הבגדים לא עושים את האדם

רואה החשבון הראשון שפגשתי, לבש חליפה מגוהצת וענב עניבה וישב ספון בחדרו. ראיתי אותו רק מבעד לדלת הפתוחה ואילו אותי הוא שלח להתייעץ עם סגניתו או העוזרת השלישית או הרביעית. כך חלפו שנים טובות אחדות, עד שעברתי לרואה החשבון השני. הוא היה בעל משרד מהודר, לבש חולצות כפתורים מגוהצות ללא עניבה וכאשר פגש אותי לשיחה עניינית, הזמין גם רואה חשבון שכיר ומנהל חשבונות נוסף. נדמה לי שזה נועד לעשות עלי רושם שהרבה אנשים מתעסקים איתי. אבל כאשר דיברנו "תכלעס", ראיתי שהוא לא מבין דבר בנושאים שלי וכל הזמן נזקק לעצות מן הצוות.
i האביב הגיע ואחד הסימנים: פריחתו של העץ בוהיניה היפהפה, שגדל בגינה ציבורית 
כשהגעתי אל רואה החשבון השלישי, בעקבות המלצות, היתה לי הפתעה. באתי לפגישה ראשונה במשרד בן כמה חדרים ומצאתי את האיש עומד על סולם ויחד עם בעל מקצוע מטפלים במזגן. כאשר התפנה אלי, השיחה היתה מקצועית וקבענו פגישה נוספת. בפעם הזאת, כשהגעתי, ההפתעה היתה גדולה יותר. בשולחן צדדי ישב רואה החשבון שלי, לבוש גופיה גדולה לבנה ולא כל כך מגולח. הוא התפנה תוך זמן קצר והלך אל משרדו הראשי, המהודר. כאן השיחה לא היתה ארוכה, אבל האיש שלי היה בקיא בחומר. ראיתי שהוא מתמצא ושמעתי עצות טובות.
מסתבר שלא הבגדים עושים את האדם.
הערה: אפשר להחליף רואה חשבון כמו שמחליפים חברת טלפונים וכך גם אפשר לעשות לבנק.

בלי צעקות אי אפשר?
הייתי בבית החולים אסותא. הגעתי לדלפק הקבלה כדי לקבל את הדיסק עם תוצאות הבדיקות. הכניסה היתה חיובית: במודיעין האוטומטי היתה הודעה: "לקבלת תוצאות לא צריך מספר. יש לגשת לדלפק מספר אחת". שמחתי וניגשתי וכאן מצאתי איש צעיר עומד מול דלפק ריק ועל הכסא מוטל ברישול מעיל של אשה. "אחזור בעוד דקות אחדות", אמרתי לו והלכתי לדלפק אחר לקבל תוצאות אחרות. כשחזרתי, האיש עדיין עמד מול כסא ריק עם מעיל.
התפלאתי והתרגזתי. הרמתי קול אל הפקידה בדלפק השני (מתוך חמישה עשר!) ושאלתי: "איך זה הדלפק ריק?" והיא השיבה לי: "הפקידה יצאה לכמה דקות. אסור?"
– "לא, אסור באמצע העבודה. הזמן שלי יקר לא פחות משלה ואני מחכה לטיפול. מי מנהל את המחלקה הזאת", המשכתי בקול רם.
הפקידה הצביעה אל קיר הזכוכית, שמאחוריו עמדו פקידות ותייקו בארון הברזל הגדול. הצעקות שלי, כנראה, הועילו והפקידה הזעיקה את המנהלת. זאת באה כעבור דקה עם שאלה: "איפה השלום? אין חיוך?"
– "חיוך יהיה כשאקבל את התוצאות שלי", השבתי וסימנתי על האיש שהמתין (בחוסר) סבלנות לפני.
ואז, באורח פלא נמצא הדיסק שלי במגירה קרובה ונמסר לי מיד.
בלי צעקות אי אפשר? יש לי מזג ים תיכוני ואני לא מהסס לדרוש את המגיע לי.

Advertisements
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • עידית  On 20 באפריל 2017 at 11:42

    הרשימות טובות, אלא שהעץ הפורח הוא לא ער אציל… זו בוהיניה.

    • יאיר דקל  On 21 באפריל 2017 at 14:02

      עירית, תודה.
      טעיתי, העץ הוא בוהיניה והאביב הוא אביב.

  • יאיר דקל  On 18 באפריל 2017 at 22:33

    אתי, עדיין לא קראתי את הספר של זיגמונד באומן ואני צריך לחשוב אם באמת הכל נזיל, גם אהבה.
    לעומת זאת, אנשים "נדבקים" לאיש המקצוע שלהם – רואה חשבון, עורך דין או שרברב וגם למוסדות כמו סניף הבנק. נראה לי שהפרוצדורה לא תמיד ארוכה (החלפת רואה החשבון לקחה לי שיחת טלפון אחת וכך גם החלפת חברת הסלולר. החלפת סניף הבנק לקחה כשבוע, עם שתי פגישות). אם אנשים יחשבו שבנק זה לא חבר – הצלחתי.

  • benziv  On 18 באפריל 2017 at 8:25

    היום הכל נזיל. ממליצה לקרוא את ספרו של זיגמונד באומן "אהבה נזילה". כן, הכל נזיל. גם אהבה. ולכן גם רואה החשבון. ובוודאי חברות הטלפון והבנקים.

    אלא שפרוצדורת ההחלפה ארוכה. לפעמים גם זו שקשורה באהבה.

    המזג הים תיכוני הוא של כולנו… ויכול להיות שהפקידים מגיבים אליו. בדרכם. וגם עבורם העולם נזיל. היום אתה, עוד רגע מישהו אחר. וכאן אולי כן היה עוזר אם היית בא עם חולצה מכופרת ועניבה. רצוי בצבעי לבן ושחור…

תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: