מה אתם הייתם מחליטים?

תארו לעצמכם, שאתם טייסי קרב בחיל האוויר ואתם צריכים לקבל החלטה חד פעמית וחד משמעית: קבלתם הודעה בקשר, שטרוריסטים השתלטו על מטוס אזרחי ובו 164 אזרחים. הטרוריסטים מפנים את המטוס אל איצטדיון, שבו אמור להיערך משחק כדורגל. הקהל – 70 אלף איש, והמטוס עלול להרוג את כולם. מה הייתם מחליטים? להפיל את המטוס עם כל נוסעיו או לשמור על חייהם של הנוסעים ולגרום למותם של האנשים באיצטדיון.

טייס בעבר, שחקן בהווה: אבישי מרידור

במחזה "טרור" בתיאטרון הקאמרי, הטייס החליט להפיל את המטוס האזרחי וגרם למותם של כל הנוסעים. הוא הציל את כל האזרחים באיצטדיון.
בקאמרי פגשנו פנים מוכרות – השחקנית עידית טפרסון הוותיקה היתה השופטת במחזה ואת הטייס שיחק אבישי מרידור (בנו של שר האוצר לשעבר, דן מרידור, ובעצמו היה טייס בחיל האוויר), כשהתובעת היא עדי גילת (בתו של העתונאי מוטי גילת). צוות של שחקנים מצויינים במחזה שאין בו דרמה של פעולה. הכל מתרחש באולם בית המשפט ובכל זאת ההצגה היתה מעניינת מאד ומותחת מאד. הסיבה, מלבד המשחק המצוין, אולי העובדה שהקהל, אנחנו, היינו חבר המושבעים. אנחנו נדרשנו לקבוע את פסק הדין – האם הטייס אשם, שהחליט להרוג 164 אזרחים כדי להציל 70 אלף אזרחים אחרים, או, אולי, הוא אשם ברצח. ואמנם כשנחת בשדה התעופה – נעצר מיד וישב בכלא שבעה חודשים עד שהתקיים המשפט (שלנו).

התובעת עדי גילת (ויקיפדיה)

השחקנית שרה פון שוורצה – בת להורים הולנדים נוצרים, שהתגיירו ועלו לארץ כשהיתה תינוקת – קראה את המחזה המקורי והתרגשה עד דמעות. היא תרגמה את הסיפור ונהייתה הבמאית של המחזה המותח אך חסר התנועה הזה.
בהצגה, שבה השתתפתי השבוע, קבעו שני שלישים מן המושבעים – הקהל באולם – שהטייס זכאי. שליש מצאו שהוא אשם. אני הצבעתי בשתי ידיים על חפותו, למרות שהפיל מטוס אזרחי כדי להציל הרבה יותר אזרחים אחרים. הוא עשה זאת בניגוד לחוקה הגרמנית. לדעתי, כל חוק צריך לקיים, אבל טייס קרב צריך לשקול את העובדות ואת מצפונו. מה יחליטו קהלים אחרים בהצגה – אינני יודע.

צרחנים באוטובוס
לנסוע באוטובוס זה לא תענוג גדול. משום מה, אוטובוסים נוטים לאחר. לפעמים, לאחר מאד. נהגי אוטובוסים נוהגים לברוח לנוסעים שלהם. הם מגיעים לתחנה, מסתכלים אם מחכים להם ולפעמים ממהרים ולא עוצרים. לעתים קרובות יותר – דוהרים למרות שהם רואים מישהו רץ במלוא כוחו אל האוטובוס.

הפעם רציתי לעסוק דווקא באלה שכבר הצליחו לתפוס מושב בתוך האוטו הדוהר. אלה שממהרים בשקט אל מחוז חפצם, ולפעמים שומרים את הנהג שומע רדיו. לא נעים, אבל לא נורא.
אני נוהג לשבת סמוך למושב הנהג כדי לראות את הדרך ושומע שהקולות הללו אינם גבוהים. אבל יש תופעה חוזרת ומציקה: בני נוער. בעיקר, בני נוער.
קבוצות קבוצות של בני עשרה עולים ביחד, נכנסים בהמולה ומחפשים מקומות לשבת ביחד. הם יושבים סמוך זה לזה וצועקים כאילו שמיעתם השתבשה. לעתים רחוקות מי מן הנוסעים מעיר להם ואז הרעש נחלש לזמן מה ואחר כך – אולי חוזר.
שמעתי כבר גם שהנהג מעיר לצורחים אלה, המפריעים את השקט המנומנם של שאר הנוסעים. העיר שכן לידי: "הנוער רועש באוטובוס כאילו הם לבד".

מודעות פרסומת
פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • דבורה נמיר  ביום 8 באוגוסט 2019 בשעה 16:35

    ראיתי את המחזה. חומר גלם נהדר. המחזה לא מוצלח.

  • שמואל, חיפה  ביום 8 באוגוסט 2019 בשעה 16:33

    הבעיה המוסרית ידועה בפילוסופיה של המוסר: האם יש הצדקה להקריב אדם אחד עבור הצלה של הרבה אנשים? זה מופיע גם בסרטי מלחמה – האמיץ שמקריב את חייו למען החברים. ויש גם בעיה הפוכה שנדמה לי שבלזק היה אולי הראשון שכתב אותה: אם בלחיצת כפתור שאיש לא ידע עליה אפשר להרוג איש בסין, האם תעשה זאת? ואם אגיד לך שהאיש הוא רוצח? ואם הוא פושע ישראלי ואיש לא ידע, האם תעשה זאת? וכו וכו.

  • יאיר דקל  ביום 8 באוגוסט 2019 בשעה 16:27

    תרצה, תודה. לדעתי, המשחק היה מעולה וההצגה מעניינת, למרות שלא היתה בה "תנועה".

  • תרצה הכטר  ביום 8 באוגוסט 2019 בשעה 8:20

    הטיזר של ההצגה הוא שהקהל לוקח חלק ומקבל החלטה כאילו היה חבר המושבעים. זה כשלעצמו מהווה חידוש. אני מקווה שגם הסצנות בבית המשפט והמשחק עצמו איכותיים.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: