פרס ללא ספר

 אסתר פלד, פסיכולוגית, זכתה השנה בפרס ספיר לספרות של מפעל הפיס, שנועד "זו הפעם ה-17 כדי לעודד את היצירה הספרותית האיכותית בעברית ואת תרבות הקריאה בישראל ובכך לתרום לקידום התרבות הישראלית".
היא זכתה בפרס על ספרה "פתח גדול מלמטה" ותיקח הביתה 150 אלף שקלים והספר יתורגם לשתי שפות.
מתן הפרס הספרותי החשוב ביותר בעברית לספר הזה, גרם לנו, כמה חובבי ספר, לקנות את "פתח גדול מלמטה" כדי לקרוא אותו בבוקלאב הקטן שלנו ולעסוק קצת בספר ש"מקדם את תרבות הקריאה בישראל".
בעמוד הראשון כתוב שמדובר ב"סיפורים מאד רומנטיים". ובכן, לאכזבתנו, זה לא. לא סיפורים.
לפי הביקורת, הספר מכיל סיפורים מאוד רומנטיים שעניינם יחסים בין נשים וגברים, מנקודת מבטה של אשה.
כאשר הגעתי לפגישה, חשבתי שאני בא לעסוק בספר פמיניסטי מנקודת מבטה של אשה. הספר מחולק לשלושה חלקים: בראשון מדברת אשה נשואה, שהחליטה להיפרד מבעלה. די לה "לשלם" על חייהם המשותפים בכך שהיא שוכבת איתו. בחלק השני, מספרת אסתר פלד על חיי האשה (כנראה, המחברת) עם ידיד וגם כאן היא צריכה "לשלם" בשכיבה איתו בעד חייהם המשותפים והיתרונות שיש לה בכך. בחלק השלישי, המספרת החליטה לחיות לבדה, בלי "לשלם" לגבר חובב הרומנטיקה. כך למשל, בעמ' 54 נאמר: "אני עצמי, סבלתי וסבלתי לא מעט ואם לומר את האמת. די נמאס לי מזה".
אני חושב שזאת אמירה נכונה. המחברת החליטה שנמאס לה מזה והיא משנה את מצבה. אבל זה לא סיפור. לא משהו שיש בו עלילה ודמויות. יש כאן חד-שיח של אשה על הרהוריה. אינני יודע מדוע החליטה לשתף אותנו, הקוראים, בהרהורים אלה. אותנו, המשתתפים במפגש, זה לא כל כך עניין. ליאורה, למשל, טענה שזה בלוג. אני, שכותב בלוג (כבר למעלה מחמש מאות פוסטים) – התקוממתי. "פתח גדול מלמטה" לא נראה לי ככזה.
שמעיה טרח וקרא את הספר עד סופו ורשם לעצמו את הרבה המלים הגסות שמצא. "אפשר לספר אותם דברים בלי מלים אלה והסיפור יישאר אותו דבר" – הסביר.
אריה העיר, ש"מונולוג הוא דרך הבריחה של חסרי כשרון. אין לה כשרון כתיבה. אין דמויות בספר הזה".
ואני יכול לציין שלא כל מה שכרוך בין שתי כריכות הוא ספרות. גם דו"ח שנתי של חברה יכול להיות כרוך יפה…
בתחילת השיחה חשבו הגברים, בעקבות הביקורת, שמדובר בנקודת מבטה של אשה. נתקלנו בתגובה מופתעת של המשתתפות: מה פתאום נקודת מבטה של אשה? המחברת מקיימת עם עצמה דיונים, שאינם משקפים נשים.
לדעתי, ולא רק לדעתי, המחברת מאד אגואיסטית. לא נוטה להשתתף, להבין. אין חמלה. אין התחשבות בבעל, בידיד או בחברים.
ובעמוד 33 היא מתארת "כל אחד מאיתנו מתעסק עם מישהו אחר, משתדלים להחלים. בתוך כל זה, בחדרי חדרים, נפש הומיה, אהבה. לחבק אותי פעם, זה מה שהוא מבקש. אם ניפגש. במקרה". כן, יש הרבה הרהורים, האם יש סיפור? כן, שמתי לב שהיא מדברת עם עצמה בלבד!
חבר השופטים המלומדים, בראשותה של פרופ' אורנה בן-נפתלי כלל את שמרית פלג, צבי טריגר, אורי ש. כהן, יאיר אסולין, אייל שגיא בזאווי ובלהה בן אליהו, החליטו להעניק את הפרס. אולי משום שמדובר בפסיכולוגית בעלת תואר בי.איי. ואמ.איי. (שלא יתקשר איזה יועץ תקשורת כדי לתקן לי את התואר). אגב, היא פרסמה ספרים בפסיכולוגיה ואלה זכו להכרה מקצועית.
בעבר מתחתי ביקורת על פרס ספיר שהוענק לראובן נמדר על ספרו "הבית אשר נחרב".

 

מודעות פרסומת
סגור להשארת עקבות, אבל ניתן לפרסם תגובה.

תגובות

  • מיכאלה  ביום 17 במרץ 2018 בשעה 15:58

    יאיר יקר תודות לך ש"שיחררת" אותי מלא לקרוא עוד ספר מדובר. האמת, שלמחרת הזכייה כבר מיששתי ת'דופק בספרייה בשכונה ושמעתי מגברת מהללת, הסופרת גם פסיכולוגית וגם בודהיסטית ועוד כמה גמים והתנתקתי. זמני יקר לי מדי ויש די הותר ספרים שווים.
    ועוד באותו עניין: המפעל של מפעל הפיס זה בעיקר פס-ייצור של ג'אנקים בהמוניהם- מפעל ההתמכרויות המוביל במדינה אולי רק הטוטו מנצחו.

  • דבורה  ביום 12 במרץ 2018 בשעה 13:47

    ספר סקנדל. עזבתי אותו באמצע. אישה עם ז'רגון פסיכולוגיסטי אדנותי, שמפעילה אותו על הקורא ומה שיוצא זה מילים, מילים, מילים.
    זה ספר בלי תחקיר שהוא בסיס לכל כתיבה אמיתית, בלי דמויות בנויות, בלי הקשרים ממשיים. זהו אוסף של הגיגי נפש, שמהם עולה אישה אגוצנטרית, מרירה, שגם לא בטוח שהיא, אכן, רוותה נחת מהרומנים שבהם היא מתארת את עצמה כאישה נחשקת.
    יש פוזה. פוזה של בחירה בסוג חיים של גזע עליון. מסוג הדמויות של איין ראנד. ועל זה מעניקים פרס. סקנדל.

  • מנחם  ביום 12 במרץ 2018 בשעה 13:40

    הסיפור על בנק לאומי לא פחות ממדהים. אני ער להתנהגות הבהמית המטורפת הזו של הבנק ולכן איני נזקק לשירותיהם כבר 50 שנה, מאז הייתי בן עשרים ומשהו וזכיתי להתנהגות בלתי נאותה כלשהי (שאיני זוכר בדיוק מהי).
    אגב, את הספר שאתה סוקר בבלוג שלך קראתי וכלל וכלל לא התלהבתי מכלום. ממש כפי שאתה מתאר: סתם קובץ דפים כרוכים בין שתי כריכות.

  • תרצה הכטר  ביום 11 במרץ 2018 בשעה 22:15

    לא נמשכתי לספר הזה מלכתחילה, התלבטתי אם כן או לא לקרא. הביקורות עליו היו די צוננות. היות שלא קראתי את הספר אוכל רק לשער שהכותרת "פרס ללא ספר" הולמת היטב את דעת הרוב.

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

w

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: