"אחה"צ של ערב יום כיפור" (אמיתי)

מאת סם ש. רקובר
טיפה אחרי הצהריים של יום כיפור יצאתי מביתי לנסוע לאוניברסיטה. עד כניסת של החג של כבודו יש מספיק שעות לעבודה. אחרי שהייתי שי-שבת בבית ביקשתי להחליף כלא בכלא – להתאוורר קצת באוניברסיטה הריקה.
אביבה הכינה לי שני כריכים, לקחתי איתי את עיתון לקרוא כשאני אוכל, כשבמשרד מחכות לי שתי פחיות קפה. אמרתי גם בליבי שאעבור אצל בית-המרקחת לקחת תרופות שהולכות ואוזלות, ואז אלך במסדרונות המאובקים של האוניברסיטה והריקים מפחד הקורונה ואתחיל במלאכת הכתיבה והעריכה המחכה לי שם. בלי שום קשקושים, אני אוהב את המלאכה הזו למרות שיצאתי לפנסיה לפני שנים רבות.
המכונית שלי הקטנה, פיקנטו, עומדת בתחתית הרחוב, כי רחוב הרופא בחיפה, כשמו כן הוא, דואג לבריאות הגרים סביבו, ועלינו ללכת וללכת למכונית, כי אין חניה. ואז הלכתי והלכתי לתחתית הרחוב, כי חיפה היא עיר של מורדות ועליות, והגעתי למכוניתי והנה היא חסומה! מישהו החנה את מכוניתו הדפוקה והארורה וחסם אותי. הפיקנטו הייתה אפופה בכתלי בית-סוהר מלבנים של מכוניות. אחרי סורג ובריח. מסכנונת, עלובונת.
חטפתי התקפת זעם ושלחתי לחופשי קללות בערבית וברוסית. פתאום שמתי לב שאין קללות עסיסיות בעברית. איזו מין שפה היאזו? השארתי פתק מלא זעם מתחת למגב של החוסמת והוא החל במילה 'חוצפן' (קללה נוראה בעברית! אין לי לב לכתוב למשל, כלב בן כלב, כי ההשוואה עם כלבים היא דווקא לטובת האדם.)
נגררתי במעלה ההר בחזרה הביתה, מזיע מהשמש בחוץ ומהכעס המפעפע בפנים. לאביבה, אשתי, אמרתי: "תני לי את המפתח למכונית שלך", תוך כדי שאני מוחה זעה, מתנשף והפעם מקלל גם בצרפתית.

סם ש. רקובר: לנסוע באוטו ביום חם

אביבה, בעודה מדברת בטלפון, הושיטה לי את המפתח. ירדתי רותח כל הדרך בחזרה למכונית שלה, שחנתה קצת קרוב יותר. התיישבתי באנחה, ריווחתי את המושב, תקעתי את המפתח ואז התברר לי ששכחתי לשאול אותה מהו הקוד למכונית. ובלי קוד, המכונית לא נדלקת. שלחתי קללה נוראה לכיוון שלי – "אם היית כמו כולם והיה לך סלולרי, היית יכול להתקשר אליה מכאן, אבל אתה ממש אידיוט, ולכן אין לך ברירה ועליך ללכת כל הדרך בחזרה!
נגררתי כל הדרך חזרה ושוב דפקתי על הדלת, נוטף פלגי זיעה ומתנשף. אביבה עדיין מדברת ומתקשקשת בטלפון (נו, ואם היה לך סלולארי מה זה היה עוזר?) שאלה: מה שוב קרה? הקוד, הקוד, השבתי כמעט בצעקה והוספתי ברוסית, קיבינימט. היא אמרה לי את הקוד. ואני אמרתי, טוב, כבר אין לי כוח לכל זה. אני יושב רגע על הכורסה שלי להירגע ולנוח לפני שאני זז. קצת עצמתי את העיניים והתעוררתי כעבור שלוש שעות, לפנות ערב כשהכל עטוי כיפורים.
*סם רקובר פרסם 12 ספרי קריאה והאחרון שבהם, "מחול הרפאים", נמצא בחנויות.

לא יאומן
"שמע סיפור", אמרו לי:
"קיבלתי דו"ח חניה והוא אבד לי. בהיעדר מספר דו"ח, לא יכולתי לשלם ולא לערער (כפי שהתכוונתי).
"בשירות המקוון של אגף החניה בתל אביב, לא ניתן לשלוח פניה ללא מספר דו"ח.
בצר לי, כתבתי למוקד העירוני, וביקשתי את מספר הדו"ח.
"לא חלפו אלא שלוש דקות, וטלפוני צלצל. עדן התקשרה מןהמוקד העירוני, ובאדיבות רבה אמרה שהמוקד לא יוכל לסייע, אבל במוקד החניה עובדים גם בסגר, ונתנה לי את מספרי הטלפון לצלצל ביום העבודה הבא.
"שירות כזה לא ראיתי. שלוש דקות מרגע הפניה, כבר צלצלו מהמוקד.
"לא יאומן".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: