש מעט דרישות והוא מוכן להסתפק בפחות. לי, היזם, זה נוח. האב דורש יותר. יותר מדי"…
– אתה קמצן, זרק מישהו.  
"לא קמצנות. פשוט, עיסקה כלכלית. משקיעים כסף, מקבלים כסף. עושים חשבון ולא מרמים אף אחד!
"אגב, בדירה ישנה יש יותר תיקונים. אבל זה חלק מהמחיר של העיסקה. כשמחשבים לטווח ארוך, ההשכרה משתלמת עם התיקונים הדרושים בדרך.
"כמעט נ. ב. – המשיך היזם, שהוא גם יוזם – צריך לזכור שתשואה לא מחושבת לפי שכר דירה של 12 חודשים (כפי שכותבים בעתונים הכלכליים). תשואה צריך לחשב לפי 11 חודשים, כאילו הכנסות של חודש בשנה נועדו לתיקונים, שחלקם יהיו השנה וחלקם בשנים הבאות".
מישהו מסביב לשולחן פנה אל הדובר: לא חשבתי שיש כל כך הרבה דברים. חשבתי שמשכירים את הדירה ופשוט לוקחים את הכסף.
"אז מה תעשה כשמתפוצץ צינור? תשלח את הדייר לכל הרוחות?"
כן, אולי יש כאלה בעלי בתים…
"אז במה אפשר להשקיע היום? לא בנדל"ן?" – שאל היוזם, שהוא גם יזם ויש לו כמה דירות.
האמת, השיחה נמשכה ונמשכה ואני הבאתי כאן רק מקצת מן הדברים, כאלה שהכלכלונים אינם מקדישים להם מקום. אבל תמיד צריך לזכור שבהשכרת נכס יש הרבה מעקשים וחשוב מאד להתייעץ עם עורך דין, איש מקצוע.
"בקיצור, בכל עסקה כלכלית יש חשש להפסדים. אל תקנאו ביזמים שמרוויחים הרבה. זכרו את נוחי דנקנר כדוגמא", השלים האיש את הרצאתו הקצרה.
עוד על השקעות כתבתי בפוסט כסף זה דבר יקר.
אחריותו של איש ציבור
שום איש ציבור לא נהיה כזה בעל כורחו.

יאיר לפיד מול בנימין נתניהו

האמנם אנחנו עומדים לפני בחירות? הסקרים אומרים שכן, וקובעים שהמועמד הבכיר אחרי בנימין נתניהו הוא יאיר לפיד.

יאיר לפיד

כתבתי בעבר כי שניהם דומים ואנחנו, הבוחרים, מעדיפים את הדיוקן הזה:
אנחנו מוצאים דמיון בין לפיד לראש הממשלה: שניהם מופיעים מצויין בטלוויזיה, שניהם בעלי הופעה ותסרוקת מסודרת, שניהם מדברים בכותרות קליטוֹת (סאונדבייטס), שניהם מבטיחים הבטחות שאינם מתכוונים לקיים ושניהם לא מקפידים על אמירת אמת (וגם על כך יש הוכחות במחשב).
חיטטתי בגוגל ומצאתי מאמר של בן כספית במעריב ב-11/09/2016 ואצטט ממנו פיסקה:

בנימין נתניהו

"לפיד הבין, שכדי לנצח את ביבי צריך להיות ביבי.
"לפיד מציג, לשיטתו, גרסה משופרת של ביבי. מודל חדש, מדוגם, עם תוכנה מעודכנת וכל הגאדג'טים הנדרשים. הוא מאמץ ומחקה את כל הדברים הטובים (לכאורה) של ביבי, ומתנער מכל הדברים הפחות טובים. הוא פרזנטור מופלא, כמעט כמו ביבי, עם לוק דומה מאוד, כולל השיער הכסוף ואהבת המצלמה והמנטרות הפיזיות ואפילו הקריצה. הוא לא ה"אנטי ביבי", אלא ה"ניאו ביבי". הוא מנסה להסביר לנו, בדיוק כמו יצרניות הסלולר, שאין צורך לעבור למכשיר של חברה אחרת. אפשר להסתפק בשדרוג המכשיר הקיים".

ילדים מזכירים את השואה
יום השואה הבינלאומי היה השבוע. לנו, בישראל, אין בכך חידוש גדול. אבל ברמת השרון יש אנדרטה לילדים ניצולי השואה. היא נחבאת אל הכלים מאחורי סניף בנק פועלים ברח' המלכים, בואכה כיכר המשטרה, במתחם חורשת ילדי השואה.

נשאר פסל זיכרון

כמה ממושכי הכספומט מודעים לה?!
אם תרצו, תמצאו שהאנדרטה נמצאת כמטווחי קשת מבית הקפה רונית, שם ספונות נשות וינדזור העליזות רוכבות הג'יפים היוקרתיים. כתוב עליה "חייכם נוקמים את מותנו".
התמונה – באדיבות המושיע האקדמי – ldn.hamoshia.co.il

רמאי השעונים
ידיד שלי, רותם, קנה באמשטרדם שעון יוקרתי ויקר. כשקנה אותו, הסביר לו המוכר שהאחריות לשעון – בכל העולם. ידידי התפאר בשעונו המיוחד בפני כל רואהו. אפשר לראות מה השעה, אבל גם לקבל מיילים וגם להקלט הודעות וגם כל מיני פעולות של מחשב ואפילו למדוד את הדופק… אכן, מיוחד. אבל אחרי ארבעה חודשים בלבד, שבק השעון. ככה סתם.
מיהר ידידי אל חנות היבואן בתל אביב וביקש לתקן את שעונו. המוכרן הסתכל, בדק, שאל ושקל ואמר לבסוף: אנחנו אחראים רק לשעונים שקנו אצלנו, בתל אביב. מה שקנו בחו"ל – יתקנו בחו"ל.
ידידי טרח ושלח את שעונו עם חבר לאמשטרדם. אבל בעוד השעון משוטט, הוא קיבל עצה: חזור אל החנות בתל אביב. פשוט, רימו אותך.
מיהר לחנות היבואן בתל אביב ודרש לדבר עם המנהל. המוכר הציע את עזרתו, אבל ידידי השיב קצרות: כן, כבר "עזרו" לי כאן.
המנהל יצא, בדק את פרטי השעון ואמר: אני רואה שקנית אותו באמשטרדם. אנחנו נטפל בו. לקח והלך.
בסופו של דבר חזר ידידי לחנות בתל אביב וקיבל שעון חדש, מהודר, סגור בקופסה.
ככה רימו אותי – סיפר לי. חודשיים הייתי בלי השעון המפואר שעבד רק ארבעה חודשים.
היזהרו מרמאים.

הגדרה
נגמר לה הכסף לפני החודש.

שיח של חירשים

עומדת בתחנה אשה בגיל העמידה מצמידה את הסמרטפון לאוזנה כשקולה נישא והכל שומעים. היא, מן הסתם, אם ומדברת, מן הסתם עם בנה.
השיחה מתחילה בסידרת שאלות קצובות: איך היה בעבודה? איך המכונית? סידרת את?… השלמת?… נתנו לך?… לא אל תיקח! אל תעשה את זה!…
מן הצד הזה הדברים נשמעים כאילו קצרה רוחה של הדוברת ואין  לה אפילו זמן להקשיב לתשובות.
אחרי שהשלימה את סידרת השאלות ואת ההוראות, סגרה פשוט את הסמרטפון.
איש מבוגר, שעמד בסבלנות בצד (לא היתה לו ברירה, כי האוטובוס לא הגיע), ניגש אל האשה ואמר לה בשקט: "כדאי שתקדישי זמן לספר לבן שלך מה קרה לך ומה יש. לא רק לשאול אותו שאלות. תראי, שיהיה לו יותר מעניין ויקדיש לך יותר זמן".
האשה הסתכלה נדהמת: "מאיפה אתה יודע? באמת לא חשבתי על זה"…
האיש: "יש לי ילדים גדולים ואני יודע שזה טוב גם לקטנים, לנכדים".
הלוח אלקטרוני אבל לא מדייק
האוטומציה התקדמה בתחנות האוטובוסים וברבות מהן יש עכשיו לוח אלקטרוני לנוחיות הנוסעים. על הלוח רשומים מספרי הקווים, יעדי הנסיעה וכמה דקות עד שהאוטובוס יגיע.

מתי יבוא עזרי?

מספר הקו מדוייק לחלוטין. גם היעד הכתוב נכון. אבל מספר הדקות, שצריך לחכות לבואו של האוטובוס לתחנה – זה נתון שרירותי לחלוטין. כלומר, רשומים מספרים, אבל לעתים קרובות הם פשוט לא נכונים. יכול אדם לראות בשמחה שבעוד שתי דקות יגיע האוטובוס שהוא מצפה לו. אבל, להפתעתו, יראה פתאום שמספר הדקות גדל לשבע. ידלג בקוצר רוח מרגל לרגל ויחכה לעבור שבע הדקות, אבל הלוח שאינו מתעייף לעולם, מודיע לפתע שצריך להמתין 15 דקות. וכך זה יכול להימשך גם לחצי שעה של המתנה והיו אף יותר.
יכול הנוסע הזועף לצעוק "חי וקיים"*, אבל תושיה לא תהיה לו. הנהלת החברה – קווים לפחות – אינה עונה על פניות הנוסעים.
*צועֵק חַי וקַיָּים (עפ"י מילון ספיר)
תאונות דרכים מיותרות

יוזמה מוצלחת באוניברסיטה

ברחובות תל אביב דוהרים אופניים – חשמליים, במהירות, רגילים, באיטיות – אנשים נפגעים והרוכבים נמלטים. אין פיקוח, אין הסדרה, אין מספרים לאופניים.
כתבתי בבלוג זה, שהולך לתומו אדם ברחוב. על המדרכה. אופניים חשמליים נוסעים במהירות והרוכב, אולי, שקוע בסמרטפון שלו ואינו משגיח באיש ההולך. הר

וכב עובר במהירות, מפיל את הזקן על המדרכה. נעצר לשניות אחדות, מסתכל ותוהה מה לעשות. אחרי רגע הרוכב נותן חשמל (לא, אין לו גז) ונעלם במהירות אחרי הפינה.
הלכתי לפגוש את ידידי, אלי, באוניברסיטת בר-אילן. היה מעניין לפגוש אותו, אבל בדרך נתקלתי ב…אופניים. רגילים, לא חשמליים, וצבועים צהוב. הם שייכים לאוניברסיטה ואסור להוציאם מן הקמפוס רחב הידיים.
אז למה שמתי לב אליהם? כי יש להם מספרים! לכל זוג אופניים יש מספר, שמאפשר לאתר אותם. פשוט וקל.
מעניין, איך מצליחה האוניברסיטה לקבוע מספרי רישוי לאופניים ומשרד התחבורה, עם השר הנמרץ, לא מצליח לקבוע זאת בחוק ולחייב רשויות מקומיות לקבוע מספרים לאופניים?

עדות מקומית 2017 – הזדמנות אחרונה

תערוכת הצילומים השנתית ה-17, עדות מקומית, מתקיימת בימים אלה במוזיאון ארץ ישראל (מוז"א) והיא מעניינת יותר מאשר זו של השנה שעברה. נותר רק זמן קצר שבו אפשר עדיין לראות את התערוכה שפתוחה רק עד ה-20 בחודש. כלומר, עוד עשרה ימים.
משה רונן מאיגוד העיתונאים ערך במקום סיור עם אוצרת התערוכה, ורדי כהנא, וניתנה הזדמנות לראות קצת יותר ממה שהצלחנו לראות כשהיינו בביקור קודם, ללא הסברים בעל פה. בכל זאת כדאי לבקר בתערוכה ולראותן.
אוֹצר התערוכה המקורי היה פרופ' מיכה קירשנר, צלם אמן, שנפטר באחרונה. כהנא, שהייתה אסיסטנטית שלו ותלמידתו, אצרה את התערוכה השנה, בפעם השלישית.

מקום ראשון: נעם מוסקוביץ, הפריצה לבית הכנסת בעמונה

באולם הראשון, בקומת הקרקע, תלויות 20 תמונות של קירשנר, כמחווה לו ועוד תמונות שער וצילומים ממגזין מוניטין, שהוא היה צלמו הראשון. אדם ברוך היה עורך המגזין ופתח את הדרך לצילום הדעתני של קירשנר – האמן מוסיף לתמונת המצולם עוד אמירה והופך אותה למעניינת הרבה יותר. מעניין מאד לראות את התמונות האלה, שבהן מובעות דעתו האישית של האמן-המצלם והנסיבות הייחודיות של כל מצולם – איש ציבור או אדם פרטי. מיוחד ושווה ביקור.
בתערוכה משתתפים צלמים מקצועיים או חובבים רציניים, שהשתתפו כבר בתערוכות אחרות. התקיימו שלושה חודשי שיפוט על ידי תשעה השופטים, אנשי מקצוע, שבחנו אלפי צילומים, מבלי לדעת מי צילם מה. לעתים, מגיעים שני צילומים מאותו אירוע באותו אתר. שינויים קלים של זווית הראיה עושה את כול ההבדל.
"כל צילום, ובמיוחד צילום עיתונאי, הוא אלמנט של מזל", אומר צלם העיתונות עתיר הניסיון, זיו קורן. הוא מספר, שתמונת הסלפי המפורסמת שצילם, של ח"כ אורן חזן עם נשיא ארה"ב דונלד טראמפ, נעשתה אולי באקראי. זיו, שהיה בנמל התעופה בעת קבלת הפנים, לא ראה משהו מיוחד בתמונה הזאת. הוא שלח את התמונות ומיהר לנסוע לאירועים אחרים. רק אחרי שהתמונה זכתה לפרסום העולמי, הבין את גודל האירוע.
לקורן יש בתערוכה סידרת תמונות מרשימה של פריצה דרמטית של אנשי הימ"ר לביתו של חשוד כמחבל, המגוללת את השתלשלות האירועים: מחדירת השוטרים ועד למעצר האיש, כאשר אשתו צופה במחזה. סידרה יוצאת מן הכלל.
לשאלותינו הבהיר הצלם, שמצלם כבר כעשר שנים את פעולותיו של הימ"ר, ש"הפריצה לבית נעשית תמיד בצורה מכובדת ובמטרה לשמור על האסטתיקה. לפעמים, אפילו מוציאים את הילדים החוצה מן הדירה. האירוע עצמו עשוי להימשך שלוש דקות בלבד ואני רוצה להנציח אותן ולצלם את הדבר האמיתי," הוא אמר.
כהנא הציגה את צילום השנה, שמייצג את התערוכה: פריצה לבית כנסת בעמונה. התמונה, שנבחרה על ידי חבר השופטים, מציגה לא רק צילום, אלא גם אמירה. "תנועת ההתנחלות (שני מתנחלים) מול המדינה (שני אנשי ביטחון). שני הצדדים גייסו את הציבור (והצלמים) לצידם", היא הסבירה.
ליד התמונה והסידרה שמלווה את פינוי עמונה רואים, שהפינוי נעשה תוך משא ומתן טעון וממושך בין השוטרים, שלא נשאו נשק, לבין המתנחלים המתנגדים.
עשרה ימים לפני כן, התקיים הפינוי של כפר הבדווים אום חיראן. כאן לא הורשו צלמים להיכנס. האזור כולו נסגר ולא התקיים כל משא ומתן לפני שבאו השוטרים לפנותם באמצע הלילה. עשרות מכוניות עם שוטרים לבושי חגור ומצוידים במגנים ובכלי נשק. כאן היו שני הרוגים. היו צלמים, שהגיעו למקום לפני פריצת המשטרה, והם תיעדו את הנעשה. שתי הסדרות נמצאות בתערוכה זו ליד זו. מעניין להשוות את שני הפינויים. התמונות מדברות בעד עצמן.
ויש עוד הרבה תצלומים, שקצרה היריעה מלסקר אותם.

סיפורו של טיפ
ישראלי  ביקר ביפן וביקש לתת טיפ למלצר בבית המלון.
נער המזוודות: "אסור לנו לקבל טיפ".
התייר: "אבל אין כאן אף אחד. איש אינו רואה".
נער המזוודות: "כן, אבל אני פה".

היי דרומה לא בזמן

חברת נסיעות אירגנה טיול חופשה לזקני תל אביב. זוגתי, אילנה, שאלה בטלפון וענו לה: 'אי אפשר להזמין מקום לנסיעה באוטובוס. חוץ מזה, לא נחכה לאף אחד. יוצאים בזמן".
מיהרנו להגיע במועד והיינו בתחנה בשבע ארבעים וחמישה. שני המקומות הראשונים, ראה זה פלא, תפוסים. יש פתק. מסתבר, שאחד הצליח לשמור מקום לו ולזוגתו באוטובוס של המקומות-הלא-שמורים.

משאת נפשנו – אילת

מה לעשות, אמרו שצריכים לצאת בזמן, בשמונה. אבל ההוראות לנהג אחרות – המשַלַחַת אומרת לו להמתין. מחכים למי שלא הגיע. רק בשמונה וחצי יוצאים. זמן לא ארוך, לכאורה. אבל מיהרנו לצאת מוקדם, כי "לא מחכים לאף אחד". אז כן מחכים.
באמצע הדרך ניגש אחד הנוסעים אל הנהג. הוא צריך שירותים. קשה לאנשים זקנים להתאפק, והוא ואשתו הזמינו מונית מוקדם כדי להגיע לאוטובוס. הנהג מלמל מה שמלמל ולא עצר. הזקן הגיע עוד פעמיים וביקש לעצור. בפעם השלישית אמר הנהג "תוך חמש דקות נגיע לדימונה". שמעתי. מה לעשות, הגענו אחרי רבע שעה. זה היה בעשר וחצי. כלומר בערך שלוש שעות ומעלה מאז הצליח האיש לעשות את צרכיו בבית. קשה להתאפק זמן כזה ואולי הוא עשה משהו באחורי האוטובוס.
בסוף המסע מגיעים אל מלון מהודר באילת. יש בו צוות גדול ושירות מצויין. אבל בחדר חם, לא נעים ואין מיזוג. גם בחדרים האחרים כך. הצוות מסביר: עד לפני חודש היה מיזוג אוויר באילת. היה חם בחוץ. כאשר החל החורף, סגרו את המיזוג לכל המלון ובחדרים אותו מצב. ברדיו, אמרו שבצפון קר ובתל אביב יורד גשם. אבל אי אפשר להתנחם בכך באילת הנעימה בחוץ וחמה מדי בפנים.
כאשר התייצבנו בקבלה במלון, אמר הפקיד, ש"אין ברירה". הוא היה מנומס.
נכון, היה צוות שירות גדול מאד. בחדר האוכל מבחר גדול ומגוון מאד. נחמד.
בוקר אחד, לפי התוכניה, בשעה עשר אמורה להיות סדנת צחוק. היתה כבר השעה עשר ועשרה ואני עדיין באמצע הקפה. אבל עזבתי את הספל כדי שלא נאחר. יורדנו לאולם וישבנו עם הקהל המצפה והשעה כבר עשר וחצי. נו טוב, איחור של חצי שעה בלבד וגם חצי כוס קפה. אז עולה על הבמה בחור צעיר עם קוקו. "מצטער. הוא אומר. הליצן נפל מסולם. אין סדנת הומור כרגע". אפשר לזרוק את התוכניה לפח.
בדרך חזרה, כדי שלא נהיה שמחים מדי, יצאנו לדרך רק באיחור של רבע שעה. המשַלַחַת של החברה המארגנת סַפרה את האנשים באוטובוס והורתה לנהג לנסוע. במצב רוח עליז הוא יצא מאילת אל הדרך ואז הגיע טלפון: "נמצאו עוד שני אנשים. חזור בבקשה למלון וקח אותם"…
נוכח האירגון, נראה לי שכדאי לשמוט את השטיח מתחת לרגלי המעופפים.

המלה האחרונה בבית
יושבים שניים מחברי הפרלמנט ומשוחחים על הנושאים שברומו של עולם. למשל, התלונות על הטרדות מיניות. וכמובן, צצה השאלה למי המלה האחרונה בבית.
"לי אין בעיה, אני אומר את המלה האחרונה בבית" – אומר האחד.
– כיצד??
"פשוט, אני אומר 'כן יקירתי'".